לבאר ענין יום כיפור

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-14 דקות קריאה

לבאר ענין יום כיפור

לקוטי תורה – אדמו"ר הזקן

תשובה – להפסיק להתעלם להתחיל להיפגש!

לבאר ענין יו"כ. כתוב אחד אומר שבת שבתון הוא לכם וכתוב אחד אומר שבת שבתון היא לכם הנה ארז"ל עבר על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו עבר על מל"ת תשובה תולה ויו"כ מכפר. ולהבין זה דהא מ"ע עדיפא שדוחה את ל"ת

במאמר יתבאר מה המשמעות של הכינוי בו התורה מכנה את יום הכיפורים פעמיים – "שבת שבתון".

על מנת לבאר זאת אדמו"ר הזקן קודם שואל שאלה:

חז"ל אומרים שמי ששב בתשובה על מצוות עשה שלא קיים – "לא זז משם עד שמוחלין לו", לעומת זאת מי ששב על כך שעבר על מצוות לא תעשה – "תשובה תולה ויום כיפורים מכפר", כלומר לא מספיקה לו התשובה שעשה ורק כשמגיע יום כיפור – מוחלים לו.

יוצא שמצות "לא תעשה" חמורה ממצות "עשה", מה שלכאורה סותר את הכלל הידוע בגמרא "עשה דוחה לא תעשה"!

בשביל לענות על כך אדמו"ר הזקן מדבר על קשר עם ה' בצורה של "פנים בפנים":

כתוב בפסוקים "שובו אלי ואשובה אליכם" ו-"השיבנו ה' אליך ונשובה". לשוב אל ה' הכוונה להפנות אליו בחזרה את הפנים שלנו ולא להשאר במצב של החטא בו אנחנו מפנים אליו עורף – "כי פנו אלי עורף ולא פנים". כלומר מכיוון שה' יתברך נמצא בכל מקום לא רק פיזית אלא גם נפשית, כפסוק הידוע "מלא כל הארץ כבודו" והזוהר "לית אתר פנוי מיניה" [אין מקום פנוי ממנו] וגם כשאדם חוטא ה' יתברך מחייה אותו, אי אפשר להסביר את הלשון "תשובה" שבשעת החטא אנחנו רחוקים מה' ולכן אנחנו צריכים לשוב ולהתקרב אליו.

אלא כמו שניים שנמצאים אחד ליד השני ועד עכשיו כל אחד בכוונה לא הסתכל על השני ועכשיו הם שבים להסתכל אחד על השני, כך התשובה היא להתייחס לנוכחות של ה' ולהפוך אותה ל"נושא המרכזי" – להפנות אליה פנים, ולא להתעלם ממנה – להפנות אליה עורף.

ימי החול – מתעלמים מה', שבת – נפגשים איתו

בשביל להבין יותר את היחס בין מצב של פנים בפנים למצב של הפניית עורף, אדמו"ר הזקן מסביר איך הם מתבטאים בשבת וששת ימי המעשה ומסביר את הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת":

על ששת ימי המעשה כתוב: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". ה' ירד להתעסק בדבר מאוד מצומצם וחסר משמעות יחסית לאינסופיותו – לומר את עשרת המאמרות ולברוא את העולם. לעומת הנשמה שנמצאת בעצמה בתוך הגוף ולכן הוא ומה שעובר עליו משפיע עליה, ה' יתברך לא "שם את עצמו" בתוך בריאת העולם אלא העולם נברא ממידת מלכותו של ה' כמו שכתוב בפסוק: "מלכותך מלכות כל עולמים", כלומר רק מהיחס החיצוני שלו החוצה. לכן ה' בעצמו לא מושפע מהעולם ולא עובר שינויים בגללו כמו שכתוב בפסוק: "אני הוי"ה לא שניתי" – לא השתניתי, וכמו שאנחנו אומרים כל בוקר "אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם" – אותו דבר.

