תקעו בחדש

מאמר

כ-11 דקות קריאה

"תקעו בחדש"

(הרבי מליובאוויטש - כ"ח אלול, ה'תשח"י)

מחולק לפסקאות בתוספת כותרות ופתיחת ראשי תיבות

"תקעו בחדש שופר וכו'" – שתי שאלות בפסוק

תקעו בחדש שופר גו' כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב.

וצריך להבין מ"ש בחדש סתם, ואינו מפרש באיזה חדש (שלכן הוצרכו חז"ל ללמוד ולבאר איזה חדש הוא (, ולכאורה הול"ל [והוה ליה למימר] בפירוש בחדש השביעי. ועוד צריך להבין מ"ש [מה שכתוב] כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, דמשמעות הכתוב הוא שע"י חק לישראל נעשה משפט לאלקי יעקב, ולכאורה, מהי שייכות הענינים זה לזה.

והנה, בבחיי פ' קדושים כתב שהמצוות שנקראים חוקים נתן הקב"ה לישראל דוקא, כמ"ש [כמו שכתוב] חקיו ומשפטיו לישראל, וכתיב חק לישראל הוא, וזהו לשון חוקים, מלשון חקיקה וציור, כי הם ציורי הענינים של מעלה, ולכן נותנים זאת לישראל דוקא.

ובפ' אמור בתחלת פ' המועדים כתב בשם הירושלמי ובשם מדרש תהלים, אין לך אומה שמעכבת על אלקי' כו', ותשובת המלאכים היא בניך גזרו שיהי' ר"ה ביום פלוני, מיד הקב"ה יושב באותו יום לדון עולמו כו', למה, כי חק לישראל הוא, ישראל גזרו חק ר"ה, והרי הוא משפט לאלקי יעקב, שהוא מקיים גזירתם ומסכים עמהם, הוי אומר אקרא לאלקים עליון לא-ל גומר עלי. ולפי מדרש זה הנה פירוש הכתוב כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, שע"י חק לישראל, שישראל למטה קובעים היום דר"ה, אזי נעשה משפט לאלקי יעקב, שהקב"ה יושב בדין.

ב. הראש של השנה – עבודת ראש השנה ועבודת ימי השנה קשורות זה בזה

ב) ויובן בהקדם ביאור כללות הענין דר"ה, דהנה, ידוע הדיוק שנקרא בשם ראש השנה ולא תחלת השנה, דכשם שראש האדם כולל כללות החיות של כל אברי הגוף ואח"כ נמשך ממנו חיות לכל אבר פרטי, כמו"כ [כמו כן] ר"ה הוא כללות החיות של כל השנה. ומזה יובן גם בעבודה, שהעבודה דר"ה היא דוגמת עבודת כל השנה, אלא שהיא כללות העבודה, וכמו הראש שבו הוא כללות החיות של כל הגוף. וכמו"כ מובן מזה שבכל יום ויום צריך להיות מעין העבודה דר"ה, וכמו באדם, שנמשך חיות מהראש לכל אבר בפרטיות.

והענין בזה, שנוסף לכך שר"ה הוא התחלת עשי"ת, וגם מצות היום בשופר, והרי שופר הו"ע [הוא עניין] התשובה, וכמ"ש הרמב"ם (והובא בכ"מ [בכמה מקומות]) אע"פ שתק"ש [שתקיעת שופר] בר"ה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, מ"מ [מכל מקום], העבודה דר"ה אינה רק ענין התשובה להסיר את הענינים הבלתי רצויים, אלא ישנה גם העבודה דר"ה כפי שהיא עבודה מצד עצמה.

וכדמוכח מזה שמצות השופר היא מצוה בפ"ע [בפני עצמו] מלבד התשובה, דגם מוני המצוות שמונים את מצות התשובה בכלל התרי"ג מצוות , הרי הם מונים מצות השופר ומצות התשובה לב' מצוות. ומזה מובן גם בנוגע לכללות העבודה דר"ה, שהיא גם עבודה בפני עצמה מלבד התשובה, שהיא כללות העבודה על כל השנה. והיינו, שכאשר אכשר דרא, שאז העבודה דר"ה, העבודה בשופר, היא מצד שלימות העבודה, אזי ענינה הוא כללות העבודה של כל השנה כולה.

ג. עבודת ה' – "כלי ריקן"; עבודה בשמחה!

ג) והענין בזה, דהנה, בענין העבודה דכל השנה כתיב עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, שהעבודה צריכה להיות בשמחה דוקא.

מהי העבודה?

דהנה, יסוד ושרש וראשית העבודה הוא להיות כלי קיבול להמשכת אלקות, והכלי להמשכה שלמעלה הוא כמארז"ל [כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה] כלי ריקן מחזיק, והיינו שראשית העבודה הוא לעשות את עצמו כלי ריקן,

והענין דכלי ריקן אינו נעשה ע"י העצבות, שהרי אדרבה, העצבות הו"ע בלתי רצוי, וכמבואר בתניא באריכות המשל משני אנשים המתאבקים זה עם זה, שאם האחד הוא בעצלות וכבדות, ינוצח בקל גם אם הוא גבור יותר מחבירו, וכמו"כ בנצחון היצר שאי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה, ומ"ש [ומה שכתוב] בכל עצב יהי' מותר, הרי אדרבה, מלשון זה משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה, רק שיגיע ויבוא ממנו איזה יתרון, והיתרון הוא השמחה הבאה אחר העצבות לעתים מזומנים, שעי"ז [שעל ידי זה] נעשה אח"כ מ"ש תשמיעני ששון ושמחה תגלנה עצמות (לאחרי ש)דכית, ולכן תיקן האריז"ל לומר מזמור זה אחר אמירת תיקון חצות קודם הלימוד, כדי ללמוד בשמחה אמיתית הבאה אחר העצב כו'. ונמצא, שהעבודה עצמה צריכה להיות בשמחה, אלא שמקודם העבודה צריך להיות לפעמים במרירות בכדי להסיר את הענינים הבלתי רצויים.

ובפרטיות יותר, הנה ענין המרירות אינו על חטאים ועונות דוקא, כי אם על עצם ענין ירידת הנשמה למטה, שהרי בהיותה למעלה נאמר בה חי הוי' אשר עמדתי לפניו, שהיתה שייכת רק לעניני אלקות, ובירידתה

למטה שייכת היא לענינים גשמיים. ואף שיודע הוא שיש מעלה בדברים גשמיים, שהמשכת אור הסובב היא בגשמיות דוקא, בתחתונים דוקא,

מ"מ [מכל מקום] , הרי בהיותו למטה נופלת לפעמים בלבו חמדה ותאוה כו' ועולה למחשבתו שבמוחו, והיינו, שגם כאשר כל עניניו במחדומ"ע [במחשבה דיבור ומעשה] הם כדבעי, שנוסף לכך שאין זה נמשך מהמחשבה אל הפועל, הנה גם במחשבה גופא הרי זה באופן שכאשר נופלת המחשבה במוחו הרי הוא דוחה אותה מיד, מ"מ, כיון שלאיזה רגעים היתה חמדה ומחשבה זו בלבו ובמוחו, הרי זה עצמו הוא שלימות הרע. והיינו, דכיון שכחות אלו אין להם כלי המעשה, הרי בהם עצמם ישנה כבר השלימות שלהם, שלימות הרע.

