אלה פקודי

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-16 דקות קריאה

"אלה פקודי"

(ש"פ פקודי, וא"ו אדר שני, ה'תש"ל, מלוקט ה')

מבואר

א. מה נבין פה במאמר: כפילות המלה משכן; בין משכן למשכן העדות; שני פירושים ל"אשר פוקד על פי משה".

הפסוק אומר: "אלא פקודי המשכן, משכן העדות אשר פוקד על פי משה", על כך עולים מספר דברים שעלינו להבין וללמוד מהפסוק:

מדוע נכפלה המלה 'משכן'?

מה ההבדל בין הפעם הראשונה בה נאמר 'משכן' לפעם השנייה בה נאמר 'משכן העדות'?

מכיוון שיש הבדל בין משכן למשכן העדות, צריך להבין על איזה מהם הולך המשך הפסוק "אשר פוקד על פי משה" – על מי מביניהם 'פוקד' משה, ויש בכך שני צדדים: מכיוון ש"אשר פוקד" משמע לשון יחיד, הרי לכאורה הכונה על המיוחד והיחידי מביניהם – 'משכן העדות' [בניגוד ל'משכן' סתם שכולל בתוכו גם את 'משכן העדות', ואם כן היה צריך להיות 'פוקדו' בלשון רבים]; אמנם מאידך, אפשר להסביר שהכונה לכללות המשכן, וכך גם יותר נראה על פי הפשט – שכן מה ש"פוקד על פי משה" הוא "פקודי המשכן" (סתם).

על כן, מכיוון ששני הפירושים נכונים והם על אותו פסוק – צריך להבין את הקשר ביניהם.

ב. ההבדל בין 'משכן' ל'משכן העדות' – חמשה פירושים.

1. 'שכינה עילאה' – 'שכינה תתאה'

עיקר (נקודת) הביאור להבין את ההבדל בין 'משכן' ל'משכן העדות' מגיע מתוך דברי אדמו"ר הזקן שמבאר שעניינו של המשכן הוא השראת השכינה, וכמו שמפורש בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

לפי זה מסביר אדמו"ר הזקן¹ כי 'משכן' היינו 'שכינה תתאה' (-תחתונה), ו'משכן העדות' הוא "שכינה עילאה" (-עליונה).

[ביאור ההבדל בין שכינה תתאה לעילאה יובן בהמשך המאמר,² וכל הביאורים השונים בשתי מדרגות ה'משכן' ו'משכן העדות' מבוססים (ומבארים) חילוק זה, כדלהלן]:

2. תורה ומצוות – עבודת התשובה

שכינה תחתונה היינו המלכות שהיא בעצם 'מקור התהוות היש', מקור ההתגלות והלבשת החיות האלוקית לעולמות התחתונים (בריאה-יצירה-עשיה). או במשל מנפש האדם המלכות היא הדיבור ('מלכות פה') – הפניה של האישיות כלפי חוץ לתת חיות, "בדבר הוי' שמים נעשו".

שכינה עילאה היינו הבינה, שהיא גם מקבלת את האור של החכמה, והופכת אותו לאור שיכול להתגלות כלפי חוץ, כלפי זולת – על אף שעדיין לא מתגלה – למדות העליונות בעולם האצילות. וכפי שיתבאר במאמר לקמן כי המידות הינן לזולת (אפילו שהן עוד בתוך האדם עצמו) – והמדות נולדות מהבינה, מההתבוננות והעמקה באור החכמה, שפועלת ומעוררת את הלב.

לפי הענין המפורסם שכל יהודי ויהודי הוא משכן ומקדש לה' יתברך (כמו שאומרים חז"ל "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד מישראל) – נמצא ששתי המדרגות של המשכן (משכן ומשכן העדות) הם גם בהשראת השכינה בכל יהודי ויהודי.

אמנם, בביאור "משכן העדות" אומרת הגמרא שהכונה לכך היא ש"עדות היא לכל באי עולם שהקב"ה נתרצה לישראל", על חטא העגל. אם כן מתבאר שמשכן העדות מרמז על בחינת התשובה, שכן הוא מרמז על כך שה' נתרצה על תשובתם. לאור זאת נראה לומר כי שתי מדרגות ה'משכן' אצל היהודי הן כך: השראת השכינה הפשוטה שבכל יהודי – 'משכן' סתם – היא קיום תורה ומצות, רצונות אלוקיים המגלים בקרבו אלוקות (שכינה); ו'משכן העדות' לעומת זאת מרמז על השראת השכינה המתרחשת בעבודת התשובה.

