ושאבתם מים

מאמר

כ-5 דקות קריאה

ושאבתם מים

מאמרי אדמו"ר הזקן - נביאים

"ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" הנה מבואר בספר יצירה בשלשה דברים ברא את העולם בספר וסופר וספור הוא חכמה ובינה ומלכות. על דרך משל כמו שבשכל מבואר שכל זה ולא שכל אחר, אך בחינת בינה הוא בכח ונקרא 'עלמא דאתי' פירוש 'דעתיד אנא לאתגליא', ומספר נעשים 'לאה' 'אותיות המחשבה' 'מלכות דתבונה' וזהו שנקראת בחינת בינה 'יש' "להנחיל אוהבי יש". אבל בחינת החכמה נקראת 'אין' כמו שכתוב "והחכמה מאין תמצא", כי בחינת החכמה מבחינת 'אין' שאין בה אותיות מוגבלות והוא בחינת סופר שבידו לצרף כמה צרופים מכל אחד ואף עצם אחד לכמה שכלים פרטיים.

והנה מבואר בספר יצירה 'הבן בחכמה' ו'חכם בבינה' כי אף בבחינת חכמה הגילוי נקרא בחינת בינה והיינו ברק המבריק לשכל א', אך שבחכמה הוא עצם פשוט בלי התגלות אורך ורוחב בחינת בינה ונקרא 'חיצוניות חכמה ובינה'. בחינת 'הבן בחכמה' הוא 'פנימיות אבא ואמא' ועל זה נאמר "והחכמה מאין תמצא", הוא 'פנימיות אבא ואמא' נמשך מבחינת 'עתיק' כמבואר במ״א, בחינת 'פנימיות כתר' 'תלת ראשונות דעתיק', ו'חיצוניות כתר' 'ז' תחתונות דעתיק' ומשם נמשך חכמה ובינה בבחינת חיצוניות. ולמשל כמו שאנו רואים בחוש שיש ב' מיני תענוג. תענוג הנגלה ונראה לעין כל שמתגלה בגילוי השכל כי אחר גילוי השכל שהוא בחינת מים נוקבין הוא מתפעל מזה למאוד עד שיש לו תענוג גדול וצהבו פניו מרוב השמחה והתענוג.

וזהו ז' תחתונות דעתיק המתלבשים בי״ג תיקוני דיקנא דאריך. ובחינת תיקון הוא למשל כמו בחינת כלים ואף שאין כלי למעלה במקום גבוה כזה מכל מקום הוא מורה על בחינת התגלות התענוג שעל ידו בא לידי תועלת.

והנה באריך יש גם כן פנימיות וחיצוניות כי בחינת אריך נקרא רצון והנה מהתגלות השכל כנ״ל יש לו תענוג וגם רצון לזה, אף כשמאיר מבחינת פנימית התענוג הנעלם יכול להיות שיהפך הדבר מהיפוך אל

היפוך על דרך משל כי יכול ברצונו להפוך שלא יהיה לזה תענוג וגם לא יהיה לו רצון לזה ואדרבה יכול להיות ההיפוך. והוא מדבר שנוגע לעצמיותו בבחינת פנימיות ואין לו על זה רצון ושכל ותענוג נגלה רק הוא כמו דבר שאי אפשר להיות באופן אחר אזי אף אם מוצא על זה שכל וסברה אינם יכולים לזוז ממקום המושרש בפנימיות, וזהו ואהיה אצלו אמון כו' ונקרא 'שעשועים המלך בעצמיותו' כי יש בחינת ושעשועי את בני אדם כמבואר במ״א. והנה בשעשועי המלך בעצמיותו לא שייך בחינת תיקונים.

והנה יש גם כן בחינת מקיפים. בחינה אחת הוא מקיף דקו וחוט על דרך שמבואר בעץ חיים שמקו הנמשך בתוך החלל נעשו העגולים בחינת עשר ספירות. כי הנה בחינת הקו הוא בחינת 'אדם קדמון' והמקיפים הנמשכים מזה הוא 'מקיף דפנימי' שקדמו להם ומה שלא יוכל לכנוס בפנימיות נעשו בחינת מקיפים. אבל בחינת עצם המקיפים הוא בחינת השוואה לכל צד ונקרא אויר ומקום פנוי הוא בחינת 'מלכות דאין סוף', ועל זה נאמר "כי לא אדם הוא וכו'" ולית מחשבה תפיסא ביה אפילו מחשבה דאדם קדמון שהוא אדם דבריאה ונקרא אדם דבריאה על שם שהוא בחינת נברא. וזהו "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" כי עיקר עבודת האדם להעלות לבחינת פנימיות ולהמשיך משם לבחינת חיצוניות.

והנה בני ישראל נקראים 'כוס ישועות' היינו בחינת מלכות המקבלת בחינת היין היינו בחינת ההתבוננות, ונקראת ההתבוננות בשם ישועות שהוא 'חסדים דאימא' וזהו "כוס ישועות אשא" להעלות המלכות לבחינת 'חסדים דאימא'. ובבחינת בינה יש ב' בחינות דהנה בכל השנה כתיב "עבדו את ה' בשמחה" והיינו על ידי ההתבוננות באור אין סוף ברוך הוא ויתגדל השמחה על ידי זה מזה, כי היין הוא המשמח ויין הוא בחינת בינה ו'נכנס יין יצא סוד' שמתגלה האהבה המסותרת אך היא שמחה אשר הכלי יכול לסובלה הוא בחינת חיצונית בינה.

וסוכות נקרא 'זמן שמחתינו' שהוא עיקר זמן השמחה והוא שמתגלה בסוכות בחינת 'פנימיות בינה' שלמעלה מהכלים שהשמחה גדולה כל כך למעלה מהדעת עד שאין כח בשום כלי לסובלה, והוא עבודת הלווים

להרים קול רנה וזמרה כמבואר במקום אחר. והיינו על ידי עליות המלכות בראש השנה ויום הכיפורים עד בחינת עתיק כמבואר במ״א, והיינו בנעילת יום הכיפורים שאז לפני הוי' וכו' והוא מצד התשובה שעל ידי הרחוק בא לידי קרוב הגדול וכמשל בן שנתרחק מאביו למאוד ומתקרב לאביו וכל מה שמתקרב יותר ויותר מתגדל התענוג אצל אביו.