והרי מובן שזהו צער גדול לנפש האלקית, הן מצד עצם הענין שעי"ז נודע לה (זי דערוויסט זיך) ממציאות הרע, שהרי הנשמה מצד עצמה כתיב בה חי הוי' אשר עמדתי לפניו, ולאחרי שנפלה החמדה והתאוה בלבו ומוחו יודעת היא כבר ממציאות הרע, שזהו צער גדול אצלה, והן מצד זה שכאשר נופלת החמדה והמחשבה בלבו ומוחו הרי הם מונחים בשעה זו בעניני רע, דתמורת זה שהיו צריכים להיות בעניני קדושה, הרי הם בשעה זו בעניני רע. ובזה גופא יש ב' ענינים. הא', שכח המחשבה והחמדה הם בעניני רע, והב' והוא העיקר, שברגעים אלו לא השתמש בכחות אלו עבור עניני קדושה, שענין זה גרוע עוד יותר, וכמבואר במ"א [במקום אחר] שסילוק האור הוא חמור יותר מהירידה ברע.

ולכן פסק רבינו בהלכות ת"ת [תלמוד תורה] (על יסוד דברי הראשונים), שגם מי שנאמר עליו מה לך לספר חוקי, הנה הוא מצד עצמו צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות, והיינו, שאע"פ שמצד מצבו אינו שייך לתומ"צ [לתורה ומצוות], וכמ"ש בתניא שצריך לעשות תשובה תחילה לשבר הקליפות

שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים, ויתירה מזה, שע"י התעסקותו בתומ"צ הרי הוא מוסיף כח בקליפות לפי שעה, מ"מ, כשיחזור אח"כ בתשובה אזי יעלה עמו כל התומ"צ לקדושה, וכיון שברור הדבר שיעשה תשובה, שהרי לא ידח ממנו נדח, לכן צריך גם עכשיו לעסוק בתומ"צ, משא"כ אם לא יעסוק בתומ"צ, שאז לא יהי' לו מה להעלות עמו בחזרתו לקדושה. ומזה יובן גם בענין הנ"ל, שמלבד זאת שחושב בכח מחשבתו עניני רע, בזה שהי' יכול לחשוב ברגעים אלו עניני קדושה ולא חשבם, הרי הוא מאבד הון גדול ורב. וכאשר יתבונן בכל זה, הנה התבוננות זו עצמה מספיקה שיבוא למרירות עצומה.

אמנם, כל זה הוא קודם העבודה, אבל העבודה עצמה צריכה להיות בשמחה דוקא, וע"י העבודה בשמחה נעשה כלי ריקן מחזיק.

ד. כלי ריקן – בזכות האבות הקדושים

ד) אך הנה אמרו רז"ל אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, ולכן, כדי שיוכל להיות בבחינת כלי ריקן צריך לסיוע מלמעלה, והו"ע ההמשכה שנמשכת מלמעלה ע"י האבות, כמ"ש באר חפרוה שרים, באר הוא החפירה שעל ידה עושים הכלי ריקן, והחופרים את הבאר הם השרים, אבות העולם, שעל ידם נעשה כנס"י [כנסת ישראל] בבחי' כלי ריקן מחזיק.

ולכן בתחלת היום מזכירין זכות אבות, שזהו שלאחרי מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, דאהליך ומשכנותיך הם תורה ותפלה, שהוא תחלת עבודת כל היום,

אומרים ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, בזכות אברהם, דפירוש זכות הוא כמ"ש כ"ק [כבוד קדושת] מו"ח [מורי חמי] אדמו"ר, שהוא מלשון זַכות, וזכות אברהם היינו הנקיות והבהירות (ריינקייט און קלאָרקייט) שפעל

אברהם בעולם, וענין זה נרמז בתיבות ברוב חסדך, לפי שעיקר עבודתו היתה בענין החסד, דהגם שאברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי ', וקיים כל התורה עד שלא ניתנה, ולמד ולימד (כדמוכח גם ממחז"ל שאליעזר עבד אברהם הי' דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים), מ"מ, עיקר עבודתו היתה בענין החסד, ולכן נקרא אברהם אוהבי, וכדאיתא בספר הבהיר והובא בפרדס שאמרה מדת החסד לפני הקב"ה מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי. ואח"כ אומרים אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, בזכות יצחק, שעבודתו היתה בקו הגבורה, כמ"ש ופחד יצחק. ואח"כ אומרים ואני תפלתי גו' עת רצון, בזכות יעקב.

וזהו שמזכירים בהתחלת היום זכות אבות, והרי ענינם של האבות ישנו בכאו"א [בכל אחד ואחד] מישראל, כמבואר בתו"א [בתורה אור] בפירוש הכתוב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, שוארא הוא גם לשון עתיד שהוא לשון הוה, שתמיד יש בחינה זו בכל אדם, והיינו, שמצד ענינם של האבות שישנו בכאו"א מישראל נעשה הענין דוארא, גילוי אלקות, בכאו"א מישראל. וזהו באר חפרוה שרים, דענין החפירה הוא להסיר את הדברים המעלימים והמכסים, וחפירה זו היא ע"י האבות שבכאו"א, שעל ידם נעשית הסרת הדברים המעלימים כו', ועי"ז נעשה כלי ריקן להחזיק המשכת אלקות.

וענינו למעלה הוא שיסוד דנוקבא היא כלי קיבול לכל ההמשכות מצד הביטול שבה.

ה. כלי ריקן בזכות האבות בתקיעת השופר – כאשר זכאים; כלי ריקן בזכות התשובה – כאשר איננו ראויים

ה) והנה כמו שהוא בעבודת כל השנה, כמו"כ [כמו כן] הוא גם בעבודה דר"ה, שאז צ"ל [צריך להיות] כללות ענין החקיקה להיות כלי ריקן לקבל שפע האלקי על כל השנה.

וענין זה נעשה ע"י התקיעות, שהם כנגד הג' אבות , תקיעה הו"ע ההמשכה מלמעלמ"ט [מלמעלה למטה] כנגד אברהם, שברים הו"ע העלאה מלמטלמ"ע [מלמטה למעלה] כנגד יצחק, ותרועה היא כנגד יעקב, כמ"ש שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים, ויעקב היא מדת הרחמים, ואחרי הג' קולות תש"ר [תקיעה שברים תרועה] בא תקיעה האחרונה שהיא המשכה מלמעלמ"ט, והו"ע ההמשכה שבאה אחרי העבודה ברצו"ש [ברצוא ושוב] שבג' הקולות.

וזהו ג"כ [גם כן] מה שבר"ה אומרים ד"פ [ד' פעמים] ובכן, דהנה, בכן עולה ע"ב, והוא השם היוצא מג' הפסוקים ויסע ויבא ויט, שבכל פסוק ישנו ע"ב אותיות, ויש בזה ג' אופנים שהם כנגד ג' האבות, ולכן, שם ע"ב בפסוק ויסע הוא באופן ישר, להיותו כנגד אברהם שמדתו היא המשכה באופן ישר, ושם ע"ב בפסוק ויבא הוא באופן הפוך, להיותו כנגד יצחק, מדת הגבורה, שענינה הוא העלאה מלמטלמ"ע, ובפסוק ויט שהוא כנגד יעקב מדת הת"ת [התפארת], הרי עם היותה ממוצע בין חסד לגבורה, מ"מ היא נוטה לחסד, כמאמר משפט (עמודא דאמצעיתא) איהו רחמי, ולכן גם בפסוק ויט שם ע"ב הוא באופן ישר, כמו בפסוק ויסע שכנגד אברהם.

