כי ביום הזה יכפר

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-19 דקות קריאה

"כי ביום הזה יכפר"

(אדמו"ר הזקן – לקוטי תורה דף כו, ד)

תשובה לפנים של ה'

כתוב בפרשת אחרי מות: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני הוי' תטהרו" ויש להבין למה הפסוק משתמש בלשון כפולה: 'כי ביום הזה יכפר עליכם – לטהר אתכם', ואחרי שכבר נאמר עניין הטהרה, מוסיף הפסוק: 'לפני ה' תטהרו'. וכן יש לשאול: מה המהות של עשי"ת, הרי תשובה מתקבלת מיד. וא"כ מדוע צריכים עשרה ימים של תשובה ורק לאחריהם את יום הכיפורים שבו מחילת העוונת.

בשביל לענות על השאלות נצטרך קודם להתבונן לעומק במצוות התשובה: מכך שעניינה של מצוות התשובה היא לשוב אל ה' משמע שניתן להיות רחוק מה' (על מנת לחזור למקום צריך להיות מחוץ למקום), ואיך שייך דבר זה אצל ה' הרי ה' ממלא את כל העולם?

התשובה היא שהמציאות של ריחוק מה', זה כמו שני אנשים שנמצאים יחדיו באותו המקום אך לא מסתכלים זה על זה ולא יוצרים קשר זה עם זה. ריחוק זה הוא יותר גדול משני אנשים שנמצאים בשני מקומות שונים ואינם מדברים, משום שבמציאות של שני אנשים במקום אחד נוכחת הבחירה שלהם לא לדבר.¹ כך גם אצל ה' אין אפשרות להיות מחוץ לו (-במקום אחר שהוא לא נמצא), שהרי "את השמיים ואת הארץ אני מלא". לכן הריחוק הוא הבחירה של האדם לקבל את ההשפעה מה' לא מתוך פנימיות רצונו -אלא 'מהכרח' של ה' כביכול לחיות אותו.

(לעומת זאת בהשפעה מפנימיות הרצון (הארת פנים) אני אחוש תענוג מהקשר עם האדם השני, כי פנימיות הרצון שלי נובעת מהתענוג וההנאה שלי מהאדם השני).² היחס בין ה' לעם ישראל הוא יחס שנובע מפנימיות הרצון-הארת פנים, כמש"כ 'יאר ה' פניו אלייך' ו'ואוהב את יעקב', ולעומת זאת כלפי הגויים היחס היחס של ה' נובע מהכרח, כמש"כ 'מחה אמחה' – ה' לא רוצה להחיות אותם.

הפירוש הפשוט של הפסוק 'כי פנו אלי עורף' הוא שעם ישראל הפנה עורף לה' ולא קיים את מצוותי ושמע בקולו. אך לפי המבואר, הכוונה היא ש'פנו אלי' שבאמת פונים לה' ומקיימים את המצוות והתורה, אך בקרירות ולא מפנימיות הרצון, רק כי חייבים וכמצוות אנשים מלומדה. עשיית מצוות שאינה מפנימיות הרצון נקראת 'עורף'.

(דהיינו, קיום המצוות ללא פנימיות רצון האדם בשמחה וברגש, גורמת לריחוק מפנימיות רצון ה')

ע"פ המבואר, תשובה משמעותה להנות ולהתענג מהקשר עם ה' בקיום המצוות, ואז גם ה' משפיע לנו ב'הארת פנים' שנובעת מהתענוג של ה'. (על מנת להבין איך אפשר לקיים תמיד את המצוות בשמחה 'מפנימיות הרצון', נקדים ביאור עניין לימוד התורה)

מה עדיף, לימוד תורה או עשיית מצוות?

כתוב בגמרא: 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה', מעלת הלימוד היא בכך שהלימוד מביא לידי מעשה המצוות, אמנם אם הוא לא היה מביא לידי מעשה המצוות הוא לא גדול (כמבואר שהלומד לא על מנת לעשות עדיף היה שלא יוולד). ומצד שני כתוב כל חפצים לא ישוו בה – אפילו המצוות. למסקנה, לימוד התורה גדול יותר. (אך מעלת המצוות גדולה בזמן שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים).

לפי זה ללימוד התורה יש מעלה עצמית גם ללא קשר למעשה המצוות, שהרי ישנה מציאות שאדם ילמד את פרטי ודיני המצווה, והמצווה בפועל תעשה ע"י אחרים. וכן אמרז"ל 'כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה' אע"פ שאינו יכול לקיים את המצווה בעצמו (כי הוא אינו כהן לדוגמא). מכאן משמע שהעוסק בתורת עולה יש לו מעלה גם בלי שייכות למעשה המצווה בפועל (לפחות כמו המצווה עצמה שהרי 'כל העוסק ..מעלה כאילו הקריב עולה', ואולי אף יותר, ש'כל חפציך לא ישוו בה').

כמבואר, צריך להסביר שמעלת התורה לא שייכת לקיום המצוות אלא שהיא מעלה בפני עצמה. כמו שמצווה על כאחד ואחד מישראל ללמוד את כל התורה, כולל הלכות שלא יהיה לו עסק איתם והוא לא יקיים אותם בפועל (כמו הלכות שנוגעות רק לדיינים וכד').

(עד עכשיו הסברנו שלתורה יש מעלה עצמית בלי קשר לקיום המעשה בפועל, כעת נסביר מהי המעלה)

קריאת שמע וברוך שם –

אחדות ה' ומלכות ה'

בקריאת שמע אנו אומרים: 'והיו הדברים האלה.. ודברת בם בשבתך בביתך..', מכאן אנו רואים כי צריך תמיד לעסוק במצוות קריאת שמע, גם בבית וגם בשכיבה וגם בלכתך בדרך. והרי אנו יודיעם כי מצוות קריאת שמע היא רק בבוקר ובערב בלבד? אלא ש'ודברת בם' הכוונה לדברי תורה, שבהם צריך להגות בכל מקום ובכל זמן. אם כן לְמָה אנחנו מתכוונים כשאנו אומרים 'והיו הדברים האלה'? האם אין הכוונה לפסוק הראשון והשני – 'שמע ישראל' ו'ואהבת' – שאמרנו קודם (אלא לדברי תורה)?

התשובה לזה נעוצה בהבנת העניין של קריאת שמע. בקריאת שמע אנו אומרים: "ה' אחד", כמו שלפני בריאת העולם ה' היה אחד ולבד בלי שום מציאות נוספת בלתו, כך גם עכשיו אחרי בריאת העולם ה' אחד ואין בלתו. הסיבה שבריאת העולם לא פוגמת באחדות ה' היא שהעולמות נחשבים לפניו כלא קיימים (דכולא קמיה -כלא חשיב), לכן ה' כלל לא 'מתפעל' ומשתנה בעקבות היווצרות העולם. (כמו שכתוב: 'אני ה' לא שניתי').

אמנם לה' אין התפעלות מבריאת העולם, והעולם לא נחשב לפניו, אך החיות של העולם נובעת מההכרה שלנו במלכות ה'. ההכרה במלכות ה' גורמת לחוש ריחוק ממנו (כמו הריחוק ממלך) המאפשר את הקיום שלנו (שהרי לפניו אין לנו קיום וחשיבות). כך גם אנו מברכים את ה' 'ברוך שם כבוד מלכותו', (שזה ההכרה שלנו במציאות שה' מולך עליה, למרות הביטול המוחלט שתואר בפסוק קודם 'שמע ישראל..ה' אחד' -אחד ואין בלתו) כדי שנוכל להכיר בכך שה' מולך בעולם ה' נזקק כביכול ליידע אותנו מכיוון שהעולמות לא תופסים אצלו מקום היה צריך 'צמצומים רבים' – התאמצות מיוחדת, לגלות לנו את מלכותו. אנו מתארים זאת בברכת ישתבח: 'יחיד, חי העולמים-מלך' – יש את מדרגת 'יחיד' שבה ה' לבדו, אמנם חיות העולמות מגיעה ממדרגת מלך, ההכרה של העולם שה' מולך עליו.

ההפנמה כי ה' אחד (כנ"ל על פסוק "שמע ישראל") וכל העולם 'כלא ממש חשיב', מובילה אותנו לרצות להיכלל ולהתבטל במציאות האמתית של ה' כמו שהוא. על ידי אהבה זאת ובטול זה אפשר לחוש שהכל (כל החיות) זה ה' בעצמו, הכל ממנו (ולא רק ממלכותו).

תחושה זו, היא שמובילה אותנו להיות נוכח פני ה' (ולא בריחוק כמו ממלך) ולעבוד אותו מפנימיות רצוננו.

אחדות ה' בעסק התורה

ה' -אור אין סוף ב"ה מתלבש ומתגלה בתורה, כמו אדם שלבוש בבגד -וכל מי שמדבר איתו מדבר עם האדם ולא עם הבגד -כך גם אור אין סוף ב"ה -ה' מתלבש ומתגלה בתורה. וכך כתוב על ה' שהוא 'עוטה אור כשמלה' ה' עוטה (לובש) את אור התורה על עצמו כמו שאדם רגיל לובש שמלה. לכן ההכרה במשך היום באחדות ה' נעשית ע"י לימוד התורה.

זאת הסיבה שאנחנו אומרים: "והיו הדברים האלה על לבבך... ודברת בם", דהיינו ע"י 'ודברת בם' -לימוד תורה – זוכים ל'והיו הדברים האלה על לבבך' - שאחדות ה' של קריאת שמע נשארת בלב.

-עכשיו נבאר יותר את מהות הלבוש בתורה ואיך ה' מתלבש בה.

