איש הא־להים

מאמר

כ-2 דקות קריאה

איש הא-להים

סוד ישרים – איז'ביצא-ראדזין

איש האלהים וגו' בזוה"ק (ויחי שם) משה ודאי איש האלהים היה ורעותיה עביד בביתיה כד"א אישה יקימנו הה"ד ויאמר משה קומה ה' ואישה יפרנו הה"ד ובנחה יאמר שובה ה' וכו' כבר נש דגזר על אנתתיה ועבדא רעותיה וכו'.

והוא כמו שנאמר על משה בכל ביתי נאמן הוא ולזה כתיב יודיע דרכיו למשה שלא העלים ממנו השי"ת מהנהגתו שום דבר

וזהו אשר ברך משה איש האלהים היינו שהמשיך כל כח קדושתו לישראל וכח קדושתו נקרא פלפולא דאורייתא ועל זה אמרו ז"ל (נדרים לח) שלא מסר הקב"ה אלא למשה ולזרעו והוא בטובת עינו מסר לישראל

היינו כי כל המצות נקראו במדרש מצות גלמיות כי היקרות הגנוז בהם נעלם מתפיסת אדם ולכך אין הקנין של אדם במעשה המצות כ"כ חזק הגם שהנחיל השי"ת לישראל קנין גמור בכל מעשי המצות אכן זה הקנין הוא רק מצד השי"ת כי קנין מצד האדם אינו רק כפי מה שמכיר הדבר בהבנת תפיסתו אזי כפי ידיעתו בהיקרות של הדבר כך מגיע לו מצד המשפט נמי קנין אבל ביקרות כזה שאין האדם יודע בו כלל אין לו בו שום קנין מצד המשפט

והא ראיה כשמוכר אדם איזה חפץ בחזקת שויא פחותה ואח"כ נתוודע שהיה נטמן בהחפץ יקרות שלא היה יודע המוכר בזה מתחילה כשמכר ופסק הגהות אשר"י ז"ל (ב"מ פב) באחד שקנה בדיל מנגר עכו"ם בחזקת בדיל לכסות גגו ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל ואח"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מחופה בבדיל ופטרו הר"א ממיץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו"ם כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנות הכסף והודה לו ר"ת עכ"ל הרי שהקנין של זה המוכר אי אפשר שיהיה יותר מכפי ההבנה והידיעה שהיה לו באותו החפץ.

אמנם אם יודע האדם שנטמן בזה החפץ יקרות גדול אשר הוא למעלה מהבנת תפיסתו אף שאינו יודע עד כמה עולה הסכום מהשויא של

היקרות הנטמן בזה החפץ מסבת קטנת תפיסתו מ"מ שפיר יש לו קנין בכל היקרות הנטמן בזה החפץ אף שאינו יודע הסכום של היקרות

וזה הוא הענין מפלפולא דאורייתא שמסר משה רבינו בטובת עינו לישראל היינו שלמד את ישראל שידעו היטב אשר כל אדם כפי המצב שעומד, בעת שנכנס לדברי תורה אין לו עדיין שום קנין בהם כי הכל הוא נגדו מצוה גלמית רק עיקר הקנין יכולין להשיג מפאת היגיעה של ד"ת כי ע"י היגיעה ישיג בכל פעם יותר הכרה איך שהד"ת הם למעלה מתפיסתו וע"י זה מיגע עצמו ביותר ע"י כ"ד קושית וכ"ד פרוקי להגיע לעומק היקרות הנמצא בהם עד שממילא רווחא שמעתתא

וזאת היגיעה נקרא פלפולא דאורייתא כמו שמצינו במדרש כגבור שמפלפל בזינו בכל צד היינו שסותר ומפרק עד שמחבר ומאחד כל צדדי ההופכים הנראים כנגדיים וסותרים אהדדי והוא בפלפולו משוה אותם בכל צד וע"י זה הפלפול מכיר בכל פעם יותר איך שאי אפשר להגיע בתפיסתו אל סוף תכליתם ומפאת זה שמכיר גודל היקרות הנמצא בד"ת שהוא בלי גבול ואין סוף משיג נמי קנין חזק בכל הד"ת שיהיה נחשב קנין יגיע כפו וזאת ההכרה מסר מ"ר בטובת עינו לישראל:

מאמר מבואר

כ-5 דקות קריאה

איש הא-להים

סוד ישרים – איז'ביצא-ראדזין

איש האלהים וגו' בזוה"ק (ויחי שם) משה ודאי איש האלהים היה ורעותיה עביד בביתיה כד"א אישה יקימנו הה"ד ויאמר משה קומה ה' ואישה יפרנו הה"ד ובנחה יאמר שובה ה' וכו' כבר נש דגזר על אנתתיה ועבדא רעותיה וכו'.

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש הא־להים וכו'". משה נקרא 'איש הא־להים' והזהר־הקדוש לומד מכך, שמשה הוא האיש, הזכר, בעל־הבית כביכול של הא־להים. על כן כשם שבעל־הבית יכול בביתו לעשות את רצונו, משה יכל גם הוא לפעול כפי רצונו, והקב"ה עושה רצון משה.

בפרט, כמו שהבעל יכול להקים־לקיים ולתת חלות לשבועת אשתו "אישּה (האיש שלה) יקימנו", כך נדרש הפסוק כי משה יכול 'להקים' את הקב"ה ו'לומר לו מה לעשות', כמו שכתוב "קומה הוי'"! כמו־כן, גם "אישּה יפרנו" – משה אומר לקב"ה כביכול מתי לשוב מהקימה "ובנחה יאמר שובה הוי'". כל זאת כמו איש שמבקש מאשתו לעשות רצונו, והיא כמובן עושה רצון בעלה.

והוא כמו שנאמר על משה בכל ביתי נאמן הוא ולזה כתיב יודיע דרכיו למשה שלא העלים ממנו השי"ת מהנהגתו שום דבר

אומר ה'סוד ישרים', זהו גם הנאמר על משה "בכל ביתי נאמן הוא", והיינו שהוא 'נאמן הבית', ואחריות והדאגה לבית מוטלים עליו, ועל פיו ישק דבר. לכן, "יודיע דרכיו למשה" – ה' מגלה למשה את הנהגתו, ואינו מעלים ממנו שום דבר. (כמו שאיש ואשה שותפים בדאגה לילדים, והם משתפים אחד את השני ולא מעלימים שום דבר [וכפי שהחסידים נוהגים להתחייב ב'תנאים']).

וזהו אשר ברך משה איש האלהים היינו שהמשיך כל כח קדושתו לישראל וכח קדושתו נקרא פלפולא דאורייתא ועל זה אמרו ז"ל (נדרים לח) שלא מסר הקב"ה אלא למשה ולזרעו והוא בטובת עינו מסר לישראל

" ולראות את שלל גווניה. על כך נאמר בגמרא כי :אמר רבי יוסי ברבי חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו :, שנאמר'כתב לך' ,'פסל לך' :מה פסולתן שלך אף כ .תבן שלך משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל :, ועליו הכתוב אומר' עין הוא יברך וגו׳"'.

היינו כי כל המצות נקראו במדרש מצות גלמיות כי היקרות הגנוז בהם נעלם מתפיסת אדם ולכך אין הקנין של אדם במעשה המצות כ"כ חזק הגם שהנחיל השי"ת לישראל קנין גמור בכל מעשי המצות אכן זה הקנין הוא רק מצד השי"ת כי קנין מצד האדם אינו רק כפי מה שמכיר הדבר בהבנת תפיסתו אזי כפי ידיעתו בהיקרות של הדבר כך מגיע לו מצד המשפט נמי קנין אבל ביקרות כזה שאין האדם יודע בו כלל אין לו בו שום קנין מצד המשפט