והנה כנסת ישראל נקראו 'בנים למקום' כדכתיב "בני בכורי ישראל" ו"ישראל עלה במחשבה" ולכן כתיב "ישראל אשר בך אתפאר" 'בך' דייקא. אף שביום הכיפורים נשאר עדיין התענוג למעלה עד שמעט מזעיר שופע ממקור התענוג בימים שבין יום הכיפורים לסוכות. עד שבסוכות נתהווה בפנימיות עתיק בחינת שמחה שלמעלה מהכלים ואין הכלי יכול לסובלה וגם הסוכה מורה על זה שנשאר בבחינת מקיף על הכלי ולא בתוך הכלי וסכך הסוכה נקרא בשם 'צלא דמהימנותא'. רק שהסוכה והשמחה היא מדאורייתא בחינת פנימיות בינה כו'. ויש עוד בחינת עליונה מזו היינו המשכות פנימיות חכמה לפנימית בינה בכדי שיהיה זיווג חכמה ובינה בבחינת פנימיות ויהיה חכמה ובינה בבחינת תרין רעין דלא מתפרשין והוא על ידי נסוך המים על גבי המזבח מקום נסוך היין שבכל השנה. כי הנה בחינת היין הנ״ל אף שהשמחה גדולה כל כך בקרבת אלקים למעלה מהכלים אף על פי כן יש בזה רעם ורעש בבחינת היין שהוא מקום הלווים להרים קול רנה וזמרה שלמעלה מהדעת ו'אחרי הרעש' כתיב שזהו גם כן בחינת אחורים וחיצוניות.

וזהו שהיו מנסכים מים ע״ג המזבח והיו לוקחים מים מימי השלוח ההולכים לאט ובחינת המים הוא בחינת החכמה כי מקור המים והליחות הוא מהמוח והוא בחינת כהן בחשאי בכדי שיהיה השמחה הגדולה שלמעלה מהכלים בבחינת 'לאט' בלי רעם ורעש. וזהו שנסוך המים היה על ידי 'חסידים ואנשי מעשה', כי אינה רק מדרבנן וז' מצות דרבנן מקורם למעלה מבחינת סופרים שהוא חכמה, והוא גבוה יותר מתרי״ג מצות דאורייתא בחינת בינה הנקראים בשם ספר, כי הספר תורה נפסל אפילו בחסר ויתיר אות אחת והנגיעה פוסלת גם כן. וזהו שנקראו חכמים 'עיני העדה' כי הם בחינת 'חכמה שבמלכות דאצילות' ובדבר המים ממשיכים מ'פנימיות אבא'. וזהו שאמר הלל בשעת נסוך המים: "אם אני כאן" בחינת סופרים הנ״ל "הכל כאן" והיינו שנמשך בחינת פנימיות אבא

לבחינת מלכות אבל "אם אין אני כאן מי כאן" בחינת בינה לבד הנקרא 'מי' וזהו גם כן "ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה" בחינת בינה הנ״ל.

וזהו "ושאבתם מים בששון" זיווג חכמה ובינה בבחינת פנימיות, "ממעייני הישועה" כי המים היו לוקחים ממקור המעיין "ומעיין מבית ה' וכו'", ושתי מעינות היו ב' שיתים אחד מלא מים ואחד מלא יין זיווג פנימיות אבא ואמא. והיו מוליכים משם על גבי המזבח היינו שיהיה זה בהתגלות למטה גם כן בבחינת מלכות. וזהו גם כן עבודתינו להיות "הוי' בחכמה יסד ארץ" שיהיה 'אבא יסד ברתא'. כי אף שאתוון מבינה אף על פי כן הצירוף הוא מחכמה בחינת סופרים הנ״ל, וזהו 'מצרף לחכמה'. וזהו גם כן מה שכתוב "אנוכי אנוכי הוא מוחה פשעיך" כי אנוכי הראשון הוא בחינת 'פנימיות כתר' ואנוכי הב' הוא 'חיצוניות כתר' ועל זה פסיק טעמיה. ואנו מבקשים שיומשך פנימיות בחיצוניות בכדי שיהיה מוחה פשעיך. וזהו גם כן הוי' הוי' אל רחום וחנון וכו' שיומשך מבחינת הוי' ראשון להוי' שני בכדי שיאיר י״ג תיקוני דיקנא מבחינת פנימיות.

מאמר מבואר

כ-17 דקות קריאה

ושאבתם מים

מאמרי אדמו"ר הזקן – נביאים

מבוא

כתוב בתורה: "בנים אתם לה' אלקיכם". את הבן האבא אוהב כך בלי שום הסבר, וכך גם אותנו ה' אוהב פשוט כך בלי סיבה, ואין שום הסבר והגיון לאהבה הזו.

כאשר ה' נתן לנו את התורה, הוא גילה לנו שהרצון הכי פנימי שלו זה אנחנו, שאנחנו נעבוד אותו בתורה ובמצוות.

אמנם, בתורה שבכתב, הרצון של ה' כבר קיבל איזושהי צורה מסויימת, ונמצא שזה כבר לא הרצון הכי פנימי שלו, שהרי לרצון הפנימי של ה' אין שום צורה, ואי אפשר להשיג אותו כלל.

לעומת זאת בתורה שבעל פה מגלים את הרצון הכי פנימי. בתורה שבעל פה, חכמים עולים למחשבה הפנימית של נותן התורה, לפני שירדה ו'הוגבלה' באותיות המסויימות של התורה שבכתב, ומגלים את הרצון האין סופי והלא מוגבל, ושאנחנו קשורים אל ה' בקשר 'עצמי' בלי שום סיבה. בכל השנה הקשר הפנימי נסתר ולא מתגלה. אך בחג הסוכות, אחרי ששבנו אל ה' (בימים הנוראים), ובמיוחד במצוות ניסוך המים שבסוכות, שהייתה נעשית על ידי החכמים, הקשר הפנימי הזה התגלה ואיתו התענוג ה'נעתק' והנבדל, שה' מתענג ממנו כי אנחנו ממש חלק ממנו ושום דבר לא יוכל לבטל את זה.

ספר סופר וסיפור

"ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" הנה מבואר בספר יצירה בשלשה דברים ברא את העולם בספר וסופר וספור הוא חכמה ובינה ומלכות.

