מה נשתנה

מאמר

כ-4 דקות קריאה

מה נשתנה ר' הלל מפאריטש – פלח הרימון מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. הנה להבין למה הקשה על הלילה מכל הלילות דוקא, הלא באמת ליל פסח משונה גם מכל הימים שגם בהן אין מטבילין כו', וגם אין חובה לאכול מצה ומרור ולא בהסיבה. אך הענין יובן על פי מה ששמעתי מאדמו"ר שליט"א שיש ב' מדריגות מדת לילה ומדת יום, בחינת יעקב וישראל, בחינת תורה ותפלה. וביאור העניין על פי מה שכתוב "אם תעירו וכו' את האהבה עד שתחפץ" שעת לכל חפץ היינו התעוררות מדת האהבה הוא ביום בזמן ק"ש ותפלה דייקא, וענין התעוררות הוא כמשל אדם הישן שנסתלקו כל הכ וחות הפנימים שכל ומדות לעצמית הנפש ולא נשאר רק כח המדמה שיכול לדמות ב' הפכים כאחד, כך בכל איש ישראל האהבה בבחינת שינה כעין "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא" מצד עצם האהבה וההתקשרות לה' שהוא ענין תוקף האמונה הפשוטה ואעפ"כ עושה היפוך רצונו מצד שהאהבה מסותרת בלתי מתפשטת בשכלו ומדותיו, וצריך לעורר מדת האהבה המסותרת ע"י התבוננות ב"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ש"ה' אחד" הוא בחינת אתה הוא לאחר שנברא העולם, ובחינת "ה' אל וקינו" הוא בחינת אתה הוא קודם שנברא העולם, המה שוין בי יחודם בלתי שינוי כלל, נמצא שהוא לבדו ממש לאחר שנברא העולם כמו קודם שנברא העולם בלתי שינוי כלל וכמ ו שכתוב אני ה' לא שניתי. וכשיתבונן בכל הנ"ל אזי תתעורר אהבה מסותרת מהעלם אל הגילוי באהבה עזה כרשפי אש להשתפך אל חיק אביה כו' עד שיתבטלו כל התאוות וכל הלגרמיה שהם בבחינת נפרד מאלוקות אך לא כל העיתים מסוגלות לזה שתתעורר מדת האהבה ע"י התבוננות הנ"ל רק בזמן קריאת שמע ותפלה כנ"ל, אבל כל היום ומכל שכן בלילה הוא זמן ההסתר לגמרי עד שאינו מאיר גילוי אור האהבה רק בבחינת אמונה פשוטה שהוא נקודת יהדותו בלבד אבל לא בבחינת גילוי במוח ולב, ואלו נשמות נקראות בחינת יעקב ומדת לילה ונקראות בעלי תפלה.

אבל יש נשמות שנקראות בעלי תורה, אותם שהם מדת יום, אצלם האהבה בגילוי בתמידות מצד שנתגלה אצלם שורש נשמתם כמו שכתוב "מתקשראן באורייתא" ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, ולכן נקראות תורה אור שהיא מאירה את ההעלם דקודשא בריך הוא שהוא "סתימא דכל סתימין" מפני שהוא סתום ונעלם אפילו מעלמין סתימין שלמעלה מיוד, שנברא בי' עוה"ב והם נקראים נפלאותיך כו', ושם אין החושך דלילה מסתיר כלל ונקראים בחינת ישראל זהו תוכן הדברים בקיצור.