כל המצוות נקראות במדרש 'מצוות גולמיות'. והיינו שהטוב והיוקר שלהם הוא 'גולמי' ולא נגלה כלפי האדם, שכן יוקר המצוות נעלם ונעלה מהשגתינו. מסיבה זו, הקנין וההתאחדות של האדם עם המצוות בקיומן, הוא אינו חזק כל־כך, שכן האדם אינו יודע מה הוא קונה. אמנם, אכן הקב"ה נתן לנו קנין מוחלט במעשה המצוות, עד שהן מתייחסות אלינו,¹⁹ אך זאת רק מצידו יתברך. בקנין רגיל, הקנין תלוי בידיעת מה אני קונה, ובהבנת שווי ויוקרו. אם אדם קונה דבר שאינו יודע משווי, אין לו זכות קניינית בו כדלהלן:

והא ראיה כשמוכר אדם איזה חפץ בחזקת שויא פחותה ואח"כ נתוודע שהיה נטמן בהחפץ יקרות שלא היה יודע המוכר בזה מתחילה כשמכר ופסק הגהות אשר"י ז"ל (ב"מ פב) באחד שקנה בדיל מנגר עכו"ם בחזקת בדיל לכסות גגו ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל ואח"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מחופה בבדיל ופטרו הר"א ממיץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו"ם כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנות הכסף והודה לו ר"ת עכ"ל הרי שהקנין של זה המוכר אי אפשר שיהיה יותר מכפי ההבנה והידיעה שהיה לו באותו החפץ.

כאשר אדם מוכר חפץ שחשב ששוויו נמוך, ולאחר־מכן התברר שיש בו דבר השוה הרבה יותר, פסק בהגהת אשר"י אודות מעשה שבא לידו: אדם קנה בדיל מגוי לכסות את הגג. אותו יהודי מכר את הבדיל הזה ליהודי אחר. אצל היהודי השני התגלה שמבפנים הכל כסף שרק מצופה בבדיל. מה הדין? האם על היהודי השני להשלים ליהודי הראשון את שווי הכסף שלא ידע על קיומו? פסק הר"א ממיץ שהוא פטור מלשלם על כך! משום שהיהודי הראשון לא ידע שיש בחפץ דבר יקר כזה, ועל כן הוא כלל לא קנה אותו(!). אי־לכך היהודי השני אכן זכה בו לחלוטין. והודה רבינו־תם לפסק הזה. מדברי הגהות אשר"י אלו אנו למדים שאם האדם לא יודע על היוקר שיש בחפץ, הזכות הקניינית שלו חלשה, ותלויה בהבנתו והשגתו את החפץ.

אמנם אם יודע האדם שנטמן בזה החפץ יקרות גדול אשר הוא למעלה מהבנת תפיסתו אף שאינו יודע עד כמה עולה הסכום מהשויא של היקרות הנטמן בזה החפץ מסבת קטנת תפיסתו מ"מ שפיר יש לו קנין בכל היקרות הנטמן בזה החפץ אף שאינו יודע הסכום של היקרות

אמנם, אם אני יודע שיש פה דבר יקר, שאני לא יודע ומשיג את ערכו – למרות שאיני יודע את השווי בגלל חוסר יכולות ההשגה שלי, עדיין הקניין יחול על כל היוקר. שכן אני מכוון לקנות את היוקר שאיני משיג. [אם כן מתברר, שמצד השגתנו – אין לנו שום קניין במצוות. אמנם, באם נכוון לקנות מה שאיננו משיגים – בידיעה ברורה שיוקר המצוות למעלה מהשגתנו – אזי נזכה באמת לקנות את המצוות].