בספר יצירה כתוב שה' ברא את העולם בשלשה שלבים: השלב הראשון נקרא 'סופר', בו הכל נמצא עדיין במחשבה הפנימית של ה'סופר' וכלל לא התפתח; השלב השני נקרא 'ספר', בו התכנית כבר מקבלת איזושהי צורה ונכתבת במחשבה של ה' כמו ספר; והשלב השלישי נקרא 'סיפור', בו הסיפור כבר מסופר ויוצא לפועל.

השלב הראשון מכוון כנגד ספירת החכמה, בה הכל נמצא עדיין ממש בכח ובלי שום תבנית (חכמה אותיות כח מה); השלב השני מכוון כנגד ספירת הבינה, בו התכנית מתחילה כבר להבנות ולקרום עור וגידים; והשלב השלישי מכוון כנגד ספירת המלכות, בו התכנית מתבצעת ויצאת לפועל (כמו מלך שבכוחו להוציא לפועל את רעיונותיו).

על דרך משל כמו שבשכל מבואר שכל זה ולא שכל אחר, אך בחינת בינה הוא בכח ונקרא 'עלמא דאתי' פירוש 'דעתיד אנא לאתגליא', ומספר נעשים 'לאה' 'אותיות המחשבה' 'מלכות דתבונה' וזהו שנקראת בחינת בינה 'יש' "להנחיל אוהבי יש".

למרות שבשלב הבינה עצמה עוד אין לשכל אותיות ובאיזשהו מובן הוא עדיין קצת 'בכח', כן כבר יש לו איזה תבנית מסויימת ו'ספציפית', והוא כן כבר מוכן להתגלות באותיות של המחשבה (שבאמת גם בסוף שייכים אל הבינה, ונקראים 'פרצוף לאה' או 'מלכות דתבונה'). לכן שלב הבינה הוא 'יש', מכיוון שלעומת החכמה בה עוד אין לרעיון שום צורה ממשית, בספירת הבינה כבר יש לו איזושהי צורה.

אבל בחינת החכמה נקראת 'אין' כמו שכתוב "והחכמה מאין תמצא", כי בחינת החכמה מבחינת 'אין' שאין בה אותיות מוגבלות והוא בחינת סופר שבידו לצרף כמה צרופים מכל אחד ואף עצם אחד לכמה שכלים פרטיים.

לעומת זאת, בחכמה הרעיון עדיין בלי שום צורה ואותיות מוגבלות. לכן היא מכוונת כנגד ה'סופר', אצלו הרעיון עדיין מופשט וחופשי ויש לו את היכולת לצייר אותו באיזה אופן שיבחר.

התענוג והרצון הפנימיים – הנסתרים והלא מושגים, לעומת החיצוניים

והנה מבואר בספר יצירה 'הבן בחכמה' ו'חכם בבינה' כי אף בבחינת חכמה הגילוי נקרא בחינת בינה והיינו ברק המבריק לשכל א', אך שבחכמה הוא עצם פשוט בלי התגלות אורך ורוחב בחינת בינה ונקרא 'חיצוניות חכמה ובינה'.

בספר יצירה מבואר, שהחכמה והבינה מתייחדים: ליחוד פנימי קוראים – 'הבן בחכמה', וליחוד החיצוני קוראים – 'חכם בבינה'. ביחוד החיצוני – 'חכם בבינה' החכמה יורדת להתגלות בכח הבינה, והרעיון 'מבריק' ומתגלה (כמו ברק) באיזושהי הבנה מסויימת. זה נקרא 'חכם בבינה' ולא סתם 'בינה', מכיוון שלהבנה הזו עוד אין ציור מפורט בעל אורך ורוחב (כמו בבינה) והיא עדיין 'גולמית' ולא מפותחת.

בחינת 'הבן בחכמה' הוא 'פנימיות אבא ואמא' ועל זה נאמר "והחכמה מאין תמצא", הוא 'פנימיות אבא ואמא' נמשך מבחינת 'עתיק' כמבואר במ״א, בחינת 'פנימיות כתר' 'תלת ראשונות דעתיק', ו'חיצוניות כתר' 'ז' תחתונות דעתיק' ומשם נמשך חכמה ובינה בבחינת חיצוניות.

לעומת זאת ביחוד הפנימי של חכמה ובינה (שנקראים גם 'אבא ואמא') הבינה עולה אל החכמה ושם היא מתייחדת איתה, וזה נקרא 'הבן בחכמה'. על היחוד הפנימי כתוב: "והחכמה מאין תמצא", כיוון שהוא נמשך מפנימיות הכתר (שם הכל בבחינת 'אין') ובו מתגלה איך שאנחנו ממש אמונים אצל ה' וחלק ממנו (ואפילו לא שייך לומר שיש לה' עונג ממנו מכיוון ששם אנחנו ממש אחד עם ה'), ולעומת זאת היחוד החיצוני נמשך מחיצוניות הכתר שם כן יש לנו איזושהי מציאות אמנם מתגלה התענוג העצמי שיש לה' בנו. בכתר יש את פרצוף 'עתיק יומין' (הנעתק והנבדל מכל שכל והשגה) והוא מחולק בין הפנימיות של הכתר לחיצוניות שלו: המוחין של עתיק נמצאים בפנימיות הכתר ושם מתגלה איך שאנחנו ממש אחד עם ה' (ושאפילו אי אפשר לומר שיש לה' תענוג ממנו כיוון שאנחנו ממש אחד איתו), והז' המידות התחתונות של עתיק נמצאים בחיצוניות הכתר ושם כבר קצת נסתר זה שאנחנו ממש חלק מה', ולכן כן אפשר לומר שיש לה' תענוג ממנו.

ולמשל כמו שאנו רואים בחוש שיש ב' מיני תענוג. תענוג הנגלה ונראה לעין כל שמתגלה בגילוי השכל כי אחר גילוי השכל שהוא בחינת מים נוקבין הוא מתפעל מזה למאוד עד שיש לו תענוג גדול וצהבו פניו מרוב השמחה והתענוג.

בעתיק מתגלה התענוג הנעתק שה' מתענג ממנו, ויש בו שני סוגי תענוג. התענוג נגלה שבו בא מהתגלות השכל, כלומר מזה ששכל מסויים מתגלה (למשל השכל וההבנה שאנחנו לא נפרדים מה') שאז יש עליית 'מים נוקבין' מלמטה - התעוררות מצד השכל וההבנה שנמצאים למטה, שמעוררת תענוג ושמחה גדולה מלמעלה, שמתגלים גם למטה ואפשר לראות אותם (באור שעל הפנים).