והנה בזמן יציאת מצרים איתא קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים כו' שהאיר מבחינת עצמיות אור אין סוף, שהוא בחינת מלכות דאור אין סוף עצמו שלפני הצמצום, דקמיה כחשיכה כאורה, ולשם אין אתערותא דלתתא מגיע רק שמאיר מצד עצמו, ובחי' זאת נק' דילוג, ולזה האיר מבחינת עצמות אור אין סוף בכללו' נשמות ישראל גם במדרגת הנמוכים הנקראים מדת לילה בהשוואה עם אותם הנקראים מדת יום, ולהיות כן עיקר השינוי היה במדרגת הנקראים מדת לילה [אך אף על פי כן גם כן היה שינוי במדריגת הנקראים מדת יום שהאיר שלא לפי ערך אתערותא דלתתא שלהם כיון שהגילוי היה מצד עצמו כו']. וזהו כללות הקושיא ואח"כ ביאר ארבעה שינויים, האחד שבכל הלילות אין אנו מטבילין כו' פירוש על דרך טיבול גשמי שעל ידי זה נאכל המאכל בטוב טעם יותר, כך על דרך העבודה בנפש כאשר מביא בחינת הראייה דחכמה שבנפשו בהרחבה והשגה בטוב טעם יותר ולא בדרך קצרה בלבד ונקרא טיבול וזהו בחינת יחוד חכמה ובינה שבנפש, להיות כי כאשר ההתבוננות היא בבחינת חיצוניות האותיות בלבד אף על פי שעומק ההשכלה ישנה אצלו בבחינת ראייה מרחוק לא נקרא עדיין בחינת יחוד חכמה ובינה רק כשיעמיק דעתו ומעיין היטיב בהרחבת ההשגה בכל פרטיה עד שמרגיש עומקו תמצית ההשגה שעל ידי זה ממילא מאיר אור עצם ההשכלה גם כן בכל פרט (כידוע דעומק המשיג דבינה נקרא שער הנו"ן כתר דבינה דביה עייל שביל דקיק שהוא ענין יסוד אבא גילוי עצם ההשכלה הנקרא ברק המבריק כו' שהוא המייחד לבחינת חכמה ובינה).

וזהו בחינת יחוד חכמה ובינה הנקרא יחודא עילאה בנפש שהוא עניין יחוד אלוקות ממש בשכל ומחשבה, ואח"כ נולד מזה ההתפעלות במ ידות שבלב בבחינת גדלות המוחין היינו שההתפעלות הוא מעצם ההשגה ואינה נבדלת ממנה עד שיכול לדבר דברי תורה ותפלה בקול רם ואינו מבלבל כלל לעומק ההשגה כעניין קול מעורר הכוונה וזהו נקרא טיבול שני שהוא ענין הרגשת טוב טעם ענין האל וקי במ ידות שבלב ודיבור וענין יחוד המ ידות ודיבור יחודא תתאה בנפש. וזהו שבכל הלילות הוא הסתר גמור עד שאין אור האל וקי מאיר אפי לו במוח ההשגה רק עצם נקודת יהדותו מאיר קצת בבחינת ראי יה מרחוק מצד כח מה שבנפשו שהוא בחינת נקודה בהעדר ההתפשטות לגמרי רק בבחינת חיצוניות האמונה בלבד כנ"ל בעניין השינה. ובלילה הזה האיר כל כך האור בכללות ההשתלשלות דיחודא עילאה ויחו דא תתאה למעלה שהוא בחינת יחוד אור אין סוף בעשר ספירות דאצילות שמקבלים מבחינת יחוד דאו"א [אבא ואמא], וגם בבי"ע [בריאה -יצירה -עשייה] שמקבלים מבחינת זו"ן [זעיר אנפין ונוקבא] דאצילות שהוא ענין יחוד מדות ודיבור עד שהאיר למטה בעשי יה גשמית כמו למעלה ממש (מעין לעתיד לבוא שיהיה הוי"ה אחד ב' פעמים י"ה). ולכן נשתנו כל המדרגות דיעקב וישראל שיהיה מאיר בנפש גם כן טוב טעם ענין האל וקי במוח ולב ודיבור בהשוואה כנ"ל, וזהו ענין טיבול שני פעמים שהוא ענין ב' ייחודים, יחודא עילאה ויחו דא תתאה בהשתלשלות למעלה ובנפש גם כן כו' וד"ל.

מאמר מבואר

כ-12 דקות קריאה

מה נשתנה

ר' הלל מפאריטש – פלח הרימון

שאלת פתיחה

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. הנה להבין למה הקשה על הלילה מכל הלילות דוקא, הלא באמת ליל פסח משונה גם מכל הימים שגם בהן אין מטבילין כו', וגם אין חובה לאכול מצה ומרור ולא בהסיבה.

