תנא דבי רבי ישמעאל

מאמר

כ-8 דקות קריאה

תנא דבי רבי ישמעאל

מאור עיניים - טשערנוביל

בגמרא דסנהדרין תנא דבי רבי ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דים אמר אביי הילכך צריך למימרא מעומד. להבין הענין נקדים מה שאמרו רז״ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, כי כבר נודע כי סוד מיעוט הירח הוא כי נפלו כל המדריגות בסוד קטנות ומזה בא גם כן קטנות הדעת והגליות והמיתה.

והנה קטנות הדעת הוא בסוד מיעוט הירח, כי אנחנו ישראל עיקר כוונת הבריאה וכוונת הבורא ב״ה שנעבוד אותו בשלימות הדעת, והיה ראוי שהאדם תיכף בעת הולדו יהיה נולד עם הדעת השלם בכדי שיהא ראוי תיכף לעבודה השלימה שהיא צריכה הדעת השלם אך מה שמנהג העולם על פי הבורא ב״ה שהאדם בעת הולדו אינו ראוי לשום עבודת הבורא ובכל עת מוסיף והולך דעת יותר עד בהגיעו לי״ג שנים שאז נשלם בגידולו בכדי שיקרא איש כל זה הוא בבחינת סוד מיעוט הירח עבור קטרוג הלבנה שנתמעטה הירח ואנחנו בני ישראל מונין ללבנה ומשולים אליה כנודע על כן בא המיעוט בכל עניני האדם בכלל ובפרט שהדעת צריך להיות מקודם בבחינת מיעוט.

וגם סוד הגלות הוא גם כן סוד קטנות הדעת כנודע ואחר כך בא החידוש והגדלות לכל ישראל, אף שכהיום אינו בתמידות שהוא בסוד מילוי וחסרון ולעתיד בימי המשיח במהרה בימינו יהיה אור הלבנה כאור החמה, וכמו שאמר הכתוב וירחך לא יאסף כי אז יצאו כל המדריגות מן הקטנות ועל כן יהיה הרחבת הדעת השלם בלי בחינת קטנות קודם כמו שאמר הכתוב ומלאה הארץ דעת את ה׳ שיתרחב כל כך הדעת וההשגה על דרך שאמרו חז״ל שיהיה כל אחד ואחד מראה באצבעו ויאמר זה ה׳ קוינו לו שהכוונה הוא על השגת השכל והשגת אלהותו בגדלות הדעת, ועל כן יהיה עולם התחיה וביטול המיתה כי המיתה היא גם כן מקטנות הירח כאמור ואז יהיה תמידית בלי הפסק ובלי העדר הדעת הגדול שנזכה אז:

והנה נודע כי הלבנה אין לה אור מעצמה כי אם מה שמקבלת מן השמש כי כל מה שמתקרבת אל השמש ניתוסף אורה והיא בסוד ד׳ דלית המדריגה על דלית לה מגרמה כלום ואנחנו בני ישראל המשולים ללבנה אנו בסוד לבנה שאין לנו אור מצד עצמינו כי אם אור המאיר מלמעלה בסוד השמש. ומשה ויהושע היו בסוד חמה ולבנה כי משה הוא בסוד הדעת השלם בגדלות הדעת ויהושע לא היה לו אור כי אם מה שמסר לו והאיר עליו משה רבינו ע״ה, שהוא מה שאמרו ז״ל משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע - כי אינו רק בחינת מסירה ולא קבלה ממש כמשה עצמו ועל כן נאמר ביהושע (שמות ל״ג, י״א) נער לא ימיש מתוך האהל בחינת נער הוא קטנות שעל כן לא ימיש מתוך האוהל של משה להתקרב תמיד לאור השמש לקבל אור.

ולכך כשנסתלק משה רבינו ע״ה נשכחו ממנו שלש מאות הלכות בימי אבלו של משה על ידי שנתרחק מאור השמש שהשכחה היא גם כן מסוד מיעוט הירח, וכל זמן שיש מיעוט הירח אף שכביכול מתיחדין בבורא יתברך מכל מקום אינו כי אם בסוד זיווג אב״א כביכול כמו שאמר הכתוב (איכה ב׳, ג׳) השיב אחור ימינו וגו׳ וכמו שאמר הכתוב ויהיו לאחו׳ ולא לפנים.

ובשעת מתן תורה לישראל על ידי משה רבינו ע״ה שאז נתקן בחינת קטנות הירח שאז על ידי מתן תורה זכו שיצאו מכלל קטנות הדעת ובאו לדעת השלם שעבור זה נקרא דור דעה כנודע אשר על כן יצאו מגלות מצרים על שגם הדעת יצא ממיצר קטנות, ועל כן כתיב (שמות ל״ב, ט״ז) חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות חירות משעבוד מלכיות שכיון שזכו לדעת שלם שניתקן סוד המיעוט היה חירות מהכל ממלאך המות ומשיעבוד מלכיות שבא מסוד הקטנות כאמור למעלה ועל כן נאמר שם (שמות ל״ג, י״א) ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים על שהוא היה תמיד בגדלות הדעת לפי שורש נשמתו היה אצלו בחינת יחוד וזיווג פנים בפנים תמיד. וגם כלל ישראל בשעת מתן תורה קודם שחטאו בעגל נאמר (דברים ה׳, ד׳) פנים בפנים דבר ה׳ אל כל קהלכם וגו׳ שכל קהלכם זכו ליחוד בחינת פנים בפנים שהוא בחינת זיווג ויחוד בעת שאינו בקטנות ועל כן כשחטאו אחר כך בעגל נפלו ושבו למדריגת הקטנות ונעשה התפשטות הקטנות בכל המדריגות ששבו כולם

לבחינה הקודמת שלא נזכה עוד למדריגה זו בתמידיות עד ביאת הגואל צדקנו במהרה בימינו כמבואר למעלה ואצל משה נשאר מדריגתו על כן נאמר גם אחר זה ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים וגו׳ וכתיב אחר זה ויהושע בן נון נער לא ימיש וגו׳ שהוא היה גם כן בבחינת קטנות הירח כמן שכתבתי לעיל:

והנה בחינת זיווג פנים בפנים נקרא התכללות נוקבא בדכורא כי על ידי גדלות השלם בלי שום מיעוט שהוא גודל תשוקת ישראל אל הבורא יתברך כמו שאמרו רז״ל כל אחד ואחד מראה באצבעו ויאמר זה ה׳ קוינו לו נעשו אחדות עמו יתברך ומתכללין בו ונעשו אחדות אחד על ידי גודל ההתדבקות והתשוקה שמעוררין בעצמם לבורא יתברך שמו וגם גודל התשוקה שמתעורר כביכול בו יתברך לדבק בכנסת ישראל על ידי גודל השגתם, כי אנחנו בני ישראל בסוד נוקבא שאנו מקבלים כל השפעות ממנו יתברך כמו שאמר הכתוב (דברים ל״ג, ד׳) תורה צוה לנו משה וגו׳ אל תקרי מורשה אלא מאורסה ועל כן במתן תורה שנעשה אז בחינת זיווג פנים בפנים נאמר (שמות י״ט, י׳) לך אל העם וקדשתם וגו׳ שהוא סוד הקידושין לנוקבא ונעשה אז כביכול אחדות על ידי התכללות להקרא גם כן בשם דכר על ידי התכללות בחינת נוקבא בדכורא על ידי גודל התשוקה והאהבה אליו יתברך בגודל השגת הדעת בלי קטנות למשל באלף אלפי אלפים הבדלות זיווג הגשמי שעל ידי החשוקה נעשו התכללות נוקבא בדכורא שעל ידי זה בא ההולדה והיו לבשר אחד על שם התכללות ואחדות שנעשה מקודם ברוחם שמבלעדי זאת לא היה ההולדה להיות אחר כך לבשר אחד ועל כן נקרא השרוי בלא אשה רק פלג גופא כך בנמשל באלף אלפי אלפים הבדלות עד אין קץ ואין תכלית באלהותו יתברך עם כנסת ישראל שכשהוא בבחינת זיווג פנים בפנים נקרא כנסת ישראל בחינת דכר על שם התכללותה בבחינת דכר:

והנה אף שכעת אנו כנסת ישראל בסוד הקטנות והמיעוט מכל מקום בעת קידוש לבנה נעשה בחינת יחוד זה שהיה בשעת מתן תורה בבחינת זיווג פנים בפנים בסוד הגדלות ומילוי הלבנה, שעל כן נתעורר אז תשוקה ושמחה למי שיש בו רוח אלהות שמרגיש תענוג רוחני והתקרבות לבורא ב״ה להתקדש בקדושתו יתברך שמו שאז מה שהיה בחינת ד׳ דלית לה מגרמה כלום הועלתה ומתרפקת על דודה ביחוד אחד בהתכללותה

בבחינת דכר ועל כן יש קבלה כי מעת קידוש הלבנה לא ידאג שימות באותו החודש כי בעבור שבא לבחינת פנים בפנים וגדלות יצא מן המיעוט בעת קידוש הלבנה ועל כן יצא מכל הדברים שהוא בסוד המיעוט ויצא מן המיתה כי הלא היא מסוד המיעוט גם כן כמבואר למעלה ונעשה כיום שהיה בשעת מתן תורה שהיה חירות ממלאך המות וזה מספיק לו לכל החודש שלא ימות במיתה הבאה מסוד הקטנות: וזהו תנא דבי ר״י אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פני דייקא שאלמלי לא זכו ישראל בזמן הזה שאנו בסוד הקטנות אלא להקביל פני אביהם בחינת זיווג פנים בפנים כאמור שהוא פעם אחד בחודש בעת קידוש לבנה שאז נעשה בחינת פנים בפנים דים שעל ידי כן נעשה בחינת הולדה בעבודתו יתברך שמו שנתכללו אז על ידי מצות קידוש הלבנה בו יתברך להיות אחדות עמו יתברך להיות עבודתו אליו ודביקותו בו יתברך:

אמר אביי הלכך צריך למימריה מעומד: דנודע כי מילין דדכורא הוא מעומד ומילין דנוקבא הוא בישיבה כנודע ועל כן כאן בעת קידוש לבנה שאז מתכללת בחינת נוקבא כביכול בדכורא ונקרא דכר ונחשב המצוה מילין דדכורא שהוא מעומד ועל כן נקרא קידוש לבנה בסוד הקידושין כביכול עם דודה: ועל כן נאמר (שיר השירים ח׳, ה׳) מי זאת עולה וגו׳ מתרפקת פירוש מתחברת על דודה פירוש עם דודה באחדות והתכללות אחד.

וכן בשעת עסק התורה מי שזוכה להיות עוסק לשמה בדחילו ורחימו במוחין גדולים על ידי זה יוצא גם כן מבחינת קטנות ומיעוט הירח ובא לבחינת גדלות הדעת ומוחין גדולים והתקרבות גדול לבורא ברוך הוא וברוך שמו שמרגיש בנפשו התכללות והתקשרות באהבתו יתברך שמו בעולם מאוד ודביקות גדולה בחינת מעין שהיה בשעת מתן תורה שהוא זיווג פנים בפנים והתכללות בחינת נוקבא בבחינת דכר שיוצא אז מכל המיעוטין שעל כן אמרו אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה שהוא חירות משיעבוד מלכיות שהוא הגלות שבא מסוד המיעוט ועל ידי שהוא בא לגדלות והרחבת הדעת אינו חל עליו הגלות כמאמר חז״ל מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכן נמי חירות ממלאך המות כמו שמצינו בכמה תנאים ואמוראים ודוד המלך ע״ה שעל שם שהיו

עוסקים בתורה לא יכול להם וכל זה בעוסק בתורה באופן האמור שיוצא אז מכלל המיעוט שאז נעשה אצלו בחינת מעין שהיה בשעת מתן תורה בכלליות ומעין שיהיה בעת המשיח במהרה בימינו בתמידות:

אך שכהיום הוא בהפסק שאינו כי אם כשעוסק בתורה לשמה בדחילו ורחימו שנעשה על ידי עסק התורה ההיא יחוד בבחינת פנים בפנים שאז אין דינים כלל מאחר שנתאחד ונתכלל עמו יתברך להקרא בשם דכר, וטעם הדבר הוא כי התורה היא בסוד הבינה ובינה מינה דינין מתערין ואין הדינים נמתקים אלא בשרשם כשמביאים אותם לשרשם נמתקים כמו שאמר הכתוב (משלי ח׳, י״ד) אני בינה לי גבורה שעל ידי שאני בינה לי גבורה צריך לבוא עם בחינת הגבורות שהם הדינים אלי להביאם בתוך התורה ששם נמתקים על ידי התכללות בזיווג פנים בפנים בבחינת דכר עמו יתברך שהוא אחדות עמו יתברך ומאחר שנעשה אחדות אין שום דין שולטת כלל שהוא בא מסוד מיעוט וצמצום ובעבור שהוא בא לגדלות הדעת אין שם דינין כלל ואם כן מה שהיה בחינת ד׳ דלית לה מגרמה כלום נתאחד עמו יתברך ואז נקרא גומל דלים שהוא גומל חסד עם מדריגות בחינת ד׳ לקשרה בחי החיים טוב הגמור להיות נקרא בשמו בחינת דכר:

ואפשר לומר שזהו מה שאמרו רז״ל במסכת שבת אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילתא דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו א״ב אלף בינה ג״ד גומל דלים - שהכוונה היא כאמור אתו דרדקי פירוש דרדקי הוא קטנות בחינת נער שהוא בקטנות הדעת שבחינת דרדקי שהוא קטנות הדעת בא האידנא לבי מדרשא פירוש שמקטנות בא אל התורה שהוא בחינת בי מדרשא פנימית המדרש שהיא התורה שנקרא מדרש חכמים שכל הקטנות והדינין שהם בחינת דרדקי אתו להתורה ונתמתקו שם כי התורה שורש הדינים וזה שאמרו אלף בינה אלף הוא לשון לימוד כמו שכתוב (איוב ל״ג, ל״ג) ואאלפך חכמה שעל ידי שתלמוד הבינה גומל דלים ויהא מיתוק הדינים שבאים מסוד הצמצום והקטנות ותבוא לכלל גדלות הדעת השלם ואז גומל דלים שתגמול חסד לבחינת ד׳ דלית לה מגרמה כלום ותבוא להתכללות בבחינת דכר שאין שם דינים רק חירות ממלאך המות ומשיעבוד מלכיות.

וזה שאמרו שאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו פירוש כי מה שבא האידנא להתורה בחינת קטנות ונעשה גדלות בחינת פנים בפנים כמו שהיה בשעת מתן תורה וכמו שיהיה לעתיד הוא דבר שאפילו בימי יהושע בן נון וכו׳ ששם היה קטנות הדעת בסוד מיעוט הירח כמו שאמרו פני יהושע כפני לבנה להורות על התפשטות הקטנות שהיה אז כמו שאמר הכתוב נער לא ימיש וגו׳ שהיה אז בחינת נער וקטנות בלא התכללות נוקבא בדכורא להקרא בשם דכר.

ומפני מיעוט הירח שנתפשט בכל דבר אמרו בש״ס בענין שעיר דראש חודש הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח כי כל התרחקות ישראל מהבורא ב״ה הכל בסיבת קטנות הדעת כי מי שיש לו דעת השלם שמיוחד ומקושר בו יתברך בבחינת זיווג פנים בפנים בודאי אין חטא בא על ידו וכל מה שחוטאין הכל בשביל חסרון הדעת, כמו שאמרו רז״ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות: וזהו הביאו עלי כפרה פירוש כביכול אני הגורם על שמיעטתי את הירח אבל באמת הבחירה ניתנה לישראל שניתן להם בהתערבות טוב ורע ויכולין לבחור בטוב ועל כן עיקר הכפרה עליהם אבל שהוא יתברך אמר כביכול עלי על שמיעטתי כו׳ כי בלא המיעוט לא היה בחינת רע כלל והיו כולם עובדי ה׳ כמו בביאת משיח צדקנו אלא שהצורך בזמן הזה להיות הכל בסוד המיעוט כנודע עד שיתוקן כל הקטנות ואז ומלאה הארץ דעה את ה׳ אמן נצח סלה ועד, ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

מאמר מבואר

כ-16 דקות קריאה

תנא דבי רבי ישמעאל

מאור עיניים – טשערנוביל

בגמרא דסנהדרין תנא דבי רבי ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דים אמר אביי הילכך צריך למימרא מעומד. להבין הענין נקדים מה שאמרו רז״ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, כי כבר נודע כי סוד מיעוט הירח הוא כי נפלו כל המדריגות בסוד קטנות ומזה בא גם כן קטנות הדעת והגליות והמיתה.

הגמרא בסנהדרין אומרת על קידוש לבנה – שנחשב כהקבלת פני שכינה, וגדולה מעלתו כ"כ עד שאפי' אם היינו זוכים רק לקדש את הלבנה פעם בחודש ולהקביל את פני אבינו שבשמים – זה היה מספיק, ולכן צריך לאומרו מעומד. וצריך להבין מה העניין של קידוש לבנה ומפני מה מעלתו כ"כ גדולה. והביאור הוא בהקדים: שחז"ל אומרים ש"פני משה כחמה ופני יהושע כלבנה", כלומר משה רבינו נרמז בחמה־שמש שמאירה, ויהושע נרמז בלבנה־ירח – שהקב"ה הקטינה יותר מהשמש, וכל אורה הוא ממה שמקבלת מאור השמש שמאירה לה.

הלבנה רומזת למלכות שהיא המציאות כולה, ו'ההקטנה' שלה רומזת לירידה של כל המציאות ב'קטנות' – כלומר לחסרון וחוסר שלמות שמתבטאת ב'קטנות הדעת' בגלות ואף במיתה.

כאמור, מיעוט הלבנה מתבטא ב'קטנות הדעת' שלנו. אנחנו – ישראל נמשלים ללבנה, בגלל שכמותה – אנו מקבלים את השפע והחיות מ'החמה' – ה' (ולכן גם אנו מונים ללבנה ולא לחמה כמו הגוים), וכל מטרת בריאת העולם היתה ע"מ שאנו נעבוד את ה' ונהיה עמו בקשר, וכשאנו זוכים לעבוד אותו ולהיות עמו בקשר זה נקרא שאנו זוכים ל'שלמות הדעת', ואילו כשאנו לא זוכים – זה 'קטנות הדעת'.

הסדר בעולם הוא שקודם כל יש 'קטנות' ורק אח"כ מגיעים לגדלות ושלמות. כך זה בחיים הרגילים וגשמיים של אדם – שקודם כל הוא תינוק ללא דעת וככל שגדל יותר כך מתווסף לו דעת עד שהוא כבר נהיה 'גדול' ו'בר דעת' וראוי לתפקידו כאדם. וכך זה כמובן גם ברוחניות בעבודת ה' – שבהתחלה אדם עוד לא מוכשר ומסוגל לעבוד את ה' וככל שגדל ומתרבה בו הדעת הוא יכול יותר ויותר לעבוד את ה'.