וזהו ז' תחתונות דעתיק המתלבשים בי״ג תיקוני דיקנא דאריך. ובחינת תיקון הוא למשל כמו בחינת כלים ואף שאין כלי למעלה במקום גבוה כזה מכל מקום הוא מורה על בחינת התגלות התענוג שעל ידו בא לידי תועלת.

התענוג הזה נמצא במידות התחתונות של עתיק והוא מתלבש בי"ג התיקונים שב'דיקנא אריך אנפין' (או בקיצור 'אריך'). פרצוף 'אריך אנפין' (שגם נמצא בכתר) זה הפרצוף בו נמצאות הפנים הארוכות של ה', שמסתכלות עלינו מלמעלה ורוצות את המציאות שלנו. הרצון הזה במציאות שלנו מגיע מהתענוג שיש לה' ממנו, וזה הכוונה שהמידות של עתיק (בהם נמצא התענוג של ה') יורדות ו'מתלבשות' באריך אנפין (הרצון של ה' שנמשך מהתענוג).

איפה הם מתלבשות? בדיקנא (בזקן) של אריך אנפין שם יש י"ג תיקונים שנקראים גם שלש עשרה מידות הרחמים. בתיקונים הללו מתגלה איך שה' ברחמיו המרובים ממש רוצה בנו. הם נקראים תיקונים, מכיוון שהם כעין 'כלים' שמתקנים את התענוג, כלומר שדרך הרצון שמתגלה בהם, הם 'מתקנים' ומגלים לנו את זה שה' מתענג בנו כך שנוכל להשיג את התענוג.¹ אמנם יש להעיר שבאמת אי אפשר לומר על התיקונים שהם כלים, כיוון שכלי זה משהו נפרד שמסתיר על האור, וב'אריך אנפין' הכל עדיין ממש בטל ולא נפרד.

והנה באריך יש גם כן פנימיות וחיצוניות כי בחינת אריך נקרא רצון והנה מהתגלות השכל כנ״ל יש לו תענוג וגם רצון לזה, אף כשמאיר מבחינת פנימית התענוג הנעלם יכול להיות שיהפך הדבר מהיפוך אל היפוך על דרך משל כי יכול ברצונו להפוך שלא יהיה לזה תענוג וגם לא יהיה לו רצון לזה ואדרבה יכול להיות ההיפוך.

כמו התענוג גם הרצון שב'אריך אנפין' (שנמשך מהתענוג) מתחלק לפנימיות וחיצוניות: ב'חיצוניות הרצון' ה' רוצה בנו בעקבות איזה תענוג גלוי ומושג, לעומת זאת ב'פנימיות הרצון' סיבת הרצון של ה' נסתרת, כך ששם ה' יכול לרצות גם דברים שכלל לא נראה שהוא מתענג ורוצה בהם (ולעומת זאת דברים שכן נראה שהוא מתענג מהם בתענוג פנימי הוא יכול לא לרצות).²

והוא מדבר שנוגע לעצמיותו בבחינת פנימיות ואין לו על זה רצון ושכל ותענוג נגלה רק הוא כמו דבר שאי אפשר להיות באופן אחר אזי אף אם מוצא על זה שכל וסברה אינם יכולים לזוז ממקום המושרש בפנימיות, וזהו ואהיה אצלו אמון כו' ונקרא 'שעשועים המלך בעצמיותו' כי יש בחינת ושעשועי את בני אדם כמבואר במ״א. והנה בשעשועי המלך בעצמיותו לא שייך בחינת תיקונים.

לתענוג ולרצון הפנימי של הללו אין הסבר, הם נובעים מכך שאנחנו קשורים 'בעצם' אל ה' ולא בגלל איזו סיבה מסויימת. כשהם מתגלים, מתגלה שה' משתעשע בנו כי אנחנו ממש חלק ממנו, ושכביכול אין אפשרות שה' לא ישתעשע בנו.

על זה השעשועים הללו כתוב: "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת"³ – כלומר שהשעשועים הללו לא חיצוניים לו אלא ממש עצמיים לו, והם נובעים מזה שאנחנו ממש אצלו וחלק ממנו. השעשועים הללו נקראים גם 'שעשועי המלך בעצמותו', הם נמצאים אצל ה' במקום מאוד עצמי ולכן גם כשנמשך מהם 'רצון', הסיבה שלהם נשארת נסתרת ולא מתגלה (ובעצם יוצא שאין להם 'תיקון' שיגלה אותם). לעומת השעשועים הפנימיים, על השעשועים החיצוניים כתוב: "ושעשועי את בני אדם", ושם כן מתגלה לנו, בני האדם, סיבת השעשוע.

עד עכשיו ראינו שהתענוג והרצון מתחלקים ל'פנימי' ו'חיצוני'. אמנם אפשר לעשות גם חלוקה כללית בין דברים פנימיים שמצד עצמם אין לנו אפשרות לתפוש, ולכן הם נשארים מקיפים על ההשגה שלנו שלהם קוראים 'עצם המקיפים'. לעומת דברים שמצד עצמם הם כן ברי השגה, והם מקיפים רק בגלל שלנו אין את הכלים לתפוש אותם, למקיפים האלה קוראים 'מקיף דפנימי' – כלומר, מקיף ששייך ל'אור פנימי' (שמצד עצמו כן יכול להכנס פנימה ולהקלט בכלי ההשגה), אלא שהוא נשאר 'מקיף' בגלל שלנו אין את הכלים להכיל אותו. ה'מקיף דפנימי' נקרא גם 'מקיף דקו וחוט'. מה הפירוש? כאשר ה' ברא את העולם הוא צמצם את עצמו ויצר חלל פנוי, לתוך החלל ה' המשיך הארה לברוא את העולם בצורה של 'קו וחוט'. חלק מההארה אנחנו מצליחים להשיג והיא הופכת להיות 'אור פנימי' בתוכנו, אמנם חלק מההארה אנחנו לא משיגים והיא מחיה אותנו ככה בלי שנבין איך, והיא בעצם הופכת להיות אור 'מקיף', שסובב על השכל כעיגול ולא נקלט בתוכו.⁴ הקו הזה של האור הפנימי, נקרא גם 'אדם קדמון', שהוא האור שקדם לכל הנבראים ממנו הם נוצרו.