הביאורים אודות ה'משכן' שבכל יהודי ויהודי מתאימים להסבר הליקוטי תורה שהובא לעיל כי שתי מדרגות המשכן הן 'שכינה עילאה' ו'שכינה תתאה': 'שכינה תתאה' היינו ספירת המלכות – איך שהקב"ה שוכן ונוכח בעולמות כמלך עליהם. נוכחות הקב"ה כמלך היא על ידי קיום תורה ומצות – 'מצוות המלך'; 'שכינה עילאה' הינה ספירת הבינה – איך שהקב"ה נוכח בפנימיות העולמות והוא 'נשמת' העולמות. גילוי הקב"ה כפנימיות העולמות הוא על ידי עבודת התשובה, בה האדם מגלה כי החפץ הפנימי של כל העולמות הוא רק להתקשר ולהיות דבוק במקורו – הבורא יתברך.

3. תשובה תתאה – תשובה עילאה

מכיון שכל המשכן בכללות בה לכפר על חטא העגל (כפי שמבואר במדרש³) נמצא שגם 'משכן' סתם (ביחס להשראת השכינה שבישראל) מרמז אודות עבודת התשובה, ואם כן 'משכן' ו'משכן העדות' מרמזים על שתי מדרגות בתשובה עצמה: תשובה תתאה (משכן) ותשובה עילאה (משכן העדות).⁴ ביאור זה מתאים עוד יותר לדברי אדמו"ר הזקן כי שתי הדרגות הן 'שכינה תתאה' ו'שכינה עילאה', שכן 'תשובה' מוסברת בפנימיות התורה שעניינה 'תשוב-ה' – להשיב את ה-ה' שבשם הוי'. בשם הוי' ישנה פעמיים האות ה', וכנגד זה הן שתי מדרגות התשובה: תשובה תתאה היא להשיב את ה-ה' האחרונה (והתחתונה) – שהיא כנגד המלכות – ולחברה עם אותיות שם הוי' שלפניה; תשובה עילאה היא השבת ה-ה' העליונה יותר – שהיא כנגד ספירת הבינה – להתייחד עם ה-י'. נמצא שביאור זה תואם לדברי אדמו"ר הזקן משום שלפי ביאור זה נמצא גם כן שמשכן ומשכן העדות אלו מדרגות ממש כנגד המלכות – שכינה ותשובה תתאה, והבינה – שכינה ותשובה עילאה.

4. עבודת הצדיקים: מצוות עשה – מצוות לא תעשה

בזהר הקדוש⁵ ישנה דעה כי הציווי על המשכן, "ועשו לי מקדש", ונדבת המשכן - נעשה עוד קודם חטא העגל. אם כן, קודם חטא העגל היו כל ישראל בבחינת של צדיקים ולא הוצרכו לעשות תשובה. על כן מתווסף לנו עוד ביאור בשתי המדרגות של המשכן בנפשות ישראל: שתי בחינות בעבודת הצדיקים (והיינו אדם שאינו חטא). וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה – ש'משכן' סתם היינו מצוות עשה (בהן אני פועל באופן חיובי ומשכין בפועל את הקב"ה), ו'משכן העדות' היינו מצוות לא תעשה (בהן אני לא פועל, באופן פסיבי, ובכך אני מעיד שהקב"ה שוכן וקיים – אך לא 'פועל' את נוכחותו כבמצות עשה).

5. עבודת הצדיקים בכחות הפנימיים: עבודת הלב – עבודת המח

נראה לומר ששתי הבחינות של 'משכן' בישראל בבחינת צדיקים, מלבד הבחינות במעשה (מצוות עשה ול"ת) – מרמז על שתי בחינות בכוחות הפנימיים, בנפש האדם:⁶ מוחין, ומידות. מוחין היינו 'משכן העדות', ומדות היינו 'משכן' – וכפי שיתבאר בהרחבה להלן.

ביאור זה מתאים לביאור אדמו"ר הזקן כי שתי בחינות המשכן הן כנגד מצוות עשה ול"ת. היינו משום שמצוות עשה מכוונות בתיקוני זהר ⁷כנגד אותיות ו-ה שבשם הוי' – האותיות המסמלות את עבודת המדות, ומצוות לא-תעשה מכוונות כנגד אותיות י-ה – האותיות המסמלות את המוחין, חכמה ובינה.

כעת הרבי במשך כמה אותיות יעבור לביאור יסודי אודות ההבדל בין עבודת המדות לעבודת המוחין.

ג. עבודת המוחין – "הנסתרות", עבודת הלב – "הנגלות"; ביאור עניין המדות – בעצם מהותן פונות לזולת

הדברים יובנו לפי המבואר בליקוטי תורה, כי אותיות י-ה שבשם הוי' הן "הנסתרות להוי' אלוקינו", ואותיות ו-ה הן כנגד "והנגלות לנו ולבנינו כו'". כאמור י-ה אלו המוחין וו-ה אלו המדות. אחד החילוקים בין מוחין למדות – וכפי שיתבאר באריכות כעת במאמר – הוא שמוחין הם בעיקרם כלפי האדם עצמו, והמדות הן בעיקר כלפי הזולת.