כמו שכתוב בפסוק: "נשגב שמו לבדו, הודו על ארץ ושמים", העולם נברא משמו ומלכותו של ה'. כלומר, מה שמקיים כל נברא זה המטרה שלו – זה שה' ימלוך עליו.

והתפשטות זו נחשבת ירידה והשפלה גדולה לגבי הקב"ה בבחי' פנימיותו וביום השבת נתעלה בבחי' פנימית א"ס ב"ה וה"ז נק' בחי' שביתה אצלו עד"מ כאדם המדבר שבשעה שהוא מדבר מצמצם שכלו ומורידו בהדבורים וכאשר אינו רוצה לדבר פוסק ושובת והרי אז עלה שכלו למקורו אשר שם משכן החכמה כן ויותר מכן לאין קץ ותכלית מתעלה ביום השבת למעלה ממדרגת החכמה שנחשבת כעשי' גופני' כמ"ש כולם בחכמה עשית אלא כמאמר אנת חכים ולא בחכמה ידיעא כו'

כשבן אדם מדבר, הדיבור דורש ממנו להתאמץ להצליח לצמצם את הרעיונות שלו למילים מוגדרות. זה בעצם להצליח לגשר על הפער בין המחשבה האינסופית לביטוי המוגבל בפה הפונה החוצה. לעומת זאת כשהוא מפסיק לדבר – הוא חוזר לחשוב בשכל על אותו רעיון שעליו דיבר, מבלי להתאמץ על ההוצאה שלו החוצה.

כך אצל ה' יתברך, בששת ימי המעשה הוא כביכול "מתאמץ" לברוא את העולם – להצטמצם מאינסופיותו למה שמחוץ לו ובשבת קודש הוא חוזר "להרגיש בבית" והעולם אינו משהו חיצוני אליו שהוא צריך להתאמץ לברוא אותו אלא חלק מאינסופיותו.

ספירת החכמה חיצונית לה' בעצמו כמו מעשים שאדם עושה שברור לכולם שהם חיצוניים לו – "כולם בחכמה עשית". לעומת זאת על המדריגה שלמעלה מהחכמה נאמר ב"פתח אליהו": "אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אנת הוא מבין ולאו מבינה ידיעא", כלומר שאמנם ודאי ה' חכם ומבין אך לא על ידי חכמה ובינה מוגדרות ומצומצמות.

בשבת העולם עולה להיות לא רק "רעיון" של ה' – ספירת החכמה, אלא גם רצון של ה' ודבר שה' מתענג ממנו.

ולפי שישראל עלו במחשבה וכמאמר ואתה נפחת בי ומאן דנפח כו' וארז"ל מאין באת כו' [פי' מבחינת אין שהוא מקור החכמה כמ"ש והחכמה מאין תמצא וכמ"ש בפ' במדבר ועמ"ש ע"פ האזינו השמים] שבחי' ומדרגת ישראל גבוה מאד נעלה מבחי' התפשטות חיצונית מלכותו ית'

"ישראל עלו במחשבה", כלומר כשה' חשב על העולם עיקר הרעיון שלו היה עם ישראל ולאחר מכן בבריאת העולם על ידי מידת המלכות נבראו שאר הנבראים בשביל ישראל.

לכן אנחנו אומרים בכל בוקר "ואתה נפחתה בי", ואומר על כך הזוהר: "מאן דנפח מתוכיה נפח" – מי שנופח (כאן זה הקדוש ברוך הוא) מתוכו נופח, וכן כתוב באבות: "דע מאין באת" שעל פי הבעל שם טוב פירושו הוא שצריך לדעת שהגענו מהאין האלוקי, מקור החכמה עליה נאמר "והחכמה מאין תמצא". כלומר שלעומת שאר הנבראים שנבראו בדיבורו של ה' מכיוון שהם נבראים רק כאשר צריך אותם בשביל להוציא את הרעיון שנקרא "עם ישראל" לפועל, אנחנו נבראנו בנפיחה שמוציאה את ההבל הפנימי – כלומר מהפנימיות של ה' – מהרעיון שלו שהגיע מהאין שלמעלה מספירת החכמה.