אבל בחינת עצם המקיפים הוא בחינת השוואה לכל צד ונקרא אויר ומקום פנוי הוא בחינת 'מלכות דאין סוף', ועל זה נאמר "כי לא אדם הוא וכו'" ולית מחשבה תפיסא ביה אפילו מחשבה דאדם קדמון שהוא אדם דבריאה ונקרא אדם דבריאה על שם שהוא בחינת נברא.

לעומת ה'מקיף דפנימיים' שם ה' מאיר לנו הארה לברוא אותנו (רק אנחנו לא מצליחים להשיג אותה), במקיפים עצמם (או ב'עצם המקיפים') ה' לא מאיר לנו הארה, והוא רוצה בנו ככה בלי להאיר לנו הארה מסויימת. למה? כי שם הכל שווה לפני ה' ואין לנו שום מציאות נפרדת. שם מתגלה 'מלכות דאין סוף', כלומר הרצון של ה' למלוך עלינו בעודו ב'אין-סופיותו', לפני שיש לנו מציאות נפרדת משלנו.

את הרצון שבמקיפים אין אפשרות להשיג, ואפילו 'אדם קדמון' שנמצא בשרש של הכל לא יכול להשיג, מכיוון שגם הוא הרי נברא מוגבל (שלכן הוא נקרא 'אדם דבריאה') שיכול להשיג רק דברים 'מסויימים' ולא אינסופיים.

את הרצון שבמקיפים אי אפשר לשנות מכיוון שהוא ה'רצון עצמי' של ה' שלא תלוי בשום דבר, ועליו נאמר הפסוק: "כי לא אדם הוא להנחם" שה' אף פעם לא חוזר בו מהרצון הזה (כיוון שהרצון הזה נמצא באין סוף מעל אדם קדמון).

לגלות את השעשוע הפנימי

וזהו "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" כי עיקר עבודת האדם להעלות לבחינת פנימיות ולהמשיך משם לבחינת חיצוניות.

עם כל זה שאת התענוג והרצון הפנימיים אי אפשר להשיג, עלינו לעבוד על כך שהם כן יתגלו אצלנו במציאות החיצונית (גם אם לא באופן של השגה). זה מה שאומר הפסוק: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", עלינו לשאוב את המים שנמצאים עמוק עמוק בפנים כדי שיתגלו בחוץ. וכמו שנראה בהמשך, זה בעצם מה שהיו עושים ב'ניסוך המים'.

אמנם לפני שנבין את העבודה הנעלית של 'ניסוך המים' עלינו להתבונן קודם בעבודת 'ניסוך היין' (שבכל השנה):

והנה בני ישראל נקראים 'כוס ישועות' היינו בחינת מלכות המקבלת בחינת היין היינו בחינת ההתבוננות, ונקראת ההתבוננות בשם ישועות שהוא 'חסדים דאימא' וזהו "כוס ישועות אשא" להעלות המלכות לבחינת 'חסדים דאימא'.

השעשוע הפנימי שמעל טעם ודעת נמשל למים, לעומת זאת השעשוע החיצוני שבא מהתבוננות השכלית נמשל ליין, ועליו כתוב: "כוס ישועות אשא". הכוס זה אנחנו, והעבודה שלנו היא לשאת את הכוס שלנו שנמצאת למטה בספירת המלכות התחתונה, למעלה אל ספירת הבינה ושם למלאות אותה ביין של התבוננות באור אין סוף, כך שתהיה לנו ישועה ולא נשאר הרחק למטה. ה'בינה' (אליה אנחנו עולים בהתבוננות) מכונה גם 'אמא' (מכיוון שהאמא בונה ומפתחת את האור שמגיע מאבא), ו'יין ההתבוננות' שמגיע ממנה (שבו אנחנו ממלאים את ה'כוס') נקרא גם 'חסדים דאמא' – כלומר השפע של ההשגה והתבוננות באור ה' שמגיע מ'אמא'.

ובבחינת בינה יש ב' בחינות דהנה בכל השנה כתיב "עבדו את ה' בשמחה" והיינו על ידי ההתבוננות באור אין סוף ברוך הוא ויתגדל השמחה על ידי זה מזה, כי היין הוא המשמח ויין הוא בחינת בינה ו'נכנס יין יצא סוד' שמתגלה האהבה המסותרת אך היא שמחה אשר הכלי יכול לסובלה הוא בחינת חיצונית בינה.

ההתבוננות באור אין סוף ברוך מגלה את האהבה המסותרת שלנו אל ה' ובכך היא מביאה לנו שמחה. זו הסיבה שהיא נמשלת ליין, כיוון שעניין היין הוא לגלות את הסודות של האדם השותה אותו, וכמו שכתוב: 'נכנס יין יצא סוד'. ההתבוננות הזו שבאה מהשכל היא חיצונית ושייכת ל'חיצוניות בינה', ולכן השמחה שבאה ממנה היא אמנם שמחה גדולה אך היא עדיין בתוך הכלים שלנו. לעומת זאת בסוכות ההתבוננות היא מעל השכל, ולכן השמחה שמגיעה ממנה היא 'מעל הכלים':

וסוכות נקרא 'זמן שמחתינו' שהוא עיקר זמן השמחה והוא שמתגלה בסוכות בחינת 'פנימיות בינה' שלמעלה מהכלים שהשמחה גדולה כל כך למעלה מהדעת עד שאין כח בשום כלי לסובלה, והוא עבודת הלווים להרים קול רנה וזמרה כמבואר במקום אחר.

בסוכות ההתבוננות שייכת ל'פנימיות בינה', ולכן השמחה שבאה ממנה היא שמחה גדולה כל כך שמעבר לכלים שלנו.

ההבדל בין 'חיצוניות בינה' לפנימיות בינה' הוא, שב'חיצוניות בינה' משיגים בשכל את זה שאנחנו קשורים ואוהבים את ה' (וזה מה שמביא את השמחה), לעומת זאת ב'פנימיות הבינה', מתגלה הקשר הפנימי עם ה' שנמצא מעבר לכל היגיון (והגלוי הזה גורם שמחה 'מעל טעם ודעת'). 'פנימיות הבינה' שייכת אל הלויים, שבעבודת השירה שלהם (שנעשתה בהרמת קול ובהתלהבות יתירה) עבדו לגלות את הקשר הפנימי הזה והשמחה העליונה שבאה בעקבותיו.