לכאו' לא ברור למה ה' ברא את המציאות בצורה כזאת שהכל בהדרגה, הרי היה כדי יותר שהכל מתחילתו יהיה מוכשר ובנוי לתפקידו הסופי ויגיע ל'גדלות' ללא ה'קטנות' שקודמת אליה. אלא שבאמת מלכתחילה' יצר את המציאות בשלמות וגדלות שלה (כמו שרואים בזה שאדם הראשון נברא מלכתחילה כאדם בן שלושים כמו שחז"ל מתארים), וכל 'הקטנות' היא תוצאה של 'מיעוט הלבנה' – בגלל שהתלוננה שהיא והחמה הם "שתי מלכים שמשמשים בכתר אחד" – כלומר היה לה גאווה והפריע לה שהחמה גם היא מאירה בדיוק כמוה, ובפנימיות הקטרוג והמחשבה שהייתה לנו – ישראל שנמשלים ללבנה היא – שאם באמת לא היתה קטנות ועבודה ע"מ להגיע לגדלות ושלמות היה לנו המון ישות וגאווה ומחשבה שכביכול אנו 'מחיים' את עצמנו, ולכן ה' 'מיעט' את הלבנה ועימה את כל המציאות ויש קטנות שקודמת לגדלות.

הסדר של קטנות וגדלות – קיים גם בחיים שלנו כחלק מעם ישראל, הגלות היא קטנות שאין כמותה ואח"כ ממנה אנו נצא לגאולה השלימה שהיא הגדלות. בגלות אנו ממש כמו הלבנה שאורה משתנה, גדל וקטן כל הזמן, וככה גם אנו בגלות כל הזמן עולים ויורדים לפעמים ממש קשה לנו ולפעמים קצת פחות... ואילו לעת"ל בגאולה 'יהיה אור הלבנה כאור החמה', המציאות כולה תואר באור ה' בתמידיות וללא שינוי וירידה לקטנות כמו עכשיו, וממילא גם כל המדרגות והרבדים במציאות ובתוכנו שהיו ב'קטנות' – יתבררו ויצאו מקטנותם ע"י האור של ה' שימלא את המציאות כולה, כמו שכ' "ומלאה הארץ דעה את הוי' " ועד כדי כך ההשגה ואור ה' יתרחבו עד שכמו שחז"ל אומרים 'כ"א מראה באצבעו ואומר זה ה' קוינו לו', והכוונה בזה שיתברר ויורגש אצלנו כ"כ החיות של ה' שמחייה אותנו – עד שלא יהיה צורך כבר בקטנות כאמור, ומכיוון שכך יתבטלו כל מדרגות הקטנות – שהמיתה היא אחת מהם, ולכן יהיה אז 'עולם התחיה' ויפסיקו למות, והכל יהיה ללא הפסק וההעדר שכולו הוא ממיעוט הירח.

הלבנה אין לה אור מצד עצמה וכל האור שלה הוא ממה שמקבלת מהשמש, כמה שהיא מתקרבת אל השמש ככה היא מוארת יותר ומתוך כך גם מאירה יותר. התכונה הזאת היא ממש התכונה של האות ד' – שרומזת ש'לית לה מגרמה כלום' – אין לה מעצמה שום דבר וכל מה שיש לה הוא ממה שמאירים ונותנים לה. ולכן אנחנו – ישראל נמשלים ללבנה – שהרי אין לנו מעצמינו כלום אלא רק מה'. וזהו גם הביאור להקבלה של משה ויהושע לחמה ולבנה: שמשה רבינו הוא כמו החמה ששלמה ומלאה באור שלה – הוא מלא ושלם ב'דעת' ובתורה שקיבל מה', והוא 'מסר' והשפיע את אור התורה ליהושע שהוא כדוגמת הלבנה – התבטל לגמרי לחמה־משה והרגיש שאין לו מעצמו כלום רק מה שמשה רבינו השפיע ולימד אותו. לכן חז"ל כשבאו לתאר את קבלת יהושע ממשה רבינו תיארו זאת בל' 'מסירה' – "ומסר ה ליהושע", מכיוון שלא קיבל אותה בעצמו כמו משה שהתורה נקראת על שמו, אלא רק 'מסר' אותה. ולכן גם התורה קוראת לו "נער" מכיוון שהיה כנער שהוא בקטנות ואין לו דעת, ולכן גם כ' עליו "לא ימוש מתוך האוהל" – הוא היה צריך לקבל ולהיות תמיד באוהל העדות עם משה שהרי מעצמו אין לו כלום.

ולכן גם כשנפטר משה רבינו נשתכחו מיהושע שלוש מאות הלכות, כי יהושע עצמו הוא היה כלבנה שאין לה מעצמה כלום וכל אורה והגדלות שלה הוא רק מצד השמש שמאירה בה, וכשהשמש-משה כבר לא מאירה – אז 'מתמעט אורה' והיא נופלת לקטנות. השכחה היא בעצם 'סממן' של קטנות וחסרון, ולכן נשכחו מיהושע ההלכות כשמשה נפטר.

ובחזרה אלינו, כשאנו בקטנות (בין אם באופן כללי בגלות, ובין באופן פרטי ב'קטנות הדעת') בעצם ה' לא מאיר ונוכח אצלנו, והמשמעות של זה היא שברור שתמיד אנו מאוחדים עם ה' ואפשר לעבוד אותו גם בקטנות, אלא שזה יהיה במצב של 'אחור באחור' – כלומר בלי שה' 'יחזיר ויאיר לנו פנים' ובעצם ללא שנרגיש ונחוש את ההענות שלו לקשר ולחיבור שלנו איתו.

ובשעת מתן תורה לישראל על ידי משה רבינו ע״ה שאז נתקן בחינת קטנות הירח שאז על ידי מתן תורה זכו שיצאו מכלל קטנות הדעת ובאו לדעת השלם שעבור זה נקרא דור דעה כנודע אשר על כן יצאו מגלות מצרים על שגם הדעת יצא ממיצר קטנות, ועל כן כתיב (שמות ל״ב, ט״ז) חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות חירות משעבוד מלכיות שכיון שזכו לדעת שלם שניתקן סוד המיעוט היה חירות מהכל ממלאך המות ומשיעבוד מלכיות שבא מסוד הקטנות כאמור למעלה ועל כן נאמר שם (שמות ל״ג, י״א) ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים על שהוא היה תמיד בגדלות הדעת לפי שורש נשמתו היה אצלו בחינת יחוד וזיווג פנים בפנים תמיד. וגם כלל ישראל בשעת מתן תורה קודם שחטאו בעגל נאמר (דברים ה׳, ד׳) פנים בפנים דבר ה׳ אל כל קהלכם וגו׳ שכל קהלכם זכו ליחוד בחינת פנים בפנים שהוא בחינת זיווג ויחוד בעת שאינו בקטנות ועל כן כשחטאו אחר כך בעגל נפלו ושבו למדריגת הקטנות ונעשה התפשטות הקטנות בכל המדריגות ששבו כולם לבחינה הקודמת שלא נזכה עוד למדריגה זו בתמידיות עד ביאת הגואל צדקנו במהרה בימינו כמבואר למעלה ואצל משה נשאר מדריגתו על כן נאמר גם אחר זה ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים וגו׳ וכתיב אחר זה ויהושע בן נון נער לא ימיש וגו׳ שהוא היה גם כן בבחינת קטנות הירח כמן שכתבתי לעיל:

במתן תורה נתקנה הקטנות שנוצרה ממיעוט הלבנה ע"י שנתנה התורה שמנכיחה את ה' בעולם וכל בריאת העולם היתה בשביל נתינתה, וממילא נתקנה הקטנות וכבר לא היה בה צורך, ועם ישראל זכה לצאת מקטנות הדעת שהיינו נתונים בו במצרים – שהיא 'מיצר הדעת' לגדלות והרחבת הדעת שיש בתורה הקדושה, עד שאותו דור עצמו זכה להיקרות 'דור דעה'. ומכיוון שכך זכינו ל'חירות' (שחז"ל דורשים מל' הפס' "חרות על הלוחות" אל תיקרי חרות אלא חירות) – חירות ממלאך המוות ומשיעבוד מלכויות שכולם הם כאמור תוצאה של הקטנות, ולכן גם זכינו שה' ידבר איתנו פנים בפנים כמו שכ' "פנים בפנים דיבר ה' אל כל קהלכם" – שה' דיבר עם כולנו פנים בפנים. אלא שכשחטאנו בעגל נפלנו וחזרנו לקטנות, וזה גרם לכל העולם לחזור לחיסרון וחוסר השלמות שלו, עד ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש שאז יתוקן העולם כולו; והיחיד שאצלו נשארה המדרגה של הגדלות – זה משה רבינו, שאיתו ה' דיבר תמיד פנים בפנים, מה שאפי' יהושע לא זכה משום היותו בעצמו במדרגת 'לבנה' כאמור.

והנה בחינת זיווג פנים בפנים נקרא התכללות נוקבא בדכורא כי על ידי גדלות השלם בלי שום מיעוט שהוא גודל תשוקת ישראל אל הבורא יתברך כמו שאמרו רז״ל כל אחד ואחד מראה באצבעו ויאמר זה ה׳ קוינו לו נעשו אחדות עמו יתברך ומתכללין בו ונעשו אחדות אחד על ידי גודל ההתדבקות והתשוקה שמעוררין בעצמם לבורא יתברך שמו וגם גודל התשוקה שמתעורר כביכול בו יתברך לדבק בכנסת ישראל על ידי גודל השגתם, כי אנחנו בני ישראל בסוד נוקבא שאנו מקבלים כל השפעות ממנו יתברך כמו שאמר הכתוב (דברים ל״ג, ד׳) תורה צוה לנו משה וגו׳ אל תקרי מורשה אלא מאורסה ועל כן במתן תורה שנעשה אז בחינת זיווג פנים בפנים נאמר (שמות י״ט, י׳) לך אל העם וקדשתם וגו׳ שהוא סוד הקידושין לנוקבא ונעשה אז כביכול אחדות על ידי התכללות להקרא גם כן בשם דכר על ידי התכללות בחינת נוקבא בדכורא על ידי גודל התשוקה והאהבה אליו יתברך בגודל השגת הדעת בלי קטנות למשל באלף אלפי אלפים הבדלות זיווג הגשמי שעל ידי החשוקה נעשו התכללות נוקבא בדכורא שעל ידי זה בא ההולדה והיו לבשר אחד על שם התכללות ואחדות שנעשה מקודם ברוחם שמבלעדי זאת לא היה ההולדה להיות אחר כך לבשר אחד ועל כן נקרא השרוי בלא אשה רק פלג גופא כך בנמשל באלף אלפי אלפים הבדלות עד אין קץ ואין תכלית באלהותו יתברך עם כנסת ישראל שכשהוא בבחינת זיווג פנים בפנים נקרא כנסת ישראל בחינת דכר על שם התכללותה בבחינת דכר:

כאמור כשאנחנו נמצאים ב'גדלות' – הקשר שלנו עם ה' הוא בבחינת יחוד וזיווג 'פנים בפנים'.

בזיווג וחיבור של פנים בפנים מתבטא הקשר והחיבור המיוחד ביותר – שבו האיש והאישה 'מתכללים' אחד בשני והופכים להיות ממש 'אחד' ("והיו לבשר אחד" – בין לפירוש שזהו בתולדות המשותפים, ובין לפירוש שהיינו עצם החיבור שלהם יחד), ההתכללות הזאת היא פועל יוצא של האהבה ביניהם עד כדי שהם מסתכלים על עצמם כמשהו אחד, אלא שפן נוסף שיש בהתכללות הזאת היא שמרוב אהבה וחיבה לשני – כל אחד מהם מוצא ומפתח בתוכו את המעלות והדברים המיוחדים שרואה בשני – כך שהאיש מגלה בתוכו צדדים 'נקביים' והאשה מוצאת בתוכה תכונות 'זכריות', ולכן במידה רבה מי שעדיין לא התחתן יש לו כביכול רק חצי גוף (–'פלג גופא') – שהרי חסרים לו עדיין הצדדים המשלימים בתוכו שיוכל לקבלם כאמור רק מבן זוגו.

הקשר שלנו עם ה' הוא כדוגמת איש ואשה ('דכר ונוקבא'), וכשאנחנו זוכים להיות ב'גדלות', וכביכול לראות את 'אלוקינו שקיוינו לו' – אנו משיגים ומרגישים את תלותנו והזדקקותנו הקיומית לה', ואנו משתוקקים להידבק ולהתחבר עם ה' ממש כאשה לבעלה (וכמו שדרשו חז"ל על הפס' "תורה צווה לנו משה מורשה" אל תיקרי מורשה אלא מאורסה – שאנו כאשה מאורסת לה') ואף יותר מכך, והתשוקה שלנו לה' – כביכול מעוררת את ה' לרצות ולהשתוקק אלינו גם כן, עד שאנו מתייחדים איתו ממש. וכשם שביחוד גשמי בין איש לאשה יש 'התכללות' בה כל אחד מגלה בתוכו את הרבדים של בן זוגו – כך בקשר עם ה' יש התכללות ואנו לפעמים נחשבים כ'זכר' ומשפיע (ועש"ז אנו נקראים 'כנסת ישראל').