דניאל ראה בנבואתו חיזיון שה' 'לבושה כתלג חיוור' (לבושו כשלג לבן). התורה – שהיא הלבוש של ה' – נמשלה לשלג: כמו שֶׁמַּיִם קופאים והופכים להיות שלג ואחר כך מפשירים וחוזרים להיות מים, כך גם התורה היא החכמה הנעלמת של ה' שאין לנו-הנבראים אפשרות להשיג אותה, אך ה' 'מקפיא' כביכול את חכמתו, על מנת שנוכל להשיג אותה, דהיינו שהוא מלביש אותה במושגים שלנו. אמנם מי שלומד את התורה יכול 'להפשיר' את השלג – לגלות את החכמה האלהית כמו שהיא אצל ה', וממילא לגלות את ה' בעצמו, כמו שהתבאר שאור אין סוף מלובש בתורה.

בירור ההלכה – גילוי רצון ה'

בפסוק בדניאל (שהובא לעיל) כתוב: 'לבושיה כתלג חיוור, שער ראשה כעמר נקא' (לבושו כשלג לבן, ושיער ראשו כצמר נקי)

'לבושיה כתלג חיוור' -הכוונה להתגלות של ה' בתורה כנ"ל. 'שער ראשה כעמר נקא' – כשם שבשערות כמעט ואין לנו תחושה (גם אם נחתוך אותם לא נרגיש את זה), כך גם אור ה' המגלה בעסק התורה בענייני העולם הזה הינו מצומצם ביותר (כאילו ה' כמעט לא חש אותו). על ירידת התורה בלבוש של עניני העולם הזה נאמר: "קווצותיו תלתלים" ונדרש ש'תלתלים -תילי תילים של הלכות' שפרטי ההלכות שבתורה נמשלו לשערות מכיוון שיש בהם אור אלוקי מאוד מועט (קשה להרגיש שה' נוכח בפרטים אלו), כמו החיות שיש בשערות.

מכיוון שה' יתברך הוא אין סופי, להכניס את מחשבתו למצוות גשמיות פירושו להמשיך את האין סוף אל תוך הסוף. בשביל לצמצם אין סוף לתוך סוף צריך אין סוף צמצומים. אין זה כמו היחס בין מספר גדול למספר קטן -כיוון שגם ביחס של אחד למליון האחד הוא מליונית והמליון הם מליון אחדות, שכן האחד והמליון הם מאותו סוג. אך ביחס שבין מעשים גשמיים לבין ה' יתברך, הפער הוא אין סופי. על זה נאמר "נפלאותיך ומחשבותיך אלינו" כלומר בשביל לצמצם את מחשבתך אלינו צריך אין סוף צמצומים כי "אין ערוך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר".

במשלי נאמר על התורה "סלסלה ותרוממך". נאמר לעיל שפרטי ההלכות של התורה הם 'שער ראשו' של הקב"ה.

סלסלה -בלימוד התורה יש להפריד¹² את ה'שערות', פרטי ההלכות, כדי שלא תהיינה מעורבות אחת בשניה, כמבואר בגמרא.¹³ כך נכתבה הגמרא, באופן של קושיא המשווה בין מקור למקור, ותירוץ שעושה חלוקה בין המקורות.

ותרוממך -על ידי סלסול והבהרת ה'שערות' (פרטי ההלכות) נפשו של הלומד מתרוממת למקור התורה, התורה היא התלבשות וגילוי של רצון וחכמת ה' במציאות, אך מקור התורה הוא רצון ה' בעצמו.¹⁴

להתענג מה' בעצמו

כל מעלת הגן עדן וחיי העולם הבא היא ש'יושבין ונהנין מזיו השכינה' - הארה שהיא אך ורק זיו מאוא"ס ב"ה, אך ע"י סלסול ההלכות –ברור ההלכות, מתענגים מה' בעצמו (כפי שהתבאר לעיל).

לכן אנחנו צריכים להתמסר ללימוד התורה כי היא יותר נעלית אפילו מחיי העולם הבא. אם כן כמו שברור שמוטב 'לסבול' כביכול בשביל חיי העולם הבא (וכמו שאמרו חכמים על 'אחר' [אלישע בן אבויה] ש'מוטב דלדיינה' -מוטב שידונו אותו ובלבד שיזכה לחיי העוה"ב) כך וודאי שכדאי 'לסבול' ולהתמסר לעיסוק בבירור הלכות התורה כדי להתענג מה' בעצמו.

השראה של תענוג נעלם

תענוג זה מבירור ההלכה איננו מוחשי, אנחנו לא חווים אותו. הסיבה לכך היא בגלל שגילוי העונג שיש בלימוד התורה נובע מהדבקות בעצמות ה', ולכן הוא לא יכול להיקלט בכלי התפיסה של העולם (כנ"ל שקיום העולם הוא רק ממלכות ה'). מכיוון שכך, התענוג 'שורה' עלינו בעת הלימוד אך אינו 'נתפס' אצלנו. כשנבין – אף על פי שאיננו 'תופסים' -שדבקות זו בה' היא הדבר הכי נפלא, שמחתו של הקב"ה תגדל עוד יותר.

שותפות עם ה' בתורה

אדם שלומד תורה 'משתמש' בשניים מלבושי הנפש – מחשבה ודיבור. השמחה שיש בלימוד התורה היא לא רק כשמתגלה רצון ה', 'שער ראשה כעמר נקא', אלא כיוון שרצונו של ה' מתלבש (מתבטא) ב'תלג חיוור' (התורה), כשאדם לומד תורה ומתלבש (מתבטא) במחשבה ודיבור של התורה, הוא כביכול 'מתלבש עם ה' באותו בגד', כלומר – משתתף עם ה' יתברך בתורה -'תלג חיוור', שזו הקרבה הכי גדולה שיש.¹⁶

לדבר את דבר ה'

אנחנו אומרים בקריאת שמע 'ונתתי מטר ארצכם'. כביכול אנחנו מדברים בשם ה'! בתורה [בחומש דברים, שכולו נאמר מפי משה], משה אומר 'ונתתי מטר' אף על פי שה' הוא הנותן את המטר. מכיוון שהשכינה מדברת מתוך גרונו של משה הגיוני שהוא יאמר 'ונתתי', אך אצלנו כאשר אנחנו המדברים איך אפשר לומר 'ונתתי'?

הסיבה שאנו יכולים לומר 'ונתתי', היא שלפני כן אנו אומרים 'לאהבה את ה' ...ובכל נפשכם', כלומר אנחנו מוכנים למסור את נפשנו. מסירות הנפש הנדרשת מאיתנו היא לא רק להיות מוכנים להיהרג כדי לא לכפור בה', אלא אף להזדהות עם ה' ולא להרגיש ישות נפרדת, שכן בתחושה של ישות עצמית ישנו מימד של עבודה זרה, עד שאמרו חכמים ש"כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה".

מסירות הנפש הנדרשת מאיתנו היא הכרה שה' הוא הכל! מציאות העולם היא רק ה' – ככל שה' פחות ניכר במציאות הקיום שלה יותר חלש. כך גם מבואר על ברכת 'מודים אנחנו לך' -הודאה מלשון 'מודה לבעל דין' -שאע"פ שבאופן טבעי אנחנו מסתכלים על המציאות בצורה שונה מה': אנחנו רואים את עצמנו כ'יש' -בעלי קיום עצמאי -וה' רואה אותנו כ'אין' -הכל זה ה' ואין שום דבר אחר -בתפילת 'מודים' אנחנו מודים לה' שהכל זה הוא ואין זולת לו.

על ידי הביטול, ההכרה וההודאה שה' הוא המציאות האמיתית, האדם מזדהה עם ה', וממילא אור ה' מתגלה בו – ה' אומר את דברי התורה דרך הפה שלו (האדם הופך להיות שותף של 'שעוזר' לו לתת את התורה).

לגבי מחלוקות בית הלל ובית שמאי אומרת הגמרא "אלו ואלו דברי א-להים חיים", משמע שהם מדברים את דבר ה'. כל העניין של התורה זה לאפשר לנו להגיע להכרה שה' הוא המציאות האמיתית, ומתוך כך להיות 'שותפים' שלו, לדבר את דיבוריו.

תורה ומצוות – בלי גבול וגבול

לעומת לימוד התורה שענינו שותפות אמיתית עם ה' כנ"ל, מעשה המצוות צריך להיות דוקא מתוך קבלת עול -תחושה של זרות לה'. עתה נבאר מדוע לימוד התורה שייך בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם לעומת מעשה המצוות ששייך רק בזמן ובמקום ורק באדם המחויב. (כמו שהקשנו בתחילת המאמר ש'כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה' -שהרי הוא זר ואיך הוא יכול להקריב וכו')

התורה נקראת 'אדם'. כמ"ש 'זאת התורה -אדם',¹⁹ לכן ניתן לומר שבפסוק 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' הכוונה לתורה. מכאן אנו לומדים שבתורה יש 'צלם' ו'דמות': צלם הוא התורה עצמה, ודמות זה מצוות התורה. הצלם הוא צורת הדבר בעצמו כמות שהוא, לעומת זאת דמות, הכוונה למשהו ש'דומה' לדבר הראשון אבל אינו אותו דבר ממש. כשאנחנו עושים מצוות אנחנו רק מתדמים לה' אבל אנחנו לא חלק ממנו, אמנם כשאנחנו מתעסקים בתורה אנחנו ממש חלק מה'. לכן המצוות תלויים בזמן ובמקום כי זה רק 'חיקוי' של ה' במציאות המוגבלת שלנו, ולעומת זאת ההתעסקות בתורה אינה מוגבלת במקום והזמן, כי היא מחברת אותנו לה' בעצמו שאינו מוגבל כלל. לכן, כאשר אנו מתעסקים בהלכות עולה, אנחנו מתחברים לרצון ²⁰של ה' במצוות עולה שאינו תלוי בגבולות הזמן והמקום.

על אף שהתורה מבארת ומפרשת איך לעשות את המצוות ע"פ גדרי הזמן והמקום, מכל מקום עסק התורה הוא במחשבה ודיבור שהם רוחניים ולכן הם פחות משעבדים לגבולות הזמן והמקום, בעוד שמעשה המצוות הוא גשמי ולכן הוא משועבד לגבולות הזמן והמקום.

בטול ולעומת זה ישות

באדם יש שתי 'נפשות', הא' -נפש בהמית, שהיא מחייה את הגוף וממנה התאוות וכדומה, וכן יש גם נפש אלוקית שהיא הגילוי של ה'נשמה הטהורה' אשר ה' שם בנו.

הנפש האלהית מחולקת לשבע מידות הלב ושלושה כוחות השכל, ומכיוון ש'זה לעומת זה עשה אלוהים', דהיינו שיש מעין כלל קבוע שכל דבר שישנו בקדושה יש את היפוכו בטומאה,²¹ יש עשר כוחות (שלושה שכליים ושבע מידות הלב) גם בנפש הבהמית.

בעשר הכוחות, הנקראים גם 'עשר ספירות' הספירה הראשונה היא ה'חכמה'.²² וכמו שיש חכמה בקדושה כך יש גם חכמה בטומאה (קליפה). (כמו שכתוב "חכמים המה להרע")

-עכשיו נחזור לבאר מהי התשובה של 'פנים בפנים'

ב'סטרא דקדושא' (צד הקדושה), כל המציאות מתבטלת אל ה'. בגלל שהקדושה רוצה לגלות את ה' בעולם, מתוך ידיעה שה' הוא המציאות האמיתית ואין שום מציאות חוץ ממנו (כנ"ל בתחילת אות א'). אך הקליפה רוצה לבטא את מציאותה המדומה המכחישה את אחדות ה'. לכן הקליפה מבטאת ומגלה את עצמה, כיש ודבר נפרד.

דבר זה מתבטא במיוחד בספירת החכמה. בקדושה ספירת החכמה ענינה ביטול ('כח מה',²³ היכולת שלי לשאול 'מה זה'? מתוך תחושה שאין לי הבנה בזה), כי ה' הוא קדוש ומרומם ממני ואיני יכול להשיג אותו אז אני מתבטל עליו. אך בקליפה החכמה מבטאת את הבטול כלפי עצמי, כאילו שאני כל כך נשגב עד שאני 'מחויב המציאות' והכל צריך להתבטל אליי.

ישות ועבודה זרה

הגמרא אומרת ש"ישראל שבחו"ל עובדי עבודה זרה בטהרה הם". ארץ ישראל ענינה לגלות את ה', היא בביטול כלפי ה', לכן היא נקראת גם 'ארץ כנען' מלשון הכנעה כלפי ה'. כך היא מקרינה על הנמצאים בה את אותה הכנעה ושפלות שגורמת להם להיות עובדי ה'. לעומת זאת חוץ לארץ מסמלת את גסות הרוח, דהיינו את ה'ישות', ההרגשה שאני קיים. מן הטבע הזה של חוץ לארץ מושפעים היושבים שם, ולכן מכנה אותם הגמרא "עובדי ע"ז בטהרה". -עכשיו נסביר למה קוראים לישות 'עבודה זרה':

עובדי הכוכבים והמזלות, גם כאשר הם מודים במציאות ה' והיותו מקור לכל השפע והחיים שבעולם, כל זמן שהם מיחסים כח כלשהוא לאחד הנבראים שתחתיו (כאילו שיש בידו להחליט אם להעביר את הכח שניתן לו הלאה או לא, וכן למי וכו') הם עדיין עובדים עבודה זרה. יוצא מכאן שמהות העבודה זרה היא ליחס לנברא כח מבלעדי ה' אפילו אם מודים שהכח מגיע מה', לדוגמא: אם חושבים שכרגע הכח כבר עבר הלאה ונמצא בידיים אחרות, הרי זו עבודה זרה ממש. מכאן נלמד גם לאדם גס רוח שחושב שכוחו כרגע בידיו, שאע"פ שהוא מודה שבמקור הכח מגיע מה' אבל עכשיו הכח כבר נמצא אצלו, הרי הוא כעובד עבודה זרה.²⁵

לעומת צד הקליפה שמגלה את ה'ישות' של עצמו, צד הקדושה בטל לגמרי לה' (דהיינו מודה על האמת שגם עכשיו במצב הנוכחי כל כוחו הוא רק מה' ואין בו שום כח נפרד כלל).

כדוגמה למידה שיכולה להיות בביטול לה' בקדושה וכן יכולה להיות להפך בגסות ובקליפה, נביא את מידת הכבוד. אדם שנמשך אחרי בגדי כבוד, אוהב להתלבש יפה, זה יכול להיות בקדושה אם הוא מכיר בכך שהכבוד הזה הוא לה', כמו שמצינו בבגדי כהונה שהם לכבוד ולתפארת, וכן על חכמי ישראל כתוב כבוד חכמים ינחלו. הדרך לכך שהכבוד יהיה לה' הוא דוקא ע"י מידת החכמה (כמו שכתוב: "כבוד חכמים ינחלו") שהיא המאירה את הביטול לה' בנפש ('כח מה' כנ"ל). כאשר הכבוד הוא למידת החכמה (דהיינו לגילוי האלקות שבנפש ולא לאדם מצד עצמו) אז הוא בקדושה. לעומת זאת כאשר אדם מחפש כבוד לעצמו ללא ביטול לה' אז הכבוד הזה הוא מהסטרא אחרא (קליפה).

תענוג לפגוש את ה' עם פת במלח...

על פי הדברים שהסברנו עד כה (שהעונג העליון של הדבקות בה' בעצמו הוא דוקא על ידי הבטול לה') נוכל להבין את דברי המשנה באבות: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו וחיי צער תחיה וכו אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא". לכאורה המשנה תמוהה מה ענין אשריך בעולם הזה לכל ההנהגות האלו מילא טוב לך בעולם הבא אבל מה ענין עולם הזה לכל חיי הצער האלו? אמנם כאשר אנו מבינים שהעונג העליון נמשך דיקא על ידי הבטול וההכנעה ממילא עיקר העונג של העולם הזה שורה דוקא על ידי חיי הצער.²⁶ על זה נאמר: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" דהיינו, ששעה אחת בגילוי העונג העליון -על ידי הבטול וההכנעה -יותר יפה מכל חיי העולם הבא, מפני שהעולם הבא הוא רק הארה מה' ואילו על ידי התורה מגיעים למקור התענוגים -עצמיות אור אין סוף ברוך הוא ממש.

אמנם כאשר האדם נמשך אחרי העולם הזה הוא מתחבר לסטרא אחרא וכאשר הוא שם לב שהחיבור שלו לתענוגי העולם הוא דרך הקליפות ממילא יסור ממנו כל התענוג (הוא יגעל מעצמו) וכאשר הוא יאכל פת במלח הוא ישמח כי הוא ירגיש שהוא נטהר מהקליפות ומהלבושים הצואים. (בזה אנו מבינים איך אפילו כשאדם חוטא יש לו יותר עולם הזה בפת במלח 'דרכה של תורה')

מה יעשה מי שרואה רק את עצמו?

כל זה היה נכון למי שהנפש שלו עוד רגישה לביטול לה' (שאפילו כשהוא חוטא מיד כשהוא שם לב שהוא מוקף קליפות הוא כבר לא מסוגל להנות מזה) אך מה יעשה מי שנמשך אחרי קליפת הגסות עד כדי כך שהוא התרגל לזה?

העצה לזה היא לצעוק אל ה' מקרב לב איך לא שמתי לב אליך שאתה נמצא פה ממש ואין הסתר פנים לפניך?²⁷ (השורש של הבטול הוא הרגישות לכך שה' נוכח בכל בשוה, זאת אומרת שכאשר מתיחסים למשהו בנפרד מה' אזי מתעלמים מנוכחות ה'). ממילא האדם מתמלא בושה מההתעלמות הזאת כמו שכתוב: "ולא נבוש לעולם ועד" לאחר "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך", דהיינו, שלא נבוש בזכות הרגישות (הבטול) לה', ומכלל לאו אתה שומע הן.

אדם שהולך ללא בגדים כשהוא לבד, הוא לא מתבייש, הוא מרגיש בנח עם זה שכל עצמיותו חשופה. אמנם מול אנשים אדם מתבייש לחשוף את עצמו, הוא מרגיש שיש בזה אטימות למציאותם. כאשר אדם חושב שהוא לבד ולבסוף מתברר לו שלא, הוא מתמלא בושה כמה אני יכול להיות אטום למציאותם של הסובבים אותי. ככה והרבה יותר מזה יש להתבייש מההתעלמות מה' שנמצא בכל מקום בלי שום חציצה.

כל מה שהסברנו קודם על ההכרה שה' נוכח בכל, מדובר רק על התבוננות פנימית, אמנם אי אפשר להכיר בזה בחוש בחיי האדם. על זה נאמר "כי לא יראני האדם וחי". אמנם בשעת מיתתו (רגע לפני מיתתו) של האדם הוא רואה בחוש את נוכחות ה', כדי שישוב בתשובה שלימה לפני ה' מחמת הבושה. התשובה הנולדת מחמת הבושה הנ"ל (גם בחיים בהתבוננות פנימית) היא בקשת פני ה', פנימיות ה', רצון לחזור פנים בפנים.

כמים הפנים – פנים בפנים

כאשר האדם מסב את פניו לבקש את פני ה', אזי כמים הפנים לפנים ה' מגלה לו את פניו, פונה אליו מפנימיותו -ממקור רחמיו. ממקור הרחמים האלה ה' מטהר את האדם. הדרך בה האדם נטהר היא כי מקור הרחמים זה גם מקור התורה וממילא ממקור הרחמים ה' ממלא את כל הפגמים שנפגמו בתורה.

פנים בפנים בימים נוראים

כל התשובה שדיברנו עליה אף על פי שהיא נראית כענין אחד, ניתן לחלקה לכוחות הנפש. לדוגמא: יכול להיות אדם שמאוד רגיש לרגשותיהם של הסובבים אותו, אבל בכל ענין הקשור לחכמה ושכל הוא בטוח שהוא המאן דאמר היחיד. יום אחד כשהוא מתעורר מהאשליה שלו הוא שם לב עד כמה הוא היה אטום לנוכחותם של הסובבים אותו והוא מתבייש וחוזר להתיחס לחבריו פנים בפנים. כך ביחס לכל מידה בנפש. לכן תיקנו לנו את עשרת ימי תשובה כדי שנחזיר את כל עשרת כוחות הנפש למצב של פנים בפנים עם ה', בכל יום כח אחד. ביום הראשון מתקנים את החכמה של הקליפה דהיינו את התחושה שאני חכם מעצמי בלי נוכחות של ה' בחכמה הזאת, ומחזירים אותה לפנים בפנים עם ה' דהיינו לבטול האמיתי לה' בנפש (כח מה כדלעיל). כך כל יום מתקנים מידה אחת עד שביום כיפור מתקנים את מידת ההתנשאות (מלכות).

בגלל שביום הכיפורים מתקנים את ההתנשאות יוה"כ נקרא זמן עליי המלכות, דהיינו שהמלכות (ההתנשאות) חוזרת להיות של ה' והישות בטילה לה'. לכן יום הכיפורים אסור באכילה ושתיה וכל עניני ישות מפני שכל ענינו הוא הבטול לה'. כך גם ההשתחוויות ביום הכיפורים הם מהטעם הזה.

שני סוגי גסות

ישנם שני סוגים של גסות רוח:

1) גסות חיצונית -אדם שיודע את שפלותו אבל אינו יודע את פחיתות המציאות שסביבו. אדם זה יודע שה' נמצא כאן אבל ה' נראה לו זר ושולי בחיים.

2) גסות פנימית – אדם שחושב שיש לו מעלה בפני עצמו. אדם זה כלל לא שם לב לה'.

תשובה 'לפני הוי''

על הגסות החיצונית נאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" – ה' מטהר את הגסות החיצונית שנמצאת עלינו. אמנם את הגסות הפנימית על האדם לתקן בעצמו כמו שכתוב בהמשך הפסוק: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" – את הגסות הפנימית עלינו לטהר בעצמנו ע"י תשובה מעומק הלב שתגרום לנו לשוב אל ה' בפנימיות (פנים בפנים). הגסות הפנימית פוגמת בתורה -שהיא חיות פנימית שמחברת אותנו לה' כנ"ל -לכן התיקון של פגם זה הוא ע"י שביום כיפור מתגלה הפנימיות של ה' בעצמו, שהוא המקור של התורה, ולכן הוא משלים את חסרון הבטול שהיה אמור להגרם ע"י התורה. התורה היא שמותיו של ה' והתשובה היא מלפני הוי' – לפני שם השם. כמבואר גם התורה שמגלה את ה', מקורה הוא בחכמה, וספירת החכמה גם היא שייכת לגילוי של שם הוי',²⁹ ונמצא שהתשובה מפנמיות הלב, ממשיכה גם את התורה.

כאן התשובה לשאלה הראשונה במאמר: למה יש בפסוק כפל לשון 'לטהר' 'תטהרו'?

הלוחות השניים נתנו ביום כיפור. לכן ביום הכיפורים מתגלה ש'אנכי ה' אלוקיך', ה' מגלה את עצמו כמו שהוא. הגילוי הזה פועל הבטחה ש'לא יהיה לך אלוקים אחרים' שלא יהיה מציאות של העלם והסתר על פני ה'.

הגילוי של יום כיפור הוא אמנם מגלה את ה' בעצמו, אך הגילוי הזה לא כל כך מורגש ביום כיפור כי אין שום אמצעי (כלי) שיגלה אותו (כמו שלוחות שניים ניתנו בצנעה למשה בלבד). אמנם בשמחת תורה ה' בעצמו מתגלה בתור מקור התורה, ואז אנו יכולים לשמוח ולהתענג מגילוי זה.

מהלך המאמר

בתחילת המאמר אדמו"ר הזקן שאל למה כתוב בפסוק גם 'לטהר' וגם 'תטהרו'? אח"כ הוא הסביר שתשובה זה לשוב להיות (להיפגש) עם ה' פנים בפנים. אח"כ כדי להבין איך עושים את זה הוא שאל מי גדול התלמוד או המעשה? ישנם ראיות שהתלמוד גדול, אמנם כתוב שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה משמע שהמעשה גדול! לקראת סוף אות ג' הוא יסביר שהתלמוד גדול... בתחילת אות ב' אדמו"ר הזקן מסביר שבקריאת שמע אנו תולים את יחוד ה' – והיו הדברים האלה – ...בלימוד תורה – ודברת בם. הסיבה היא שהתורה היא כתלג חיוור [כשלג לבן] שדרכה ה' מגלה את אחדותו ולכן ההתעסקות בה גורמת להתאחד עם ה'.

לעומת זאת ע"י סלסול התורה [ליבון ההלכות] זוכים ל'שיער ראשה כעמר נקא' – מגלים את הרצון העצמי של ה' במצוות וכך נפגשים עם ה' פנים בפנים! (אמנם זה רק לאחר ההתמסרות לתורה – לאחדות ה'). כאן אפשר להבין למה 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה' – דוקא התלמוד מתוך התעניינות אמיתית מה ה' רוצה שנעשה? (ולא רק מתוך דבקות) הוא הגורם לנו לפגוש את הפנים של ה' (בעוד שכאשר אנחנו רק דבקים בו, אנחנו מפנים אליו את הפנינו בלי לראות את פניו)

באות ג' אדמו"ר הזקן מסביר שכל התענוגים לא שווים למפגש זה עם ה' בעצמו. בהמשך של אות ג' הוא מסביר שבעסק התורה (לא ליבון ההלכות אלא העסק הרגיל) האדם נעשה כמו שותף של ה': מתכסים בבגד אחד ושכינה מדברת מתוך גרונו (אמנם הוא לא פוגש את ה').

בסוף אות ג' הוא מסביר שלכן התלמוד גדול כי הוא מאוחד עם ה' ולכן הוא לא מוגבל בזמן והמקום לעומת מעשה המצוות שבהם אנחנו כן מוגבלים בזמן ובמקום כי אנחנו זולת לה'.

באות ד' אדמו"ר הזקן מסביר שגם ההבנה שהכל של ה' והכל מה' נקראת בטול (בטול ששייך גם במצוות) ולא רק התודעה ש'כולא קמיה כלא חשיב' (בטול בעסק התורה). תודעה זאת נקראת גם הכנעה (כמו ארץ כנען). בהמשך הוא מסביר שע"י בטול (עסק התורה) והכנעה (הכל שייך לה') אפשר לפגוש את ה' פנים בפנים (ההכנעה גורמת להתעניינות להיכן ה' מסתכל, והבטול גורם להפנות את הפנים לה') ולהתענג מה' בעצמו.

אח"כ הוא מסביר שהבושה מכך שלא שמתי לב לנוכחות ה' גורמת לי להפנות את פני לה' לרצות מפנימיות לבבי לפגוש אותו פנים אל פנים. בתגובה לכך ה' גם מגלה את פנימיותו -י"ג מדות הרחמים. בי"ג מדות הרחמים יש מעלה שלא רק שה' מגלה את רצונו בי, אלא הוא מגלה את רצונו שתמיד נהיה פנים בפנים (בשונה מ'שיער ראשה כעמר נקא' שבו ה' מגלה את פניו אבל זה נראה שלא משנה לו איך אני אגיב).

אח"כ הוא מסביר שכנגד שני סוגי הבטול (בטול והכנעה) יש שני סוגי גסות: לא לראות את ה' כלל -להיות שרוי בתאוות, ולא להכנע מלפני ה' -גאווה. כנגד שתי גסויות אלו כתוב בפסוק 'לטהר' ו'תטהרו'. הגאווה היא חיצונית ואין בה חיות פנימית שהרי אני עדיין יודע שה' הוא האלוקים, ולכן ה' מכפר עליה ביום כיפור (מכיוון שאי אפשר לתקן אותה). אמנם התאווה היא פנימית ולכן היא פוגמת בתורה (בבטול של עסק התורה כנ"ל); לכן צריך לעשות תשובה מעומק הלב וע"י זה גם ה' מגלה את פנימיותו ביום כיפור וכך כל מה שנפגם בתורה נתקן כי ה' הוא מקור התורה וכל מעלת התורה והבטול נובעת ממנו. אמנם ביום כיפור קצת קשה לחוש את המפגש פנים בפנים, כי עדיין אין שום דרך להרגיש את זה (כנ"ל שהמציאות לא יכולה להכיל את העונג הזה) עד שמחת תורה שמתגלה מקור התורה (ואז העונג הזה מתגלה דרך התורה).

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

• צריכים לחזור בתשובה. אבל על מה? לאן חוזרים? הרבה פעמים כשמתבוננים במה שעשינו או שלא, מוצאים שסך הכל אנחנו היינו די בסדר, אז על מה בדיוק צריכים לחזור בתשובה בעשרת ימי תשובה, ובמיוחד ביום כיפור? השאלה הגדולה שעומדת למבחן בימים האלה שבהם עוסקים בענייני התשובה היא: מה המקום שלי ביחס לקב"ה, האם אני במרכז או הוא במרכז? האם מה שעשינו היה ממקום פנימי ואמיתי, ממקום של חיבור אמיתי אל הקב"ה, או שעשינו את הדברים כמצוות אנשים מלומדה, כי ככה עשינו גם אתמול, גם שלשום וגם בשנה שעברה?

• איך נראה לימוד התורה שלנו, ומה המשמעות שלו? הנקודה של תורה ששונה ממצוות היא שהתורה היא המקום שבו לא רק מקבלים משהו חתום, אלא מצליחים להתאחד עם הרצון והחכמה האלוקית. זה המקום שבו אפשר לגעת בנקודות הכי פנימיות שיש אצל הקב"ה, ולהתאחד עם האופן שבו הוא רואה את העולם ואת הבריאה בכלל. לכן כשאנחנו מגיעים ללמוד תורה, זאת ההזדמנות שלנו לשאול את עצמנו האם אנחנו אכן לומדים אותה כמקום של מפגש עם הקב"ה, או כמקום של מפגש עם עצמנו, ועם השאיפות האישיות שלנו.