השמחה בסוכות באה בעקבות התשובה שבימים הנוראים

והיינו על ידי עליות המלכות בראש השנה ויום הכיפורים עד בחינת עתיק כמבואר במ״א, והיינו בנעילת יום הכיפורים שאז לפני הוי' וכו' והוא מצד התשובה שעל ידי הרחוק בא לידי קרוב הגדול וכמשל בן שנתרחק מאביו למאוד ומתקרב לאביו וכל מה שמתקרב יותר ויותר מתגדל התענוג אצל אביו.

השמחה הזו מתגלה דוקא בחג סוכות, אחרי עבודת התשובה שאנו עושים בראש השנה ויום הכפורים. בראש השנה ויום הכיפורים אנחנו שבים אל ה' ומגלים את הקשר העליון וה'נעתק' שלנו (שנמצא ב'עתיק' מעל טעם ודעת). המעלה של התשובה הזו זה שהיא באה מתוך הריחוק הגדול שלנו במשך כל השנה. בכל השנה חשבנו שאנחנו רחוקים מה', ובתשובה שבימים הנוראים, ככל שאנחנו מתקרבים אנחנו זוכים לגלות עד כמה באמת אנחנו קשורים אל ה' ולא יכולים להסתדר בלעדיו (כמו בן ששב אל אביו ומגלה את הקשר העצמי שיש לו איתו). ככל שזה מתגלה, התענוג אצל ה' גדל וממנו מגיעה השמחה הגדולה לאחר מכן בחג הסוכות.

והנה כנסת ישראל נקראו 'בנים למקום' כדכתיב "בני בכורי ישראל" ו"ישראל עלה במחשבה" ולכן כתיב "ישראל אשר בך אתפאר" 'בך' דייקא.

התענוג הזה מגיע מההבנה שהקשר שלנו עם ה' הוא לא קשר חיצוני אלא הוא 'קשר עצמי' של אבא ובן, וכמו שכתוב: "בני בכורי ישראל". זה הכוונה ש"ישראל עלו במחשבה", עם ישראל נמצאים אצל ה' במקום מאוד פנימי ועצמי לו - במחשבה. זה גם כוונת הכתוב: "ישראל אשר בך אתפאר" - 'בך' דייקא, ה' מתפאר בנו בדוקא כי אנחנו הבנים שלו, ואנחנו קשורים אליו ב'קשר עצמי'.

אף שביום הכיפורים נשאר עדיין התענוג למעלה עד שמעט מזעיר שופע ממקור התענוג בימים שבין יום הכיפורים לסוכות.

כמו שאמרנו התענוג מתגלה כבר ביום כיפור, אמנם אז הוא נמצא עדיין במקום מאוד פנימי ועמוק ולא מתפשט ומתגלה החוצה, ורק לאחר מכן, בימים שבין יום כיפור לסוכות, הוא לאט לאט מתחיל להתגלות.

עד שבסוכות נתהווה בפנימיות עתיק בחינת שמחה שלמעלה מהכלים ואין הכלי יכול לסובלה וגם הסוכה מורה על זה שנשאר בבחינת מקיף על הכלי ולא בתוך הכלי וסכך הסוכה נקרא בשם 'צלא דמהימנותא'.

עד שבחג הסוכות עצמו התענוג כבר ממש מתגלה, ועמו באה השמחה הגדולה שמעבר לכלים שלנו.

לכן הסוכה נקראת 'צלא דמהימנותא' – 'צל האמונה', כיוון כאשר אנחנו יושבים בה מתגלה עד כמה אנחנו קשורים ו'אמונים' אצל ה' ועד כמה ה' מתענג ממנו. ומכיוון שאין ביכולתינו להשיג את הקשר הפנימי הזה, גם הסוכה לא נכנסת לתוכנו אלא סובבת ומקיפה עלינו באופן של 'מקיף'. ניסוך היין -פנימיות בינה, ניסוך המים -פנימיות חכמה.

מצוות הסוכה (ומצוות השמחה שבה) כתובות בתורה שבכתב באותיות מוגבלות ומסויימות, ולכן הם שייכות אל הבינה שם כאמור הרעיון המופשט שבחכמה כבר כן מקבל איזושהי צורה ואותיות מסויימות, אמנם הם 'פנימיות בינה' מכיוון שאת מה שהם מגלים אין לנו יכולת להשיג. לעומת זאת מצוות 'ניסוך המים' שבחג, לא כתובה במפורש בתורה, ולכן היא שייכת אל 'פנימיות החכמה' שם אין לרעיון המופשט שום צורה, והיא מגלה הרצון המופשט של ה' בנו לפני שיש לנו מציאות נפרדת ממשית.⁵ והנה כאשר במצוות ניסוך המים מתגלה פנימיות החכמה, נעשה יחוד בינה ובין פנימיות הבינה, כך שהם הופכים להיות 'תרין רעין דלא מתפרשין' (שני רעים שלא נפרדים), וזו הסיבה שאת המים (שכאמור שייכים לפנימיות החכמה) היו מנסכים במקום בו היו מנסכים בכל השנה את היין (שכאמור שייך לפנימיות הבינה).⁶

כי הנה בחינת היין הנ״ל אף שהשמחה גדולה כל כך בקרבת אלקים למעלה מהכלים אף על פי כן יש בזה רעם ורעש בבחינת היין שהוא מקום הלווים להרים קול רנה וזמרה שלמעלה מהדעת ו'אחרי הרעש' כתיב שזהו גם כן בחינת אחורים וחיצוניות.

עם כל המעלה שב'ניסוך היין' ובשמחה הגדולה שבו (ששייכת אל 'פנימיות הבינה'), ההרגשה היא שיש לנו מציאות נפרדת משלנו ולכן היא ברעש גדול (בשירה של הלוויים) שנוצר בעקבות הניסיון והשתוקקות לצאת מעצמנו כדי להגיע אל הקשר הפנימי והנעלם. השמחה הזו בבחינת 'אחוריים' (וכמו שכתוב: "אחרי הרעש") מכיוון שהיא באה מתוך התבוננות שרואה את האחוריים והחיצוניות של הדברים, המחשבה שיש לנו מציאות נפרדת.