בהתאמה לכך, במוחין והמדות של עולם האצילות: המדות הן לצורך הזולת – העולמות הנבראים, שחווים את עצמם, שהם כביכול 'זולת' לקב"ה; והמוחין הם למעלה מהזולת – העולמות.

לפיכך המוחין הן "נסתרות" – לא גלויים כלפי השני, והמדות הן "והנגלות" – גלויים ופונים אל השני.

אמנם זה שמוחין הם 'נסתרות' והמדות הן 'נגלות', הכונה שגם המדות בעודן אצל האדם עצמו (הוא אוהב מישהו אך לא ביטא זאת כלפיו בחסד וכדו') – הן פונות אל זולת, ולפיכך הן בכללות 'נגלות'; כמו כן לגבי המוחין, שאף על פי שהאדם גלה השכלה שלו לזולת, עדיין הם נשארים מצד עצמם 'נסתרות', וכפי שיתבאר:

הסבה לכך היא משום שהמדות, לא רק שהן פועלות אל הזולת ובאות לידי ביטוי כלפי הזולת (פעולת המדות), אלא שבעצם מדות הן כלפי זולת. כמו לדוג' מדת החסד, שבמהותה היא להיטיב לזולת, כך שבלא זולת – לא שייך חסד... אמנם, במקומות רבים בחסידות מתבאר שמה שהמדות הן לזולת זה רק ב'פעולת המדות', ולא מצד עצמם, שהרי אפשר לעורר אהבה למישהו גם אם אני לא גומל איתו חסד, אפשר לרחם על משהו גם אם אני לא עושה עם זה כלום – ואם כן ודאי שגם המדות עצמן (לא רק ההתעוררות בלב) הן לא צריכות לזולת. כמו שניתן לראות מהצער אצל אברהם אבינו על אי-קיום חסד, כי אין לו זולת, אורחים. אם כן מוכח, שקיימת מדת החסד גם כאשר אין זולת!

אבל, אף על פי כן, פשוט שאם לא היה זולת בעולם – לא היה אפשר לעורר בכלל חסד, או להצטער על ההעדר שלו; ועוד יותר מכך, חסד בעצם מהותו הוא להיטיב לזולת, ואם לא היה זולת – המדה עצמה כלל לא היתה קיימת...

בנוסף, מכך שאברהם הצטער על כך שאין לו אורחים – והיינו שהרגיש את מידת החסד בלא זולת, ניתן לראות הוכחה הפוכה: שמדת החסד עצמה – מושפעת מהזולת! שכן צער מגיע בעקבות חסרון, ואם אברהם הרגיש חסרון מכך שלא היה לו זולת – נמצא שישנו חיסרון בחסד עצמו, בעצם המדה!

אם כן למדנו שעצם המדות תלוי וקשור בזולת.

ד. מוחין – דוקא לעצמו ולא לזולת

כמו שהמדות לא רק מצד הפעולה (שפשוט ש)הן פונות לזולת, אלא גם מצד עצם מהותן הן דוקא לזולת – כך גם המוחין (רק מהכיוון ההפוך): המוחין, לא רק שמצד עצמם (פשוט ש)הם למעלה מפנייה לזולת, אלא גם מצד הפעולה שלהם הם למעלה מפנייה לזולת. שהרי אפשר לו לאדם להשכיל השכלות לעצמו ולעסוק בדברי חכמה – גם ללא זולת.

אמנם נכון שעל ידי שהאדם משפיע ומגלה לזולת תובנה או השכלה זה מוסיף לו גם בהבנה שלו עצמו, "ומתלמידי (למדתי) יותר מכולם". אך, ההשפעה על ההשכלה שלו היא רק בנוגע להוספה בהבנה שלה, להוסיף במשהו קיים עוד הבנה, טעם וכו'. אבל לחשוב על ההשכלה עצמה – אין צורך בזולת, ואפשר להשכיל השכלות גדולות ועמוקות גם בלא הזולת.

ואדרבה (כמו שכל אחד יודע) הרבה פעמים בשביל להבין משהו טוב או לתפוס את הסוגיה כמו שצריך – הזולת מבלבל... לכן חכמים היו מתבודדים, ולכן רש"י מבאר כי מה שחז"ל אומרים שסנהדרין היו "נושאין ונותנין כל הלילה" (אחרי שחייבו אדם ביום הראשון בדיני נפשות) היינו "איש איש לעצמו", כי דוקא על ידי שהאדם עוסק עם עצמו הוא יכול להגיע לאמת ותפיסת העניין היטב. גם לפירוש הרמב"ם שהיו יושבים (גם) כל אחד עם בן זוגו – הרי זה גם רק בשניים ולא עם כל השאר...