במתן תורה זכינו ליחוד עם ה' (כמו שכ' "ביום חתונתו" שדרשו חז"ל על מתן תורה) פנים בפנים ממש, ולכן ה' ציווה אותנו להתקדש "לך אל העם וקדשתם" – ממש כאשה לבעלה.

והנה אף שכעת אנו כנסת ישראל בסוד הקטנות והמיעוט מכל מקום בעת קידוש לבנה נעשה בחינת יחוד זה שהיה בשעת מתן תורה בבחינת זיווג פנים בפנים בסוד הגדלות ומילוי הלבנה, שעל כן נתעורר אז תשוקה ושמחה למי שיש בו רוח אלהות שמרגיש תענוג רוחני והתקרבות לבורא ב״ה להתקדש בקדושתו יתברך שמו שאז מה שהיה בחינת ד׳ דלית לה מגרמה כלום הועלתה ומתרפקת על דודה ביחוד אחד בהתכללותה בבחינת דכר ועל כן יש קבלה כי מעת קידוש הלבנה לא ידאג שימות באותו החודש כי בעבור שבא לבחינת פנים בפנים וגדלות יצא מן המיעוט בעת קידוש הלבנה ועל כן יצא מכל הדברים שהוא בסוד המיעוט ויצא מן המיתה כי הלא היא מסוד המיעוט גם כן כמבואר למעלה ונעשה כיום שהיה בשעת מתן תורה שהיה חירות ממלאך המות וזה מספיק לו לכל החודש שלא ימות במיתה הבאה מסוד הקטנות:

למרות שאנו נמצאים בכללות בקטנות ואיננו זוכים להיות בגדלות והתקשרות תמידית עם ה' – בכל זאת ה' זיכה אותנו במצווה ייחודית ומיוחדת של קידוש לבנה, שבה הלבנה שכאמור 'לית לה מגרמה כלום' ומרמזת אלינו, עולה ו'מתרפקת על דודה'-ה' ו'מתכללת' איתו ממש כמו שזכינו במתן תורה, ובה כל מי שיש לו לב זך ונקי זוכה להרגיש ולחוש קרבת ה' מיוחדת ותענוג גדול.²² וזהו גם הטעם למה שהובא בקדמונים שמי שעשה קידוש לבנה לא יחשוש שימות באותו חודש – שהרי בקידוש לבנה מאיר 'גדלות' ממש כמו במתן תורה, וממילא אנו זוכים ל'חירות' ויציאה מהקטנות וכל 'תסמיניה' ובתוכם המיתה ושאר מרעין בישין.

ולכן אמר ר' ישמעאל 'שאלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דים': שהרי בקידוש לבנה אנו זוכים לגדלות וחירות מעין מה שהיה במתן תורה ומה שיהיה בגאולה השלימה במהרה – שנזכה ליחוד פנים בפנים עם ה', שאם רק נשכיל ונשים לב נוכל להתחדש בכל בקשר עם ה' ולהיוולד מחדש ממש ברוחניות.

אמר אביי הלכך צריך למימריה מעומד: דנודע כי מילין דדכורא הוא מעומד ומילין דנוקבא הוא בישיבה כנודע ועל כן כאן בעת קידוש לבנה שאז מתכללת בחינת נוקבא כביכול בדכורא ונקרא דכר ונחשב המצוה מילין דדכורא שהוא מעומד ועל כן נקרא קידוש לבנה בסוד הקידושין כביכול עם דודה: ועל כן נאמר (שיר השירים ח׳, ה׳) מי זאת עולה וגו׳ מתרפקת פירוש מתחברת על דודה פירוש עם דודה באחדות והתכללות אחד.

אביי אומר על דברי ר' ישמעאל דלעיל שמפאת מעלת קידוש לבנה צריך לאומרו מעומד. ע"פ מה שביארנו יובן הסוד בזה שצריך לעמוד: יש כלל שמקורו בזוהר הק' שכל דבר שהוא בשורשו ועיקרו שייך לדכורא-זכר – צריך להעשות בעמידה, ומה שלנוקבא-נקבה – נעשה בעמידה. ומכיוון שכאמור בקידוש לבנה הנוקבא עולה ומתכללת בדכורא – עולה שעיקר הקידוש לבנה הוא מצד הדוכרא, ולכן צריך לעשותו בעמידה.

וזהו הרמז בשם קידוש לבנה – מלשון קידושין שהחתן מקדש את הכלה, וכך ה' כביכול מקדש אותנו ומיחד אותנו לו, וזהו משמעות הפס' שנדרש על קידוש לבנה "מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה" – שאנו בשעת קידוש לבנה עולים ומתחברים עם דודנו-ה'.

וכן בשעת עסק התורה מי שזוכה להיות עוסק לשמה בדחילו ורחימו במוחין גדולים על ידי זה יוצא גם כן מבחינת קטנות ומיעוט הירח ובא לבחינת גדלות הדעת ומוחין גדולים והתקרבות גדול לבורא ברוך הוא וברוך שמו שמרגיש בנפשו התכללות והתקשרות באהבתו יתברך שמו בעולם מאוד ודביקות גדולה בחינת מעין שהיה בשעת מתן תורה שהוא זיווג פנים בפנים והתכללות בחינת נוקבא בבחינת דכר שיוצא אז מכל המיעוטין שעל כן אמרו אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה שהוא חירות משיעבוד מלכיות שהוא הגלות שבא מסוד המיעוט ועל ידי שהוא בא לגדלות והרחבת הדעת אינו חל עליו הגלות כמאמר חז״ל מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכן נמי חירות ממלאך המות כמו שמצינו בכמה תנאים ואמוראים ודוד המלך ע״ה שעל שם שהיו עוסקים בתורה לא יכול להם וכל זה בעוסק בתורה באופן האמור שיוצא אז מכלל המיעוט שאז נעשה אצלו בחינת מעין שהיה בשעת מתן תורה בכלליות ומעין שיהיה בעת המשיח במהרה בימינו בתמידות:

אפשר להגיע ולזכות למעלה של יציאה מקטנות לגדלות ויחוד פנים בפנים – גם ע"י לימוד התורה הקדושה. כשלומדים תורה 'בדחילו ורחימו' מתוך התקשרות לה' ותשומת לב לכך שהתורה היא דבר ה', וה' ממש מדבר אתנו בתוכה – אנחנו יכולים לצאת מהקטנות ש'אוטמת' אותנו ומונעת ממנו לחוש את החיות של ה' והתלות שלנו בה, ולהיכנס ל'גדלות' שהיא ההכרה עד כמה אנו זקוקים לה' – מה שגורם לתשוקה להתחבר ולהתכלל במקורנו-ה' מתוך אהבה ודבקות פנים בפנים, ממש כמו בשעת מתן תורה.