ולכן נאמר ושמרו בנ"י את השבת להתקדש בקדושתו ית' להיות שבת לה' אלקיך כו' וכתיב ביני ובין בני ישראל אות היא כו' כלומר כמוני כמוהם כביכול וזהו ששת ימים תעבוד כו' בבחי' חיצוני' עשי' כדי פרנסתו וביום השביעי שבת לה' להיות מתעלה במקורא דכולא להבטל אליו ולדבקה בו ית' (ועמ"ש מענין זה בפ' שמות ע"פ כי טובים דויך כו' וזהו ענין החזרת פנים בפנים דהיינו גילוי פנימית הנשמה ורעותא דליבא ליבטל אליו ית' בבחי' פנימיות א"ס ב"ה)

מכיוון שאנחנו המחשבה והרצון של ה' שבעקבותיהם ברא את העולם דווקא אנחנו שייכים לשבת קודש בה העולם נהיה רעיונו ורצונו של ה' – "ושמרו בני ישראל את השבת", "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם".

בששת ימי המעשה אנחנו עסוקים בענייני העולם איך שהוא נפרד מה' ובכך אנחנו קצת מפנים עורף לה' יתברך ובשבת אנחנו מחזירים את הפנים שלנו אליו – מתייחסים לנוכחות שלו ובכך "קולעים" למה שה' חשב עליו ורצה בו.

המצוות – עיסוק בה', התפילה – פגישה עם ה'

אך הנה ארז"ל מי שטרח בע"ש יאכל כו' לכך כתיב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות כו' כלומר שישמור מחול לשבת גם לתקן בעצמו ולעשות בנפשו את השבת שיהיה באמת כך והשמירה הזאת לעשות את השבת בנפשו בימות החול הוא על ידי התפלה כי הנה בתקונים אמרו כי התפלה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו מלאכי אלהים הם המצות שהם מלאכים שלוחי דמלכא וכמ"ש בתנחומא פ' ויגש היו מכבדין את המצות שהן שלוחי ושלוחו של אדם כמותו (ועמ"ש מזה ג"כ בד"ה ויקרא אל משה).

חז"ל אומרים ש"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" וכן ניתן לדרוש את הפסוק: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות" – צריך בימי העשייה לשמור שיהיה שבת. לעניינו הכוונה היא שבשביל להיפגש עם ה' בשבת צריך להתקשר אליו על יד מצוות בימי החול.

בנוסף צריך שיהיה מעין שבת גם בימות החול. מה שגורם לפגוש את ה' פנים בפנים (מעין שבת) גם ביום חול זוהי התפילה. בתיקוני זוהר מבואר כי "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" הכוונה לתפילה ו"מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" הכוונה למצוות שהם שליחים של ה'. פירוש זה מתאים לנאמר במדרש תנחומא שצריך לכבד את המצוות כי הם שליחים של ה' ו"שלוחו של אדם כמותו".

ומבאר את הדברים:

ובמקורם הם אברים דמלכא והיינו עד"מ כמו שע"י אברי הגוף מתפשט הנשמה לפעול פעולתה כך ע"י המצות נמשך ומתפשט גילוי אלהותו ית' ועלייתן למעלה למקורן הוא ע"י התפלה (ועמ"ש בפ' שלח בפי' וזכרתם את כל מצות ה')

המצוות נקראות "אברים דמלכא" משום שבדומה לאברי האדם שבהם ודרכם האישיות של האדם נוכחת במציאות כך דרך המצוות ה' נוכח בעולם. לאחר שאנחנו מנכיחים את ה' במציאות על ידי המצוות, אנחנו מתפללים ובכך מעלים את כל העיסוק בזה שהוא יהיה נוכח (אברים) למפגש איתו (פנים). [זה בעצם העלייה של שליחי ה' – המצוות, בסולם הפונה מעלה – התפילה.]