ה. מוחין – למעלה משייכות לזולת (גם שמגלים לזולת), וגם לזולת שבאדם עצמו

אם כן מובן ומבואר מדוע המדות הן "והנגלות" – שמכיוון שמעצם מהותן הן שייכות לזולת, לגילוי, הרי גם כפי שהן באות לידי ביטוי הן בבחינת 'נגלות'; וכמו כן ה'מוחין' מובן מדוע הם "הנסתרות", משום שכיוון שעצם מהות המוחין היא לאדם עצמו – למעלה מפניה לזולת, לכן גם כשהם באים לידי ביטוי והסברת נקודה מסוימת לזולת – הרי היא עדיין נשאר 'נעלמת' ומוסתרת, כפי שרואים בשני אופנים: א. שאני מעביר ומבטא השכלה לזולת – הוא לא בדיוק כמו שהיא היתה אצלי, ואם כן נמצא שהיא עדיין 'נעלמת' ולא התגלתה (אלא רק הארה-הסברה שלה). ב. גם השכלה שמתגלה לזולת, היא לא מוגדרת כדבר לזולת, אלא היא שכל מצד עצמה – שכן ההשכלה הזאת קיימת גם ללא הזולת. ועל כן מה שהאדם מגלה כאשר הוא מגלה שכל, זהו גילוי של משהו מעצמו (אני יכול לשתף אותך בתובנה שלי, אבל אני לא משתף אותך באהבה שלי אלא אני אוהב אותך).

בנוסף, גם באדם עצמו המוחין אינם שייכים לדבר 'זולתם' – כחות הנפש האחרים. לפיכך בשביל לתפוס איזה עניין שכלי צריך לצמצם את שאר הכוחות (לא לעשות דברים, לדבר, להתרגש) כדי להתרכז (ואפילו אי אפשר להתעסק ברצון שלי לעסוק בהשכלה הזו – למרות שהוא המקור לעיסוק בה...).

כמו כן, גם כאשר אדם משכיל השכלה – היא נשארת קצת 'מרחפת' לגבי שאר כחות הנפש שלו. עד שיתכן שהיא לא תפעל עליו כלל ומדותיו ו(אפילו) מעשיו לא יתנהלו לפי מה שהוא הבין בשכל.

אמנם זה ש'מח שליט על הלב', ושהבנה אודות טיב והפלאת הדבר גורמת לי משיכה אליו, ועל כל פנים להתקשר אליו במעשה – "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – זהו בגלל שהשכל הוא כמו אור:⁸ האור הוא מובדל מהמציאות של הדבר – אך הוא מתפשט ומאיר בכל מקום (כמו מנורה שהיא מעל החדר, והיא מאירה את כל החדר) [וכן הנר הוא לא 'מתעסק' בלהאיר, אלא הוא 'מתעסק' בלדלוק ולהתפס בפתילה – אך הוא מאיר בכל מקום].

לאור זאת מובן כי גם כאשר השכל פועל על הרצונות, הרגשות, והמעשים של האדם – הוא לא מתגלה בהם, אלא מאיר בהם. לפיכך נוסף עומק ביאור בכך שהמוחין הם "נסתרות", שהם "נסתרות" גם כלפי שאר הכחות שבאדם עצמו.

כעת יובן הפסוק "אלה פקודי וכו'" לאור המתבאר עד עכשיו:

ו. ביאור מדרגות המשכן בהתאמה למוחין והמדות בעבודת הצדיקים; ביאור הקשר בין שני הפירושים ב"אשר פוקד משה"

"משכן" סתם הוא עבודת הלב. לכן בפסוק נכתב "אלה פקודי המשכן", כי עבודת הלב היא עיקר משמעות המשכן – והיינו שהדבר שוכן ומתגלה פה למטה, וכאמור המדות הן דוקא "והנגלות" השייכות לגילוי ולשכינה בפועל. "משכן העדות", היינו ששוכן בתוך האדם דבר שרק 'מעידים' עליו, והיינו שהוא נסתר ומספרים על קיומו – עבודת המוחין, "הנסתרות" [וביותר פרטות היינו על פנימיות המוחין, שהיא אינה שייכת ופונה כלל אל המדות, ולפיכך היא מכוסה לגמרי וצריך 'להעיד' על קיומה].

