ענווה
9 מאמרים עם התגית "ענווה"
ויהיו חיי שרה – על זאת יתפלל כל חסיד
מה עושים כשהשכל לא מגיע? מתפללים שה' יברר אותנו.
ענווה: נקבים וחלולים נבראו כדי שלא יתגאה האדם כחירם, שעשה עצמו אלוה, כי בשורש כל אדם יש חיסרון. מכאן תפילת ״בית הכסא״ של מר זוטרא, וה׳לזמר׳: להכיר שפעולותינו דקות מאוד לעומת מה שה׳ מאיר.
והיה עקב תשמעון
דווקא המצוות שאנחנו דשים בעקבינו הן שבונות אותנו?
ענווה: לענווה יש אין סוף מדרגות: מההבנה שמעלותיי אינן שלי ועד ראיית הטבע כולו כאלוקות. מתוך ענווה כזו שמענו ׳זכור ושמור׳ מה שאין הפה יכול לדבר, כמו ה׳אין׳ השומע מעבר לכלי הגוף.
מה טובו אוהליך יעקב
ענווה לא מקטינה אותך – היא פותחת אותך לאין סוף.
ענווה: לא ויתור על המעלות אלא החזרתן לשורשן האין־סופי: כשאני מכיר שכל מעלה שבי היא של ה׳, היא משתחררת מגבולה ונפתחת להתחדש ולגדול בלי סוף. ולכן זו עבודה ששייכת דווקא ליהודי בעל מעלה.
בשברי לכם מטה לחם
מה קורה ללחם התורה כשאופים אותו באש הלב?
ענווה: ׳עשר נשים׳ אופות את הלחם: כוחות הנפש צריכים לעבוד בהרגשה שגם ההתלהבות עצמה אינה שלי, ׳שלהבת י״ה׳. מי שרואה כל טוב כמתנת רחמי ה׳, ׳היה בעיניך כרשע׳, זוכה שהתורה תתעכל בו.
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר
למה יהודי שנופל, נופל דווקא מרוב אהבה?
ענווה: מי שנותן כדי להראות ׳מה שיש לו כח השפעה׳ חותם את עצמו, כמו ״החתים בשרו מזובו״. הענווה כאן היא יותר ממידה יפה: היא מחברת אותך למקור ומצפה לה׳ שיתן ׳חדשות׳, ולכן אינך מתרוקן.
מצה זו
איך בצק שנסחב מרעמסס לסוכות לא הספיק להחמיץ?
ענווה: החמץ התופח הוא משל לגאווה, וגם בהתלהבות של קדושה מסתתר ׳אני׳ עדין: החלק שמסתכל מבחוץ ושם לב שהוא מתרגש. הגאווה אפשרית רק כשה׳ קצת רחוק. כשהוא מתגלה בתוכנו, אין מי שיתפח.
אמר רבי פנחס
למה דווקא הצדיקים הנבחרים מפחדים, כשה' כבר הבטיח?
ענווה: רק מי שמרגיש ׳פתי׳, שכל משיכותיו הבל ואין לו שייכות לאלוקות, יכול להחכים מעדות ה׳. יעקב שמר תרי״ג מצוות ועדיין מרגיש, כלשון רש״י, ׳ולא נעשיתי שר וחשוב׳, וזו עצמה גדלותו האמיתית.
איתא בזהר
איך הופכים 'מה' ל'מאה'? אל״ף אחת שמשנה את כל הנפש
ענווה: השפלות כאן אינה הלקאה עצמית אלא הרמת עיניים: ההתבוננות בגדלות ה׳ הממלא את הכל מקטינה ממילא את האגו ונטיותיו. מתוך נפילת אפיים כזו זכה אברהם ל׳שכינה מדברת מתוך גרונו׳.
כי ביום הזה יכפר
אפשר לקיים מצוות ועדיין להפנות לה' עורף?
ענווה: המילה עצמה כמעט אינה מופיעה, אך היא נבנית מול גסות הרוח: הכנעה של ״ארץ כנען״ מול ישות של עבודה זרה, כבוד שמכוון לה׳ ולא לעצמי, ושתי גסויות, חיצונית ופנימית, המטוהרות ביום הכיפורים.