אדמו"ר הזקן מרחיב יותר במשמעות המצוות:

לפני כל מצוה אנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו". המשמעות של כך היא שהמצוות קושרות אותנו למה שמעבר למציאות ונבדל ממנה – ה'. כתוב בהושע: "אני כברוש רענן". לעומת "אנוכי" שזהו כינוי לה' שמעבר לעולמות ומכוסה מהם ("עלמא דאתכסיא" – העולם שמכוסה), "אני" זהו כינוי לנוכחות של ה' בתוך העולם המוגבל – למצוות. כמו שניתן לכפוף עץ ארז לח וגמיש לקרקע, לשים עליו משהו, לשחרר אותו ואז המשהו יעלה לגובה של העץ, כך המצוות הם הנוכחות של ה' שירדה לכאן – לעולם המוגבל שלנו כדי להרים ולקשר אותנו לגובה של העץ – לה' שמעבר לעולם.

עם מי אתה נפגש – ה' או כוכבים?

כשאנחנו עושים מצוות ומתפללים אנחנו מתעסקים בה' ונפגשים איתו, ולכן נקרא "אלוקינו" – הכח והמרכז של החיים שלנו. לעומת זאת כשאנחנו טרודים בעבודה ובשאר הדברים של העולם הזה והם בעצם הנושא של החיים שלנו – הם הדבר בו אנחנו מתעסקים ואיתו אנחנו נפגשים ובכך אנחנו כביכול עובדי עבודה זרה. על מצב נורא זה נאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו" – לא נהפוך יותר את העשייה של עולם הזה למרכז החיים שלנו. לכן חז"ל אומרים ש"ישראל שבחו"ל – עובדי כוכבים בטהרה הם". הכוכבים אלו השורשים הרוחניים של הנבראים דרכם ה' מחייה את העולם, כמו שחז"ל אומרים "אין לך עשב מלמטה שאין לו כוכב מלמעלה", וכמו שכתוב בפסוק: "וממגד תבואות שמש" – השמש היא השורש הרוחני של התבואה. בחו"ל שעיקר העיסוק שלנו היה למצוא פרנסה בשביל להתקיים וסביב זה נסובו החיים שלנו – נחשב כאילו עבדנו לכוכבים שמהם מגיעה הפרנסה.

וזהו ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע שאע"פ שהדבר שהוא מלובש בו בענינים גשמיים נראה לעין שהוא מן העבירות שאדם דש בעקביו הנה הוא דומה למשל קליעת האבן שמקלעין אותו ע"י כף הקלע למקום רחוק מאד עד שנעשה כאלו עובד כוכבים

כשאנחנו חיים בצורה כזו שהעשייה של עולם הזה היא מרכז חיינו, למרות שבכך לא עברנו שום עבירה חמורה ולא נראה שזה מעשה חמור – בפועל התוצאה היא שאנחנו מאוד מתרחקים מה' עד שאנחנו נחשבים כעובדי עבודה זרה.

זה כוונת ברכת אביגיל לדוד: "ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע" – שה' ירחיק את אויבו החוטא, הרבה מעבר למה שמכיל החטא שלו עצמו, כמו כף הקלע שזורקת את האבן רחוק ממה שהייתה עפה לבד.

לאחר שאדמו"ר הזקן דיבר על התקשרות לעולם הזה שכנגד ההתקשרות לה' במצוות, הוא חוזר לדבר על התפילה:

בתפילה, הנשמה שלנו שרוצה להידבק בה' ערה יותר ואפשר להפגש עם ה' על רקע כל המצוות בהם התקשרנו לה'. חז"ל אומרים ש"תפילות במקום קרבנות תקנום". כמו שהקרבן נשרף באש המזבח, ככה בתפילה הנפש הבהמית נשרפת בצמאון האהבה שאנחנו מעוררים בתפילה ויותר לא מסתירה על ה' וממילא אפשר לפגוש אותו פנים בפנים.