אמנם החידוש כאן הוא ששוכן בפנימיות אצל האדם אותה 'עדות' המכוסה והנעלמת. הכוונה בכך היא, שההשגה שלו באלוקות במוחין מתאחדת איתו ממש (הוא מפנים את העניין), עד שהמציאות שלו עצמו מוגדרת כ"משכן העדות" – משכן לאור המוחין שאינו פונה אל המדות כלל (כמו יהודי שלמד והתבונן בכך שכל השפע שמגיע בעולם הוא מהקב"ה – וכך גם פרנסתו. מכח זה ניכר שעבודתו לפרנסתו אינה 'תופסת' אותו והוא אינו חושש להפסיד כסף אם זה רצון ה' בהלכותיו, או בגלל 'קביעות עתים לתורה' שלו וכו' – על אף שזה נראה משהו 'מוזר' או לא הגיוני, הרי במציאותו הוא משכן ל'עדות' אל אמת נוכחות ה' במציאות.)⁹

לכן הפסוק אומר "אשר פוקד על פי משה", בלשון יחיד, והיינו ש"משכן העדות" דיקא "פוקד על פי (-על ידי) משה". והיינו שעבודת המוחין, ובפרט ההתקשרות בפנימיות המוחין קוראת דוקא בכח משה שנמצא בכל אחד מישראל, שהוא 'רעיא מהימנא' – רועה ומפרנס את האמונה בה' שתכנס לנו לדעת-למודעות. זהו גם הביאור בפירוש השני (וגם מבאר את קשר הפירושים), בפשט הפסוק, ש"אשר פוקד על פי משה" היינו "המשכן" סתם: על ידי שאצל האדם שוכנת בפנימיות ה"עדות" – המוחין – עד שהוא נקרא "משכן העדות" – בכח משה רבינו – הרי גם המדות שלו משתנות מאד. כפי שנתבאר לעיל שהשכל הוא כמו אור, והוא מאיר את כל כחות הנפש.

כעת הרבי חוזר לבאר ולעסוק בהקבלת משכן העדות והמשכן, לעבודת הצדיקים לעומת בעלי התשובה (ולאחר מכן בעבודת התשובה עצמה).

ז. עבודת המוחין והמדות - בהתאמה כנגד עבודת הצדיקים ועבודת התשובה,

וביאור "אשר פוקד" לאור כך; שתי בחינות בתוך עבודת התשובה

המעלה הגדולה המוסברת בחסידות של בעלי התשובה ביחס לעבודת הצדיקים היא, שהצדיקים הם לא חטאו והם הולכים כסדר, נולדים, מקיימים מצוות ולומדים תורה – התפתחות תקינה כסדר של יהודי, ומתעלים מדרגה-אחר-מדרגה. בניגוד לכך, הבעל-תשובה חטא ופגע ב'סדר' הנכון, והוא אינו בסדר... ואם כן עבודתו היא אינה בהדרגה (שכן הוא נפל לתהום באמצע...) אלא עליו "לדלג שור", לדלג מדרגות – לעבוד את ה' לא ביחס לאיפה שהוא נמצא כעת.

הסבר זה מבאר מדוע עבודת התשובה מכוונת בספרי הקבלה והחסידות כנגד ספירת הבינה – זאת על אף שלכאורה עבודת הבינה, עבודת ההבנה וההעמקה באלוקות – היא עבודה השייכת לצדיקים; שהרי התבאר כי עיקר האור של המוחין, הוא מובדל מהמציאות (הרגש והאישיות) של האדם. לכן עיקר עבודת המוחין, הבינה, היא אצל בעל התשובה שיוצא מהמציאות (הרעה) שלו ו'קופץ' למקום שאינו בערך להיכן שהאישיות שלו מונחת כעת.

אם כן נראה כי שתי הבחינות במשכן הן כנגד עבודת הצדיקים ועבודת בעלי התשובה: אודות עבודת הצדיקים התבאר כי היא על פי הסדר, והיינו שהאישיות של הצדיק נבנית שלב-אחרי-שלב, בסדר מובנה. הבחנה זו תואמת את "המשכן" סתם, בו מדובר אודות מי שהאור שוכן אצלו כסדר, בגלוי; לעומת זאת, עבודת התשובה כאמור היא 'קפיצה' שלא כסדר, למקום 'נסתר' ממציאות האדם – מקום עליו מעידים, ואם כן בעל התשובה הרי הוא "משכן (-כלי לגילוי) העדות" – עבודת התשובה-המוחין הנסתרת.

על פי ביאור זה "אשר פוקד על פי משה" מובן כך: "משכן העדות" – עבודת התשובה, היא 'פוקדה' על ידי משה, שכן עיקר עבודת משה היא "ונחנו מה" – והיינו שהמציאות שלנו מה היא אל מול מציאות האין-סוף, או כפי שמדרגה זו נקראת בחסידות "ביטול (המציאות שלי) במציאות (האין-סוף)". מובן אפוא, כי עבודת משה היא ביציאה מהמציאות שלו, ולכן, מכח משה, ישנה עבודת התשובה – יציאה מהמציאות של האדם.