כאמור, הגדלות והקשר פנים בפנים עם ה', 'מוציא' אותנו מכל ה'מיעוטים' הקיימים מצד 'מיעוט הלבנה' – ומוציא אותנו לחירות מכל רבדי ה'קטנות' ובתוכם עול מלכות, עול דרך ארץ וכן עול מלאך המוות, כמו שחז"ל מתארים על דוד המלך ועוד תנאים ואמוראים שכשעסקו בתורה מלאך המוות לא היה יכול לשלוט בהם, ממש כמו שזכינו בשעת מתן תורה וכמו שיהיה בביאת משיח צדקנו במבי"א בתמידיות.

אך שכהיום הוא בהפסק שאינו כי אם כשעוסק בתורה לשמה בדחילו ורחימו שנעשה על ידי עסק התורה ההיא יחוד בבחינת פנים בפנים שאז אין דינים כלל מאחר שנתאחד ונתכלל עמו יתברך להקרא בשם דכר, וטעם הדבר הוא כי התורה היא בסוד הבינה ובינה מינה דינין מתערין ואין הדינים נמתקים אלא בשרשם כשמביאים אותם לשרשם נמתקים כמו שאמר הכתוב (משלי ח׳, י״ד) אני בינה לי גבורה שעל ידי שאני בינה לי גבורה צריך לבוא עם בחינת הגבורות שהם הדינים אלי להביאם בתוך התורה ששם נמתקים על ידי התכללות בזיווג פנים בפנים בבחינת דכר עמו יתברך שהוא אחדות עמו יתברך ומאחר שנעשה אחדות אין שום דין שולטת כלל שהוא בא מסוד מיעוט וצמצום ובעבור שהוא בא לגדלות הדעת אין שם דינין כלל ואם כן מה שהיה בחינת ד׳ דלית לה מגרמה כלום נתאחד עמו יתברך ואז נקרא גומל דלים שהוא גומל חסד עם מדריגות בחינת ד׳ לקשרה בחי החיים טוב הגמור להיות נקרא בשמו בחינת דכר:

במציאות הנוכחית לפני התיקון השלם, גם ה'גדלות' והיציאה מ'הקטנות' והדינים שאנו זוכים עליה בלימוד התורה – תלויה ומותנת בדבקות ו'בדחילו ורחימו' שלנו בתורה ובנותנה, שאז מתוך החיבור וה'ההתכללות' עם ה' (–'דכר') ה'מיעוטים' והחסרונות שלנו מתמלאים, וכשאנו לומדים בחיצוניות וללא חיבור והתקשרות לה' – אז באמת אנו לא זוכים לזה.

הטעם לכך הוא: ששורש התורה הוא מספירת הבינה, שבנמשל היא האמא ש'מפתחת' את הולד בתוכה. התפתחות הולד ואח"כ הילד, היא מכוח הגבורה והצמצום שמפתחת את העובר ממצבו הגולמי והבלתי נפרד מהאמא – גורמת לו להיות 'יצור עצמאי', מעמידה כל אבר בו במקומו וכן 'מזקקת' כל אחד מהם לתפקידו המיוחד. מטעם זה ה'בינה' (–שבהסבר הפשוט היא זאת ש'מפתחת' את ה'ברק' הרעיוני של ספירת החכמה) היא שורש הגבורה והדין ועומדת בראש קו השמאל, אלא שכאמור באמת בבינה-שורש הגבורה והדין – הגבורות באמת טובות מועילות ו'מתוקות'.

התורה כאמור שורשה מהבינה ('עשרת הדברות מפי הגבורה שמענו'), והיא יכולה להראות לעיננו כחכמה ואוסף דינים שאינם 'נוגעים' ושייכים באמת לה', ובעצם ש'הגבורה' שע"י התורה נתנה לנו – תהיה בשבילנו מחסום ודבר שיפריע לנו להידבק בה' ע"י התורה, למרות שבעצם באמת כל הגבורה והצמצום שקיים בתורה – הוא רק כדי שנוכל 'לתפוס' ולהשיג את התורה במוחנו וכך להתקשר לה'.

כדי 'להמתיק את הדינים' אנו צריכים לגלות ולשים לב ל'שורשם' – שהם נבראו לטובתנו בשביל שנוכל להדבק בה' לעבוד אותו ולהתקשר בו 'פנים בפנים'. כשאנו באמת מתקשרים בה' ברצון ותשוקה 'פנים בפנים' – אז אנו כביכול מתכללים ממש בה' וממילא הגבורות כבר חסרות חשיבות ולא קיימות, ומתגלה המציאות האמיתית שלנו ושל כל המציאות – שאין לנו מעצמינו כלום (ואנו ממש בבחי' 'נקבה'), וה' הוא זה משפיע לנו (בבחי' 'זכר'), והכל בטל אליו וממנו ממש.

ואפשר לומר שזהו מה שאמרו רז״ל במסכת שבת אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילתא דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו א״ב אלף בינה ג״ד גומל דלים- שהכוונה היא כאמור אתו דרדקי פירוש דרדקי הוא קטנות בחינת נער שהוא בקטנות הדעת שבחינת דרדקי שהוא קטנות הדעת בא האידנא לבי מדרשא פירוש שמקטנות בא אל התורה שהוא בחינת בי מדרשא פנימית המדרש שהיא התורה שנקרא מדרש חכמים שכל הקטנות והדינין שהם בחינת דרדקי אתו להתורה ונתמתקו שם כי התורה שורש הדינים וזה שאמרו אלף בינה אלף הוא לשון לימוד כמו שכתוב (איוב ל״ג, ל״ג) ואאלפך חכמה שעל ידי שתלמוד הבינה גומל דלים ויהא מיתוק הדינים שבאים מסוד הצמצום והקטנות ותבוא לכלל גדלות הדעת השלם ואז גומל דלים שתגמול חסד לבחינת ד׳ דלית לה מגרמה כלום ותבוא להתכללות בבחינת דכר שאין שם דינים רק חירות ממלאך המות ומשיעבוד מלכיות.