המאמר פותח בשאלה על נוסח ה"מה נשתנה" שאנו אומרים בליל הסדר, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו': לכאורה השאלה צריכה להיות גם על השינוי משאר הימים, שגם בהם אנו לא מטבילין ולא אוכלים בהסבה, ואם כן, לא מובן – מהי ההדגשה שהשינוי הוא דווקא משאר הלילות? [הפסקה הבאה היא מעין הקדמה להמשך המאמר]:

אך הענין יובן על פי מה ששמעתי מאדמו"ר שליט"א¹ שיש ב' מדריגות מדת לילה ומדת יום, בחינת יעקב וישראל, בחינת תורה ותפלה.

בשביל להבין מדוע השאלה ב"מה נשתנה" היא על הלילות ולא על הימים, מתחיל רבי הלל בלבאר את פנימיות ההבדל בין 'יום' ל'לילה', על פי מה ששמע מרבו ה'צמח צדק', שיש בחינה של יום, ישראל, תורה, ויש בחינה הפוכה – שמתבטאת בלילה, יעקב, תפילה [וכמו שילך ויבאר באריכות].

וביאור העניין על פי מה שכתוב "אם תעירו וכו' את האהבה עד שתחפץ" שעת לכל חפץ היינו התעוררות מדת האהבה הוא ביום בזמן ק"ש ותפלה דייקא, וענין התעוררות הוא כמשל אדם הישן שנסתלקו כל הכוחות הפנימים שכל ומדות לעצמית הנפש ולא נשאר רק כח המדמה שיכול לדמות ב' הפכים כאחד, כך בכל איש ישראל האהבה בבחינת שינה כעין "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא" מצד עצם האהבה וההתקשרות לה' שהוא ענין תוקף האמונה הפשוטה ואעפ"כ עושה היפוך רצונו מצד שהאהבה מסותרת בלתי מתפשטת בשכלו ומדותיו,

המאמר פותח בביאור המדרגה התחתונה יותר [מידת הלילה]: מהפסוק בשיר השירים "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", אנו לומדים שמידת האהבה אינה נוכחת בנו בצורה גלויה תמיד, אלא רק בעתים מסוימות – כי "עת לכל חפץ" (לשון "עד שתחפץ"), והיינו ביום ולא בלילה (כאשר גם ביום עצמו, היא לא גלויה כל היום אלא דווקא בק"ש ובתפילה). בשביל להבין מדוע האהבה אינה גלויה תמיד אלא רק כשמעוררים אותה, מביא ר' הלל משל מאדם ישן, שבשעת השינה כל הכוחות הפנימיים שלו – השכל והמידות – חוזרים למקורם בנפש, בו הם מכוסים ולא מניעים אותנו כלל, ונשאר רק כח הדמיון שיכול לחבר הפכים.² כך ממש, אומר ר' הלל, מופיע גם אצלנו בנפש: האהבה שלנו לה' יתברך 'ישנה', אך בהחלט קיימת – וכמו שרואים שהגנב בבואו לגנוב מתפלל לה' שיעזור לו בגניבתו ("גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא"), שהקריאה שלו לה' נובעת מצד עצם אהבתו ואמונתו הפשוטה בה', אך היא מופיעה אצלו ממש תוך כדי שהוא עושה את היפך רצונו של ה' בגניבה (שזה כמו הדמיון בחלום, שמאפשר לראות דברים שבהם מופיעים ביחד שני הפכים כמבואר בהערה ב') – לכן, מסביר ר' הלל שהסיבה שמאפשרת את המציאות ההזויה הזו היא שהאהבה לה' מסותרת ואינה גלויה, ולכן היא לא משפיעה על השכל והמידות (וממילא לא מוגבלת בלוגיקה, הגיון או התחשבות משני צדי האהבה)...