כמו כן, גם "המשכן" סתם 'פוקד על פי משה', והיינו שעל ידי עבודת התשובה – גם עבודת הצדיקים ההולכים כסדר בקיום תורה ומצוות היא באופן נעלה ופנימי יותר. וכמו שנדרש בחסידות אודות הביטוי החז"לי "תשובה ומעשים טובים", שהתשובה פועלת שגם המעשים – תורה ומצוות – יהיו 'טובים' יותר, ומאירים יותר.

תשובה תתאה ועילאה – "משכן העדות" ו"משכן" סתם וביאור "אשר פוקד" לאור זאת

כאמור גם בתחלת המאמר, תשובה עילאה ותשובה תתאה היינו להשיב את ה-ה' שבשם הוי' למקומה: תשובה תתאה – ה' תתאה ל-ו', תשובה עילאה – ה' עילאה ל-י'. אם כן נמצא שבתוך עבודת התשובה, תשובה תתאה היא למדות – ו' שבשם – עבודת הלב; ותשובה עילאה היא לחכמה – י' שבשם – עבודת המוחין. נמצא שגם בעבודת התשובה יש שייכות למדות, והיינו (על אף שתשובה היא יציאה ממציאות האדם) יש בה שייכות למציאות האדם:

ההסבר לכך הוא משום שתשובה תתאה בעיקר נוגעת באמת למציאות של האדם בהתנהלותו היומיומית – חרטה על העבר וקבלה על העתיד בקיום תורה ומצוות בפועל ממש (אך היא עדיין תשובה בבחינת 'דילוג' מהמציאות הקודמת שלו); אך תשובה עילאה, היא התשובה להשיב את הנשמה למקורה – ה' יתברך – עוד לפני שהוא 'נפח' אותה אל מציאות האדם, ששם הנשמה היא כלל לא מציאות, והיא מתבטלת במציאות ה' ממש. לכן 'תשובה עילאה' היא במוחין, בינה, והיינו שהנשמה 'יוצאת' ממציאותה ה'נגלית' וחוזרת להיות 'נסתרת'-כלולה בה' יתברך.

על פי זה מובן ששני העניינים בתשובה גם מקבילים לשתי הבחינות במשכן: "המשכן" סתם היינו תשובה תתאה הנוגעת ל'השכנה' הנגלית במציאות האדם; "משכן העדות" היינו תשובה עילאה – שהיא התשובה העושה את האדם 'משכן' לה' יתברך ממש שאינו מושג ומוכר לנו רק ב'עדות'.

אם כן "אשר פוקד על פי משה" כאן אומר לנו ש"משכן העדות" – תשובה עילאה – ביטול הנשמה במקורה, "ביטול במציאות" קורה על ידי משה רבינו שמדתו "ונחנו מה" כנ"ל; ועבודה זו של תשובה עילאה פועלת שגם "המשכן" סתם 'פוקד' על ידה בכך שהוא נעשה באופן נעלה יותר (ככל שהאדם יותר שב בפנימיות הנשמה שלו לקב"ה, גם יותר נוגע לו עבודתו וחסרונו בקיום תורה ומצוות – התשובה תתאה באיכות יותר גדולה).

ח. המשכת העצם בעבודת התשובה ובקיום תורה ומצוות; ביאור "אלה פקודי המשכן"

לאור המתבאר יובן (בסוף האות) מה שמסביר אדמו"ר הזקן ש"אלה פקודי המשכן" שזהו מלשון יחוד, כמו שאומרת הגמרא "חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך" – והיינו יחוד.

מבואר בחסידות כי הדברים אותם חייב האיש לאשתו: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", היינו שלושה מיני המשכות (פניות ונתינות) שלו אליה, [וכך גם של הקב"ה לישראל – קודשא בריך הוא (זכר) ושכינתיה (נקבה, נשמות ישראל)]: "שארה" – היינו לדאוג לה למזון. המזון הוא נאכל ונכנס פנימה ומתברך במעיים – המשכה שנכנסת בתוך המקבל; "כסותה" – היינו לדאוג לה לכסות, ללבוש. הלבוש אינו נכנס בתוך האדם אלא מקיף ומסובב אותו – זוהי המשכה בבחינת 'מקיף' (כמו 'לפרוש' עליה חסות – כיסוי מקיף); "עונתה" היינו היחוד בו המשפיע (הקב"ה) נותן את עצמו למקבל (נשמות ישראל), והיינו 'המשכת העצם' שהיא גבוהה גם מה'מקיף' (על אף שהוא כל כך גבוה עד שלא מתלבש בפנימיות).