והו"ע חסדים דאבא וגבורות דאימא, ששרשם מחו"ג [מחסד וגבורה] דאריך, והדעת המחברם הוא מבחי' אוירא דכיא, ולכן בפסוק ויט כתיב רוח קדים, שהוא בחי' אויר קדמון, ועי"ז נעשה הענין דקי"ס [דקריעת ים סוף], שעז"נ [שעל זה נאמר] ואתם תחרישון, בעתיקא תליא מילתא וכמו"כ יובן גם

בההמשכות דר"ה, שכיון שההמשכה היא מבחי' נעלית ביותר, לכן נמשכת היא ע"י ג"פ ובכן, שהו"ע שם ע"ב ג"פ כנגד אברהם יצחק ויעקב.

והנה, כל זה הוא כאשר אכשר דרא. ונוסף לזה ישנו גם ובכן הד', שהו"ע התשובה, שעז"נ ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, היינו, שגם כאשר עבר על דת של תורה, מ"מ מועיל ענין התשובה, לפי שהתשובה היא למעלה מהתורה, וענין זה הוא למעלה יותר מזכות אבות, והיינו, שגם כאשר נמצא במצב שזכות אבות אינו מועיל, לפי שחטא ופגם ועבר את הדרך, מ"מ מועיל ענין התשובה, שנרמז בהוספת ובכן הד', שמגיע בהעצמות, באמיתית עצמותו, שמשם הוא שרש התשובה.

ובפרטיות יותר, הנה ובכן בתוספת וא"ו בגימטריא חסדו, שהוא החסד דשם הוי' שלמעלה מהשתלשלות, והוא למעלה מזכות אבות שהיא למטה משם הוי', כמ"ש וארא גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם. וד"פ ובכן הם ד' אופנים בהחסד דהוי', שלכן נאמר בהודו ד"פ חסדו, הודו גו' כי לעולם חסדו, יאמר נא גו' כל"ח [כי לעולם חסדו], יאמרו נא בית אהרן כל"ח, יאמרו נא יראי ה' כל"ח, שהם כנגד ד' אותיות שם הוי', ונמשך אח"כ בפרטיות יותר בהלל הגדול שבו נאמר כי לעולם חסדו כ"ו פעמים, שהוא מספר שם הוי'. וזהו ג"כ ענין הכ"ו דורות שהיו ניזונין בחסדו של הקב"ה, דאף שדורות אלו היו בלתי רצויים, שלכן לא היו יכולים להיות ניזונין מבחי' חסד דהשתלשלות, מ"מ, נמשך גם להם השפעת החסד, ובריבוי ביותר, לפי שהמשכה זו היא מצד שם הוי' דוקא שלמעלה מהשתלשלות.

וזהו כללות ענין עבודת ר"ה, שיש בזה ב' אופנים. אופן הא', כאשר אכשר דרא, שאז ענין השופר הוא ההמשכה שע"י האבות, ואופן הב', כאשר ישנם ענינים בלתי רצויים וצריך לענין התשובה להסיר את

ענינים אלו, הנה אז ענין השופר הוא עבודת התשובה שמגעת למעלה מזכות אבות, דג' אבות הם בעקודים נקודים וברודים , אמנם ע"י התשובה ממשיכים בחי' האהבה עצמית של הקב"ה לישראל, והוא ענין שם הוי' שלמעלה מהשתלשלות, אמיתית עצמותו.

ו. כלי מלא וכלי ריקן יחד!

ו) אמנם עדיין צריך להבין משנת"ל [מה שנתבאר לעיל] שעיקר העבודה היא להיות בבחינת כלי ריקן מחזיק, דלכאורה הרי זה סותר למארז"ל מדת הקב"ה כלי מלא מחזיק כלי ריקן אינו מחזיק, שמזה מובן שצריך להיות בבחינת כלי מלא דוקא.

אך הענין הוא, שבאמת אין זו סתירה כלל, לפי שמצד הגוף ונה"ב [ונפש הבהמית] צריך להיות בבחינת כלי ריקן, אבל מצד נה"א [נפש האלוקית] צריך להיות בבחינת כלי מלא, והיינו שיהי' כלי מלא בהענינים דתומ"צ.

ובעומק יותר, הנה מלשון רז"ל משמע שבאותו הענין עצמו שצריך להיות כלי ריקן, דכלי ריקן מחזיק, בענין זה עצמו צריך להיות כלי מלא, ויובן ע"פ מארז"ל אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר יהיב חכמתא לחכימין , ואין השכינה שורה אלא על חכם וגבור כו '. ובאותיות הקבלה ענינו הוא שחכמה תתאה היא כלי לחכמה עילאה.

ויובן עד"מ [על דרך משל] ברב המשפיע שכל לתלמיד שבאין ערוך אליו, צריך התלמיד להיות כלי מלא דוקא, והיינו שיהי' בר שכל, כי גם כאשר הרב המשפיע יש לו כל המעלות של משפיע, הרי ידוע המאמר אַ קאָפּ קען מען ניט אַרויף שטעלן, ובהכרח שהתלמיד יהי' בר שכל.

וביחד עם זה, צריך התלמיד להיות גם כלי ריקן, כמאמר זרוק מרה בתלמידים, והיינו, שלא זו בלבד שבשעת קבלת השכל צריך לרוקן את

עצמו (אויסליידיקן זיך) מרצונות זרים המבלבלים לשכל, הנה עוד זאת, שגם בענין ההבנה והשגה עצמה שהיא כלי לשכל, בזה גופא צריך להיות כלי ריקן, ויתרה מזה, שגם בענין זה עצמו שמשפיע לו צריך להיות כלי ריקן, והיינו שלא יחשוב מאומה בהשכל אלא יקבל את דברי הרב כמו שהם, שהרי אם יחשוב בהשכל, אזי תהי' השפעת הרב מעורבת עם שכלו של התלמיד, ועוד זאת והוא העיקר, שבשעה שיחשוב בשכלו אודות הענין הנשפע הרי בשעה זו מאבד את דברי הרב ואינו מקבל את כל דבריו, שזהו ענין גרוע עוד יותר, ע"ד [על דרך] משנת"ל [מה שנתבאר לעיל] שסילוק האור גרוע יותר מהירידה ברע.

וכמו"כ יובן בעבודה, שבבת אחת ובאותו הענין עצמו צריך להיות כלי מלא וכלי ריקן, דעם היות שצריך להיות כלי מלא בהענינים דתומ"צ, הנה בזה עצמו צריך להיות כלי ריקן, והיינו שיהי' בביטול, ואז נעשה כלי קיבול להמשכת אלקות.

ז. תשובה לשאלות בתחילת המאמר; גילוי האהבה העצמית

ז) וזהו תקעו בחדש שופר גו', בחדש קאי על ר"ה שבו נעשה התחדשות החיות על כל השנה, דבכל השנה אין ענין של חידוש, אלא רק המשכה מן הכלל (שנמשך בר"ה) אל הפרט, אבל בר"ה הוא חידוש החיות שנמשך רק על שנה אחת בלבד, ובר"ה השני נמשך עוד פעם חיות על השנה השני'.

