מצוות ביעור חמץ ואכילת מצה

מאמר

כ-12 דקות קריאה

מצוות ביעור חמץ ואכילת מצה

אדמו"ר הצמח־צדק – דרך מצוותיך

ענין חג המצות: (ט') להשבית חמץ בערב פסח שנאמר תשביתו (שמות י"ב ט"ו). (י') לאכול מצה בליל ט"ו בניסן שנאמר בערב תאכלו מצת (שמות י"ב י"ח):

הנה במצות אכילת הפסח צלי אש נתבאר בלקוטי תורה ובפרי־עץ־חיים שהענין כי בגלות מצרים הי' הז"א בקטנות כי נסתלקו ממנו הה' חסדים המתפשטים בגופו מחסדו עד הודו וחזרו לגרון ששם הדעת שלו המלובש ביסוד אימא, ואז פרעה העומד בעורף מעכב השפע הנמשכת דרך הגרון ומקבל לעצמו מה' חסדים וה' גבורות הנ"ל, וזה היה מחמת פגם הנשמות הנמשכים מחסדים וגבורות שבדעת, ולזאת הוצרך לבא בבחינת עיבור תלת כלילן בתלת ובליל פסח היה הלידה, וזהו ענין צליית הפסח ראשו על כרעיו כו' ע"ש:

וענין המצות הוא כי באותו לילה נכנסים בו גם כן כל המוחין דעיבור יניקה מוחין יחד, דהיינו מוחין דקטנות ומוחין דגדלות, ועוד נוסף לזה גם כן קטנות וגדלות שני, פירוש קטנות וגדלות ראשון הוא מוחין הנמשכים לו מנה"י דישסו"ת חיצוניות ופנימיות, וקטנות וגדלות שני הוא הנ משכים לו מנה"י דאבא ואמא עילאים חיצוניות ופנימיות, וכל זה נכנס יחד מה שעל־פי ההדרגה היה צריך להיות המשכת זמן טובא שאפילו בשבת אינו מגיע לגדלות שני עד תפלת המוסף כו', והוא כדי לגואלם ממצרים שמחמת גילוי ההוא היה הגאולה שלא כפי הטבע, וזהו ענין מצות אכילת מצה רומז על המשכת מוחין דאבא והד' כוסות רומזים על המשכת מוחין דאימא שהם בחינת יין המשמח, עיין־שם בארוכה: ולהבין זה קצת לקרב אל השכל ענין המשכת מוחין הללו וההארה המגיע לנו על־ידי־זה, כי ידוע מה שכתוב בזהר ויצא (קנ"ז) שהמצה היא מיכלא דמהימנותא שע"י אכילת מצה תתחזק האמונה בלב נשמות ישראל. וכן כתב החינוך במצות סיפור יציאת מצרים כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ואמונתינו לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול פועל כל הנמצאות ובידו לשנות

היש שיחפוץ בו בכל זמן מן הזמנים כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילינו כו'. ועם שכתב דבריו אלה עפ"י פשוט דהיינו שע"י המצות שנעשה בזכרון יציאת מצרים תקבע בלבבינו האמונה הזאת כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות והאדם נפעל כפי פעולותיו ע"ש מצוה ט"ז שהאריך בזה, מ"מ כבר הקדמתי לך במצות מילה כי אורייתא סתים וגליא, והוא כתב הנראה ממצוה זו בנגלה, ועפ"י הנסתר הנה באמת המצה יש בה הכח הזה לחזק האמונה מלבד הזכרון וכן על דרך זה ענין ההגדה, והגליא שבתורה הוא כפי הסתים כמו הלבוש לגוף ויש עוד כמה פנים לפנים עד אין קץ ותכלית וכגוף לנפש ונפש לרוח ונשמה חיה יחידה כו ':

ולהבין הענין, יש להקדים תחלה פירוש וענין האמונה מה היא, שאין הכוונה על ענין שהקב"ה מחיה כל העולמות בלבד כי זה לא יתכן לקרות אמונה כי עיני בשר גם כן ישיגו זאת, ואע"פ שאין רואים בגשמיות ממש הרי זה כאילו רואה בעיני בשר, וכמו שאין צריך לאמונה על חיות הנפש שבגוף מאחר שרואה בשרו ודמו חיים שהם מצד עצמם כמו דומם ממש הרי זה כאילו רואה בעין ממש חיות הרוחני המתלבש בבשרו להחיותו אעפ"י שלא ראה מהות הנפש ותמונתה, וכך כתיב ומבשרי אחזה אלוה (איוב י"ט כ"ו) שכמו שרואה חיות הנפש ע"י חיות בשרו שהוא גוף קטן כך יראה חיות ה' המחי ה את העולם שהוא גוף גדול מהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה ועובי הרקיע ובין רקיע כו' שהם מצד עצמיות גופם כמו דומם והם חיים ויש בכל אחד ואחד חיות כח הצומח בארץ וכח התנועה בגלגלים והיינו ע"י שהקב"ה ממלא כל העולם ומשפיע הכחות בהם ולזה אין צריך אמונה כלל וגם חסידי אומות העולם וחכמיהם משיגים זה. והאמונה שנתייחדה לישראל כדכתיב אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ' ב'). כלומר, ולזאת תאמין בשלימות מציאותו וכמ"ש הרמב"ם והרמב"ן ז"ל שהיא מצוה באמונה [בס' המצות במצוות עשה סי' א' ובמצוות לא תעשה שמנה רמב"ן סי' א' ובס' המ דע פ"א מה' יסודי התורה] היא להאמין שמציאותו יתברך הוא רם ונשגב למעלה מעלה מבחינה זו שאנו רואים שמחיה את העולם בבחינת כח הפועל שבנפעל, כי בחינת זו הוא רק מבחינת דבר ה' ורוח פיו יתברך ונקרא ממלא כל עלמין, ולמשל באדם הדבור בטל לגבי

המחשבה והמחשבה לגבי השכל והשכל לגבי עצמיות הנפש וכך בחינת מלכותו יתברך נמשכת בעולמות להחיותם כי אין מלך בלא עם וזהו סוד שאמר והיה העולם דברי אלקים חיים ומלך עולם. אבל מה שכתוב אח"כ בקריאת שמע ה' אחד, הוא ההאמנה במהותו ועצמותו יתברך שאינו מתלבש בעולמות כהתפשטות הנשמה בגוף הנראה לעין כנ"ל ונקרא סובב כולא עלמין, ולזאת תאמין גם כן שהעולם וכל אשר בו בטילים באמת במציאות לגמרי אצלו יתברך, ואינו כמו הגוף שהוא טפל לנשמה ומכל מקום הוא יש בפני עצמו לפי שאין התהוות שרש הגוף מנשמתו אלא מטפת אביו ואמו מה שאין כן השמים והארץ וכל צבאם שכל עצמותם נתהווה מאין המוחלט הם בטילים ממש כאור השמש כשהוא בגוף כדור השמש.

וזהו סוד אין עוד, שאין אפי' דבר טפל, רק לעינינו הסתיר להיות נראה כאילו הם נפרדים כו' וכמ"ש בלקוטי אמרים ח"ב פ"ו (וע' ספר ראש אמנה פ"ז) ודו"ק שם היטב, וזו האמונה נתייחדה לישראל לבד, כי אומות העולם קרו לי' אלקא דאלקייא כלומר שהוא כח הראשון ומקור האמיתי לכל מיני כחות מוגבלים הנמצאים ממנו ומכל מקום מחשיבים העולם ליש ודבר ומחשבים אותו כנשמה לגוף כו' אבל הוא יתעלה המרומם ונשגב מזה הודיענו האמת כי ה' אחד ואין עוד ממש כי כל העולם אין ואפס ממש, ולא כגוף לנשמה לפי שמהותו ועצמותו יתברך מרומם מעלה מעלה ואינו מחי' העולמות ע"י התלבשותו בתוכם כנשמה בגוף, אלא ע"י שהוא סובב כל עלמין וכמו שכתוב במ"א ובלק"א ח"א פמ"ח ומה שמתלבש ממנו בעולמות הוא רק הארה לבד מבחינת דיבור ונק' ממלא כל עלמין וכמש"ל ועין בלקוטי אמרים ח"ב ביאר זה לקרב אל השכל בדרכי הראי' והמופת:

ב) וזהו מצות אכילת מצה שנצטוו בנ"י במצרים, כי מצרים הם מחוסרי אמנה הנ"ל ולהוציא בני ישראל מזה להביאם לאמונה האמיתית הנ"ל הי' ע"י המצה שהיא הנקראת מיכלא דמהימנותא שבה ועל ידה יגיעו ותקבע בלבותם אמונה זו.

והענין יובן ע"פ מארז"ל אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן (ברכות מ' ע"א), והנה ענין קריאתו אבא ואמא אחר טעימתו

טעם דגן אינו ידיעה והשגה אמיתית מהו אביו שהוא היותו מולידו וכיוצא בהיותו חלק ממוח האב ממש ושטבעי רחמי האב על הבן לפרנסו ולכלכלו ולהספיק כל צרכיו, כי התינוק אינו מכיר בכל זה רק קוראו אבא בלבד ואמיתית הענין הוא למעלה מדעתו והשגתו, ועם כל זה אין לומר שלא הגיע שום הכרה בדעתו שהרי מכירו בהכרה גמורה ולא יפנה אחר זולתו, והיינו שנמשך ידיעה זו האמיתית שלמעלה מדעתו והשגתו של תינוק ונתלבשה בצמצום בדעתו והשגתו עד שישיג כוונת הענין כמו שהוא ממש למעלה מדעתו שהרי בקריאה זו שקורא אבא יש בהעלם כל ענין האמיתי איך שהוא אביו רק שהושפל בדעתו כפי כחו שאת, והרי זה כמו הלומד הלכה עם התינוק שמעלים העמקות שיש בה ואומר לו קיצור ופסק ההלכה וגם זה ע"י משל מדברים תחתוני' כדי שישיגנו התינוק במוחו והשגתו ועם כל זה הרי הוא משכיל פסק ההלכה שהוא תכלית אמיתית הענין המוסכם ע"י העמקות, ולקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה כידוע, וכן הוא קריאת אבא ואמא שהתינוק קורא ע"י טעם דגן כנ"ל ובלא הדגן לא הי' יודע מזה לגמרי וע"י הדגן נמשך לו ידיעה זו שהיא באמת מגדלות הדעת אלא שהושפלה בקטנות הדעת כנ"ל והכח הזה בדגן הוא לפי ששרשו מהחכמה וכידוע מהאריז"ל על ענין הברכה המוציא לחם כו' אלא שנשפל בגשמיות ולזאת יש בו הכח להביא המשכת החכמה בבחינת מוחי' דקטנות של התינוק כנ"ל. והנה עד"ז הוא ענין המצה מה' מיני דגן דוקא שהיא מצות ה' ויהיה על ידי זה המשכת דעת אלקי בנפשות בני ישראל להתלבש בהם כפי יכולתם שאת בבחינת שלמטה מהדעת והוא שיקראו לאביהם שבשמים כמ"ש כי אתה אבינו (ישעי' ס"ג ט"ז), ורצונו לומר שתקבע בלבותם אמונה הנ"ל במהותו ועצמותו יתברך איך שהוא מרומם למעלה מעלה מכפי מה שנראה לעין בלבד ממה שמחי' את העולמות וחיות המלובש בהם כנשמה בגוף, לפי שבאמת עיקר מה שמחי' אותם הוא ע"י היותו סובב עליהם וכמש"ל ולזאת כל העולם בטל במציאות וכלא ממש חשיביה ואינו אפי' בחינת עוד ודבר טפל כו' כנ"ל: והנה באמת כל ישראל המאמינים בני מאמינים באמונת אומן אמונה קבועה ויתד בל תמוט ח"ו עד שיוכל למסור נפשו על קדושת ה' יתברך, מכל מקום הרי אין משיג הענין מהו מהותו יתברך וביטול העולם