אהבה טבעית

טוב, אז איך מתעוררת האהבה בתפילה?

הנה כתיב ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וארז"ל אע"פ שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט כי גם למעלה יש בחי' אהרן שנותן בחי' אש בכנס"י כי אהרן הוא שושבינא דמטרוניתא והוא מז' הרועים המשפיעים גילוי אלהותו ית' במקור נשמות ישראל

חוץ מהאהבה לה' שנמצאת אצלנו בטבעיות ומתגלה ממילא בתפילה, צריך גם לפתח אהבה שמגיעה מעבודה. לכן כתוב בפסוק: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" וחז"ל מסבירים שלמרות שתמיד הייתה אש במזבח שהגיעה מהשמיים מצוה שאנחנו נדליק אש בעצמנו.

השורש של אהרן בעולמות העליונים הוא ה"צינור" של האהבה הטבעית שה' מזרים לנשמה הכללית שלנו – אש שמגיעה מהשמיים. לכן אהרן הוא משבעת הרועים שדרכם אנחנו מקבלים את השפע מה' יתברך ונקרא "שושבינא דמטרוניתא". מכוח השייכות לשורש הזה - הכהנים יכולים להדליק אש במזבח – אהבה בלב של עם ישראל.

האהבה הטבעית שלנו לה' נמצאת ב"חכמה" של הנפש האלוקית, כלומר בחלק העמוק והלא מובן של הצד האלוקי שלנו. היא לא נכנסת לתבניות הנמוכות והאגואיסטיות של הנפש הבהמית. האהבה הזאת כוללת את הרצון למסור את הנפש על קידוש ה' ולהתנתק מהגוף שמגביל ומרחיק מה' ולעלות להידבק בה'.

ה' לא חיייב להיות משעמם!!!

ומצוה להביא מן ההדיוט אש שלמטה ע"י התבוננות בגדולת ה' כל חד לפום שיעורא דיליה ולהלהיב לבו ונפשו לעבודת ה' וההתבוננות המוליד אהבה עזה שהיא כרשפי אש הוא כאשר מתבונן בדבר חדש כמו שאנו רואים בחוש שכאשר רואה דבר חידוש מתפעל מאד וכך ארז"ל בכל יום יהיו בעיניך כחדשים והוא כאשר יתבונן המשכיל כי באמת חדשים לבקרים כו' ומחדש בכל יום תמיד מע"ב מאין ליש ובהתחשך החשך של לילה ויסתלק ונעשה אור של יום וכך יראה האדם בעצמו שבלילה ישן וחיותו מסתלק ממנו ובקומו נעשה בריה חדשה ומזה יבין על כל יצורי עולם שכן הוא וחיותם רצוא ושוב וכאשר יראה בעיניו ולבבו יבין כי ראה זה חדש הוא ע"כ ילהיב לבו וישים אליו לבו ונשמתו וכמ"ש צעק לבם

הדרך לפתח אהבה היא על ידי התבוננות בגדולה של ה'. ההתבוננות שמולידה בנפש אהבה חזקה מאוד היא ההתבוננות בחידוש העולם. כל מה שנשאר אותו דבר כל הזמן הוא משעמם, לכן חז"ל אומרים על התורה "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

בשביל שה' יהיה מעניין צריך להתבונן בכך שכמו שכל יום ה' מחיה אותי מחדש כשאני קם בבוקר, כל יום אני ב"מצב" אחר, ככה ה' מחיה כל יום מחדש את כל הנבראים – "חדשים לבקרים רבה אמונתך", "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". כמו שאני חי ולא קבוע ומשעמם ככה המציאות שמגלה את ה' לא קבועה ומתה אלא חיה ודינאמית.