התעוררות האהבה המסותרת, והבדל הזמנים בין גילוי להסתר

וצריך לעורר מדת האהבה המסותרת ע"י התבוננות ב"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ש"ה' אחד" הוא בחינת אתה הוא לאחר שנברא העולם, ובחינת "ה' אל וקינו" הוא בחינת אתה הוא

קודם שנברא העולם, המה שוין בי יחודם בלתי שינוי כלל, נמצא שהוא לבדו ממש לאחר שנברא העולם כמו קודם שנברא העולם בלתי שינוי כלל וכמ ו שכתוב אני ה' לא שניתי. וכשיתבונן בכל הנ"ל אזי תתעורר אהבה מסותרת מהעלם אל הגילוי באהבה עזה כרשפי אש להשתפך אל חיק אביה כו' עד שיתבטלו כל התאוות וכל הלגרמיה שהם בבחינת נפרד מאלוקות

הדרך לעורר את ה"אהבה המסותרת" היא על ידי שמתבונן בפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ורואה שאומרים "ה' אחד" וזה כמו מה שאומרים בתחילת תפלת שחרית "אתה הוא לאחר שנברא העולם", שלמרות העולם הכל אחד ממש, ואילו מה שאומרים "ה' אלוקינו" הוא כמו מה שאומרים "אתה הוא קודם שנברא העולם", כלומר שאנו מעידים כי "ה' אלוקינו ה' אחד" – הכוונה היא שאנו מתבוננים על זה שה' נשאר באחדותו לאחר בריאת העולם, בדיוק כמו קודם לבריאתו, ובריאת העולם לא יצרה בו שום שינוי חלילה, והעולם מצד ה' הוא כאין וכאפס ואינו נפרד ממנו כלל.

כאשר מתבוננים ומפנימים את ההתבוננות הזו,³ אנו זוכים לעורר את אותה אהבה מסותרת כך שתתגלה ותאיר אצלנו בגילוי ובעוצמה, עד שתשפיע גם על השכל והמידות, וממילא – כאשר אהבת ה' נוכחת ו'תופסת את כל המקום' בלב שלנו – מתבטלות התאוות וכל הרצונות לדברים שאנו עושים כי אנחנו רוצים לעשות, ולא כי ה' רוצה שנעשה אותם.

[ועכשיו מסכם רב הלל את הדרגה הראשונה – בחינת הלילה]:

אך לא כל העיתים מסוגלות לזה שתתעורר מדת האהבה ע"י התבוננות הנ"ל רק בזמן קריאת שמע ותפלה כנ"ל, אבל כל היום ומכל שכן בלילה הוא זמן ההסתר לגמרי עד שאינו מאיר גילוי אור האהבה רק בבחינת אמונה פשוטה שהוא נקודת יהדותו בלבד אבל לא בבחינת גילוי במוח ולב, ואלו נשמות נקראות בחינת יעקב ומדת לילה ונקראות בעלי תפלה.

אך כמו שהתבאר בתחילת המאמר, לא כל הזמנים מסוגלים להתעוררות ה'אהבה המסותרת' ע"י ההתבוננות הנ"ל, אלא רק בזמן התפילה וק"ש,⁴ אבל בשאר היום, ובטח שבזמן הלילה – חוזרת האהבה להיות בהסתר, עד שמה שנשאר ביהודי לחיות אותו ולקשר אותו לה' הוא רק האמונה הפשוטה, וגם היא לא גלויה במוח ובלב, כמו שהסברנו קודם.

נשמות 'פשוטות' אלו, שבהן האהבה היא כנ"ל, נקראות "יעקב", השם שבפשטות מרמז לדרגתו הראשונית של יעקב, קודם גדלותו וקודם עלייתו לארץ ישראל,⁵ ומידת לילה, שגם כן רומזת לחושך והסתר, ואותן נשמות נקראות גם "בעלי תפילה" וכמו שראינו במאמר שהאהבה שלהם מתגלה רק בשעת התפילה.

גילוי האור בנשמות בעלי תורה ומעלת הגילוי ביציאת מצרים

אבל יש נשמות שנקראות בעלי תורה, אותם שהם מדת יום, אצלם האהבה בגילוי בתמידות מצד שנתגלה אצלם שורש נשמתם כמו שכתוב "מתקשראן באורייתא" ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, ולכן נקראות תורה אור שהיא מאירה את ההעלם דקודשא בריך הוא שהוא "סתימא דכל סתימין" מפני שהוא סתום ונעלם אפילו מעלמין סתימין שלמעלה מיוד, שנברא בי' עוה"ב והם נקראים נפלאותיך כו', ושם אין החושך דלילה מסתיר כלל ונקראים בחינת ישראל. זהו תוכן הדברים בקיצור.