ממציאות ממש כזיו השמש בשמש שאין הזיו נראה כלל, וכאן רואה העולם מחמת שאינו רואה מהות החיות שבו אלא שמצייר ידיעה זו בדעתו שהעולם בטל ואילו היה רואה את החיות לא הי' רואה את גשמיות העולם וכמ"ש בליקוטי אמרים ח"ב פ"ג יעו"ש, ואין לידיעה זו ערוך עם כמו שהוא בעצם ו הרי זה כמשל קריאת אבא שהתינוק קורא לגבי עצמיות ביאור הענין איך שהוא ואיך שהגדול מבינו, והיינו שהושפל מבחינת דעתו יתברך העצמיות שיודע את עצמו ובידיעה זו יודע את כל הנבראים ומחיה אותם ע"י ידיעה זו והם בטילים בידיעה זו כזיו השמש בשמש, הנה ידיעה זו נתצמצמה ונתלבשה בלבושים והעלמים עד שתהא מושגת בדעת האדם שידע כל הענין האמיתי הלז, אלא שאינו יכול לתפוס עצמיות הדבר כמו שהוא בדעתו יתברך רק תמצית הענין בקיצור היותו יחיד ומיוחד ושכולא קמיה כלא חשיב שזהו יודע בדעתו ולפי שאי אפשר שישיג הדבר כמו שהוא אין הענין בו רק בבחי נת אמונה וכנ"ל ממשל תפיסת התינוק פסק ההלכה בלי הטעם והעומק כמו שהוא וקריאת התינוק אבא ואמא כו'. וזה הגיע להם ע"י המצה, ולכן המצה לחם עוני שלא הספיק להחמיץ, כי החמץ מורה על בחינת היש שהוא נתפח ונגבה, והיינו בחינת בינה השגת הדבר לאורך ורוחב ובחינת יש, מה שאין כן בחינת החכמה כח מ"ה ביטול בתכלית כי כולא קמי' כלא חשיבא, ונשפלה ידיעה זו למטה מהשגה וע"כ אינ ו נגבה ונתפח כו', וזהו סוד ורעה אמונה (תהלים ל"ז ג') שתפרנס את האמונה ע"י אכילת מצה מיכלא דמהימנותא, ועל דרך הקבלה זהו סוד שהמצה היא מוחי' דקטנות דאבא שנמשכים לנוקבא (ר"ל שנמשכים לז"א ומז"א לנוק' ע"י ההגדה פ"ה ס"ח ומ"ש בפע"ח שהמצה היא גדלות שני דאבא גם כן יש לומר שהוא דרך רמז בלבד כמ"ש בהדיא בפע"ח בענין ספירת העומר שלכך כניסת גדלות דאבא משתהה שני ימים בכל שבוע ע"ש) פי' שבחינת מוחין דגדלות דאבא הוא ענין גילוי עצמיות חכמתו יתברך, אבל כשנתצמצמה בבחינת לבושים המעלימים בחילוף דשם אלקים המעלים כפי השגת מעלת הנאצלים ונבראים נקרא קטנות וכנ"ל:

ג) והנה כמו שנצטוו על אכילת מצה בצאתם ממצרים בפועל ממש, כך גם כן נצטוו על אכילת מצה לדורות כדכתיב בערב תאכלו מצות (שמות י"ב י"ח) הכתוב קבעו חובה, כי באמת צריך להיות בחינת יציאת מצרים ברוחני', גם עתה כי הנה בישראל יש ב' נפשות נפש הבהמית הנמשכת מקליפת נוגה ששם שרש הע' אומות דקרו לי' אלקא דאלקיא בחינת יש, ונפש האלהית היא חלק אלוה ממעל ובעודה למעלה, היא למעלה גם מן המלאכים הגם שהם בבחינת ביטול וצבא השמים לך משתחוים (נחמי' ט' ו'), מכל מקום אין להם השגה במהות ועצמיות האלקות ממש, שהרי הם בחינת יש ונפרדים ואילו היה אור אין סוף מתגלה עליהן היו בטלים במציאות כמו שהוא קמי' אלא שמתהוים מאין ליש ע"י הצמצום והעלם האור מהשגתם להיות בבחינת יש, רק שמכל מקום הם בבחינת ביטול היש ע"י ידיעתם שמתהוים מאין, וזה נקרא קטנות על דרך הנ"ל באמונה אבל נשמות ישראל נמשכים מחכמתו יתברך שהיא אלהות ממש ואינן נפרדים כלל והיו משיגים מהות האלהות שבי' ספירות המהווה מאין ליש, וזהו בחינת גדלות ממש כנ"ל, אך שהושפלה הנפש אלקית בנפש הבהמית שלמטה גם ממדרגת המלאכים כנ"ל בהיותה יש גמור, כדי שתהפך אותה ותביאנה לידי ביטול היש באמונת אומן הנ"ל שזהו בחינת ביטול היש וקטנות.

וזה סוד יציאת מצרים שצריך להיות בכל יום ממש עד שיגיע לומר בקריאת שמע הויה אלקינו ה' אחד, שזהו מה שנתייחד לנשמות ישראל כנ"ל וגם נפש הבהמית תתהפך על ידי זה לדעה זו, שהרי הוא משיג ומתבונן בשכל האנושי שמנפשו הבהמית כידוע, וזה סוד מאמר רז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה (יבמות ק"ה ב') פי' לבו למעלה הוא ההתבוננות במהותו ועצמותו יתברך איך שהוא מרומם ונשגב מכל העולמות ואין ערוך אליו כידוע ומבואר למעלה ובמקום אחר באריכות, ומכל מקום צריך ליתן עיניו למטה ג"כ דהיינו על העולמות שהם בבחינת יש ודבר ושישכיל איך שהם בבחינת ביטול ומתהוים תמיד מאין כמש"ל, כי כשיהיה רק ההתבוננות במהותו ועצמותו יתברך הנה אחר התפלה כשיפתח עיניו ויראה העולם ומלואו ליש ודבר יוכל ליפול ממדרגתו וילכד במצודות תאוות העולם ויעשה היש עיקר התעיף עיניך ואיננו, אבל כשנתן עיניו למטה בתפלה והשיג ביטול היש לאשורו לא יפול ח"ו כי הרי נתאמת אצלו אחדות ה' למטה בעיני בשר.

וזה סוד אתה הראת לדעת (דברים ד' ל"ה) פי' שהנשמה נתגלית בגוף לגלות דעה את נפש הבהמית דנוגה כי הויה הוא האלקים ולזככה, ואז על ידי זה עין בעין נראה (במדבר י"ד י"ד) כי אתה ה' לעתיד לבוא, פירוש שאז יהיה השגת מהות האלקות ממש לנשמות ישראל והמלאכים יאמרו לפניהם קדוש מטעם הנ"ל שהם בבחינת יש רק שהם בביטול והוא בחינת קטנות לא השגת המהות, אבל לנשמות יהיה אז גילוי מהות האלקו בחינת גדלות אך זה בא להם ע"י התהפכות נפש הבהמית דנוגה ת וזהו שעין נפש האלקית וראייתה לעתיד לבוא הוא בעין שהראת לנפש הבהמית בראייה הביטול היש ומציאותו ולא מהותו שכזה יהיה אח"כ כח עין הרואה שלו במהותו האלקות וד"ל.

והנה דרך פרט צריך להיות יציאת מצרים בכל יום, אך בכללות השנה הוא בפסח שאז נמשך הכח הזה לנפש אלקית שתוכל לזכך נפש הבהמית ולקבוע בה אמונה הנ"ל ביתד בל תמוט להיות מאירה בגילוי במוחו ולבו, והיינו ע"י המצה כנ"ל שנצטוינו לאוכלה בליל ט"ו בניסן שאז נמשכים המוחין הנ"ל בכללות נשמות ישראל הוא בחינת אור חכמתו יתברך המאיר במקור נשמות ישראל שלמעלה כפי כחם שאת ומשם מאיר לכל נפש בפרט וזהו סוד המצה כנ"ל:

והנה מצות אכילת מצה הוא לילה הראשון לבד ואח"כ הוא רשות, כמ"ש רז"ל (פסחים ק"כ א') על פסוק ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך (דברים ט"ז ח') מה שביעי רשות אף ששה רשות ולילה הראשונה חובה כו', כי התהפכות נפש הבהמית הנ"ל שעל ידי זה ניתן מצות אכילת המצות העיקר הוא בששה מדותיה 'חג"ת' 'נה"י' שבהם היה השבירה, וזה סוד ששת ימים תאכל מצות אך, לרמז בהתהפכות ששה ימים הם ששה מדות האלו ע"י המצה אך בלילה הראשון נמשך הכח בכללות ואח"כ נמשך לכל הששה ימים. ואח"כ באים ימי הספירה מ"ט ימים, שהוא בחי' התחלקות בפרטי פרטות ז' מדות שכל אחד כלול מז' ובאמרו היום יום אחד לעומר ממשיך הארה ממדות עליונות במדה א' דכנסת ישראל ומשם על נפשו האלקית להאיר את המדה פרטית דנפש הבהמית להפכה מחשך לאור, וזה סוד לעומר שההמשכה היא לתוך העומר שהוא משעורים מאכל בהמה רוצה לומר נפש הבהמית, וכל זה הוא המשכה בבחי' גילוי ולא בבחי' העלם כבמצה שהיא ענין אמונה הנ"ל, עד שאח"כ בשבועות ניתן התורה בחינת אמיתייות מוחין דגדלות שהיה גילוי אלקות בתכלית בנשמות ישראל עד שעל כל דיבור פרחה נשמתם מעוצם הגילוי וההשגה וטל תורה הי' מחי' אותם לסבול השגה זו כו'.