ההתבוננות היא בעצם לשים לב למה שהיה נכון תמיד אבל הפניתי אליו עורף, כלומר התעלמתי ממנו ולא התייחסתי אליו. עוד לפני שהתבוננתי ה' החייה את העולם ואותי והיה קרוב אלי, אבל אני לא "פגשתי" את זה.

כאשר אנחנו לא מתעלמים מהנוכחות של ה' אלא פוגשים אותה, גם ה' לא "מתעלם" מהנוכחות שלנו כלומר מקיים אותנו קיום חיצוני בלי "לשים את עצמו" בקשר איתנו, אלא מתעניין בנו ו"פוגש" אותנו. בכל התפילה כאשר אנחנו אומרים: "ברוך אתה... מלך העולם" אנחנו בעצם מתפללים שה' לא יפנה לנו עורף ויהיה רק "מלך העולם", כלומר מחייה את העולם במידת מלכותו – בפנייה שלו כלפי חוץ בלבד, אלא יהיה גם "ברוך אתה" מלשון 'הברכה'-הבאה כלומר שה' ישים את עצמו בפנייה הזאת החוצה – בבריאת העולם. בדומה לכך, כך גם הפירוש בפסוק: "ברוך ה' אלוקי ישראל מהעולם ועד העולם".

מצוות עשה – התקשורת עם ה', מצוות לא תעשה – האמון שעל גביו הקשר

הזוהר הקדוש דורש את הפסוק "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור" על מצוות עשה לעומת מצוות לא תעשה. "שמי" ועוד אותיות י"ה שבשם הוי"ה יוצא בגימטריא שס"ה (מצוות לא תעשה), "זכרי" ועוד אותיות ו"ה שבשם הוי"ה יוצא בגימטריא רמ"ח (מצוות עשה).

מצוות לא תעשה שייכות ל-"עלמא דאתכסיא" (העולם שמכוסה) - אותיות י"ה שבשם, כלומר לחלק הנסתר של הקשר בינינו לבין ה' ובו אנחנו פוגעים כשאנחנו חס ושלום עוברים על לא תעשה. לעומת זאת מצוות עשה שייכות ל-"עלמא דאתגליא" (העולם שמגולה) - אותיות ו"ה שבשם, כלומר לחלק הגלוי של הקשר בינינו לבין ה' ובו אנחנו פוגעים כשאנחנו חס ושלום עוברים על עשה.

וביאור ענין זה כי לשון פגם הוא נקב שיש בו חסרון וכאשר מבטל מ"ע הוא עושה חסרון ומניעה שאינו מאיר עליו אור עלמא דאתגלייא דהיינו בחי' אתערותא דלתתא (והיא הנקרא ג"כ אהבה זוטא כמ"ש בפ' עקב שם) בחינת אש שלמטה שהוא ע"י התבוננות הנ"ל

כשאנחנו חלילה מבטלים מצות עשה - אנחנו לא מקיימים את הצד שלנו בקשר עם ה': לא מפתחים אהבה לה' בתוכנו כמו שדובר קודם ולא מקיימים את הביטוי המעשי שלה - מצוות עשה.

וכאשר עובר על מל"ת הנה הוא מונע ומחסר אור העליון שלא יוכל האש שלמעלה שהוא אהבה הטבעית להתחזק בנפשו ולהוסיף אומץ אהבתו בסיוע של מעלה על אהבה דלתתא כי לא יגורך רע כתיב ועונותיכם מבדילים כו' כי כבר נקלע למרחוק כמו עד"מ הכף הקלע הנ"ל ולכן לא יכול להמשיך אש האהבה