[עד עכשיו ביאר ר' הלל את דרגתם של נשמות מידת ה"לילה", "בעלי התפילה", שהם אנשי 'יעקב', הנשמות שאצלן האהבה לה' אינה גלויה בצורה תמידית, אלא רק בזמנים מיוחדים כמו קריאת שמע ותפילה, וגם שם זה רק על ידי התבוננות ויגיעה].

עכשיו המאמר מתייחס למדרגה השנייה, הגבוהה יותר – מדרגת "בעלי תורה", מידת ה"יום", "ישראל", שאצל נשמות אלו האהבה לה' קיימת באופן גלוי תמיד. האהבה התמידית הזו נובעת מכך שנתגלה אצל נשמות אלו שורש נשמתם (כלומר שנשמתם שייכת בשורשה למדרגת "בעלי התורה", מדרגה שבה הנשמה מאירה בגלוי, וממילא הקשר והאהבה לה' קיימת אצלם בתמידות). הסיבה שנשמות אלו נקראות "בעלי תורה", היא על פי מאמר חז"ל "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", כלומר שה' מתגלה במציאות על ידי התורה הקדושה,⁶ וזה בעצם מה שנשמות אלו עושות – מגלות את אור ה' על ידי התורה.

באופן כללי, אור ה' הוא סתום ונעלם, מעלה מעלה אפילו מהעולמות העליונים ומהעולם־הבא, שהם עצמם נעלים גם מהאות י' שבשם הוי"ה. כלומר, הצורה של גילוי אור ה' בעולם בדרך־כלל היא על־ידי שם הו'"ה,⁷ והי' משם הוי"ה מסמלת את תחילת הגילוי. שימו לב, פצצה – אור ה' האמיתי אינו גלוי אפילו לעולמות שבמדרגה הנעלית הזו, שבה הוא רק מתחיל לרדת ולקבל איזו שהיא צורה גשמית, אך אצל הנשמות הנקראות "בעלי תורה" – השוכנות פה, בעולם הזה – אור ה' מאיר בגילוי ממש!8

והנה בזמן יציאת מצרים איתא קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים כו' שהאיר מבחינת עצמיות אור אין סוף, שהוא בחינת מלכות דאור אין סוף עצמו שלפני הצמצום, דקמיה כחשיכה כאורה,⁹ ולשם אין אתערותא דלתתא מגיע רק שמאיר מצד עצמו, ובחי' זאת נק' דילוג, ולזה האיר מבחינת עצמות אור אין סוף בכללו' נשמות ישראל גם במדרגת הנמוכים הנקראים מדת לילה בהשוואה עם אותם הנקראים מדת יום, ולהיות כן עיקר השינוי היה במדרגת הנקראים מדת לילה [אך אף על פי כן גם כן היה שינוי במדריגת הנקראים מדת יום שהאיר שלא לפי ערך אתערותא דלתתא שלהם כיון שהגילוי היה מצד עצמו כו'].

[לאחר שבוארו באריכות ההבדלים בין נשמות מידת הלילה לנשמות מידת היום, נתחיל לענות על השאלה שבה פתחנו את המאמר – מדוע הקושיות ב"מה נשתנה" הן על ההבדל בין הלילה הזה לשאר הלילות, ולא על ההבדל משאר הימים, שגם מהם ליל הסדר שונה]:

הפסוק בשיר השירים "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים" מתאר את הגילוי העצום של אלוקות שהתגלה בנשמות ישראל בזמן יציאת מצרים – אז היה זה גילוי שלא היה בצורה מצומצמת ולפי ערך הנבראים, כמתאים וכמו שהם יכולים לקלוט, כבדרך כלל, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו האיר עליהם.

צורת גילוי מיוחדת זו נקראת דילוג – בו ה'אור אין סוף', שבאופן כללי אין לו שום יחס ושייכות לנבראים – כזו רוממות ואי־שייכות, עד שאפילו לא שייך שיעוררו אותו מלמטה, העולמות התחתונים 'לא מדגדגים לו' בכלל – מתגלה, כמו שהוא, ביציאת מצרים לנשמות ישראל.