ובחדש שהוא ר"ה צריך להיות עבודת השופר, שהו"ע ההמשכה שע"י האבות כנ"ל, וגם צריך להיות הרמז שבשופר על עבודת התשובה (כאשר לא אכשר דרא), שהו"ע ובכן הד' כנ"ל. וזהו שמסיים כי חק לישראל הוא, חק הוא החותם בולט שמלמעלה שפועל בנש"י [בנשמות ישראל] בחי' חותם שוקע, דחותם בולט שמלמעלה הוא המשכת האהבה עצמית, ועי"ז נעשה חותם שוקע למטה, שהו"ע הביטול דכלי ריקן.

והענין בזה, שכאשר לא מספיק הענין דזכות אבות, אלא צריך לענין התשובה שבשופר, אזי צריכה להיות התגלות האהבה עצמית שמצד העצמות, שעי"ז נעשים ישראל בבחי' כלי ריקן להמשכת אלקות, שזהו משפט לאלקי יעקב, שהו"ע המשכת אלקות ביעקב, בחי' ז"א [זעיר אנפין], ולמטה יותר בבחי' יו"ד עקב, במדריגות התחתונות ביותר, וההמשכה היא גם בדברים הגשמיים, בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.

מאמר מבואר

כ-15 דקות קריאה

"תקעו בחדש"

(הרבי מליובאוויטש – כ"ח אלול, ה'תשח"י)

"תקעו בחדש שופר וכו'" – שתי שאלות בפסוק

"תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו; כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב".

מפסוקים אלו למדה הגמרא כי מצות תקיעת שופר היא בחדש השביעי – תשרי, ביום ראש השנה ("איזהו חג שהלבנה מתכסה בו וכו'").

על פסוקים אלו עולות שתי שאלות:

מדוע הפסוק עצמו לא פירש שמדובר בחדש השביעי (אלא רק "בחדש") וחז"ל היו צריכים ללמוד זאת בעצמם?

הפסוק השני אומר "כי (-משום ש)חק לישראל הוא – משפט לאלקי יעקב", משמע שהסיבה לכך שישנו "משפט" ביום ראש השנה הוא בגלל "חק לישראל". מה הקשר ביניהם? למה הם תלויים זה בזה?

פירוש אחד המובא ברבינו בחיי, הוא שאת ה"חק" – חקיקת וציור העניינים בעולמות העליונים, שהם המצוות (המצוות 'מציירות' את רצון ה') – הקב"ה נתן "לישראל".

פירוש נוסף המובא בדבריו (בשם ירושלמי ומדרש תהלים) מסביר כי יש בישראל כח כביכול 'לקבוע' לקדוש ברוך הוא מתי יהיה ראש השנה [שהרי ישראל אלו שמקדשים את הלבנה, וממילא הם הקובעים מתי יחול ראש השנה], וה' מסכים איתם – "לא-ל גומר עלי".

אם כך, הפסוק מתפרש כך: "כי (-משום ש)חק לישראל הוא" – כיוון שישראל קובעים מתי ראש השנה, ממילא "משפט לאלקי יעקב" – הקב"ה יושב לעשות משפט, לעשות דין ביום בו קבעו ישראל לראש השנה.

ב. הראש של השנה – עבודת ראש השנה ועבודת ימי השנה קשורות זה בזה

בחסידות דייקו מכך שראש השנה נקרא 'ראש' ולא 'תחילת' השנה, שהמהות של יום זה היא היותו ה'ראש' לכל השנה. תפקידו של הראש בגוף האדם ביחס לשאר האברים הוא שהראש 'מרכז' וכולל את החיות והמהות של כל האברים, והוא המנהיג והשולח לכל אחד את החיות שלו ותפקידו. הקשר של הראש עם האיברים מתבטא בשני אופנים: הראש אינו שונה משאר האברים, הוא איבר, אך איבר כללי; ובנוסף האיברים פועלים לפי הוראות הראש, ובכך גם בהם מופיעה מהות הראש.

כמו כן יום ראש השנה 'מרכז' וכולל את כל מהות השנה – ובעיקר את עבודת ה' של השנה – בשני אופנים: עבודת ראש השנה היא כעבודת ה' בכל השנה – אך באופן כללי; עבודת ה' בכל השנה צריכה להיות מעין עבודת ראש השנה – שכן משם נמשך הכח לכל איבר-יום בשנה.

אם כן, יש לעיין הן במהות העבודה של כל השנה על מנת ללמוד לעבודת ה' בראש השנה, והן בעבודת יום ראש השנה על מנת ללמוד על עבודת ה' של כל השנה.

אמנם, מכיוון שראש השנה הוא ההתחלה של עשרת ימי תשובה, וכן השופר (שהוא המצוה המרכזית והמיוחדת של ראש השנה) מרמז על תשובה כפי שכתב הרמב"ם, "עורו ישנים מתרדמתכם... וחזרו בתשובה" – היה ניתן לחשוב שאין ביום ראש השנה איזושהי עבודה 'מיוחדת' ממנה ניתן ללמוד לכל השנה – שכן מצות תשובה קיימת תמיד – ואם כן לא הייתה מובנת מהי מהותו של היום כ'ראש' לכל השנה.

אך לא כך. מלבד מצות התשובה ישנה גם את עבודת ראש השנה ללא קשר למצות התשובה:

מכך שמצות תקיעת שופר היא מצוה בפני עצמה ללא קשר לתשובה [שגם לאלו שמונים את מצות התשובה כמצוה פרטית, היא אינה מצות שופר] – מוכח שעניינו של השופר הוא לא רק תשובה; מה שמלמדנו על כללות עבודת יום ראש השנה (שעיקר מצוותו היא תקיעת שופר כנ"ל) – שהיא אינה רק עבודת התשובה.

ממילא יוצא שאכן ראש השנה הוא הראש – האיבר הכולל – של כל השנה, וכאשר עבודת ראש השנה תהיה בשלימות – הרי היא תהיה כללות העבודה של כל השנה.

ג. עבודת ה' – "כלי ריקן"; עבודה בשמחה!

עבודת ה' של כל השנה צריכה להיות בשמחה, כמו שאומר הפסוק "(יען אשר לא) עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" – משמע שהעבודה היא (לא שמחה, אלא) צריכה להיות בשמחה.

מהי העבודה?

היסוד והשרש של כל עבודת ה' הינו להיות "כלי קיבול להמשכת אלוקות" (כמו למשל עבד, משמעות העבדות היא פתיחות כמו שהעבד פתוח לקבל את ציווי רבו, כלי קיבול לגביו); בכדי להיות 'כלי קיבול' הממשיך אלקות צריך להיות "כלי ריקן" (כוס מלאה – לא ניתן למלאות, כוס ריקה – ניתן). אם כן נמצא שתחילת העבודה היא להיות 'כלי ריקן'.