את הנקודה הזו – לחוש שאיננו משיגים את המצוות, והן 'גולמיות', נתן לנו משה רבנו בעין הטובה שלו. משה לימד אותנו שלא משנה באיזה מדרגה האדם עומד, ברגע שהוא מתחיל לעסוק בדברי תורה, הוא רואה שאין לו שום קנין והשגה בהם מצד עצמו אלא הכל 'גלום' ונעלם. זאת על־ידי 'פלפולא דאורייתא'. כאשר האדם מפלפל ומתייגע בתורה – הוא יותר ויותר משיג כמה שהוא אינו משיג כלל את יוקר המצוות. בפלפול תמיד מחפשים לפרוך ולהעמיק יותר את הסברות שנאמרו וכו'. בכך, יכול להיות לאדם קנין אמיתי, משום שהאדם מבין שהתורה הינה באמת למעלה מהשגתו, והוא מכוון לקנות את היוקר – שאינו משיג כנ"ל.

זהו שעל־ידי כ"ד קושיות ותירוצים מגיעים לעומק יוקר התורה – שהיא אינה מושגת – ולכן "רווחא שמעתתא", שכן רק כך ישנו קנין, המרווח באמת את הלימוד.

וזאת היגיעה נקרא פלפולא דאורייתא כמו שמצינו במדרש כגבור שמפלפל בזינו בכל צד היינו שסותר ומפרק עד שמחבר ומאחד כל צדדי ההופכים הנראים כנגדיים וסותרים אהדדי והוא בפלפולו משוה אותם בכל צד וע"י זה הפלפול מכיר בכל פעם יותר איך שאי אפשר להגיע בתפיסתו אל סוף תכליתם ומפאת זה שמכיר גודל היקרות הנמצא בד"ת שהוא בלי גבול ואין סוף משיג נמי קנין חזק בכל הד"ת שיהיה נחשב קנין יגיע כפו וזאת ההכרה מסר מ"ר בטובת עינו לישראל:

היגיעה הזו, בה תמיד חשים את גודל ורוממות יקרת התורה – היא הפלפול. תנועת הפלפול היא תנועה של הכאה ומפגש עם כל צד, וכמו שהמדרש אומר כי 'מפלפל בזינו בכל צד' שבכלי המלחמה שלו הוא נותן מכות ופוגע בכל הכיוונים. כך, האדם המפלפל הוא פוגש ומכוון לראות את כל הצדדים השונים, החולקים והמנוגדים בתורה. מתוך הפלפול הוא מנסה בכל זאת להצליח להשוות את כל ההפכים הללו. בעבודה כזו של פלפול – האדם רואה בכל העמקה ופלפול נוסף את יוקר התורה ועד כמה אין לה גבול וסוף, וכמה פלאות יש בה – הפכים גמורים שמשתווים בנקודות מסוימות וכו' וכו'.

בכך, האדם זוכה לקנין חזק ומשמעותי בתורה, שמצוותיו ולימודו יחשבו שלו – "יגיע כפיך כי תאכל". והיינו שהתורה והמצוות מתאחדים בו ונהיים חלק אינטרגרלי ממציאותו. זאת דוקא בגלל שיגע והבין כמה הוא לא מבין... את ההכרה הזאת הקב"ה לא נתן לנו במתן־תורה, אלא דוקא משה רבינו החליט לתתה, בטוב עינו. "טוב עין הוא יבורך" ויושפע כאן אלינו, בתחושת הפער שלנו מהשגת התורה.

נקודה למחשבה

כ-2 דקות קריאה

אנחנו לא רוצים שה'שמחת־תורה' הזה יברח לנו מהידיים. ככלל, אנחנו מקיימים כל־כך הרבה תורה ומצוות (כן כן, ב"ה הרבה!) ואנחנו רוצים שיכנסו לנו בלב. שיהיו חלק מאיתנו, שישנו אותנו, שנחוש את האור שלהם. בפרט חגים חד־שנתיים, כל־כך מיוחדים שעולמות שלימים תלויים בהם – ואנחנו רוצים ומצפים שנרגיש משהו, והחג ילך איתנו הלאה. אכן, העצה הפשוטה והמפורסמת לכך – היא ללמוד חסידות, פנימיות, מדרשים ואגדתות, אודות החג הממשמש ובא.