ע"פ זה אפשר לבאר את מאמר חז"ל במס' שבת: שבאו נערים (–'דרדקי') לבית המדרש ודרשו את פירוש האותיות באופן שאפילו בימי יהושע בן נון לא דרשו, שא' וב' – הם ראשי־תבות של 'אלף בינה', וג' וד' הם ראשי־תבות של 'גומל דלים'. שאפשר לבאר ש'דרדקי' רומז ל'קטנות הדעת' – מל' נער שאין לו עדיין דעת, ו'הקטנות' באה ונכנסה לבית המדרש – כלומר לתורה, שכמו שביארנו היא שורש הדינים והגבורות, ואמרו 'אלף בינה' – מלשון לימוד כמו שאומר הפס' "אאלפך חכמה", כלומר ע"י הלימוד תורה־'בינה' בהתקשרות עם ה' – יתבטלו ו'יומתקו' הדינים ו'הקטנות', ונבוא ל'גדלות הדעת', וזהו ההמשך 'גומל דלים' – שה' גומל איתנו־הדלים שאין לנו מעצמינו כלום – חסד, ומוציא אותנו לחירות ממלאך המוות ומשעבוד מלכויות.

וזה שאמרו שאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו פירוש כי מה שבא האידנא להתורה בחינת קטנות ונעשה גדלות בחינת פנים בפנים כמו שהיה בשעת מתן תורה וכמו שיהיה לעתיד הוא דבר שאפילו בימי יהושע בן נון וכו׳ ששם היה קטנות הדעת בסוד מיעוט הירח כמו שאמרו פני יהושע כפני לבנה להורות על התפשטות הקטנות שהיה אז כמו שאמר הכתוב נער לא ימיש וגו׳ שהיה אז בחינת נער וקטנות בלא התכללות נוקבא בדכורא להקרא בשם דכר.

וזה הכוונה במה שאמרו שם – שאפילו בימי יהושע בן נון לא נאמר פירוש כמו שהם אמרו: שכמו שביארנו יהושע היה בבחינת 'קטנות', כמו שכתוב עליו "ויהושע נער לא ימיש מתוך האוהל", וכן היה בבחינת 'לבנה', ולא זכה 'להתכללות' ב'דכר' (–שכאמור משמעותה חיבור ויחוד עם ה' – שמשלים את החסרון והמיעוט השורשי שקיים בנו-הנקבה שהיא בבחינת לבנה שמקבלת את אורה מהשמש). ואילו הם זכו ע"י התורה ש'הקטנות' תהפוך ל'גדלות', וזכו ליחוד 'פנים בפנים' ממש כמו בשעת מתן תורה.

ומפני מיעוט הירח שנתפשט בכל דבר אמרו בש״ס בענין שעיר דראש חודש הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח כי כל התרחקות ישראל מהבורא ב״ה הכל בסיבת קטנות הדעת כי מי שיש לו דעת השלם שמיוחד ומקושר בו יתברך בבחינת זיווג פנים בפנים בודאי אין חטא בא על ידו וכל מה שחוטאין הכל בשביל חסרון הדעת, כמו שאמרו רז״ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות: וזהו הביאו עלי כפרה פירוש כביכול אני הגורם על שמיעטתי את הירח אבל באמת הבחירה ניתנה לישראל שניתן להם בהתערבות טוב ורע ויכולין לבחור בטוב ועל כן עיקר הכפרה עליהם אבל שהוא יתברך אמר כביכול עלי על שמיעטתי כו׳ כי בלא המיעוט לא היה בחינת רע כלל והיו כולם עובדי ה׳ כמו בביאת משיח צדקנו אלא שהצורך בזמן הזה להיות הכל בסוד המיעוט כנודע עד שיתוקן כל הקטנות ואז ומלאה הארץ דעה את ה׳ אמן נצח סלה ועד, ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

שורש כל החסרונות, הרע והקשיים שלנו ברוחניות וגשמיות הם ממיעוט הלבנה – בה נוצרה המציאות של ההעדר והחוסר.

ומכיוון שכך, הקב"ה מבקש ממנו שנביא ונקריב את חטאת ראש־חודש: כדי שכביכול יהיה לו כפרה על שמיעט את הלבנה – שממנה כאמור נובעת 'קטנות הדעת', וכך נוצרה היכולת לחטוא ולהתרחק מה' – שכן 'אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות' שמגיעה מחוסר וקטנות הדעת. למרות זאת ואעפ"כ יש לכל אחד מאיתנו בחירה על מעשיו, ואי אפשר 'להאשים' את ה' בחטאים ובמעשים שלנו שכאמור תלויים בבחירתנו בין טוב לרע, אלא שבאמת שורש התהוות הרע ומציאותו הוא ממיעוט הלבנה, ולכן אנו 'מכפרים' כביכול על ה' בהקרבת חטאת ראש־חודש – למרות שבאמת עיקר הכפרה היא דוקא בשבילנו – שבחרנו לחטוא.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

החיים שלנו מלאים בכאבים, התמודדויות, קשיים וחסרונות, ובאופן כללי במילה אחת – 'גבורות'.

לרוב בהתמודדויות החיים אנו לא חושבים וכמעט לא שמים לב – לשורש והמטרה של הקשיים בחיים שלנו.

וכשאנו עוצרים רגע, ושואלים את עצמינו למה ה' – אבינו האב הרחמן, נותן לנו 'ומנחית על ראשנו' את ההתמודדויות והקשיים שיש לנו?! זה באמת נראה לנו מוזר ולא ברור.

במאמר מתבאר, ששורש 'הגבורות' והקשיים שלנו הוא טוב ו'מתוק', אם לא היו לנו קשיים והתמודדויות ההיינו עלולים לשכוח את ה', ואף יותר מכך אנו עלולים להגיע לישות ולמחשבה שאנו יכולים להתקיים ללא ה', והקשיים גורמים לנו להיזכר בה', לפנות אליו ולהאחז בו.

וביותר עומק, כל המציאות כולה מושתת על ה'גבורות' שיוצרות והופכות אותה כביכול למציאות עצמאית, ומתוך היותה כזאת יכול להתאפשר קשר ויחוד אמיתי בינינו ובין ה', מה שלא היה יכול להיות אילולי הייתה לנו כביכול מציאות נפרדת. ועוד שהגבורות מעצם היותם גורמות לנו לחוש את עצמינו כ'נזקקים' ונצרכים לרחמי ה' (-כאשה ש'זקוקה' לרחמי בעלה התמידיים), ובכך להשתוקק להתקשר ולהתייחד עם ה' – וכשאנו באמת זוכים לייחוד והתכללות עם ה' – אז מפאת ה'התכללות' באמת הקשיים והגבורות הקיומיים שלנו נעלמים ו'מתמתקים' בשורשם.

הדרך 'להמתיק' את הגבורות – היא לשים לב ל'שורשם' האלוקי, ולכך שהם מגיעות מה' ל'תכלית הטוב' – ע"מ שנוכל להיות עימו בקשר ולהתייחד עמו.