לעומת עבודת ניסוך היין שהיתה באה עם הרבה רעש, עבודת ניסוך המים נעשתה בשקט ובחשאי.⁷ הסיבה לכך היא שבניסוך המים, ההרגשה היא שכלל אין לנו מציאות משלנו ואנחנו ממש בטלים ה'.

היא נעשתה במים, מכיוון המים שייכים אל המוח (שהוא המקור של כל הנוזלים שבגוף), ולעומת הלב שמרגיש את עצמו כנפרד המוח הוא רק כלי שבטל אל החכמה, וזה מה שבעצם התגלה בה - שאנחנו ממש בטלים אל ה'. עבודת ניסוך היין שייכת ללויים שהיו שרים ברעש ובהרמת הקול, לעומת זאת עבודת ניסוך המים שייכת לכהנים שעבדו בחשאי. ההבדל בין הכהן ללוי הוא, שבעוד הלוי שנמצא קצת בחוץ מרגיש קצת נפרד, הכהן שנכנס פנימה אל הקודש חש את איך שהוא ממש אחד עם ה'.

וזהו שנסוך המים היה על ידי 'חסידים ואנשי מעשה', כי אינה רק מדרבנן וז' מצות דרבנן מקורם למעלה מבחינת סופרים שהוא חכמה, והוא גבוה יותר מתרי״ג מצות דאורייתא בחינת בינה הנקראים בשם ספר, כי הספר תורה נפסל אפילו בחסר ויתיר אות אחת והנגיעה פוסלת גם כן.

זו הסיבה שמצוות ניסוך המים נעשתה דווקא על ידי תלמידי החכמים - ה'חסידים ואנשי מעשה' שרקדו בהתלהבות יתירה ב'שמחת בית השואבה'. מצוות ניסוך המים אינה מפורשת בתורה והיא 'הלכה למשה מסיני', ובעצם באיזשהו מקום היא שייכת אל ה'מצוות דרבנן' אותם חכמים לימדו אותנו והעבירו לנו במסורת.⁸ המצוות דרבנן (שבכללות הם ז' מצוות) יותר גבוהות מתרי"ג מצוות דאורייתא, למה? כי במצוות שחכמים חדשו מתגלה הרצון הפנימי של ה' שלא מוגבל באותיות. ולעומת התורה שבכתב, לה יש כבר צורה מסויימת והיא עלולה להפסל, לתורה שבעל פה אין שום צורה והיא לא יכולה להפסל, ובעצם בה מתגלה הרצון הפנימי של ה' שלא יכול להפגע משום דבר.

וזהו שנקראו חכמים 'עיני העדה' כי הם בחינת 'חכמה שבמלכות דאצילות' ובדבר המים ממשיכים מ'פנימיות אבא'.

חכמים נקראים 'עיני העדה', כיוון שלהם יש את הכח לראות בעיניים המיוחדות שלהם, את הפנימיות של הרצון של ה' בנו - 'העדה' (ולכן הם גם 'חכמה' של ה'מלכות דאצילות'. כלומר החכמה שרואה את הקשר הפנימי עם ה' של המלכות דאצילות – 'כנסת ישראל').

בעבודת ניסוך המים שנעשתה על ידי החכמים, מתגלה 'פנימיות הסיפור', מעבר לאותיות המוגבלות של הספר (התורה שבכתב), ובה התגלתה 'פנימיות אבא' – הרצון הפנימי שיש לאבא שלנו בנו, שרוצה אותנו מתוך הרגשה שאנחנו ממש חלק ממנו.

וזהו שאמר הלל בשעת נסוך המים: "אם אני כאן" בחינת סופרים הנ״ל "הכל כאן" והיינו שנמשך בחינת פנימיות אבא לבחינת מלכות אבל "אם אין אני כאן מי כאן" בחינת בינה לבד הנקרא 'מי' וזהו גם כן "ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה" בחינת בינה הנ״ל.

זו הסיבה שהלל הזקן אמר בשעת ניסוך המים: "אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן". הלל בא לומר שעל ידו (ועל ידי שאר החכמים) הכל מתגלה כאן למטה במלכות, גם פנימיות אבא, ושבלעדיו מה שמתגלה זה רק הבינה שנקראת 'מי'.

זה גם ביאור המשפט "ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה" – שדברי הסופרים שנאמרים מתוך חכמתם המופלאה של החכמים שמגלים את הרצון הפנימי של ה', ערבים וגבוהים יותר מיינה של תורה שבכתב.

היחוד של פנימיות הבינה עם פנימיות החכמה

וזהו "ושאבתם מים בששון" זיווג חכמה ובינה בבחינת פנימיות, "ממעייני הישועה" כי המים היו לוקחים ממקור המעיין "ומעיין מבית ה' וכו'", ושתי מעינות היו ב' שיתים אחד מלא מים ואחד מלא יין זיווג פנימיות אבא ואמא.

כמו שראינו ב'פנימיות הבינה' (או בפנימיות אמא) מתגלה הרצון הפנימי של ה' בנו שנמצא מעל כל טעם ודעת (כמו אמא שבפנימיותה רוצה במציאות של הבן שלה מעל כל טעם ודעת), אמנם כאשר ממשיכים להתבונן ברצון שמתגלה בה אפשר לייחד אותה עם 'פנימיות החכמה', ולגלות שהרצון הפנימי במציאות הנפרדת שלנו מגיע מכך שבאמת המציאות שלנו כלל לא נפרדת (שזה בעצם מה שמתגלה ב'פנימיות החכמה', או 'פנימיות אבא' כמו אבא שבפנימיותו מרגיש איך שהבן שלו הוא ממש חלק ממנו ואין לו שום מציאות נפרדת).⁹ כמו שאמרנו זה מה שהיו עושים בניסוך המים. היו שואבים מים מהמעיין הפנימי (עליו כתוב: "ומעיין מבית ה' יצא והשקה את נחל השיטים"¹⁰) ומנסכים יחד עם היין לתוך ה'שיתין' (נקבים שהיו במזבח שהיו יורדים עד לתהום שאליהם היו מנסכים את המים והיין) ובכך מייחדים בין 'פנימיות אמא' (היין) ל'פנימיות אבא' (המים).