אבל אנחנו מרגישים שזה לא עוזר. לומדים לומדים, מנסים להתבונן במה שלמדנו וכו', אבל הלב לא זז.

במאמר שלנו אנחנו לומדים, שצריך לתקן את המבט.

הרי המצוות הן אין־סוף! כל מועד הוא אור אלוקי אין סופי שלמעלה־מעלה מהשגתינו! ככל שנלמד ונלמד – הדבר לעולם לא יתן לנו 'לתפוס' את קדושת החג. אלא רק ללמד אותנו על פרטים שלו, לנסות להתקרב ולעמוד על מהותו – אך משם להרגיש כמה הוא מופלא משכלינו, מרומם מטעם ודעת, ותמיד. תמיד. נשאר 'גולמי' נעלם וסתום מהעין.

התחושה הזו, היא־היא דוקא זו שגורמת לנו 'לקנות' החג, המצוה, שיכנס בנו, בפנים. יהיה חלק מאיתנו ויאיר את לבבנו הדל.

הקב"ה הוא 'פשוט בתכלית הפשיטות', למעלה מכל טעם והשגה, אך בכל זאת מצוונו הכתוב "דע את א־להי אביך". עלינו לדעת, להתבונן בתורת ה' התמימה אשר "הוא וחכמתו אחד".

אמנם, הסביר הבעש"ט,²⁰ כי אין הכונה שיש ננסה לקפוץ לחוסר הידיעה. שכן אז, אנחנו סתם מוותרים על יוקר מלכו של עולם. מתוך כל הידיעה – מגיעה שלילה והבנה שאנחנו באמת לא משיגים כלום, ואזי באמת "שלא נדע".

זוהי המתנה שנותן לנו משה רבינו. ה' נותן לנו את התורה, בצורה שאנחנו יכולים ללומדה – ולחשוב שהבנו. משה נותן לנו את כח הפלפול. את הכח תמיד לראות עוד צדדים בתורה, לראות את הסתירות, התירוצים ולהמשיך להעמיק עוד ועוד. להמשיך ולהתמיד לגלות את אין־סופיותה של התורה הקדושה. לחוש כמה איננו משיגים בה כלל וכלל והיא יקרה מפז ומפנינים, וכל חפצים לא ישוו אליה.

אז קודם כל קבלנו כאן התבוננות חסידית כהקדמה ללימוד עיון – בקשת גילוי האין־סוף.

אבל אולי, המאמר יסביר לנו שאלה מהותית; למה בחג שמחת התורה, אנחנו כמעט ולא עוסקים בתורה?! אנחנו רוקדים עם התורה דוקא שהיא גלולה, לא פרושה לפנינו, גם העיסוק בה הוא רק 'קריאת התורה', את אותה פרשה אין־ספור פעמים... מדוע?!

אלא שאדרבה, מתוך כל הלימוד וההתבוננות, אנחנו נוגעים בנקודה. אנחנו נזכרים. שהשמחה שלנו בתורה היא בכלל האין־סופיות שלה. בגלל הפלא הגדול של הגילוי האלוקי שלה. שהיא מגלה לנו את פנימיות לבו של הקב"ה, "אנא נפשי כתבית יהבית". עיקר השמחה היא בלא־מושג, מה שמתגלה אחרי שלמדנו עוד פעם את כל חמישה־חומשי־תורה... במנהגים הקדושים שלמעלה מטעם ודעת – לשמוח ולרקוד כל היום!!!

אולי גם, לכן בכל שנה הרב שניאור יכל לומר ש'השנה שמחת תורה יהיה משהו אחר לגמרי'. כי בכל שנה, למדנו עוד קצת, וגילינו כמה "תורת הוי' תמימה".²¹ תמיד תמימה, שלימה, ולא התחלנו בכלל לגעת בה.