המעלה של 'המשכת העצם' היא לא רק בנוגע לכך שהקב"ה (וגם האדם) נותן את עצמו ללא שום לבוש והפרד, אלא גם ביחס למקבל, שגם הוא מקבל את ההשפעה ללא שום חציצה או 'לבוש'. זהו מה שהגמרא מציבה כתנאי ליחוד: "האומר אני בבגדי" – היינו ש'פוגע' כביכול בהמשכת העצם מצד הקב"ה ללא שום בגד או לבוש, "והיא בבגדה" – שאינו רוצה שהמקבל, כנסת ישראל, תקבל בלי שום לבוש – "יוציא ויתן כתובה", משום שעניינו של היחוד הוא נתינה של ה' עצמו בלי לבושים, וקבלה של כנסת ישראל גם בלי לבושים.

אבל צריך להבין את משמעות דברי אדמו"ר הזקן:

א. הביאור ש"אלה פקודי" היינו מלשון פקידה ויחוד – המשכת העצם, בא כחלק מהמהלך בו אדמו"ר הזקן ביאר כי "משכן העדות" היינו מצוות לא תעשה שההמשכה שלהם אינה מתלבשת בכלי אלא היא בבחינת 'מקיף' (ראה לעיל בהערה 7) – "כסותה", ו"המשכן" היינו מצוות עשה, המשכה המתלבשת בכלים – "שארה".

אם כן אינו מובן, מדוע נאמר עליהם "אלה פקודי" – המשכת העצם?! הרי הם מדרגות 'פחותות' מכך!

ב. צריך להבין את הקשר בין: ביאור רש"י שכפילות המלה "משכן" בפסוק באה כנגד זה שהמקדש התמשכן (-נלקח עד שעם ישראל יחזור בתשובה) פעמיים בעקבות עוונותינו הרבים; לבין ביאורי אדמו"ר הזקן בפסוק – "משכן" היינו מצוות עשה, "משכן העדות" – מצוות לא תעשה, ו"אלה פקודי" – יחוד והמשכת העצם.

אלא הביאור הוא כך: מכיוון שהמשכן כאמור הוא כפרה על חטא העגל – עדות על כך שהקב"ה קיבל תשובתם, הרי זה מגלה שלשם הקב"ה 'חתר' מלכתחילה בכל מעשה העגל (שהרי 'אין עוד מלבדו' והוא מנהיג הכל) – לכך שעם ישראל יגיעו למעלת התשובה.

כמו כן זוהי המשמעות הפנימית בכך שהמקדש יתמשכן פעמיים בעקבות עוונתיהן של ישראל – שעל ידי כך הם יקבלו חזרה את המשכון באופן נעלה יותר על ידי התשובה (שהרי זה נרמז מראש בפרשה שלנו בכפילות המלה 'משכן' עוד קודם שישראל חטאו)...

אחת המעלות המיוחדות של התשובה ביחס לתורה ומצוות, היא זה שהיא באה אחרי שהאדם כביכול 'נבדל' והתנתק מהקב"ה – "עונתיכם מבדילים". אם כן, התשובה מגלה קשר עצמי יותר מעבר לקשר של תורה ומצוות. זאת משום שהתשובה באה מעצם הנשמה, שקשורה תמיד עם עצמות ה' – ולפיכך היא פועלת על אף העוונת המבדילים.¹⁰ על גבי זה יש להבחין כי העצם של הנשמה הוא גם העצם של הגילויים שלה – פעולת תורה ומצוות (כמו שגוף השמש הוא העצם שלה, והאור-הגילוי שלה גם נולד מהעצם). מכך נלמד שקיום תורה ומצוות שאחרי עבודת התשובה הרי הוא באופן אחר לגמרי – כדוגמת העצם – למעלה ממדידה והגבלה.¹¹

לאור זאת יובן הקשר בין "אלה פקודי המשכן" – שכאמור בדברי אדמו"ר הזקן זהו יחוד והמשכת העצם – לבין פירוש רש"י שכפילות המלה משכן מרמזת על 'משכון' המקדש פעמיים כנ"ל:¹² כי על ידי התשובה בעקבות כך שה' 'ממשכן' את בית המקדש, מתגלית עצם הנשמה, וזה פועל גם על קיום התורה והמצוות! שגם הם יהיו באופן של 'למעלה ממדידה והגבלה', כך שגם בגילויים (מצוות עשה ומצוות לא תעשה – פנימי ומקיף כנ"ל) ישתקף העצם! עד שניתן לקרוא, לומר עליהם "אלה פקודי" – זוהי הפקידה והיחוד של הקב"ה וישראל, המשכת העצם, "ישראל" – עצם הנשמה – "וקודשא בריך הוא" – עצמות ה' – "כולא חד", ממש.

ט. יחוד ופקידה גם בשעת הגלות(!)