והנה יום ז' של פסח שהוא יום הששי לספירה נכנס בו מוח החכמה שהוא הראשון מז' מוחין ובינה ודעת הנחלק לשני מוחין – חסדים וגבורות, וחסד גבורה תפארת הנכנסים בז' ימי הספירה, לכן אז הוא יו"ט גמור ואז הוא גם כן גלוי אין סוף ב"ה בקריעת ים סוף, הפך ים ליבשה (תלים ס"ו ו') ע"י בחי' התגלות אור עתיק יומין בחכמה כדאי' בזהר ע"פ מה תצעק אלי (שמות י"ד ט"ו) בעתיקא תליא מילתא, והענין כי בליל ראשון דפסח הי' ההמשכה מאור חכמתו ית' לכנ"י הנק' מלכותו ית' המחי' בי"ע וכן בששת ימים הראשונים דפסח באה המשכה זו בפרטות, אבל בשביעי של פסח שכבר נמשך ההמשכה מהחכמה לששה מדות העיקרים שבהם הי' השבירה אז עולה החכמה לקבל הארה מעצמותו ית' שלמעלה מעלה מהחכמה.

וזה סוד מפרנסים לאביהם שבשמים, ואז גם הדבור עולה עמו כי פיה פתחה בחכמה (משלי ל"א, כ"ו) ובעליית החכמה לקבל ממקורה הרי גם הדבור נכלל, בו וזה סוד ואתם תחרישון (שמות י"ד, י"ד) שנאמר בקריאת ים סוף, ולכן נאמר וביום השביעי עצרת להוי' (דברים ט"ז, ח') ות התפשטות ההארה ומוחין לדיבור אלא עולים שהוא עצרת מהי למעלה, וזה סוד מאמר רז"ל מה שביעי רשות כי המשכת מוחין אלו מעתיק יומין הוא נקרא רשות ועלמא דחירו, ולכן לא נזכר בו אך אשר יאכל לנפש יעשה לכם כדרך שנזכר בשאר ימים טובים שלא נאסר בהם אלא מלאכת עבודה כי מלאכת עבודה הוא תיקון רפ"ח דנוגה ונאסר בכל יו"ט, אבל מלאכת אוכל נפש שהיא ההמשכה למלכות הנקרא נפש כענין המצה הנ"ל ורעה אמונה, ולפי שבז' של פסח היה העליה בעתיק יומין ואריך אנפין שלמעלה מאוכל נפש, לכן לא נאמר בפירוש (בפ' ראה) אך אשר יאכל כו' וביאור הענין היינו על דרך מה שכתבנו לעיל בבחי' גילוי מהות אלקות ולא בבחי' העלם וקטנות כנ"ל.

והנה כל יו"ט האלו הגם שכעת אנחנו איננו רואים הגילוי מ"מ באמת הוא מאיר וזורח על נפש האדם בפנימיותו ממש בכל מועד לפי זמנו, ע"י המצה קטנות אבא בחי' אמונה הנ"ל וגם למלאכים ונשמות שלמעלה מאיר הארה זו שהרי הם בחי' יש ונפרדים ואינן משיגים מהות אלקות ושייך לומר בהם בחי' המשכה כזו, ואח"כ בז' של פסח או בשבועות מאיר הארה יותר גדולה בהשגת מהות האלקות ממש כמ"ש וירא ישראל כו' (שמות י"ד, ל"א) אנכי הוי' כו' (שמות כ', ב') ומאיר ג"כ בנפש ממש אלא שהגוף אינו רואה בגילוי אבל מ"מ יש בו יתרון גדול בעבודת ה' בשמחה ועונג מגילוי זה וד"ל:

מאמר מבואר

כ-28 דקות קריאה

מצוות ביעור חמץ ואכילת מצה אדמו"ר הצמח־צדק – דרך־מצוותיך

ענין חג המצות: (ט') להשבית חמץ בערב פסח שנאמר תשביתו (שמות י"ב ט"ו). (י') לאכול מצה בליל ט"ו בניסן שנאמר בערב תאכלו מצת (שמות י"ב י"ח):

שתי מצוות חשובות ויסודיות נצטווינו בחג הפסח, הראשונה היא להשבית ולבער את החמץ מבתינו לקראת הפסח, והשניה היא לאכול מצות בליל ט"ו ניסן, הוא ליל הסדר.

לפני שנמשיך, נקדים הקדמה קטנה וכללית לגבי הסדר בו נכתב הספר: דרכו של הצמח־צדק בספרו דרך־מצוותיך – שעניינו הוא לפרש ולבאר את טעמי המצוות הפנימיים על־דרך החסידות – היא להביא תחילה את המצווה כמו שהיא כתובה בתורה ונמנית ב'מניין המצוות' של החינוך, לאחר מכן לבאר את טעמה על־פי הראשונים הרמב"ם החינוך וכו', אחר כך להביא את הסוד שבמצווה כמו שהוא מתבאר בכתבי האר"י הק', ולבסוף את העיקר – הוא מבאר את העניין הפנימי שבמצווה על־פי תורת החסידות, בצורה ש'מנכיחה' את היות החסידות 'נשמתא־דאורייתא' – הפנימיות והנשמה שנמצאת בתוך התורה. כשמגלים את העניין שבמצווה כמו שהוא מבואר על־פי החסידות – נפרשים ומתבארים טעמי המצוות השונים כ'רובד על־גבי רובד' של העניין. ולענייננו, עד כאן הביא הצמח־צדק את המצוות כמו שהן כתובות בתורה ונמנות ב'חינוך', וכעת הוא מביא את דברי האר"י הק' שמבאר את מצוות ביעור חמץ ואכילת מצה כמו שהם מתבארים על־פי הקבלה. מטבע הדברים לשונו של האר"י היא קשה וכוללת מושגים ו'מודלים' שרובנו לא מכירים מהיום יום... אנו בכל זאת ננסה לבאר ו'לצייר' על-כל-פנים מלמעלה בלי להתעכב הרבה את דברי האר"י, ובכל אופן בהמשך דברי הצמח־צדק הוא יסביר את הדברים יותר ו'יפשיט' עבורנו את המושגים. מי שבכל אופן קשים עליו הדברים, כדאי לו פשוט 'לדלג' על הקטע הזה, ולעבור לדברים המתוקים והבהירים של הצמח־צדק עצמו.

הנה במצות אכילת הפסח צלי אש נתבאר בלקוטי תורה ובפרי־עץ־חיים שהענין כי בגלות מצרים הי' הז"א בקטנות כי נסתלקו ממנו הה' חסדים המתפשטים בגופו מחסדו עד הודו וחזרו לגרון ששם הדעת שלו המלובש ביסוד אימא, ואז פרעה העומד בעורף מעכב השפע הנמשכת דרך הגרון ומקבל לעצמו מה' חסדים וה' גבורות הנ"ל, וזה היה מחמת פגם הנשמות הנמשכים מחסדים וגבורות שבדעת, ולזאת הוצרך לבא בבחינת עיבור תלת כלילן בתלת ובליל פסח היה הלידה, וזהו ענין צליית הפסח ראשו על כרעיו כו' ע"ש:

האר"י הקדוש בספרו (שנכתב ע"י תלמידו מהרח"ו) פרי עץ חיים, וכן בליקוטי תורה, בבואו לבאר את מצוות אכילת הפסח צלי אש, הקדים וביאר את העניין הפנימי שגרם לגלות שלנו במצרים, והוא שחמשת החסדים (מספירת חסד ועד הוד, סה"כ חמש) ששייכים ונמצאים ב'זעיר־אנפין' – יצאו ממנו ועלו ל'דעת' שמעליו.

תורת האר"י הקדוש ותורת הקבלה והפנימיות בכלל, בנויה ומיוסדת על היסוד ש"מבשרי אחזה אלו-ה" – כלומר להבין ולצייר כביכול את השפע של ה', העולמות והספירות, לפי הצלם, הסדר והאופן שבו קומת האדם בנויה ומיוסדת. הגוף עצמו כביכול, שמקביל בתוארו וציורו לששת המידות העליונות מחסד ועד יסוד, נקרא זעיר־אנפין שמשמעו הוא – 'פנים־קטנות',¹⁸ מכיוון שהם כביכול 'מבנה' שלם של 'פרצוף'. ה'זעיר אנפין', הגוף, מקבל את שפעו הפנימי מהמוחין (חב"ד) – המכונים 'אבא ואמא עילאים' – דרך הדעת, באופן שמתחלק לשניים – 'חמישה חסדים' ו'חמש גבורות'.

בזמן גלות מצרים 'יצאו' והסתלקו מהז"א חמשת החסדים וחמשת הגבורות וחזרו ו'עלו' למקורם – הדעת, שמתבטא ומשתקף בגרון הצר שמעביר ומחבר בין הראש-המוחין, לגוף-ז"א-המידות. וביתר פירוט, הם חזרו והתעלו לדעת כמו שהיא כלולה בשורשה – היסוד של אמא ממנה יוצא כל השפע. כל מציאותו ו'יניקתו' של פרעה (-אותיות 'עורף', שבאחורי הגרון) הוא המקום הצר הזה אליו עולים החסדים והגבורות, ומכך הוא מקבל 'יניקה' ושפע להתקיים, ולשעבד את בני ישראל. בשורש, החסדים והגבורות עלו מכיוון שהיה 'פגם' בנשמות

ששורשם הוא מהחסדים והגבורות, וכביכול הנשמות לא יכלו 'להישאר' בתוך הז"א ולכן עלו למעלה. ונצטווינו לצלות את קרבן הפסח "ראשו על כרעיו" – בצורה שמזכירה ורומזת ל'עובר' בהיותו בהריון לקראת לידתו, לרמוז על כך שיציאת מצרים בה נמשכו ונכנסו החסדים שוב לז"א – היא כעין 'לידה' של השפע שיוצא מ'יסוד דאמא עילאה' ונכנס ומתגלה בז"א. וענין המצות הוא כי באותו לילה נכנסים בו גם כן כל המוחין דעיבור יניקה מוחין יחד, דהיינו מוחי ן דקטנות ומוחין דגדלות,

ועוד נוסף לזה גם כ ן קטנות וגדלות שני, פירוש קטנות וגדלות הנמשכים לו מנה"י דישסו"ת חיצוניות

ראשון הוא מוחין

ופנימיות, וקטנות וגדלות שני הוא הנמשכים לו מנה"י דא בא

ואמא עילאים חיצוניות ופנימיות, וכל זה נכנס יחד מה שעל־פ י ההדרגה היה צריך להיות המשכת זמן טובא שאפי לו בשבת אינו

מגיע לגדלות שני עד תפלת המוסף כו', והוא כדי לגואלם ממצרים שמחמת גילוי ההוא היה הגאולה שלא כפי הטבע, וזהו ענין מצות אכילת מצה רומז על המשכת מוחין דאבא והד' כוסות

רומזים על המשכת מוחין דאימא שהם בחינת יין המשמח, עיין־שם בארוכה:

וזהו גם סוד אכילת המצה בליל הסדר, שכמבואר למעלה בלילה הזה נכנסים ומתגלים ה'מוחין'. ה'מוחין' שנכנסים לז"א מעבירים אותו כביכול 'תהליך גדילה והתבגרות'. תחילה הוא (או התובנה החדשה שלו) נחשב כ'עובר' ברחם אמו, אחר כך הוא כבר נולד ונהיית לו 'מציאות' עצמאית – אם כי הוא 'יונק' – כלומר, תלוי וזקוק לאמו לגמרי על־מנת להתקיים, וסופו של התהליך – הוא שיש לו כבר 'מוחין' והוא עצמאי לכל דבר.