היה ניתן לחשוב שעבודה של 'כלי ריקן' היא באה דוקא על ידי עצבות ומרירות (שכן עלי להרגיש ריק, בלי כלום) – אך לא כן! כפי שאדמו"ר הזקן מאריך בספר התניא בפרק כו, העצבות היא מזיקה מאד לעבודת ה', כמו שני אנשים מתאבקים: אם אחד מהם הוא בעצבות, ממילא הוא בכבדות – וכך בקלות אפשר לנצח אותו; לעומת זאת מי שהא בזריזות, וממילא בשמחה – כאן התחילה העבודה, המאבק.

אמנם – ממשיך אדמו"ר הזקן – כתוב "בכל עצב יהיה מותר", ומשמע שיש יתרון בעצב, אך בעיון בפשט הפסוק רואים שהכונה היא הפוכה! עצבות היא שלילית, ויש איזשהו יתרון בה...; היתרון הוא בכך שהשמחה שאחר העצב – על החטאים והדברים הלא רצויים – היא אמיתית יותר, שכן היא פעלה 'ניקוי' מהרע המאפשר "שמחה בטהרתה" – כמו שמבואר בפרק שתיקן האר"י לומר לאחר תיקון חצות "תשמיעני ששון ושמחה תגלנה עצמות (אחרי ש)דכית (ה' דיכא – עצבות מדאגת עונות)".

אם כן, העבודה עצמה – המתחילה ב'כלי ריקן' – צריכה להיות בשמחה, אך לפעמים צריך להקדים מרירות על מנת להסיר את הדברים השליליים.

כעת עד סוף האות המאמר טיפה 'יזלוג' מהמהלך הכללי ויעסוק בביאור המרירות הקודמת לעבודה.

המרירות הקודמת לעבודה, היא אינה רק על חטאים ועוונות, אלא על עצם כך שהנשמה האלוקית "חלק אלוק ממעל" ירדה למטה לגוף, שכן למעלה הנשמה היתה "לפני הוי'" – רק ה' 'תפס' אצלה מקום, וכעת היא שייכת לגשמיות ומחיה את הגוף.

אמנם, בחסידות ידוע שיש מעלה דוקא בדברים גשמיים, ה' רוצה "דירה בתחתונים" – כי שם מתגלה אור ה'סובב כל עלמין' – אור למעלה מהתלבשות בעולמות – כך שהנשמה יכולה להשיג דברים שלא השיגה טרם התלבשה בגוף. אם כן, מדוע יש מרירות על ירידת הנשמה? הלא זהו דבר טוב לנשמה?

זה שהנשמה נמצאת איפה שהיא צריכה להיות, לא אומר שלא קשה לה... עצם הגשמיות היא דבר טוב, אבל כשאדם פה למטה, בגוף – אפילו אם הוא מתנהג כראוי במחשבה-דיבור-ומעשה שלו – קורה שעולה איזו תאוה למחשבה שלו; ואף על פי שהוא דוחה אותה מיד – הרי היא עלתה לרגע;

ו'מחשבה רעה' – היא רעה מצד עצמה, ללא קשר למעשה, ואם כן, כל רגע של מחשבה שלילית, היא רע גמור!

הרי ברור שאפילו רגע קטן (שאפילו אינו נחשב איסור) של מחשבה זרה – מצער מאד את הנפש האלוקית! שהרי הנשמה הכירה רק אלוקות, וכעת היא כבר מכירה ושייכת במציאות הרע! זהו ודאי צער בלתי נסבל. בנוסף, לא רק שהיא מכירה במציאות הרע, גם לרגע אחד הלב והמח לא היו עסוקים בדברי קדושה אלא בהיפך הקדושה חלילה. הצער בנקודה זו מתחלק לשניים: על כך שהמחשבה והחמדה נמצאים ברוע; ועל כך שברגעים אלו הוא לא השתמש בכוחותיו לקדושה – שזהו חמור יותר! שכן יסוד המבואר בחסידות הוא שסילוק האור (-סילוק העיסוק באלוקות מכוחות נפשו) יותר חמור מהירידה ברע, כמו שמתבאר גם מפסק אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה:

אדמו"ר הזקן פסק שגם מי שפגם כל כך עד שחלילה לכאורה ה' כבר לא רוצה בתורה ומצוות שלו ("מה לך לספר חוקי"), ועל מנת להתקרב חזרה לה' הוא חייב להקדים ולשבור את המחיצה של ברזל שהוא עשה (כמבואר בפרק יז בתניא), מכיוון שכל עוד המחיצה קיימת הוא מוסיף בקיום התורה ומצוות שלו כח לקליפות(!) – עליו בכל זאת לקיים תורה ומצוות גם במקומו שנמצא. [שכן כאשר יחזור בתשובה – יעלו עמו התורה ומצוות שקיים בעודו בטומאתו, ואם לא יקיים – יחזור בלא כלום].

אם כן רואים שסילוק האור – ויתור על קיום תורה ומצוות – יותר חמור מאשר הירידה ברע – הוספת כח בקליפות! לכן מובן כמה הנשמה מאבדת בכל רגע שאיננו עסוקים בענייני אלוקות.

אדם שיתבונן בכל זה – ודאי יבין ויזדהה עם המרירות הגדולה של הנשמה בכך שהיא ירדה פה לעולם הזה.

אבל – שוב – כל עניין המרירות הוא רק הקדמה לעבודת ה' – כלי ריקן – הנעשית בשמחה דוקא.

ד. כלי ריקן – בזכות האבות הקדושים

כאשר האדם עדיין אינו כלי ריקן, כלי קיבול, הוא בעצם 'כלוא' בתוך עצמו, ואינו פתוח (כלי קיבול) לאלוקות (אף לנשמתו שלו); אם כן, הרי אמרו חז"ל "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" – האדם הכלוא אינו יכול להוציא את עצמו מכבליו, ולכן הוא צריך סיוע עליון על מנת לצאת מבית האסורים. הסיוע העליון הוא המשכה מאבותינו הקדושים הפועלים בכנסת ישראל את היכולת להיות "כלי ריקן מחזיק (אלוקות)", כפי שנלמד הפסוק: "באר" – הכלי ריקן, "חפרוה" – עשו אותו, "שרים" – האבות הקדושים, שהם ה'שרים' שעל ידם מתנהג העולם.

מכיוון שתחילת העבודה היא "כלי ריקן" ועבודה זו נעשית על ידי האבות, לכן פותחים את היום בזכות אבות. לאחר שמציינים "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" – שזוהי העבודה של כל היום, תורה ותפילה, מסבירים מהיכן העבודה מתחילה – מהאבות:

"ואני ברוב חסדך אבא ביתך": בזכות אברהם, וכפי שביאר הרבי הרי"ץ הכונה לזכות של אברהם, והיינו הבהירות הזכה שהוא הכניס בעולם – מדת החסד, כפי שאומר הפסוק "אברהם אוהבי" (אהבה היא הפנימיות של החסד, האהבה שלי לאדם גורמת לי לעשות איתו חסד), וכן כפי שאומר ספר הבהיר כי מדת החסד אמרה לקדוש ברוך הוא שמעת שהגיע אברהם אין לה מה לעשות, כי אברהם עושה זאת במקומה ...נמצא שאברהם הוא הוא מדת החסד. [על אף שמבואר שאברהם היה "זקן ויושב בישיבה", וכן היה מלמד תורה לאחרים (שכן אליעזר עבדו היה "דולה ומשקה") – עדיין עיקר עבודתו היתה במדת החסד דוקא].

"אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך": בזכות יצחק שעבודתו היא יראה, "פחד יצחק".

"ואני תפלתי לך הוי' עת רצון": בזכות יעקב שמדתו רחמים (שהוא "עמוד התפילה" הנקראת "רחימותא" בארמית, כמבואר בחסידות).

לכן פותחים כל יום את העבודה בזכות אבות – הפועלים בנו את היכולת לגילוי אלוקות ("כלי ריקן"). כפי שמתבאר גם בדברי אדמו"ר הזקן בתורה אור: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", הכונה ב"וארא" היינו שבאופן תמידי אני ה' "ארא"-אתגלה "אל אברהם כו'" דוקא. אם כן, גילוי אלוקות בישראל הוא על ידי אברהם יצחק ויעקב הנמצאים בנו, בכל אחד מישראל.

כך מבואר גם הפסוק שהובא לעיל "באר חפרוה שרים": בעצם הבאר היא דבר קיים, אך הוא מכוסה בעפר וכדו', וצריך לגלותה. כמו כן היא עבודת האבות, לגלות בנו את האלוקות שנמצאת בכל אחד מישראל – על ידי שמסירים את כל הדברים המעלימים (עפר וכדו').

עניין ה"כלי ריקן" בעולמות העליונים, בספירות – שהוא השרש ל"כלי ריקן" אצלינו – הוא "יסוד דנוקבא". "יסוד דנוקבא" הינו כח ההתקשרות שבמידת המלכות, שמכח זה שהיא בטלה ומוכנה לקבל מה שהקב"ה ישפיע לה, ולכן דרכה מתקבל האור האלוקי בכל העולמות.

ה. כלי ריקן בזכות האבות בתקיעת השופר – כאשר זכאים; כלי ריקן בזכות התשובה – כאשר איננו ראויים

כמו שהתבאר לעיל, ראש השנה הוא הראש הכולל את עבודת כל השנה. אם כן, עבודת הכלי ריקן היא בעיקרה מתרחשת בראש השנה – בו עלינו 'להיחקק' ולהיות כלי להמשכת האלוקות של כל השנה.

כפי שהתבאר, להיות "כלי ריקן" זהו דוקא על ידי האבות. בראש השנה זכות האבות מתבטאת בתקיעות השופר:

תקיעה – היא המשכה מלמעלה למטה (שכן תקיעה מבטאת את הישרות והפשטות המתאימה לשלימות העליונה), מדת אברהם, חסד המתפשט מגומל החסדים (מלמעלה) להחיות את התחתונים – אותנו (למטה).

שברים – מבטאת עליה מלמטה למעלה (שכן המציאות התחתונה היא 'שבורה' ומבקשת להיות שייכת לשלימות העליונה), מדת יצחק, יראת התחתונים מלהיות 'מנותקים' מה'.

תרועה – מבטאת מיזוג בין שני התנועות (מלמעלה למטה ומלמטה למעלה) בכך שה' נענה לפנייתנו, "שומע קול תרועת עמו ברחמים", מדתו של יעקב, רחמים הכוללים גם את (תנועת) העליונים (מכיוון שהם משפיעים לתחתונים) וגם את (תנועת) התחתונים (מכיוון שהמרחם מזדהה עם המרוחם), אך בעיקר את העליונים – הרחמים של ה' עלינו.

לאחר מכן באה עוד תקיעה המבטאת את פנייתו של ה' עצמו אלינו – שלא רק מצד האבות – אחר שאנו עשינו את עבודתינו ב"רצוא ושוב" בהמשכה מלמעלה למטה ופניה מלמטה למעלה על ידי האבות.

סדר זה כנגד האבות – שעוזרים לנו לעשות עבודתנו – מתבטא גם בכך שאנו אומרים בתפילות עמידה של ראש השנה 4 פעמים "ובכן": 'בכן' עולה בגימטריא עב (72). שם הוי' נקרא בחסידות "שם העצם" – כיוון שהוא השם שהכי מרמז על עצמות ה', ושם ע"ב, הוא בעצם התפרטות (-מילוי) של שם הוי' באופן הכי עליון ועצמי שלו (מילוי יו"דין).

אם כן, שם ע"ב של שם הוי' מבטא את ה'שפיץ' – הגילוי הכי עליון של ה'. שם זה מכוון בקבלה כנגד טעמים, והיינו גילוי שכלל לא מתבטא באותיות או אפילו ניקוד, אלא הוא מקיף רחוק לגמרי – לפני התחלקות שמאפשרת שבירה (שנובעת ממורכבות) או תהליך כלשהו.

לפיכך, בחסידות מוסבר ששם ע"ב בנפש מתגלה בביטול עצמי לא מורגש – כי הוא עוד לפני הימצאות 'משהו' שיתבטל ויחוש את ביטולו (כמו ביטול של רעיון מסוים בשכלי לפני שחשבתי עליו).

מהמקום הזה בנפש – שרחוק לגמרי מתודעת האדם – ליהודי יש את היכולת לעמוד תמיד בנאמנותו לה' ולעובדו, משום שהוא אינו מושפע כלל מהמציאות. התגלות שם זה בנפש, היא על ידי האבות הקדושים (המשרישים בנו את האמונה-נאמנות העצמית לה') כפי שמתבאר כאן במאמר: בחסידות ובקבלה מוסבר כי שם ע"ב גם כולל בתוכו 72 שמות (-התפרטויות וגילויים) שכל אחד מורכב משלש אותיות, כפי שיוצא מהפסוקים הפותחים את בקיעת ים סוף – "ויסע... מאחריהם", "ויבא... הלילה", "ויט... המים", שכל אחד מהם כולל 72 אותיות.¹ סדר זה בשם ע"ב מתאים לשלשת האבות: בפסוק הראשון שם ע"ב מורכב מהתחלה אל הסוף – סדר 'ישר', כמו חסד ישר ומתפשט – מדת אברהם; בפסוק השני שם ע"ב מורכב מהסוף להתחלה – סדר הפוך, המלמד על עליה מהסוף- התחתונים למעלה – מדת יצחק; בפסוק השלישי שם ע"ב גם מורכב באופן 'ישר' מהתחלה לסוף – שכן הוא מרמז למדתו של יעקב, שכאמור לעיל היא ממזגת בין מדת אברהם ליצחק – אך נוטה לחסד [כפי שמובן ב"פתח אליהו": "משפט עמודא דאמצעיתא", "משפט... דאיהו רחמי", משפט, העמוד האמצעי – מדת יעקב עומדת באמצע ומחברת בין שתי הקצוות – היא "רחמי", שבתרגום לעברית הכוונה אהבה-חסד].

שם ע"ב על כל חלקיו מבטא את (חיצוניות) המדרגות הגבוהות ביותר בסדר השתלשלות,² עד שרשם בכתר (-הספירה הגבוהה ביותר, ובתוכו ב'אריך אנפין') במדרגה בה אין שום דיבור מצד הנבראים – "ואתם תחרישון".

גילוי גבוה זה של שם ע"ב הוא שיכול לפעול את קריעת הים, והוא המתגלה בניסים שבהם נעשה 'שידוד הטבע' – שכן הוא אינו מחויב לטבע, שהרי הוא למעלה מכך. וזהו שנאמר בזהר על קריעת ים סוף שהיא תלויה "בעתיקא" (- כתר).