כשאנחנו חלילה עוברים על מצות לא תעשה - אנחנו "מצטרפים" לרוע ולמה שנגד ה' ובכך אנחנו בוגדים בו. האהבה הטבעית לה' של הנפש האלוקית היא בעצם הנוכחות של ה' בצד שלנו בקשר, והבגידה בו גורמת לזה שהוא לא ירצה להיות איתנו ולכן האהבה הזו מסתלקת. וכמו שכתוב בפסוק "לא יגורך רע" - רע לא "גר באותו בית" ביחד עם ה' ולכן כשיש בנו רע - עברנו על לא תעשה - ה' לא איתנו. וכמו שכתוב בפסוק "עונותיכם היו מבדילים" - החטאים גורמים לנתק בינינו לבין ה'. כמו שדובר מקודם על כף הקלע – העבירה על לא תעשה שמקשרת אותנו אל הרע מכילה בתוכה לא רק את הקישור לרע אלא גם את זה שה' "הולך" ממנו.

וע"כ אם עבר על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו כי בעשותו תשובה התעוררות התשובה מועיל להלהיב אל נפשו אתעדל"ת שאבד בעונו וזהו לא זז משם פי' שנשאר על עמדו ותיקן מה שעוות

לכן, כאשר אנחנו חוזרים בתשובה על ביטול עשה - "לא זז משם עד שמוחלין לו", התשובה מחזירה את האהבה שהיינו אמורים לבטא במצות עשה שביטלנו ובעצם זה תלוי רק בנו.

משא"כ כשעבר על ל"ת שפגם ומנע את אור העליון אתערותא דלעילא שאף אם יעורר באתערותא דלתדתא לא תוסיף תת כח האהבה עליונה כי מנע אורה ולזאת תשובה תולה ויום הכפורים מכפר כי ביום הזה יכפר עליכם לפני ה' שמתעורר בחינת פנימיות רצונו ית' (שלמעלה מבחי' י"ה ומבחי' ו"ה ועמ"ש מזה סד"ה חייב אינש כו' עד דלא ידעי כו') שאז נושא עון ועובר על פשע ונקה שאין העון תופס מקום כלל ונק' כארז בלבנון כו' (שהוא מדרגה עליונה יותר מבחי' ברוש רענן שע"י מעשה המצות וע' בזהר ויקרא (די"ו ע"א) ובפ' לך לך (דפ"ב סע"א) ועמ"ש בפ' אחרי בענין בגדי לבן דכה"ג ביום הכפורים) שמלבין עונותיהם של ישראל

לעומת זאת כאשר אנחנו חוזרים בתשובה על עבירת לא תעשה - "תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם". מכיוון שהמעשה לא שינה רק ביחס שלנו אל ה' אלא גרר תגובה של ה' ביחס שלו אלינו, לא מספיק שאנחנו נשוב אלא צריך שה' ימחל ויחזור האמון בינינו - הקשר הנסתר ואז תשוב האהבה הטבעית. ביום כיפור מתגלה הרצון העצמי של ה' בנו ואז החטאים לא מעניינים, לא משנה מה קורה ה' רוצה ומאמין בנו. על פי הפנימיות הרצון העצמי של ה' בנו נקרא "כארז בלבנון" על שם כך ש"מלבין" את העונות שלנו ומכפר עליהם.

יום כיפור – ה' רוצה אותנו לא משנה מה

איך זה קורה?

אנחנו מבקשים מה' שיסלח לנו ויחזור לאהוב אותנו, כמו שמבקשים מחבר. בבקשת הסליחה אנחנו מתוודים על החטא ואומרים כמה הוא נורא ואיום ובגידה בה' וכמה אנחנו לא מזדהים איתו וכואבים עליו ועל הנתק שהוא יצר בינינו לבין ה'. אנחנו בעצם לא נותנים לחטא ולחלק בתוכנו שחטא מקום וחשיבות בנפש וממילא יש יותר מקום לנוכחות של ה' והקשר איתו מפסיק להיות חיצוני ועם תחושת זרות.