גילוי זה היה גילוי מיוחד ושונה מתמיד, בעיקר כלפי נשמות מידת הלילה, אך גם עבור נשמות מידת היום – כלפיהם השינוי היה העובדה שההארה לא באה בעקבות המעשים, ההתעוררות וה'הכנה' שלהם,¹⁰ אלא מלמעלה בלבד, ב'בום'... לכן, עיקר השאלה ב"מה נשתנה" היא על ההבדל בין הלילה הזה לשאר הלילות, כלומר על ההבדל בין נשמות מידת הלילה בלילה זה, לבין איך שהם בשאר הלילות. וגם כאן – למרות שגם בנשמות מידת היום נעשה שינוי וגם הם מתרגשים, משתנים ומתפעלים מכך ש'נוחת עליהם' אור מלמעלה 'ללא הזמנה', השינוי הזה פחות משמעותי, כמו שהסברנו.

[עד השלב הזה במאמר ענה ר' הלל על השאלה הכללית בה נפתח המאמר, וכעת נעבור לבאר בפנימיות את הקושיה ב"מה נשתנה" – על ההבדל בטיבול בין לילה זה לשאר הלילות]:

שינוי הטבילות בליל הסדר – העמקת ההתבוננות וייחוד חכמה ובינה בנפש

וזהו כללות הקושיא ואח"כ ביאר ארבעה שינויים, האחד שבכל הלילות אין אנו מטבילין כו' פירוש על דרך טיבול גשמי שעל ידי זה נאכל המאכל בטוב טעם יותר, כך על דרך העבודה בנפש כאשר מביא בחינת הראייה דחכמה שבנפשו בהרחבה והשגה בטוב טעם יותר ולא בדרך קצרה בלבד ונקרא טיבול וזהו בחינת יחוד חכמה ובינה שבנפש, להיות כי כאשר ההתבוננות היא בבחינת חיצוניות האותיות בלבד אף על פי שעומק ההשכלה ישנה אצלו בבחינת ראייה מרחוק לא נקרא עדיין בחינת יחוד חכמה ובינה רק כשיעמיק דעתו ומעיין היטיב בהרחבת ההשגה בכל פרטיה עד שמרגיש עומקו תמצית ההשגה שעל ידי זה ממילא מאיר אור עצם ההשכלה גם כן בכל פרט (כידוע דעומק המשיג דבינה נקרא שער הנו"ן כתר דבינה דביה עייל שביל דקיק שהוא ענין יסוד אבא גילוי עצם ההשכלה הנקרא ברק המבריק כו' שהוא המייחד לבחינת חכמה ובינה).

ב"מה נשתנה" הבן שואל את אביו: מדוע בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים?

הסיבה לעניין הטיבול בכלל, בגשמיות, היא כי כך המאכל יותר טעים וערב. כך גם בעבודה בנפש – כאשר אנו מתבוננים בשכלנו בדבר מסויים, אז ישנה אפשרות להתבונן בו בחיצוניות האותיות בלבד, ולכך נקרא 'ראיה מרחוק' – שכמו שבראיה מרחוק אי אפשר לראות את הפרטים אלא רק את כללות התמונה, כך גם בהתבוננות חיצונית לא משיגים את פרטי הדבר אלא רק את חיצוניות הדבר.

אך אם מתבוננים תוך שימוש ב'בחינת הראיה דחכמה'¹¹ שבנפש, כלומר שמתבוננים בצורה שרואים כביכול את הדבר מקרוב, 'זּום' – על ידי כך מרחיבים ומשיגים את העניין עם כל הפרטים שלו, בשלמות. ראיה כזו נקראת בעבודת הנפש 'טיבול' – זוהי ראיה שהופכת את העניין בו מתבוננים לעניין "טעים וערב" יותר.

ולדוגמה, כאשר מתבוננים בגדלות ה', ההתבוננות הנכונה היא התבוננות 'לעומק' – כלומר, מתבוננים בכל המציאות שה' מחייה בכל רגע, ושאם הוא יפסיק אפילו לרגע אחד אז הכול התבטל כלא היה, ומתבוננים כמה שאין לנו שום השגה בה', ושכל מה שאנו משיגים זוהי רק הארה מהשם שלו, וכך בפרטים ופרטי־פרטים, ועוד ועוד...