כיון שבראש השנה ההמשכה על מנת לעשות אותנו 'כלי ריקן' היא גם כן ממקום גבוה כל כך – על ידי האבות – סידרו בסדר התפילה 4 פעמים 'בכן' – גימטריא ע"ב, שכן ההמשכה בראש השנה היא גם משם ע"ב.

אך, כעת הוסבר מדוע יש שלוש פעמים "ובכן" – כנגד שלושה פסוקים של שם ע"ב. אך מהו ה"ובכן" הרביעי? "ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת". זכות האבות מועילה כאשר הדור זכאי וזכות האבות יכולה להתגלות בו. אך כאשר הדור והאדם – חלילה – עברו את הדרך ופגמו, זכות האבות אינה יכולה להופיע בהם (שכן אינם ממשיכים את דרך האבות).

לדור כזה בא ה"ובכן" הרביעי שמרמז על תשובה שהיא למעלה מהתורה³ – שהיא מגיעה אל ה' בעצמו, למעלה מהדרך-התורה, וממשיכה את חסד ה' העצמי:

אם נרצה להסביר זאת, מציאות החסד (-גילוי אור) השרשית ב'מוחין' של העולם – איפה שכביכול ה' 'חושב' לעשות חסד (חסדים דאבא) – שרשה ברצונו לגלות חסד (חסד דאריך -החסד שבפרצוף הרצון); כמו כן היא מציאות הגבורה (-העלם ועלית האור למעלה) השרשית במוחין של העולם – שרשה ברצון ה' להסתיר אורו (גבורה דאריך). [זה שיש לי במוחין כח להתגלות או לא – נובע מכך שאני רוצה גם להתגלות וגם להעלם]... הפסוק השלישי – הממזג – הוא כנגד הדעת שמחברת אותם שבאה מ'אוירא דכיא' (-אויר טהור), ששרשו בחלק מאד עליון בפרצוף אריך (בספירת ה'כתר דאריך'). הוא גם ה"רוח קדים" (-מבחינת קדמון) שבקעה את ים סוף, שלכן נאמר בו "ואתם תחרישון", כיון שזהו מקום מאד-מאד עליון שלא שייך בו איזושהי התערבות מלמטה. אם נרצה להסביר, על מנת לשקול את הצדדים להתגלות או להסתתר ולהכריע-למזג ביניהם (-דעת) – צריך כח שהוא למעלה מהצדדים בשכל, ובשרש אף למעלה מהרצון להתגלות או להסתתר (אלא רצון 'ככה') – 'אוירא דכיא', כתר דאריך, הרצון הפנימי, עוד לפני שהוא רוצה משהו מסוים (חסד או גבורה וכדו').

יותר בפרטות, בעצם כל ה"ובכן" של ראש השנה מרמז על גילוי שלמעלה מהאבות. שהרי כתוב "ובכן", עם ו', כך שהמלה עולה בגימטריא 'חסדו' – החסד מתייחס אל ה' עצמו. חסד זה הוא שייך לשם הוי', לעומת החסד השייך אל האבות שהוא למטה משם הוי' כפי שנאמר "וארא ...ושמי הוי' לא נודעתי להם". "חסדו" מבטא את שם הוי' באופן כללי במזמור המתחיל "הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו", בו נאמר 4 פעמים "כי לעולם חסדו" – כנגד ד' אותיות שם הוי'; וביותר פירוט הוא מתבטא ב'הלל הגדול' "הודו להוי' וכו'" עם ה-26 פסוקים בהם נאמר "חסדו" – כנגד הגימטריא של שם הוי' – 26. לכן גם אומרים חז"ל שפרק זה הוא כנגד 26 דורות שהיו לפני מתן תורה שלא התנהגו כראוי וניזונו בחסד חינם, שכן זהו "חסדו" – חסד השייך לשם הוי' שלמעלה מסדר השתלשלות, ולפיכך אינו מתחשב במעשי הנבראים.

נמצא שבכללות עבודת ראש השנה יש שני אופנים: שהדור ראוי והעבודה נעשית בזכות האבות, וכן גם השופר מרמז על האבות (שהם כנגד עקודים נקודים ברודים, העולמות הגבוהים ביותר בסדר השתלשלות⁴); אך כשהדור אינו ראוי והעבודה נעשית על ידי התשובה – גם השופר מרמז על התשובה שמגיעה למעלה מזכות אבות – האהבה העצמית של ה' לישראל שבאה מאמיתות עצמות ה' (שלמעלה מסדר השתלשלות).

ו. כלי מלא וכלי ריקן יחד!

לעיל הובא מדברי חז"ל שכלי ש"מחזיק" (בעניינו הכוונה שהוא ממשיך אלוקות), הוא דוקא "כלי ריקן". אך בדברי רז"ל עצמם מפורש ש"מדת הקב"ה כלי מלא מחזיק"! לכאורה הפוך לגמרי מכלי ריקן?!

אך אין זו סתירה, משום שמצד הנפש הבהמית העבודה היא כלי ריקן – "מדת בשר ודם (-הנפש הבהמית) כלי ריקן מחזיק" (שכן אין לה תוכן משלה והיא בעיקר כלי לנשמה, כמו שגוף ללא נשמה הוא ללא חיים); ומצד הנפש האלוקית, מדת "הקב"ה (-חלק אלוק ממעל שביהודי) אינו כן, מלא מחזיק" – הכלי צריך להיות מלא בתורה ומצוות (שכן זהו תוכן אמיתי).

בלשון חז"ל משמע שהכונה היא שבאותו מקום בו על האדם להיות "ריקן" – פתוח לשמוע ולקבל על מנת להיות "מחזיק", עליו להיות "מלא" – בעל 'כשרון' ויכולת; נקודה זו מתבארת על ידי מאמר חז"ל שה' נותן חכמה – רק למי שיש לו חכמה. בשביל שה' יתגלה לאדם – הוא צריך להיות שייך לכך מעצמו. באותיות של קבלה דבר זה נקרא ש"חכמה תתאה"-נמוכה, של השגת האדם, היא "כלי לחכמה עילאה"-עליונה, חכמתו של ה'.

בכדי להבין היטב כיצד ההפכים הללו – ריקן ומלא – יכולים לבא יחד באותו כלי, נלמד ממשל של רב ותלמיד:

כאשר יש תלמיד שאינו במעלת הרב והרב רוצה להשפיע לו שכל, התלמיד צריך להיות "כלי מלא" – דהיינו בעל שכל, שיוכל להבין את דברי הרב. שהרי לא משנה כמה הרב הוא גדול ואלוף בהסברה, כל עוד לתלמיד אין שכל – התלמיד לא יבין. זו הכונה בכך שצריך להיות "כלי מלא".