מעבר למעלת היחוד שכעת התבאר שקורה בעקבות התשובה – מתוך דברי אדמו"ר הזקן מתחדש דבר נוסף:

הגמרא ממנה מביא אדמו"ר הזקן כי "אלה פקודי" היינו לשון פקידה ויחוד – "חייב אדם לפקוד את אשתו" – מדברת אודות חיוב הבעל "בשעה שהוא יוצא לדרך". מכך נלמד שמעבר לכך ש"אלה פקודי המשכן" – היחוד קורה בעקבות התשובה על המשכון במקדש לעתיד לבא – גם בעת המשכון עצמו, בחורבן המקדש היתה פקידה ויחוד של הקב"ה עם ישראל. בשעה שהקב"ה כביכול "יוצא לדרך" ו'מתרחק' מאיתנו למשך הגלות.

זאת כמתבאר במקומות אחרים בחסידות בהסבר תיאור הגמרא ש"בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה" – בשעת החורבן הכרובים היו מחובקים ומיוחדים זה בזה. לכאורה הדבר תמוה! הרי ידוע (בבא בתרא צט, א¹³) שיחוד הכרובים מראה את גודל האהבה והחיבה בין הקב"ה וישראל – לכאורה ההיפך הגמור ממה שקרה בחורבן?!

אלא שבגלות, הקב"ה אינו מאיר ומתגלה בכנסת ישראל, ה'אשה' שלו – ואם כן הרי הוא כבעל שיצא לדרך, הלך למדינת הים, לארץ רחוקה.

לכן הקב"ה מקיים את ציוויו "חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך", ומתייחד עם ישראל, כפי שמשתקף בחיבת הכרובים.

אלא שבחורבן כמובן הרי היחוד היה נסתר, בהעלם, בבית קודשי הקודשים; ובגלוי היה חורבן, גלות וריחוק חלילה.

אמנם, הכונה הפנימית בכך שגם בשעת הגלות יש יחוד בהעלם היא: שהקב"ה רוצה לומר לנו כבר בשעה שאנו יוצאים לגלות שמבחינתו העיקר הוא היחוד שיהיה אחר כך, הגלות נועדה רק לגרום ליחוד גדול ומופלא יותר – בפרט על ידי עבודת התשובה כנ"ל.

או אז יהיה היחוד בגלוי, הקב"ה יתגלה פה למטה בבנין בית המקדש השלישי, ואז יוחזר לנו ה"משכון", וכן גם כל הבחינות והביאורים ב"משכן" ו"משכן העדות" – "בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש"!

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

מהי הבינה?! הבנה? תשובה? שמחה? 'אמא'?

מהי החכמה?! ביטול? הברקת שכל? הארת אור? 'אבא'? גילוי או צמצום?

בלימוד החסידות, הרבה פעמים אנחנו נתקלים בביאורים שונים לאותו מושג, ולפעמים ממש ביאורים הפוכים. יכול להיות שגם נמצא מושג שבמקום מסויים משתייך לבחינה אחת ובמקום אחר לבחינה אחרת. לפעמים זה 'משבש' אותנו ולא נותן לנו 'לתפוס' את החסידות בשכלנו.

במאמר שלנו, ישנו דבר יפהפה ומיוחד, שיכול לתת לנו דוגמה טובה מה אנחנו עושים עם הבלבול הזה: הרבי לוקח את ה'משכן' ו'משכן העדות' ומביא ומעמיק ולומד שלל ומגוון רחב של פירושים להו ההבדל ביניהם ומה מבטא כל אחד מהם. בתוך כך ניתן לראות הפכים גמורים! המשכן מצד אחד מתייחס דוקא לעבודת הצדיקים ומצד שני דוקא לעבודת התשובה, משכן סתם מתייחס רק לתורה ומצוות ופתאום גם לתשובה של תורה ומצוות וכו' וכו'.

אלא שהרבי לוקח את כל הפירושים ומיישב ביניהם, מחבר ביניהם כך שניתן לראות כיצד הם מפרים אחד את השני ומעמיקים עוד ועוד את כל הפרטים בתוך כל אחד מהביאורים. יסוד עולם התיקון, הוא ההתכללות בין כל הפרטים, התכללות שלא מבטלת אחד את השני אלא להיפך - משאירה ומרחיבה את המקום של השני ומגלה בו אין-סוף פנים ופני פנים.

אם אנחנו רוצים 'להשיג' ו'לתפוס' את החסידות – אז יכול להיות שנשבר מהבלבול. אבל אם "נרדפה לדעת את ה'", מתוך שפלות וענוה - נשמח שההבנה הרדודה (יחסית) שלנו נשברה והתערערה, ונעמול ונתייגע למצוא את הקשר בין הביאורים, גם מדוע במאמר כאן צריך לומר כך ובמאמר הזה לומר כך - כך שימסרו בע"ה "רזי תורה" למי ש"לבו דואג בקרבו" מריחוקו מאוד פני ה', ויתגלו חידושים פלאיים ועמוקים!