זה פירוש הפסוק: "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה". "מעייני הישועה" – הם מעיינות החכמה והבינה, מהם היו שואבים את המים - החכמה, והששון – היין¹¹ (שמביא שמחה)¹², ומגלים את הקשר הפנימי שבינהם.¹³

והיו מוליכים משם על גבי המזבח היינו שיהיה זה בהתגלות למטה גם כן בבחינת מלכות. וזהו גם כן עבודתינו להיות "הוי' בחכמה יסד ארץ" שיהיה 'אבא יסד ברתא'. כי אף שאתוון מבינה אף על פי כן הצירוף הוא מחכמה בחינת סופרים הנ״ל, וזהו 'מצרף לחכמה'.

את המים והיין היו מנסכים למטה על המזבח, כדי ש'פנימיות החכמה והבינה' שנמצאים למעלה יתגלו גם פה למטה במציאות התחתונה (במלכות), ובעצם זה עיקר העבודה שלנו, לגלות פה במציאות התחתונה את הקשר הפנימי שלנו עם ה'.

בכך מתגלה ש'אבא יסד ברתא' (האבא יסד את הבת) – כלומר שהרצון של ה' במציאות שלנו (המלכות, הבת) מגיע מכך שהוא אבא שלנו ואנחנו ממש חלק ממנו.

הכפרה הגדולה שנעשית על ידי היחוד

כל העבודה הזו, מביאה כפרה הגדולה בסוף תהליך התשובה שבמשך הימים הנוראים.

באופן פשוט כאשר אנחנו חוטאים זה עלול חס ושלום לפגוע בקשר שלנו עם ה'. אמנם כאשר בעבודה הזו פנימיות החכמה מתגלה, ומתגלה שזה שה' רוצה במציאות שלנו זה בגלל שאנחנו ממש חלק ממנו ואין לנו שום מציאות נפרדת, כבר אין שום דבר שיכול לפגוע בקשר שלנו כיוון שהוא קשר 'עצמי' שלא תלוי בשום דבר.

זה פירוש הפסוק: "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך" – ה'אנכי' הראשון הוא פנימיות הכתר, וה'אנכי' השני הוא חיצוניות הכתר, והעבודה היא לייחד ביניהם, ולהמשיך את האנכי הראשון בתוך האנכי השני (למרות ש'פסיק טעמא ביניהם'¹⁵) ולגלות שכל מה שה' מתענג ורוצה בנו (בחיצוניות הכתר) מגיע מכך שאנחנו ממש חלק ממנו (בפנימיות הכתר), ובכך למחות את כל הפשעים ולגלות שהם באמת לא יכולים לפגוע בקשר ביננו.

זה גם מה שמכוונים כשאומרים את י"ג מידות הרחמים (שכאמור נקראים גם י"ג תיקוני דיקנא): "הוי' הוי' אל רחום וחנון וכו'", בהם בעצם מכוונים להמשיך את שם הוי' הראשון שרומז לפנימיות הרצון, כך שיומשך בשם הוי' השני ובכל י"ג המידות שאחריו, כדי שהרצון פנימי שלא תלוי בשום סיבה יאיר ויתגלה בתוכם.

נקודה למחשבה

כ-2 דקות קריאה

ה' נותן לנו את התורה, בצורה שאנחנו יכולים ללומדה – ולחשוב שהבנו. משה נותן לנו את כח הפלפול. את הכח תמיד לראות עוד צדדים בתורה, לראות את הסתירות, התירוצים ולהמשיך להעמיק עוד ועוד. להמשיך ולהתמיד לגלות את אין־סופיותה של התורה הקדושה. לחוש כמה איננו משיגים בה כלל וכלל והיא יקרה מפז ומפנינים, וכל חפצים לא ישוו אליה. אז קודם כל קבלנו כאן התבוננות חסידית כהקדמה ללימוד עיון – בקשת גילוי האין־סוף.

אבל אולי, המאמר יסביר לנו שאלה מהותית; למה בחג שמחת התורה, אנחנו כמעט ולא עוסקים בתורה?! אנחנו רוקדים עם התורה דוקא שהיא גלולה, לא פרושה לפנינו, גם העיסוק בה הוא רק 'קריאת התורה', את אותה פרשה אין־ספור פעמים... מדוע?!

אלא שאדרבה, מתוך כל הלימוד וההתבוננות, אנחנו נוגעים בנקודה. אנחנו נזכרים. שהשמחה שלנו בתורה היא בגלל האין־סופיות שלה. בגלל הפלא הגדול של הגילוי האלוקי שלה. שהיא מגלה לנו את פנימיות לבו של הקב"ה, "אנא נפשי כתבית יהבית". עיקר השמחה היא בלא־מושג, מה שמתגלה אחרי שלמדנו עוד פעם את כל חמישה־חומשי־תורה... במנהגים הקדושים שלמעלה מטעם ודעת – לשמוח ולרקוד כל היום!!! ה' נתן לנו את התורה הקדושה, תורה כתובה וערוכה ובה תרי"ג מצוות נפלאות שמגלות את זה שה' יתברך בחר בנו מכל העמים. הכל היה טוב ויפה עד שהדברים קצת השתבשו וקצת סרנו מהכללים הכתובים, מה עושים עכשיו כשההרגשה היא שהאהבה הישנה של ה' כבר איננה בתפארתה. בשביל זה מגיעים החכמים שלנו שמגלים שהאהבה של ה' אלינו כלל לא מוגבלת לכללים הכתובים. במסירות נפש הרבה שלהם, חכמים שעומלים על התורה יומם ולילה עולים למחשבה הפנימית של נותן התורה, ומגלים שבפנימיות ה' בוחר בנו לא רק כי אנחנו מתאימים. הם מגלים שה' בחר בנו כי אנחנו הבנים שלו, ושהאהבה שלו אלינו היא 'אהבה עצמית' ששום דבר לא יכול לפגוע בה. זה בעצם עניינה של 'תורה שבעל פה' – התורה שלא כתובה, שמגלה שרצון ה' כלל לא מוגבל לאותיות שבתורה שבכתב, וגם אם כתוב: "ונכרתה הנפש ההיא" באמת "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא".¹⁶

אפשר לומר שה'שיא' של העבודה הזו ששייכת לתורה שבעל פה, מתגלה בתורת הסוד והפנימיות, החל מהקבלה ועד לתורת החסידות. תורת הסוד שנכנסת לעומק עומק הרצון של ה', פורשת תורה שלימה בה מתגלה ש"אורייתא ישראל וקב"ה כולא חד" ואין שום דבר שיכול להפריד ביננו.