הראיה הזו נקראת גם 'יחוד חכמה ובינה' – משתמשים בהתבוננות הזו גם בכח החכמה וגם בכח הבינה, כי כח החכמה הוא הסתכלות כללית על העניין, והבינה היא התרחבות והתפשטות של החכמה, להסתכל על העומק והפרטים של אותו עניין, מקרוב.¹² הטבילה שניה – גילוי יחוד עליון ויחוד תחתון בנפש ובהשתלשלות בליל הסדר

וזהו בחינת יחוד חכמה ובינה הנקרא יחודא עילאה בנפש שהוא עניין יחוד אלוקות ממש בשכל ומחשבה, ואח"כ נולד מזה ההתפעלות במידות שבלב בבחינת גדלות המוחין היינו שההתפעלות הוא מעצם ההשגה ואינה נבדלת ממנה עד שיכול לדבר דברי תורה ותפלה בקול רם ואינו מבלבל כלל לעומק ההשגה כעניין קול מעורר הכוונה¹³ וזהו נקרא טיבול שני שהוא ענין הרגשת טוב טעם ענין האלוקי במידות שבלב ודיבור וענין יחוד המידות ודיבור יחודא תתאה בנפש.

בפסקה הקודמת הסברנו ש"הטיבול" בעבודת ה', בנפש, מסמל התבוננות בעומק העניין, ושההתבוננות הזו נקראת "יחוד חכמה ובינה". עכשיו מסביר ר' הלל, שהיחוד הזה בין החכמה לבינה, נקרא גם 'יחודא עילאה' שבנפש – כלומר, שהשכל והמחשבה של האדם מיוחדים עם אלוקות לגמרי, שהם ורק הם מה שממלא את ראשו ומחשבותיו.

כאשר השכל והמחשבה מגיעים למצב שכל מה שממלא אותם הוא אלוקות, אז השכל משפיע על המידות שבלב, שגם המידות מתפעלות מאלוקות, וההתפעלות הזו היא באופן של גדלות המוחין, כלומר שהוא יכול להתפלל ולדבר דברי תורה בהתפעלות ובקול, בלי לנתק את השכל מעומק ההשגה שהוא נמצא בא.

אך בדרך כלל "הקול מעורר הכוונה", כלומר שהקול משפיע על הכוונה, ועצם הדיבור והמידות מורגשים – שלא כמו ביחודא עילאה שבו רק ההשגה מורגשת בין בשכל ובין במידות ובדיבור. זה נקרא 'הטיבול השני' – זהו מצב שבו יש אמנם מקום והרגשה במידות ובדיבור, אך ההרגשה היא מהעניין האלוקי, והדרגה הזו היא יחודא תתאה שבנפש.

וזהו שבכל הלילות הוא הסתר גמור עד שאין אור האלוקי מאיר אפילו במוח ההשגה רק עצם נקודת יהדותו מאיר קצת בבחינת ראייה מרחוק מצד כח מה שבנפשו שהוא בחינת נקודה בהעדר ההתפשטות לגמרי רק בבחינת חיצוניות האמונה בלבד כנ"ל בעניין השינה.

[כאן חוזר המאמר לבאר – מכיוון השאלה על הטיבול – את ההבדל בין 'הלילה הזה' ל'שאר הלילות']:

בכל הלילות קיים הסתר גדול על האור האלוקי, עד שהוא לא מאיר אפילו במוח, אלא באופן כזה שרק עצם העובדה שהוא יהודי מאירה (ואילו אהבת ויראת ה' אינן מאירות בגלוי), וגם הארה זו אינה אלא בבחינת 'ראיה מרחוק' – כלומר, ראיה שאינה מאירה בתוקף ובגלוי, ולכן היא כאילו רואים אותה מרחוק.