אלא שבשונה מהאופן הרגיל, בו ה'עיבור-יניקה-מוחין' הם תהליך התפתחותי, בליל הסדר הם 'נכנסים' בז"א כולם ביחד; ויותר מכך, נשפעים ונכנסים בו בנוסף ל'מוחין דקטנות' שהיא ה'גדלות' שאחר ה'קטנות' הראשונה – כדוגמת ילד שסיים 'לינוק' שהוא כבר כביכול 'גדול' ויש לו שכל ועצמאות מסוימת – גם 'מוחין דגדלות', שהם בעצם ה'גדלות' השנייה שלו שאחר ה'קטנות' השנייה שהיא היותו ילד ו'קטן' – והם השלב בו הילד 'מתבגר' ממש, יוצא מגדר ילד ו'קטן', ונהיה מבוגר בעל שכל 'מוחין' ועצמאות גמורה. ובמושגים ה'קבליים' בהם דברנו קודם: ה'קטנות וגדלות ראשון' – הם השפע שנשפע ונמשך מנצח-הוד-יסוד של הדעת (-שנקראת ישראל־סבא – צד החסדים שמקבל מאבא, ו'תבונה' – צד הגבורות המקבל מאמא), וה'קטנות וגדלות שני' הוא השפע שנשפע מנצח-הוד-יסוד של אבא ואמא עילאים.

כניסת המוחין כולם יחד, היא דבר ייחודי שקורה רק בליל הסדר, ואפילו לא בשבת – בה אנו זוכים למוחין דגדלות רק אחר 'כתר' במוסף. מה שגרם לקב"ה להכניס ולהשפיע את המוחין כולם ביחד הוא שלא היה אפשר להתעכב יותר במצרים, וה' רצה כבר לגאול את עם ישראל, ולכן הוא כביכול בבת אחת העלה והכניס אותם למדרגה ולמוחין בהם היו צריכים להיות והוציא אותם, ומזה נגרם גם שהגאולה הייתה אז למעלה מדרך הטבע לגמרי בשידוד מערכות הטבע ממש. וזהו הטעם הפנימי לאכילת המצה, שמושפע ונרמז בה המוחין דאבא שנכנסים בליל הסדר; ושתיית ארבעת הכוסות משפיעים ומרמזים על המוחין דאמא שאנו מקבלים וממשיכים בליל הסדר.

עד כאן עניין ביעור חמץ ואכילת מצה כמו שהוא מבואר בכללות באר"י הק'. ומכאן הם דברי הצמח־צדק שפשוטים יותר להבנה:

ולהבין זה קצת לקרב אל השכל ענין המשכת מוחין הללו

וההארה המגיע לנו על־ידי־זה, כי ידוע מה שכתוב בזהר ויצא

(קנ"ז) שהמצה היא מיכלא דמהימנותא שע"י אכילת מצה תתחזק האמונה בלב נשמות ישראל. וכן כתב החינוך במצות כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו

סיפור יציאת מצרים

ואמונתינו לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול פועל כל הנמצאות ובידו לשנות היש שיחפוץ בו בכל זמן מן הזמנים כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילינו כו'. ועם שכתב דבריו אלה עפ"י פשוט

דהיינו שע"י המצות שנעשה בזכרון יציאת מצרים תקבע

בלבבינו האמונה הזאת כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות והאדם נפעל כפי פעולותיו ע"ש מצוה ט"ז שהאריך בזה, מ"מ כבר הקדמתי לך במצות מילה כי אורייתא סתים וגליא, והוא כתב הנראה ממצוה זו בנגלה, ועפ"י הנסתר הנה באמת המצה יש בה הכח הזה לחזק האמונה מלבד הזכרון וכן ע ל דרך זה ענין ההגדה, והגליא שבתורה הוא כפי הסתים כמו הלבוש לגוף ויש עוד כמה פנים לפנים עד אין קץ ותכלית וכגוף לנפש ונפש לרוח

ונשמה חיה יחידה כו':

על־מנת שיהיה לנו קצת 'השגה' והבנה בדבריו הקדושים של האר"י, מה הם המוחין ומה המשמעות של ההארה שאנו מקבלים מהם, אנו צריכים לדעת ולשים את ליבנו למה שהבינו ופירשו הראשונים בעניין יציאת מצרים, ובמצוות של פסח שמזכירות ומעוררות אותה.

בזוהר הקדוש מבואר שהמצה היא 'מיכלא דמהימנותא' – מאכל האמונה, וע"י שאנו אוכלים אותו מתחזקת בליבנו האמונה בה'. באופן דומה ובסגנון קצת אחר, החינוך מבאר שמצוות יציאת מצרים היא היסוד של התורה והאמונה, מכיוון שבה התברר לנו במוחש המציאות של ה', וזה שהוא יכול 'לשדד' את כל מערכות הטבע ולעשות בהם כרצונו ממש ואין מישהו שיכול לעמוד כנגדו; והזיכרון הזה, הסיפור וההתעסקות שלנו בכך, מחזקים אצלנו את האמונה וההכרה הברורה בה'.

החשיבות של ההתעסקות והמחשבה בטעמי המצוות כמו שהם מבוארים בממד ה'פשטי' שלהם אצל רבותינו הראשונים חשובה ויסודית, מכיוון שהתורה בנויה בצורה של רובד מעל רובד, ולבוש מעל לבוש – כשכל רובד ולבוש תואמים ומתלבשים 'על־גבי' הרובד והלבוש הפנימי יותר, ממש כמו אדם שלובש סוודר מעל החולצה – שהסוודר 'מולבש' ותואם את תווי גופו והחולצה שלו והוא רק 'לבוש' על־גביהם בהתאמה גמורה אליהם; וכך היא גם התורה הקדושה, שכל רובד בה הוא לבוש שמותאם ו'משקף' את העניין הפנימי 'שמתחבא' מתחת. וכך הוא גם פה, שמתוך הטעם הפשוט ו'הגלוי' של הראשונים שההתבוננות ביציאת מצרים מחזקת את האמונה, אנחנו יכולים להבין שברובד הפנימי של פנימיות התורה, עצם סיפור יציאת מצרים ואכילת המצה – מחזקים ומגבירים אצלנו את האמונה בה'.

ולהבין הענין, יש להקדים תחלה פירוש וענין האמונה מה היא, שאין הכוונה על ענין שהקב"ה מחיה כל העולמות בלבד כי זה לא יתכן לקרות אמונה כי עיני בשר גם כן ישיגו זאת, ואע"פ שאין רואים בגשמיות ממש הרי זה כאילו רואה בעיני בשר, וכמו שאין צריך לאמונה על חיות הנפש שבגוף מאחר שרואה בשרו ודמו חיים שהם מצד עצמם כמו דומם ממש הרי זה כאילו רואה בעין ממש חיות הרוחני המתלבש בבשרו להחיותו אעפ"י שלא ראה מהות הנפש ותמונתה, וכך כתיב ומבשרי אחזה אלוה (איוב י"ט כ"ו) שכמו שרואה חיות הנפש ע"י חיות בשרו שהוא גוף קטן כך יראה חיות ה' המחיה את העולם שהוא גוף גדול מהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה ועובי הרקיע ובין רקיע כו' שהם מצד עצמיות גופם כמו דומם והם חיים ויש בכל אחד ואחד חיות כח הצומח בארץ וכח התנועה בגלגלים והיינו ע"י שהקב"ה ממלא כל העולם ומשפיע הכחות בהם ולזה אין צריך אמונה כלל וגם חסידי אומות העולם וחכמיהם משיגים זה. והאמונה שנתייחדה לישראל כדכתיב אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ' ב'). כלומר, ולזאת תאמין בשלימות מציאותו וכמ"ש הרמב"ם והרמב"ן ז"ל שהיא מצוה באמונה [בס' המצות במצוות עשה סי' א' ובמצוות לא תעשה שמנה רמב"ן סי' א' ובס' המדע פ"א מה' יסודי התורה] היא להאמין שמציאותו יתברך הוא רם ונשגב למעלה מעלה מבחינה זו שאנו רואים שמחיה את העולם בבחינת כח הפועל שבנפעל, כי בחינת זו הוא רק מבחינת דבר ה' ורוח פיו יתברך ונקרא ממלא כל עלמין, ולמשל באדם הדבור בטל לגבי המחשבה והמחשבה לגבי השכל והשכל לגבי עצמיות הנפש וכך בחינת מלכותו יתברך נמשכת בעולמות להחיותם כי אין מלך בלא עם וזהו סוד שאמר והיה העולם דברי אלקים חיים ומלך עולם.

על־מנת להבין טוב יותר, אנו צריכים להבין קודם מה היא האמונה שעליה נצטווינו בעקבות יציאת מצרים, ושהיא כאמור העניין הפנימי שמושפע לנו במצוות של פסח הנגזרות מיציאת מצרים.

כשאנחנו אומרים שאנו מאמינים למישהו או במשהו, פירושו של דבר שאנחנו בטוחים בדבר או באדם הזה למרות שאין זה ברור או מוכרח לגמרי שזה נכון, שהרי אם היה זה וודאי – לא היינו צריכים לומר שאנו 'מאמינים' בכך, שכן הדבר היה ידוע ופשוט לכל, והצורך שלנו להאמין נובע מכך שזה לא מוכרח. כך זה גם במצוות האמונה שה' ציווה אותנו: אנחנו מאמינים, וטבועה בנו הכרה פנימית וגבוהה יותר מההסתכלות הרגילה של העולם, בה ברור לנו שלא רק שיש בורא לעולם – אלא הוא גם הרבה 'למעלה' מהעולם.

ההבנה שיש בורא לעולם, היא פשוטה ומובנת עד כדי כך שגם הגויים מבינים ומאמינים בזה שיש אלוקים, כמו שברור לכל משכיל (וכמעט שאין היום מי שחולק על כך) שמה שמחייה ונותן קיום לגוף האדם, הוא זה שיש בתוכו נפש שמחייה אותו, וכשהיא יוצאת מגופו, הוא נהיה 'פגר מת'; כך כל מי ש'טיפה' יחשוב יגיע למסקנה שחייבת להיות לעולם איזושהי 'נפש' וחיות שמהווה אותו, שבלעדיה הוא לא היה נברא ומתקיים.

