מצה זו

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-4 דקות קריאה

(סידור עם דא"ח על הגדה של פסח)

אנחנו אומרים בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שלא ה ,יםכלמה יכלמ ךלמ םיהלע הלגנש דע יץמחהל ינובותא לש םקצב יקפס תגע יםרצממ יאוהוצ רשא קצבה תא אפויו :רמאנש ,םלאוג ,הוא רוךב דושקה מצות, כי לא חמץ, כי גרשו ממצרים "ולא יכלו להתמהמה, וגם צדה לא עשו להם .

כלומר, שביציאת מצרים אכלנו מצות כי ה' גאל אותנו ממצרים לפני שהבצק הספיק להחמיץ.

על זה אדמו"ר הזקן שואל שתי שאלות:

א. כשה' ציווה במצרים על קרבן פסח הוא אמר לאכול אותו עם מצות: "על מצות ומרורים יאכלוהו", והמצות לא נהיו בגלל הסיטואציה הלחוצה שהייתה ביציאה ממצרים אלא זה מה שמראש היו אמורים לאכול!

ב. כתוב בפסוקים שעם ישראל לקח את הבצק מרעמסס לסוכות ורק אז אפה אותו: "ויסעו בני־ישראל מרעמסס סכתה...ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים", כלומר דווקא היה הרבה זמן בין עשיית הבצק לאפייה שלו, אז איך הוא לא החמיץ?

המאמר יבאר מהו הגילוי הפנימי שה' התגלה לנפשות שלנו ביציאת מצרים ומתוך זה יענה על השאלות.

ביציאת מצרים ה' גילה את עצמו והתבטלנו

חז"ל מפרשים את הפסוק "וַיֹוצִאֵנּו ה' מִמִצְרַיִם... ּובְמֹּרָּא גָּדֹּל" – 'זה גילוי שכינה' שביציאת מצרים ה' התגלה ושכן בתוכנו. האר"י אומר שה' יתברך גילה לנו את עצמו ישירות בלי משהו באמצע שמחבר בינינו – הוא לא התגלה באופן וצורה מסוימת (ע"י התלבשות בעולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשייה) אלא התגלה כמו שהוא – למעלה מכל ההגדרות והצורות. הגילוי הזה גרם לנו לא להרגיש את עצמנו כישות ממשית אמיתית שחושבת ומרגישה וכו', ולחוש שרק ה' יתברך קיים באמת. תחושת הביטול הטוטאלית הזאת שייכת לשם מ"ה¹, עליו אומר הזוהר שעניינו הוא שאלת האדם על עצמו לאחר שהתבונן בסדר ההשלשלות "מה נודע לך?", כלומר התחושה שאחרי כל מה שהבנתי אני באמת לא מבין כלום – אין להבנה שלי כל ערך.

זה כמו שכשאני פוגש מלך, ככל שאני יותר קרוב למלך אני פחות שם לב לעצמי ואני עסוק רק בנוכחות של המלך; ככה למרות שידענו על ה' לפני יציאת מצרים, דווקא כשה' התגלה אלינו התבטלנו אליו ולא שמנו לב לעצמנו. הביטול הזה של שם מ"ה הוא לא ביטול במובן שאני מבטל דעתי ונכנע למה שה' אומר, אלא ביטול בעצם המציאות שלי, כלומר שאני לא מרגיש את זה שאני קיים כמשהו נפרד.

מצה – שבגלל הגילוי לא התגאנו בהתרגשות מה'

לכן אומרים "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה", שהפשט הוא שזה שאלה אבל על פי הפנימיות הכוונה היא שאוכלים מצה "על שום" – כזכר ל-"מה" – שם מ"ה, לתחושת הביטול ביציאת מצרים.

במקום אחר ²אדמו"ר הזקן מבאר שמצה נקראת "מיכלא דמהימנותא" – 'מאכל של האמונה' כי היא מחזקת בנו את האמונה (וכפסוק "ורעה אמונה" שכוונתו וחזק את האמונה. כמו רועה שמוציא את הכבשים למרעה והם מתחזקים מזה שהם אוכלים). כשמתגלה הביטול של שם מ"ה (ע"י המצה כדלקמן) אנחנו נסמכים לגמרי על ה' יתברך ומאמינים בו בלי דעת והבנה, כי אנחנו פשוט חלק ממנו.

בותינו ל ה ח מיץ אחרי זה אנחנו אומרים ":על שום שלא ה ס פיק בצקם של א יהם מל ך מל כ י ה מל כ ים, ה קדוש ברוך הוא, וג אל ם". כלומר עד שנ ג ל ה על מסבירים מאיפה הגיעה תחושת הביטול של שם מ"ה – לפי שה' התגלה לנו, ומזכירים שבעקבות הביטול, הבצק לא הספיק להחמיץ.

החמצת הבצק (שהבצק מתרחב ותופס יותר מקום) היא משל לגאווה והרגשה שאני חשוב וצריך לכבד אותי (ולתת לי מקום). זה רגשות ששייכות לגבורות ²סידור עם דא"ח ד"ה "ששת ימים".

קשות של קליפת נוגה, כלומר הם לא רוע מוחלט, אלא רק הרגשה חזקה של הקיום שלי והתגברות שלו על הקיום והנוכחות של האחרים, עד כדי אי שימת לב והתחשבות באחרים (חוצפה).

גם בתוך רגשות של קדושה יש בצורה עדינה את הרגשת היש, דהיינו שאני מתלהב ושם לב לזה שאני מתרגש. כלומר כשיש בי חלק שלא נתון ברגש אלא מסתכל עליו מבחוץ זה אומר שלא התבטלתי לגמרי. כשהרגשה זו מתרחבת אז אני גם מתגאה ומחשיב את עצמי על זה שאני מתרגש בקדושה.

אמנם הגאווה הזאת יכולה להיות רק כשה' עדיין קצת רחוק, אבל כשה' ממש מתגלה בתוכי אז אני בטל לגמרי ואין בי חלק ש"נשאר בחוץ".

לכן, כדי שבתפילה נתבטל לגמרי ולא נשים לב לזה שאנחנו מתפללים אלא "זה יתפלל לנו" ממילא, אומרים בתחילת שמונה עשרה "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", שה' ידבר דרכנו.

עכשיו אפשר להבין שהבצק לא הספיק להחמיץ, כלומר הרגשת ההתלהבות לא גרמה לנו להתגאות, כי לפני שהספקנו להתגאות ה' בעצמו התגלה והתבטלנו לגמרי.

תירוצים לשאלות

לפי מה שהתבאר עד עכשיו על הגילוי שכינה שגרם לנו לביטול ומנע את ההחמצה והגאווה בנפש, מובן מה התשובות לשאלות בהתחלה: א. שאלנו על זה שהגילוי שכינה גרם לבצק לא להחמיץ למרות שבכל מקרה היו אמורים לאכול מצות, והתשובה היא שלמרות שהיו אמורים, עדיין בלי הגילוי שכינה הבצק היה מתחמץ בגלל הדרך שעשו איתו מרעמסס לסוכות.

ב. שאלנו איך הבצק לא התחמץ בהליכה מרעמסס לסוכות, והתשובה היא שהגילוי של ה' בעצמו גרם שבנפש לא נתחמץ-נתגאה, והבצק הגשמי לא התחמץ בנס כי הוא שיקף את מה שקרה בתוכנו.

מכיוון שהגילוי היה מאוד גדול – ה' יתברך בעצמו התגלה – אז הביטול היה בטול גמור ולכן החזיק הרבה זמן כי לא נשאר מה שיתפח. זה כמו שגם אדם, אפילו שיהיה מאוד גאוותן, כשיהיה לפני מלך גדול הוא יתבטל ולא יהיה עסוק בעצמו, גם אם בפני מלך קטן הוא לא היה מתבטל; כי הביטול לפני מלך גדול (כמו ה') הוא טוטאלי ולא משאיר איזה חלק של תחושת קיום, ולכן גם לא ישאר איזה חלק שיוכל אח"כ לתפוח לישות וגאווה.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

• ביטול. זה נשמע חוויה מטורפת של צדיקים גדולים שמגיעים למצב שהם לא קיימים. אין אותי, אין שולחן, אין כיסא, אין כלום אבל באמת כלום חוץ מה'. אבל כאן אדמו"ר הזקן מדבר על ביטול אחר. להיות מרוכז לגמרי בה'. כמו ליד מלך שהוא העיסוק היחיד של כל הסובבים. כשאני מודה לה' בתפילה- כל כולי נמצא לגמרי ברגש ההודיה. אם אני שם לב למה קורה איתי ואיך אני מודה בהתרגשות- אז אני לא בביטול. רגש ההודיה עצמו הוא לא ביטול כי אני מודה לה' על משהו שהוא נתן לי כלומר ההודיה בנויה על זה שאני קיים, אבל זה שאני לגמרי בהודיה זה גוון מסוים של ביטול. בעצם היכולת שלנו להיות מרוכזים ומחוברים לגמרי במשהו בלי להשאיר חלק מהתודעה מחוץ לדבר, נובעת מכח הביטול.

• אחרי שאנחנו לומדים במאמר חסידות על עניין מסויים, אם הלימוד קצת נגע בנו, בדרך כלל אנחנו מנסים ליישם אותו ב"עבויידה". טוב, אז למדנו על ביטול, תפילה הבאה ננסה להתבטל. נוו, אני מנסה להתבטל וזה לא מצליח. אה, תכל'ס, ביטול זה כאילו שאני לא קיים, אז איך אני עושה את זה? לעשות משהו זה להיות!

• לכן אדמו"ר הזקן מדגיש שבתחילת התפילה אנחנו מתפללים על זה שנתבטל "ה' שפתי תפתח". הביטול כרוך בפנייה כלפי מעלה כי זה לא יכול להיות משהו שאנחנו עושים.