הנקודה הזו שכן מאירה אצלו גם בחושך, מגיעה מה"כח-מה" שבנפשו – "כח-מה" פירושו כח הביטול¹⁴ שבעצם הנפש של כל יהודי. הביטול הזה מאיר באופן של נקודה בלבד, והיינו חיצוניות האמונה, שהאמונה לא מאירה בתוקף, אלא בהסתר.¹⁵

[בפסקה דלקמן מופיעים כמה מושגים מעולם הקבלה – אל דאגה, לא להיבהל, הם לא כאלה קשים להבנה פשוטה]:

ובלילה הזה האיר כל כך האור בכללות ההשתלשלות דיחודא עילאה ויחודא תתאה למעלה שהוא בחינת יחוד אור אין סוף בעשר ספירות דאצילות שמקבלים מבחינת יחוד דאו"א [אבא ואמא], וגם בבי"ע [בריאה-יצירה-עשייה] שמקבלים מבחינת זו"ן [זעיר אנפין ונוקבא] דאצילות שהוא ענין יחוד מדות ודיבור עד שהאיר למטה בעשייה גשמית כמו למעלה ממש (מעין לעתיד לבוא שיהיה הוי"ה אחד ב' פעמים י"ה). ולכן נשתנו כל המדרגות דיעקב וישראל שיהיה מאיר בנפש גם כן טוב טעם ענין האלוקי במוח ולב ודיבור בהשוואה כנ"ל, וזהו ענין טיבול שני פעמים שהוא ענין ב' ייחודים, יחודא עילאה ויחודא תתאה בהשתלשלות למעלה ובנפש גם כן כו' וד"ל.

בליל הסדר האיר ה"אור אין סוף" בתוקף בכל סדר השתלשלות, והיינו שה"יחודא עילאה" וה"יחודא תתאה" למעלה, (כלומר יש יחודא־עילאה ויחודא־תתאה גם למעלה וגם בנפש, וכאן הוא מדבר על היחוד למעלה, בצורה של השתלשלות האור האלוקי) ששם הם בבחינת יחוד "אור אין סוף" בעשר ספירות דאצילות, שהעשר ספירות מקבלים מייחוד "אבא ואמא", כלומר כמו שהסברנו שפירושם של יחודא־עילאה ויחודא־תתאה בנפש הוא שגם השכל וגם המידות מאירים באור האלוקי, אותו הדבר למעלה שכל העשר ספירות שבעולם האצילות – החכמה והבינה [או כמו שהם מכונות – אבא ואמא¹⁶], המידות [או כמו שהם נקראות - זעיר אנפין (מהחסד עד ההוד)], והדיבור [בלשון הקבלה - נוקבא (מלכות)] – מאירים באור אין סוף בעוצמה ובתוקף.

ואחרי שהאור אין סוף מאיר בגילוי בכל העשר ספירות של אצילות, האור נמשך משם גם לשאר העולמות ועד לעשייה הגשמית, שגם בעולם הגשמי שלנו האיר האור אין סוף עצמו כמו למעלה ממש¹⁷! ובאותו לילה האיר האור אין סוף אצל כל הנשמות (בין אצל נשמות יעקב ובין אצל נשמות ישראל) בנפש באופן של "טוב טעם", כלומר שההארה הייתה בעומק ובהשגה, אך לא רק בשכל ובמחשבה אלא גם עד המידות ואפילו בדיבור, שבכל המוחין והמידות הקב"ה האיר בתוקף, וזה עניין הטיבול שתי פעמים שהיה בליל הסדר – שגם ביחודא־עילאה (המוחין) וגם ביחודא־תתאה (המידות) ה'אור אין סוף' היה בהשגה ובטוב טעם, כמו טיבול גשמי שהופך את המאכל לטעים וערב. וכן, העובדה שה' מאיר בגילוי ביחודא־עילאה וביחודא־תתאה בשווה – הכוונה היא שלמרות שיש 'סדר השתלשלות', וישנה בהחלט מציאות גשמית (שזה כל עניין יחודא תתאה) – כל כולה מאירה רק באור אין סוף בכבודו ובעצמו, וזה היה הגילוי שהאיר בליל הסדר! שנזכה לחוות זאת – לחיים לחיים!

נקודה למחשבה

נקודה למחשבה 1-3 דק׳

אני יהודי!