הנפש והחיות שנכנסים ומחיים את העולם, נקראים 'ממלא כל עלמין' – מה שנכנס 'ממלא' ומחייה את העולם; לעומת זאת הקיום שה' מקיים את העולם, שבו אנו ישראל מאמינים, הוא מה שנקרא 'סובב כל עלמין' – כלומר החיות של ה' כמו שהיא 'מקיפה' ולמעלה מהעולמות, ולא 'מתלבשת', תלויה ומשתנה לפי ערך העולמות. ובמילים אחרות: האמונה שלנו נוגעת לא רק להתייחסות של ה' לעולם, אלא כביכול לה' עצמו, שמה שאנו יכולים לומר עליו הוא רק שהוא עליון ומתנשא מעל הנבראים כולם, ושהוא כלל לא בערך אליהם. שכן כל החיות של

ה' המושפעת לעולמות, היא רק ה'ירידה', ההסתכלות וההתייחסות של ה' לעולמות. כמו לדוגמא מילה או משפט אחד שאדם אומר לנו, שלא משקפים ומלמדים כלל על האדם עצמו וכל מרחבי האישיות שלו. כך ויותר מכך הוא אצל ה' – ה'אמירה' שלו את עשרת המאמרות בהם נברא העולם הם כדיבור בודד ויחיד שאי אפשר כלל להשיג ולהבין מתוכו את מהותו ועצמותו יתברך. אבל מ ה שכתוב אח"כ בק ריאת שמע ה' אחד, הוא ההאמנה

במהותו ועצמותו יתברך שאינו מתלבש בעולמות כהתפשטות הנשמה בגוף הנראה לעין כנ"ל ונקרא סובב כולא עלמין, ולזאת שהעולם וכל אשר בו בטילים באמת במציאות

תאמין גם כן

לגמרי אצלו יתברך, ואינו כמו הגוף שהוא טפל לנשמה ומ כל מקום הוא יש בפ ני עצמו לפי שאין התהוות שרש הגוף מנשמתו

אלא מטפת אביו ואמו מה שאין כן השמים והארץ וכל צבאם

שכל עצמותם נתהווה מאין המוחלט הם בטילים ממש כאור השמש כשהוא בגוף כדור השמש.

וז הו סוד אין עוד, שאין אפי' דבר טפל, רק לעינינו הסתיר להיות נראה כאילו הם נפרדים כו' וכמ"ש בלקוטי אמרים ח"ב פ"ו (וע' ספר ראש אמנה פ"ז) ודו"ק שם היטב, וזו האמונה נתייחדה לישראל לבד, כי אומות העולם קרו לי' אלקא דאלקייא כלומר שהוא כח הראשון ומקור האמיתי לכל מיני כחות מוגבלים מחשיבים העולם ליש ודבר

הנמצאים ממנו ומכל מקום

ומחשבים אותו כנשמה לגוף כו' אבל הוא יתעלה המרומם ונשגב מזה הודיענו האמת כי ה' אחד ואין עוד ממש כי כל העולם אין ולא כגוף לנשמה לפי שמהותו ועצמותו יתברך

ואפס ממש,

מרומם מעלה מעלה ואינו מחי' העולמות ע"י התלבשותו בתוכם

כנשמה בגוף, אלא ע"י שהוא סובב כל עלמין וכמו שכתוב במ"א

ובלק"א ח"א פמ"ח ומה שמתלבש ממנו בעולמות הוא רק הארה לבד מבחינת דיבור ונק' ממלא כל עלמין וכמש"ל ועי ן בלקוטי אמרים ח"ב ביאר זה לקרב אל השכל בדרכי הראי' והמופת:

כאמור, האמונה ש'מיוחדת' לנו – 'עם־קרובו' – היא האמונה בכך שה' הוא 'סובב כל עלמין', והוא עצמו – לא מתלבש בעולמים כלל. בצורה עמוקה יותר, ההסתכלות והאמונה המיוחדת שלנו בה', משליכה על עניין נוסף ויסודי מעיקרי האמונה – והוא זה שה' הוא 'אחד' ו"אין עוד מלבדו" כלל. בשונה מהגויים שמאמינים בכך שיש בורא לעולם, אבל אין זה סותר – מבחינתם – את זה שיש עוד כוחות, מציאויות ואף אלהים נוספים ששליטים וכביכול 'מעבירים' את השפע לבריאה, אנו מאמינים ש'אין עוד מלבדו' כפשוטו ממש – אין שום כוח ומציאות בבריאה כולה חוץ מה', והמציאות כולה נובעת ומתחייה ממנו. בנקודה הזאת, ע"פ ההסתכלות והאמונה שלנו, גם המשל שממשילים את ה' שמחייה ומהווה את העולם לנשמה שמחייה את הגוף גם הוא אינו מדויק – שהרי למרות שהנשמה מחייה את הגוף, הגוף שלנו לא נוצר מהנשמה, אלא מההורים שלנו. והנשמה היא אמנם זאת שגורמת לנשמה להתקיים בגוף, אבל בהחלט לא יוצרת אותו.. אבל מה שאין כן ה' שמחייה ומהווה את העולמות, שכל היותם קיומם ובהחלט גם בריאתם – הם לגמרי מה'. ולכן העולם כולו בטל אליו לגמרי, שלא כמו הגוף – שלאו דווקא 'אוהב' ונהנה מ'עליונותה' של הנשמה עליו, וודאי שלא בטל אליה בפשטות.

ב) וזהו מצות אכילת מצה שנצטוו בנ"י במצרים, כי מצרים הם מחוסרי אמנה הנ"ל ולהוציא בני ישראל מזה להביאם לאמונה האמיתית הנ"ל הי' ע"י המצה שהיא הנקראת מיכלא דמהימנותא שבה ועל ידה יגיעו ותקבע בלבותם אמונה זו.

זוהי המהות הפנימית של אכילת מצה, שמכיוון שעם ישראל היו במצרים – שהיא מקום של 'מיצרים' וחוסר אמונה, ועל־מנת 'להוציא' אותנו מחוסר האמונה – ה' ציווה אותנו לאכול מצה שנקראת 'מיכלא דמהימנותא', להכניס ולהטמיע את האמונה (כפי שהתבארה לעיל) בקרבנו.

והענין יובן ע"פ מארז"ל אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן (ברכות מ' ע"א), והנה ענין קריאתו אבא ואמא אחר טעימתו טעם דגן אינו ידיעה והשגה אמיתית מהו אביו שהוא היותו מולידו וכיוצא בהיותו חלק ממוח האב ממש ושטבעי רחמי האב על הבן לפרנסו ולכלכלו ולהספיק כל צרכיו, כי התינוק אינו מכיר בכל זה רק קוראו אבא בלבד ואמיתית הענין הוא למעלה מדעתו והשגתו, ועם כל זה אין לומר שלא הגיע שום הכרה בדעתו שהרי מכירו בהכרה גמורה ולא יפנה אחר זולתו, והיינו שנמשך ידיעה זו האמיתית שלמעלה מדעתו והשגתו של תינוק ונתלבשה בצמצום בדעתו והשגתו עד שישיג כוונת הענין כמו שהוא ממש למעלה מדעתו שהרי בקריאה זו שקורא אבא יש בהעלם כל ענין האמיתי איך שהוא אביו רק שהושפל בדעתו כפי כחו שאת, והרי זה כמו הלומד הלכה עם התינוק שמעלים העמקות שיש בה ואומר לו קיצור ופסק ההלכה וגם זה ע"י משל מדברים תחתוני' כדי שישיגנו התינוק במוחו והשגתו ועם כל זה הרי הוא משכיל פסק ההלכה שהוא תכלית אמיתית הענין המוסכם ע"י העמקות, ולקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה כידוע, וכן הוא קריאת אבא ואמא שהתינוק קורא ע"י טעם דגן כנ"ל ובלא הדגן לא הי' יודע מזה לגמרי וע"י הדגן נמשך לו ידיעה זו שהיא באמת מגדלות הדעת אלא שהושפלה בקטנות הדעת כנ"ל והכח הזה בדגן הוא לפי ששרשו מהחכמה וכידוע מהאריז"ל על ענין הברכה המוציא לחם כו' אלא שנשפל בגשמיות ולזאת יש בו הכח להביא המשכת החכמה בבחינת מוחי' דקטנות של התינוק כנ"ל.

הטמעת הפנמת והתחזקות האמונה בקרבנו, היא על דרך מה שחז"ל אומרים על תינוק שיודע לזהות את אביו ולקרוא לו אבא – רק לאחר שהוא טועם טעם דגן.

כשהתינוק קורא לאביו 'אבא', הוא לא באמת יודע ומבין מה המשמעות של זה שהוא אבא שלו, ובטח הוא לא יודע להסביר למה העובדה הזאת גורמת לאביו לרחם עליו ולעזור לו, אלא כל מה שהוא יודע זה רק שהוא אבא שלו. אלא שבאמת ההבנה ה'גולמית ברך הזאת טומנת בתוכה את כל ה'השכלות' וההבנות העמוקות של שבידיעה שהוא אביו. באופן דומה לזה, זה כמו שמלמדים ילד משנה ומסבירים לו אותה ע"פ פשט בצורה שהוא יוכל להבין. לא מפרטים לו את כל מהלך הגמ' על המשנה, את המחלוקות בהבנתה ובפסיקה ההלכתית היוצאת מההבנות האלה, אין זה אומר שהוא לא הבין את המשנה, אלא אדרבא בתוך ההבנה הפשוטה ברמה שלו – טמונים וגלומים כל ההבנה והעומק המצויים במשנה.

על דרך זה ממש היא ההבנה והקריאה של התינוק לאביו ע"י שטועם טעם דגן. הדגן שורשו הוא מספירת החכמה, שמורה על הרעיון כמו שהוא גלום וטמון בתוכה, לפני ה'התפרטות' ההבנה וההתיישבות הגמורה שלו בשכל. ולכן בירידה של החכמה למטה להתלבש ולהיות דגן – כשהתינוק אוכל מהדגן זה גורם לו להבין ולהכיר את אביו בצורה הגולמית והראשונית בה הוא יכול 'לתפוס' ולהבין את זה.

והנה עד"ז הוא ענין המצה מה' מיני דגן דוקא שהיא מצות ה' ויהיה על ידי זה המשכת דעת אלקי בנפשות בני ישראל להתלבש בהם כפי יכולתם שאת בבחינת שלמטה מהדעת והוא שיקראו לאביהם שבשמים כמ"ש כי אתה אבינו (ישעי' ס"ג ט"ז), ורצונו לומר שתקבע בלבותם אמונה הנ"ל במהותו ועצמותו יתברך איך שהוא מרומם למעלה מעלה מכפי מה שנראה לעין בלבד ממה שמחי' את העולמות וחיות המלובש בהם כנשמה בגוף, לפי שבאמת עיקר מה שמחי' אותם הוא ע"י היותו סובב עליהם וכמש"ל ולזאת כל העולם בטל במציאות וכלא ממש חשיביה ואינו אפי' בחינת עוד ודבר טפל כו' כנ"ל:

באופן דומה, זהו הטעם לכך שאכילת מצה מחזקת בליבנו ובקרבנו את האמונה. מצה יכולה להיעשות רק מחמשת מיני דגן, וכאמור הדגן שורשו הוא מהחכמה וכמו שהוא גורם לתינוק להכיר את אביו ולקרוא לו, כך הוא ממש גורם לנו באכילת המצה שנעשית מדגן להכיר את ה' – אבינו האמיתי – ולקרוא לו באמת. וכמו שהתינוק ע"י אכילתו דגן, יש לו כביכול 'תפיסה' ונגיעה במהות של אביו בהיותו אבא שלו, כך גם לנו ע"י שאנו אוכלים את המצה הקדושה, נכנסת ומתעצמת בליבנו ההרגשה וההבנה במהות של ה' כביכול, ומתחדדת בקרבנו התפיסה שה' הוא מרומם והרבה למעלה מהעולמות כולם, והמציאות והעולמות כולם בטלים אליו בתכלית ולא תופסים לגביו שום מקום, והם כאין ואפס מולו.

והנה באמת כל ישראל המאמינים בני מאמינים באמונת אומן אמונה קבועה ויתד בל תמוט ח"ו עד שיוכל למסור נפשו על קדושת ה' יתברך, מ כל מקום הרי אין משיג הענין מהו מהותו יתברך וביטול העולם ממציאות ממש כזיו השמש בשמש שאין הזיו נראה כלל, וכאן רואה העולם מחמת שאינו רואה מהות החיות שבו אלא שמצייר ידיעה זו בדעתו שהעולם בטל ואילו היה רואה את החיות לא הי' רואה את גשמיות העולם וכמ"ש בליקוטי אמרים ח"ב פ"ג יעו"ש, ואין לידיעה זו ערוך עם כמו שהוא בעצם וה רי זה כמשל קריאת אבא שהתינוק קורא לגבי עצמיות ביאור הענין איך שהוא ואיך שהגדול מבינו, והיינו דעתו יתברך העצמיות שיודע את עצמו

שהושפל מבחינת

ובידיעה זו יודע את כל הנבראים ומחיה אותם ע"י ידיעה זו והם בטילים בידיעה זו כזיו השמש בשמש, הנה ידיעה זו נתצמצמה ונתלבשה בלבושים והעלמים עד שתהא מושגת בדעת האדם שידע כל הענין האמיתי הלז, אלא שאינו יכול לתפוס עצמיות הדבר כמו שהוא בדעתו יתברך רק תמצית הענין בקיצור היותו יחיד ומיוחד ושכולא קמיה כלא חשיב שזהו יודע בדעתו ולפי

ש אי אפשר שישיג הדבר כמו שהוא אין הענין בו רק בבחינת אמונה וכנ"ל ממשל תפיסת התינוק פסק ההלכה בלי הטעם

והעומק כמו שהוא וקריאת התינוק אבא ואמא כו'. נקודת האמונה בה' שמתחזקת ומתחדדת בנו באכילת מצה, היא קבועה איתנה וחזקה בלב של כל יהודי באשר הוא, והיא מתגלית כאשר יידרש למסור

את נפשו על קדושת ה'.

ועם כל זאת נקראת היא 'אמונה' – שכאמור בתחילת המאמר, משמעותה דבר שאי אפשר להסביר ולבאר ע"פ שכל, אלא להאמין בו בלבד – בגלל שבאמת אין לנו שום יכולת להבין ולהשיג את מהותו של ה' שהוא נעלה ומרומם מהעולם ולא בערך אליו כלל, והעולמות והברואים כולם בטלים אליו, ממש כמו שהאור של השמש כלול בתוך השמש – שהוא בטל לגמרי למקורו, השמש. להסתכל ככה על העולם – הרי אנו לא יכולים, שהרי אנו רואים את העולם עומד וקיים לעינינו בלי שאנו רואים את החיות של ה' שמחייה אותו. ולכן זה שהעולמות בטלים לה' והוא נעלה ומרומם מהם – הוא אצלנו בגדר אמונה בלבד, כמו התינוק שיודע מיהו אביו, אבל לא יכול ממש להסביר מה זה אומר.

וזה הגיע להם ע"י המצה, ולכן המצה לחם עוני שלא הספיק כי החמץ מורה על בחינת היש שהוא נתפח ונגבה,

להחמיץ,

והיינו בחינת בינה השגת הדבר לאורך ורוחב ובחינת יש, מה שאין כן בחינת החכמה כח מ"ה ביטול בתכלית כי כולא קמי' כלא חשיבא, ונשפלה ידיעה זו למטה מהשגה וע"כ אינו נגבה

ונתפח כו', וזהו סוד ורעה אמונה (תהלים ל"ז ג') שתפרנס את

האמונה ע"י אכילת מצה מיכלא דמהימנותא, וע ל דרך הקבלה זהו סוד שהמצה היא מוחי' דקטנות דאבא שנמשכים לנוקבא (ר"ל שנמשכים לז"א ומז"א לנוק' ע"י ההגדה פ"ה ס"ח ומ"ש בפע"ח שהמצה היא גדלות שני דאבא גם כן יש לומר שהוא דרך רמז בלבד כמ"ש בהדיא בפע"ח בענין ספירת העומר שלכך כניסת גדלות דאבא משתהה שני ימים בכל שבוע ע"ש) פי' שבחינת מוחין דגדלות דאבא הוא ענין גילוי עצמיות חכמתו יתברך, אבל כשנתצמצמה בבחינת לבושים המעלימים בחילוף דשם אלקים המעלים כפי השגת מעלת הנאצלים ונבראים נקרא קטנות וכנ"ל:

כאמור, האמונה וההכרה הפנימית בכך שכל העולמות – ואנו בתוכם – בטלים לה', נמשכת ומתגלה בתוכנו ע"י אכילת המצה. הסיבה שבגללה המצה מטמיעה אצלנו את תחושת הביטול לה' היא שבשונה מהחמץ שתופח ועולה למעלה

ורומז בכך להיותו 'יש' – שהוא עניינה של ספירת הבינה, שמבררת מיישבת ומכניסה את הדברים ל'כלים' שלנו, במצה אנו לא מוסיפים דבר חוץ מקמח ומים ואסור שהיא תתפח, ובכך היא רומזת ל'אין' – עניינה של ספירת החכמה שפנימיותה הוא הביטול ותחושת ה'אין' כלפי ה'. על כן אכילת המצה דייקא היא שמכניסה ומגבירה בתוכנו פנימה את האמונה והביטול לה'. וזהו הסוד והמשמעות הפנימית של הפסוק "ורעה אמונה"', רעיה' היא מלשון 'רועה צאן' ש'מפרנס' ומאכיל את צאנו, וכך אנו ע"י אכילת המצה מגבירים מגדילים ו'מפרנסים' בקרבנו את האמונה בה' ע"י אכילת המצה. וכך אפשר להבין ו'לקרב אל השכל', את דברי האר"י הקדוש בם פתחנו, שביאר את עניין אכילת מצה וביעור חמץ על פי הקבלה: שבאכילת המצה נמשכים לנוקבא -שהיא מרמזת למציאות התחתונה שלנו וביחוד לאמונה שלנו מוחין דקטנות דאבא (חכמה), שהם כביכול הביטול העליון לה' שנמשך לתוך האמונה ומתגלה בקרבנו. וה'מוחין דגדלות' הם החכמה כמו שהיא בעצמה שהיא ב'גדלות' ולא צריכה לתווך ו'להקטין' את עצמה באופן שהתחתונים (-הנוקבא) יוכלו לקבל את אורה (מה שקורה ב'מוחין דקטנות' שאז היא יורדת ומצטמצמת ע"י שהיא מעלימה את עצמה ב'חילוף של שם אלקים', שהוא כביכול ה'חילוף' של הלבושים של האור והדבר שיורד למטה, ע"י שהוא 'מתלבש' בלבוש אחר פחות מאיר, שהתחתונים יכולים ומסוגלים לקבל את אורו).

ג) והנה כמו שנצטוו על אכילת מצה בצאתם ממצרים בפועל

ממש, כך גם כן נצטוו על אכילת מצה לדורות כדכתיב בערב

תאכלו מצות (שמות י"ב י"ח) הכתוב קבעו חובה, כי באמת צריך להיות בחינת יצ יאת מצרים ברוחני', גם עתה כי הנה בישראל יש ב' נפשות נפש הבהמית הנמשכת מקליפת נוגה ששם שרש הע' אומות דקרו לי' אלקא דאלקיא בחינת יש, ונפש האלהית היא חלק אלוה ממעל ובעודה למעלה, היא למעלה גם מן המלאכ ים הגם שהם בבחינת ביטול וצבא השמים לך משתחוים (נחמי' ט' ו'), מכל מקום אין להם השגה במהות ועצמיות האלקות שהרי הם בחינת יש ונפרדים ואילו היה אור אין סוף

ממש,

מתגלה עליהן היו בטלים במציאות כמו שהוא קמי' אלא שמתהוים מאין ליש ע"י הצמצום והעלם האור מהשגתם להיות בבחינת יש, רק שמכל מקום הם בבחינת ביטול היש ע"י ידיעתם שמתהוים מאין, וזה נקרא קטנות ע ל דרך הנ"ל באמונה אבל נשמות ישראל נמשכים מחכמתו יתברך שהיא אלהות ממש ואינן נפרדים כלל והיו משיגים מהות האלהות שבי ' ספירות המהווה

מאין ליש, וזהו בחינת גדלות ממש כנ"ל, אך שהושפלה הנפש אלקית בנפש הבהמית שלמטה גם ממדרגת המלאכים כנ"ל בהיותה יש גמור, כדי שתהפך אותה ותביאנה לידי ביטול היש באמונת אומן הנ"ל שזהו בחינת ביטול היש וקטנות.

כמו שנצטווינו על אכילת מצה בפסח מצרים, כך גם נצטווינו לאכול מצה בפסח לדורות, כמו שכתוב "בערב תאכלו מצות". והעניין בזה, הוא שכמו שבאותו הדור יצאנו ממצרים -מקטנות הדעת -והיינו צריכים את המצה על מנת שתכניס ותפרנס בתוכנו את האמונה, כך גם בכל דור ודור ובכל שנה ושנה יש בחינת יציאת מצרים ברוחניות, ולכן אנו צריכים לאכול מצה בכל שנה ושנה. יציאת מצרים שבכל שנה ובכל אחד ואחד היא מפני שאנו מורכבים משתי נפשות: נפש בהמית, ששורשה מצד קליפת נוגה, ששם הוא השורש של שבעים השרים של אומות העולם – שהם סוברים שה' הוא רק 'אלקי האלקים' ומתחתיו יכולים להיות עוד 'אלקים' וכוחות ('-אלקא דאלקיא'); ונפש אלקית – שהיא חלק אלוק ממעל, ובשורשה למעלה היא גבוהה אפילו מהמלאכים. שכן המלאכים הם אמנם בטלים לה', אבל אין להם את היכולת להשיג את מהות ועצמות ה'. כל הביטול שלהם לה' – הוא רק ב'קטנות', מעצם העובדה שהם מתהווים מ'האין', מהאור אין סוף. הביטול שלהם הוא רק בזה שאין באמת קיום ממשי לכל המציאות בלעדי ה' יתברך. אך מה שאין כן הנפש האלקית שלנו – כיוון ששורשה מחכמתו של ה' ממש אז יש לנו שייכות והרגשה כביכול במהות ה' ב'גדלות'. אנו מרגישים ומשיגים בתוכנו את ה'אין' מול מציאות ה', ואת זה שאין לנו שום מציאות בלעדיו, ומשכך -אנו בטלים אליו באמת, כי אנחנו באמת שייכים ונמשכים מחכמתו יתברך. אלא שהנשמה 'הושפלה' מרום מושבה לתוך הגוף שלנו יחד עם הנפש הבהמית ע"מ שתהפך ותברר את הנפש הבהמית, ובכך תגרום ל'ביטול היש והקטנות' של הנפש הבהמית. וז ה סוד יצ יאת מצרים שצ ריך להיות בכל יום ממש עד שיגיע

לומר בק ריאת שמע הויה אלקינו ה' אחד, שזהו מה שנתייחד לנשמות ישראל כנ"ל וגם נפש הבהמית תתהפך על ידי זה לדעה זו, שהרי הוא משיג ומתבונן בשכל האנושי שמנפשו הבהמית

כידוע, וזה סוד מאמר רז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו

למעלה (יבמות ק"ה ב') פי' לבו למעלה הוא ההתבוננות במהותו ועצמותו יתברך איך שהוא מרומם ונשגב מכל העולמות ואין

ערוך אליו כידוע ומבואר למעלה ובמקום אחר באריכות, ומכל

צריך ליתן עיניו למטה ג"כ דהיינו על העולמות שהם

מקום

בבחינת יש ודבר ושישכיל איך שהם בבחינת ביטול ומתהוים

תמיד מאין כמש"ל, כי כשיהיה רק ההתבוננות במהותו ועצמותו יתברך הנה אחר התפלה כשיפתח עיניו ויראה העולם ומלואו ליש ודבר יוכל ליפול ממדרגתו וילכד במצודות תאוות העולם ויעשה היש עיקר התעיף עיניך ואיננו, אבל כשנתן עיניו למטה בתפלה והשיג ביטול היש לאשורו לא יפול ח"ו כי הרי נתאמת אצלו אחדות ה' למטה בעיני בשר.

וזה הסוד של מה שאנו אומרים וזוכרים בכל יום את יציאת מצרים בקריאת שמע: ע"י הזכירה והאמירה שלנו את יציאת מצרים אנו יכולים להגיע להכרה בכך ש"הויה אלקינו הויה אחד" – האמונה המיוחדת לעם ישראל, עד למצב שגם הנפש הבהמית תשיג ותסכים עם זה. שכן מה שמוביל אותנו למסקנה שה' אחד, היא ההבנה וההעמקה בשכל האנושי – מה שגם הנפש הבהמית מבינה. וזה הסוד בדברי חז"ל ש"המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, ולבו למעלה", שההתבוננות בלב תהיה "למעלה" – בכך שה' הוא מרומם ונעלה מהעולמות ואין ערוך אליו כלל, אלא שצריך ש"יתן עיניו למטה" – כלומר שיסתכל ויתבונן גם בעולמות, איך הם בטילים לה' לגמרי ומתהווים ומתחיים ממנו תמיד. הסיבה שבגללה צריך גם להביט ולהתבונן בביטול של העולמות ולא רק ברוממות של ה' היא כדי שכש'נחזור לעולם' אחרי התפילה, לא 'נתפעל' מכך שיש עולם שלם בעל ישות וקיום שנראה כ'עצמאי' ועומד בפני עצמו, ובכך 'ניפול' ונשקע בתוך תאוות העולם הזה ונהפוך אותו לעיקר. בכך שאנו מתבוננים ומנכיחים לעצמנו בתפילה עצמה שהעולם כולו מתהווה מ'האין' האלקי אנו 'לא נתרגש' כשנחזור ו'נפתח את העינים' ונגלה שיש עולם...

וזה סוד אתה הראת לדעת (דברים ד' ל"ה) פי' שהנשמה נתגלית בגוף לגלות דעה את נפש הבהמית דנוגה כי הויה הוא האלקים ולזככה, ואז ע ל ידי זה עין בעין נראה (במדבר י"ד י"ד) כי אתה

ה' לעתיד לבוא, פירוש שאז יהיה השגת מהות האלקות ממש

לנשמות ישראל והמלאכים יאמרו לפניהם קדוש מטעם הנ"ל שהם בבחינת יש רק שהם בביטול והוא בחינת קטנות לא השגת המהות, אבל לנשמות יהיה אז גילוי מהות האלקות בחינת גדלות אך זה בא להם ע"י התהפכות נפש הבהמית דנוגה וזהו שעין

נפש האלקית וראייתה לעתיד לבוא הוא בעין שהראת לנפש

הבהמית בראייה הביטול היש ומציאותו ולא מהותו שכזה יהיה אח"כ כח עין הרואה שלו במהותו האלקות וד"ל.

וזהו גם הסוד של הפסוק "אתה הראת לדעת", שהנשמה יורדת לתוך הגוף, בשביל לגלות ולהראות לנפש הבהמית ש"הויה הוא האלקים אין עוד מלבדו", וע"י זה נזכה לעתיד לבוא לראות את ה' כביכול "עין בעין" והמלאכים יאמרו לפנינו קדוש, כיוון שאנו מצד הנפש האלקית שייכים וראויים להשגת מהות ה' בבחינת 'גדלות' כביכול, מה שהמלאכים לא זוכים אליו; וכל זה ע"י העבודה שאנו עושים עכשיו להפך את הנפש הבהמית ולזככה. וזה הכוונה ש"עין בעין יראו", שע"י ה'מראה' שאנו מראים לנפש הבהמית – על ידי זה נזכה לראות ב'עין' את מהות ה'.

והנה דרך פרט צריך להיות יציאת מצרים בכל יום, אך בכללות

השנה הוא בפסח שאז נמשך הכח הזה לנפש אלקית שתוכל לזכך נפש הבהמית ולקבוע בה אמונה הנ"ל ביתד בל תמוט להיות מאירה בגילוי במוחו ולבו, והיינו ע"י המצה כנ"ל שנצטוינו לאוכלה בליל ט"ו בניסן שאז נמשכים המוחין הנ"ל בכללות נשמות ישראל הוא בחינת אור חכמתו יתברך המאיר במקור נשמות ישראל שלמעלה כפי כחם שאת ומשם מאיר לכל נפש

בפרט וזהו סוד המצה כנ"ל:

בדרך פרט יש יציאת מצרים בכל יום, אבל בכללות -במהלך הכללי של השנה הזמן בו נמשך הכח של יציאת מצרים לזכך את הנפש הבהמית, להאיר ולקבוע בליבנו את האמונה, הוא בפסח ע"י אכילת המצה, שרומזת כאמור לאור החכמה של ה' שמושפע לנו במצה, ומאיר בנו את האמונה בה' והביטול אליו.

והנה מצות אכילת מצה הוא לילה הראשון לבד ואח"כ הוא רשות, כמ"ש רז"ל (פסחים ק"כ א') ע ל פסוק ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך (דברים ט"ז ח') מה שביעי רשות אף ששה רשות ולילה הראשונה חובה כו', כי התהפכות נפש הבהמית הנ"ל שעל ידי זה ניתן מצות אכילת המצות העיקר

הוא בששה מדותיה 'חג"ת' 'נה"י' שבהם היה השבירה, וזה סוד

ששת ימים תאכל מצות אך, לרמז בהתהפכות ששה ימים הם ששה מדות האלו ע"י המצה אך בלילה הראשון נמשך הכח בכללות ואח"כ נמשך לכל הששה ימים.

עיקר המצווה של אכילת מצה היא בלילה הראשון, ואחר כך הוא רק רשות. חז"ל לומדים זאת מהפסוק שכתוב "ששת ימים תאכל מצות", ולא שבע ימים כיוון שהשביעי רשות, וחז"ל לומדים שמה שביעי רשות כך כל השישה ימים רשות, חוץ מהלילה הראשון שהוא חובה.

הטעם לכך הוא שכאמור עניינה של מצוות אכילת מצה הוא 'להפוך' את הנפש הבהמית ובעיקר את 'ששת המידות' שלה, שהם העיקר אצלה. וזה הסוד במה שכתוב "ששת ימים תאכל מצות, אך" – שאמנם העניין הוא להפוך את ששת המידות שהם כנגד ששת הימים, אבל העיקר נעשה בלילה הראשון, בו נמשך הכח בכללות לכל ששת הימים.

ואח"כ באים ימי הספירה מ"ט ימים, שהוא בחי' התחלקות בפרטי פרטות ז' מדות שכל אחד כלול מז' ובאמרו היום יום אחד לעומר ממשיך הארה ממדות עליונות במדה א' דכנסת ישראל ומשם על נפשו האלקית להאיר את המדה פרטית דנפש הבהמית

להפכה מחשך לאור, וזה סוד לעומר שההמשכה היא לתוך

העומר שהוא משעורים מאכל בהמה רוצה לומר נפש הבהמית, וכל זה הוא המשכה בבחי' גיל וי ולא בבחי' העלם כבמצה שהיא עד שאח"כ בשבועות ניתן התורה בחינת

ענין אמונה הנ"ל,

אמיתייות מוחי ן דגדלות שהיה גילוי אלקות בתכלית בנשמות ישראל עד שעל כל דיבור פרחה נשמתם מעוצם הגילוי וההשגה וטל תורה הי' מחי' אותם לסבול השגה זו כו'.

לאחר שאנו מקבלים ב'כללות' את הכוח 'להפוך' והעלות את הנפש הבהמית בליל הסדר ע"י אכילת המצה, ואח"כ בפרטות יותר במשך ששת הימים הבאים של פסח בהם קאנו גם כן אוכלים מצה ומטמיעים את האמונה בתוכנו יותר ויותר, אנו מתחילים את העבודה של ספירת העומר (בעצם היא מתחילה ישר אחרי היום הראשון של פסח בו אנו אוכלים מצה, אבל היא בעיקר מורגשת ומשמעותית אצלנו בפני עצמה, לאחר כל ימי הפסח בהם אנו אוכלים מצה), שעניינה הוא העבודה ב'פרטות' והתחלקות, לקחת את ה'הארה' אותה קיבלנו ב'מרוכז' באכילת המצה, ולהאיר איתה כל יום מדרגה ורובד נוסף בנפש הבהמית בתוכנו, במשך מ"ט ימי הספירה – שהם שבעת המידות הפרטיות שבכל ספירה ומידה כללית אצלנו בנפש.

וזה המשמעות שך האמירה שלנו בספירת העומר "היום יום ...לעומר": כלומר, אנו 'מאירים' ('יום' מלשון הארה) וממשיכים כל יום לנפש הבהמית ('עומר' הוא מאכל בהמה, שרומז לנפש הבהמית שבתוכנו) 'ההארה' פרטית למדרגה ורובד אחד בנפש שה' יאיר בו לגמרי ויהיה 'כסא' ומרכבה לה'; וכך אנו סופרים ומונים מ"ט פעמים וממשיכים ומאירים את ה' בגילוי אצלנו (שלא כמו באכילת המצה, שאז זה היה עדיין ב'הסתר' ולא בגילוי), עד שבשבועות זמן מתן תורתנו, אנו זוכים שה' יתגלה בנו ממש, והאור האלוקי יופיע בתוכנו ממש, כמו שמתואר במתן תורה – ש"פרחה נשמתם בכל דיבור ודיבור" ולא יכלו לעמוד באור

שהתגלה אצלם, עד שה' היה צריך ממש להחיות אותם ב"טל־תחיה" שהוא 'טל התורה'.

והנה יום ז' של פסח שהוא יום הששי לספירה נכנס בו מוח

החכמה שהוא הראשון מז' מוחין ובינה ודעת הנחלק לשני מוחי ן – חסדים וגבורות, וח סד גבורה תפארת הנכנסים בז' ימי

הספירה, לכן אז הוא יו"ט גמור ואז הוא גם כ ן גלוי אין סוף ב"ה בקריעת ים סוף, הפך ים ליבשה (תלים ס"ו ו') ע"י בחי' התגלות אור עתיק יומין בחכמה כדאי' בזהר ע"פ מה תצעק אלי (שמות י"ד ט"ו) בעתיקא תליא מילתא, והענין כי בליל ראשון דפסח הי' ההמשכה מאור חכמתו ית' לכנ"י הנק' מלכותו ית' המחי' בי"ע וכן בששת ימים הראשונים דפסח באה המשכה זו בפרטות, אבל בשביעי של פסח שכבר נמשך ההמשכה מהחכמה לששה מדות העיקרים שבהם הי' השבירה אז עולה החכמה לקבל הארה מעצמותו ית' שלמעלה מעלה מהחכמה.

עד כאן הסברנו מה קורה באכילת המצה בליל הסדר, בששת הימים הנוספים של פסח, בספירת העומר ומתוך כך גם בשבועות. עכשיו נסביר איפה שביעי של פסח נכנס במהלך הזה.

שביעי של פסח הוא היום השביעי של פסח והיום השישי בשבוע הראשון של ספירת העומר. במשך ספירת העומר אנו ממשיכים ומגלים בכל שבוע ההארה משבעת המוחין – חכמה, בינה, חסדים דדעת, גבורות דדעת, חסד, גבורה ותפארת. ובשביעי של פסח מהיותו היום השישי ¹⁹של השבוע הראשון – נכנסת מתגלה ונשלמת בו כל החכמה. ומכיוון שנכנסת ונשלמת בו כל ספירת החכמה – שמורה על הגילוי של ה' בבירור, לכן הוא יום טוב גמור, ולכן הייתה בו גם קריעת ים סוף וזכינו בו לגילוי מוחלט של ה' – אין סוף ברוך הוא בבחינת 'עתיקא', שהוא התענוג של ה' מהמציאות שהחכמה מקבלת ממנו, שהרי 'פנימיות חכמה – עתיק יומין', וכמו שמבואר בזהר על הפסוק "'מה תצעק אלי' – בעתיקא תליא מלתא". ההתגלות של 'עתיק' בשביעי של פסח, היא מכיוון שאחר שבאכילת מצה כאמור, זכינו להתגלות של החכמה אצלנו, ואח"כ במשך כל ששת ימי הפסח המשכנו וגילינו אותה אצלנו בפרטות, אחרי ההשלמה וההתגלות שלה אצלנו –

היא כביכול חוזרת ועולה אתנו יחד לקבל את הארתה מעצמותו יתברך שלמעלה מהחכמה.

וז ה סוד מפרנסים לאביהם שבשמים, ואז גם הדבור עולה עמו כי פיה פתחה בחכמה (משלי ל"א, כ"ו) ובעליית החכמה לקבל ממקורה הרי גם הדבור נכלל, בו וזה ס וד ואתם תחרישון (שמות

י"ד, י"ד) שנאמר בק ריאת ים סוף, ולכן נאמר וביום השביעי עצרת להוי' (דברים ט"ז, ח') שהוא עצרת מהיות התפשטות ההארה ומוחין לדיבור אלא עולים למעלה, וזה סוד מאמר רז"ל מה שביעי רשות כי המשכת מוחין אלו מעתיק יומין הוא נקרא

רשות ועלמא דחירו, ולכן לא נזכר בו אך אשר יאכל לנפש יעשה לכם כדרך שנזכר בשאר ימים טובים שלא נאסר בהם אלא מלאכת עבודה כי מלאכת עבודה הוא תיקון רפ"ח דנוגה ונאסר אבל מלאכת אוכל נפש שהיא ההמשכה למלכות

בכל יו"ט,

הנקרא נפש כענין המצה הנ"ל ורעה אמונה, ולפי שבז ' ש ל פסח היה העליה בעתיק יומין וא ריך אנפין שלמעלה מאוכל נפש, לכן (בפ' ראה) אך אשר יאכל כו' וביאור הענין

לא נאמר בפירוש היינו על דרך מה שכתבנו לעיל בבחי' גילוי מהות אלקות ולא

בבחי' העלם וקטנות כנ"ל.

וזהו הסוד בפסוק בדברי חז"ל ש"ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים": שע"י שאנו מקבלים מהחכמה באכילת מצה, כביכול החכמה עצמה עולה ומקבלת גבוה יותר מעתיק יומין ומאריך אנפין. וכשהחכמה עולה למעלה, גם הדיבור עולה עמה, שכו הדיבור מקבל ונוצר מהחכמה – קודם כל אנו חושבים בראש מה אנו רוצים לומר ואח"כ אנו אומרים אותו, וכמו שכתוב "פיה פתחה בחכמה". וזה גם הסוד בפסוק "ואתם תחרישון" שנאמר בקריעת ים סוף – תשתקו שהרי הדיבור גם הוא עולה למעלה בקריעת ים סוף בשביעי של פסח. ולכן נאמר בשביעי של פסח "וביום השביעי עצרת להוי' " – שההתפשטות ההארה והדיבור 'עוצרים' מלהתגלות ועולים למעלה. וזהו גם הסוד בדברי חז"ל "מה שביעי רשות" שההמשכות 'מוחין' והארה מעתיק יומין ואריך אנפין נקראים 'רשות' ו'עלמא דחירו' – עולם החירות.

ולכן גם לא נזכר בשביעי של פסח ההיתר של "אוכל נפש" – שהיא המשכת המוחין למלכות שנקראת 'נפש', כמו המצה שכאמור עניינה הוא ההמשכה למלכות, ובשביעי של פסח אין המשכה למטה – שהרי החכמה ועמה הדיבור עולים למעלה. ההבדל בין ליל הסדר והימים הראשונים של פסח, לבין שביעי

של פסח – הוא שבשביעי של פסח ההתגלות היא באתגליא ו'בגדלות', ואילו בימים הראשונים של פסח ההתגלות היא ב'הסתר' ו'קטנות'.

והנה כל יו"ט האלו הגם שכעת אנחנו איננו רואים הגילוי מ"מ באמת הוא מאיר וזורח על נפש האדם בפנימיותו ממש בכל מועד לפי זמנו, ע"י המצה קטנות אבא בחי' אמונה הנ"ל וגם למלאכים ונשמות שלמעלה מאיר הארה זו שהרי הם בחי' יש ונפרדים ואינן משיגים מהות אלקות ושייך לומר בהם בחי' המשכה כזו, ואח"כ בז' של פסח או בשבועות מאיר הארה יותר גדולה בהשגת מהות האלקות ממש כמ"ש וירא ישראל כו' (שמות י"ד, ל"א) אנכי הוי' כו' (שמות כ', ב') ומאיר ג"כ בנפש ממש אלא שהגוף אינו רואה בגילוי אבל מ"מ יש בו יתרון גדול בעבודת ה' בשמחה ועונג מגילוי זה וד"ל:

ובכל היו"ט ההארה המיוחדת של אותו יו"ט מתגלה ומאירה בו לגמרי, אף שאנו לא מרגישים ורואים במוחש את הגילוי בגוף – מאיר ו'זורח' עלינו בפנימיותנו ההארה של אותו יו"ט, באופן שהוא מאיר וגורם לנו יתרון גדול בעבודת ה' בשמחה ועונג מהגלוי הזה: בליל הסדר ע"י המצה מאיר בנו 'קטנות אבא' בבחינת אמונה, בשביעי של פסח ובשבועות ב'גדלות' יותר בהשגת מהות אלוקות ממש וכן על זה הדרך בכל יו"ט; והאור הזה מופיע ומתגלה בכל הבריאה אף למלאכים והנשמות המופשטים מגוף, מתוך היותם 'יש' וקיימים – וודאי ההארה מגיעה גם עליהם.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

מצליחים פשוט להאמין בה' שהוא ממש 'אחד יחיד ומיוחד'? הלו הרב, איך תאכל-, תשתה, אחר כך נדבר...

- מה??? מה הקשר?

אז באמת איך דווקא האמונה במה שהוא למעלה מתפיסת שכלינו חודרת לתוכנו דרך אכילת מצה גשמית ולא דרך איזה חוויה מיוחדת או הבנה שמשנה את כל צורת המחשבה שלנו?

כשרשב"י בוחר לקרוא שם למצוות שה' נתן לנו הוא קורא להם "תרי"ג עיתין" – 613 עצות.

מה הכוונה שהמצוות הם עצות?

פשוט מאד, בדיוק בשביל להצליח לגעת במה שמעבר לנו לא יעזרו לנו הבנות שהבנו בשכלנו וגם לא חוויות שחווינו לפי גודל ה'כלים' שלנו, אלא שמישהו שנמצא מעלינו ייתן לנו דווקא משהו שמעבר למה שאנחנו יכולים להבין, מישהו שייתן לנו עצה.

זאת נקודה מאד מיוחדת בכל המצוות שאפילו בלקיים אותם בלי להבין מדוע זוכים לקיים את העצה של ה', וכמובן שגם במצוות אכילת מצה אפשר לומר שהאמונה במה שהוא לגמרי למעלה מהבנתנו חודרת דרך עצה שאינה 'מותאמת' להבנתנו.

שנזכה להאמין בה' בלב שלם ומלא הודיה על כל החסד שעשה עימנו.