אמנם התלמיד צריך להיות בר-שכל על מנת להבין את הרב, אך ודאי שבשביל לקבל את שכל הרב הוא צריך להיות "כלי ריקן": להיות פנוי להקשבה, ומעבר לכך להיות פנוי דוקא להקשבה לדברי הרב, ויותר מזה, בעת שהוא מקשיב ומקבל את דברי הרב, הוא צריך כלל לא לחשוב אפילו על השכל שהרב מלמד אותו – אלא להקשיב ולקבל את דברי הרב (ורק לאחר מכן להבין בעצמו ולהזדהות עם הדברים). תלמיד שאינו נוהג כך, השכל שיקבל מהרב יהיה מעורבב עם המחשבות שלו ולא יהיה בהיר ונכון כמו שכל הרב, ועוד יותר – הוא מפסיד חלק מדבריו של הרב, שזהו עניין חמור יותר כמו שהוזכר למעלה ש"סילוק האור (-דברי הרב) גרוע יותר מהירידה ברע (-עיסוק במחשבות שלו, הנמוכות יותר)".

כעת ניתן להבין כיצד אפשר להיות גם כלי ריקן וגם מלא באותו דבר: על היהודי מצד אחד להיות מלא בתורה ומצוות – שייכות לאלוקות, אך עליו להיות בביטול ("כלי ריקן") – פתיחות, הקשבה, ותשוקה לאור האלוקי.

ז. תשובה לשאלות בתחילת המאמר; גילוי האהבה העצמית

כעת נתרץ לאור המתבאר במאמר את השאלות ששאלנו בתחילה:

הסבה שהפסוק לא פירש שמדובר בחדש השביעי – תשרי, כי הוא רצה לרמז על "חדש" מלשון התחדשות. כפי שהתבאר במאמר, ראש השנה הוא הכולל את כל השנה, ואם כן בכל השנה אין שום חידוש – אלא המשכה מהכלל ליום הפרטי, והחידוש של כל השנה הוא בראש השנה דוקא.

"בחדש" – בחידוש הכללי של כל השנה, צריך להיות כללות העבודת ה' של כל השנה – כלי ריקן (וכלי מלא). כפי שלמדנו, הכלי ריקן נעשה על ידי "תקעו בחדש שופר" – שהוא עיקר עניינו של היום – בשני אופנים: על ידי האבות, "באר חפרוה שרים" – האבות עושים אותנו כלי לאלוקות ולכך הם נרמזים בתקיעות השופר כנ"ל; כאשר הדור אינו ראוי אפילו לזכות אבות, המשכה זו נעשית על ידי התשובה – שמגיעה לעצמות. לפיכך מסביר הרמב"ם שהשופר מרמז גם על תשובה.

בחינה זו, היא מה שמתבאר בהמשך הפסוק "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב". ה'חק', הוא מה שעושה את החקיקה – הכלי הריקן. ה'חק' הוא ה"חותם בולט", שחוקק בכלי ועושה בו "חותם שוקע" (כמו בהטבעה על מטבע, שכפי צורת החותם המטביע נחקק במטבע).

ה'חק', ה'חותם בולט' שעושה אותנו 'חותם שוקע', כלי ריקן, הוא האהבה העצמית שיש לקב"ה אלינו – למעלה מכל גדר והוראה. כשאהבה זו מתגלה אלינו היא פותחת אותנו לגילוי אלוקות ופועלת בנו תשוקה גדולה לה' – שפועלת המשכת אלוקות למלא אותנו – הכלים הריקים (כמו שצדיק גדול מאד נותן לי יחס אישי שלא מגיע לי ולא ציפיתי אליו, זה פותח לי את הלב אליו ומפנה אותי לקבל ממנו, מה שמאפשר את השפעתו אלי), [וכעת אנו גם מלאים וגם ריקים יחד].

כעת מובן מדוע הפסוק אומר "כי (-משום ש)חק לישראל הוא – משפט לאלקי יעקב":

ה"חק", שהוא האהבה העצמית כנ"ל, עושה אותנו כלי להמשכת אלוקות והכלי ממשיך "משפט" – המגלה את הרצון העליון, אלוקות, עד "לאלקי יעקב". יעקב הוא ספירת התפארת, המרכז של זעיר אנפין (ששת המידות). יתר על כן, יעקב מרמז גם על יהודים ודורות שהם בבחינת 'י-עקב', יהודים (י) שהם בחינת עקביים (עקב), המקום הנמוך בגוף.

אם כן "כי חק לישראל הוא" – בכח האהבה העצמית, גם בנשמות העקביים (בנו...) יש גילוי אלוקות ("משפט לאלוקי יעקב")! כשיהודי הוא כלי להמשכת אלוקות, ההמשכה באה גם בדברים גשמיים (שכן גם הם מגלים אלוקות).

"בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה"!

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

• עני מול עשיר, צדיק מול בעל תשובה, שמש מול ירח, מי שווה יותר? לכאורה התשובה לזה פשוטה, אבל אם מעמיקים לחשוב מגלים שהשאלה הזו מציבה שני מבחנים אחד מול השני: מבחן התוצאות (הגילויים) מול מבחן המהות (העצמות), והשאלה המהדהדת היא: האם לא התמכרנו לתוצאות וזנחנו את המהות? האם הצורך בגילויים לא מעיב על המקום המהותי של כל אחד מאיתנו. זו שאלה שנוגעת גם לאופני עבודת ה' של כל אחד מאיתנו: האיתכפיא המתמודדת לא נראית יפה כמו האתהפכא המוצלחת, אבל מצד שני אתהפכא עושים פעם אחת, איתכפיא היא המקום שבו פוגשים את הקב"ה בכל רגע.

הנקודה הזו קשורה באופן אמיץ עם השופר. הקול שלו הוא לא קול שמביא גילויים, אין בו יופי, אין בו חן. זה קול, גולמי, בראשיתי. במקום הזה הקול הזה מזכיר לנו את ה"קלא פנימאה", המקום הבראשיתי והגולמי שנמצא בכל אחד מאיתנו ושואל אותנו לאן הלכנו, והאם לא הלכנו לאיבוד בסבך העולם הזה והאתגרים שהוא מביא. את השאלה הזו אנחנו שואלים את עצמנו כששומעים את קול השופר, והתקווה היא שהמקום הצר והכפוף שמוציא את הקול הגולמי הזה, יביא אותנו למקום רחב של קשר הרבה יותר גורף ואמיתי עם הקב"ה.

• נולדתי ברוך כישרונות ברוך ה', עם לב טוב ותכונות טובות. אך מאידך אני נוכח לגלות כי הנטיות שלי, המחשבות שלי – לא תמיד תואמות לרצון ה', ועל כל פנים אינן ממולאות בתודעה אלוקית. אני חש ברצון להיות ריקן קשוב לרצון ה' בתורה ומצוות, אך מאידך – לא יתכן שכשרונותיי אצלי לחינם, ה' שם אותי בעולם עם המון תכונות טובות.

ישנו מבט שאומר שכדאי לנו לותר על היכולות שלנו בשביל להיות קשובים לרצון ה' – תשב תלמד תורה וגמרנו.

אך החסידות חידשה משהו מעבר – ניתן להיות ריק ומלא כאחד. ניתן לגייס את כל הכשרונות והכחות המיוחדים שלי על מנת לקבל בהם את אור ה'. לחוש כיצד הם ריקים וחסרים, אך להכיר בכך שהם כלים ברוכים שרוצים להתמלא באור ה'.

מתוך כך אני פונה לכל עבודת ה', שכולי מגוייס – ללא ויתור על חלקים באישיות שלי – לקבלת והשראת האור האלוקי, ואני מלא אך ריק וקשוב כאחד בעזרת ה'.