כשה' רואה שהקשר איתו חשוב לנו גם כשיש נתק וזרות, ובעצם אנחנו מראים שהקשר איתו עצמי ולא ניתן לבטל אותו, מתעורר הרצון העצמי שלו בנו וממילא החטאים שלנו מפסיקים לנתק ולהפריד בינינו. לכן לגבי הנתק שהעונות גורמות כתוב: "עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם" – האלוקים בפנייתו אליכם, אבל ברצון שלו שעוד חלק ממנו ממש ולפני יציאה החוצה – העונות לא מבדילים.

לכן יום הכיפורים נקרא "שבת שבתון". לעומת שבת שבה יש מפגש עם ה', ביום כיפור מתגלה הרצון העצמי של ה' בנו שמבטא את השייכות העצמית שבינינו לבין ה' שאינה תלויה בשום דבר ולא משתנה אף פעם. "שבת שבתון" – הכוונה שביתה משבת, כלומר מרחב יותר פנימי אצל ה' שהוא "מרגיש בו בבית" אפילו יותר משבת.

אמנם גם שבת נקראת "שבת שבתון", מכיוון שגם המפגש עם ה' בשבת (שבת תתאה) נובע מהשייכות העצמית בינינו (שבת עילאה), אבל בשבת לא מורגש השורש – השייכות כמו ביום כיפור. לכן ביום כיפור כתוב: "שבת שבתון הוא לכם" – השייכות מתגלה אלינו, ובשבת כתוב: "שבת שבתון מקרא קודש" – השייכות נשארת קדושה ומובדלת ממנו.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

כשאנחנו פוגעים בחבר, יושב לנו איפה שהוא בראש שאנחנו צריכים לבקש ממנו סליחה ולהחזיר את החבירות למסלול הרגיל שלה. במהלך היום אנחנו עסוקים בכל מיני דברים שמשכיחים ממנו את העניין ורק לקראת הפגישה איתו אנחנו נזכרים בזה. לפעמים אפילו בגלל שקשה לנו אנחנו נמנעים זמן מה מלפגוש אותו עד שיהיה לנו אומץ לבקש סליחה. אדמו"ר הזקן מלמד אותנו שעם ה' זה לא יכול להיות ככה, כי הוא נמצא מולנו ומחייה אותנו כל הזמן. זה כמו שפגענו בחבר והוא כל הזמן נמצא מולנו פגוע ומפנה עורף, לא יהיה לנו ברירה אלא להשלים איתו. ככה אין לנו ברירה אלא לחזור בתשובה. אם נתעלם מהחטא שחטאנו כלפי ה' זה יהיה כמו להתעלם מהחבר הפגוע שעומד מולנו. בעקבות תורת החסידות אנחנו אוהבים לצייר את הקשר עם ה' כמו קשר בין איש לאשה. אבל ברגע שאנחנו מגיעים למצוות ובמיוחד למצוות לא תעשה אנחנו עוברים לדבר על ה' בתור מלך. איש שמצווה על אשתו מה לא לעשות נשמע לנו מוזר ולא כל כך "מחמיא" לה'. אבל האמת היא שעבירה על לא תעשה לא דומה לאיזו שהיא בקשה שהבעל ביקש מאשתו והיא לא עשתה אלא לבגידה בשייכות שנמצאת בבסיס הקשר שהאשה שייכת רק לבעלה וחס ושלום לא הולכת להיות עם אנשים אחרים. כל מה שה' אומר לא לעשות אלו דברים שה' שונא והם נגד ה'. הצטרפות אליהם פירושה בגידה בו ובכך שאנחנו אך ורק שלו. כשמסתכלים על זה כך מבינים שלהיות מעכשיו והלאה בסדר זה לא מספיק. צריך להבין שבגדנו בה', לכאוב את זה ולהרגיש שבאמת אנחנו שייכים רק לה' ולא לכל הטומאה והעבירות. רק כשהלב שלנו יישבר מזה שבגדנו, נוכל באמת לשוב אל ה'. "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה".