איה השה לעולה

מאמר

כ-5 דקות קריאה

כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו יוכל לפל בטעותים ומכשולות ולבוא לידי רעות גדולות, חס ושלום ויש שקלקלו הרבה כגון הרשעים הגדולים מאד המפרסמים, שהטעו את העולם והכל היה על ידי חכמתם ושכלם ועקר היהדות הוא רק לילך בתמ ימות ובפשיטות, בלי שום חכמות ולהסתכל בכל דבר שעושה, שיהיה שם השם יתברך ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו רק אם יש בזה כבוד השם יתברך יעשה, ואם לאו לאו ואזי ב ודאי לא יכשל לעולם ואפלו כשנופל, חס ושלום, לספקות ויש שנפילתו גדולה מאד מאד, רחמנא לצלן שנופל לספקות והרהורים, ומהרהר אחר השם יתברך אף על פי כן הנפילה והיר תכלית העליה כי דע, כי שרש כל הבריאה הוא הכבוד כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו כמו שכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וכו (יומא לח) ומאחר שהכל נברא בשביל כבודו יתברך נמצא שכבודו יתברך הוא שרש כל הבריאה ואף על פי שכלו אחד על כל זה בהבריאה יש חלקים ובכל חלק וחלק מהבריאה יש בו ב חינת כבוד מיחד, שהוא שרשו כנ "ל וזה בחינת (אבות פרק ה) בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא בשביל שכר וענש נברא בעשרה מאמרות ובכל מאמר ומאמר יש בו בחינת כבוד מיחד, )א שרשו כי הכבוד הוא שרש הכל כנ"ל וזה בחינת (תהלים כ"ט "ובהיכלו כלו אמר כבוד" שבכל מאמר מלבש בו כבודו יתברך שעל ידי זה נברא העולם כי מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ואפלו בעברות ודברים רעים, חס ושלום ששם אין כבודו יתברך, בבחינת )(ישעיה מ"ב "וכבודי לאחר לא אתן" שיש גבול להכבוד שלא יתפשט לשם ואף על פי שמלא כל הארץ כבודו עם כל זה יש גבול כשמגיע למקומות הנ"ל, שלא יצא לשם בבחינת: וכבודי לאחר לא את ן כנ"ל ויש גבול לכל כבוד וכבוד, שמלבש בכל מאמר ומאמר מעשרה מאמרות כנ"ל שלא יתפ שט למקומות החיצונים כנ"ל אבל דע, כי אף על פי כן בודאי גם הם מקבלים חיות ממנו יתברך ואפלו מקומות המטנפים או בתי עבודה זרה צריכין גם כן לקבל חיות ממנו יתברך אך דע, כי הם מקבלים מבחינת מאמר סתום, שהוא בראשית מאמר סתום (עין חא"ג שבת קד ד"ה מם סתומה, מאמר סתום) שהוא כולל כל המאמרות, וכלם מקבלים חיות ממנו והכבוד של המאמר ס סתום ונעלם בתכלית ההסתרה ומשם הם מקבלין חיות כי מבחינת הכבוד והמאמרות המתגלים אי אפשר להם לקבל חיות משם, בבחינת: וכבודי לאחר לא אתן כנ"ל רק מהמאמ ר סתום שהוא נסתר בתכלית ההסתרה משם מקבלין חיות ודבר זה אי אפשר להבין, ואסור להרהר בזה כלל ועל כן כשאדם נופל, חס ושלום, לבחינת מקומות אלו דהינו לבחינת מקומות המטנפים ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים ואזי מתחיל להסתכל על עצמו, ורואה שרחוק מאד מכבו דו יתברך ושואל ומבקש איה מקום כבודו מאחר שרואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך מאחר שנפל למקומות כאלו, רחמנא לצלן וזה זה עקר תקונו ועליתו בבחינת ירידה תכלית ה עליה, המובא בספרים כי איה מקום כבודו זה בחינת הכבוד עליון של המאמר העליון דהינו המאמר סתום בראשית כנ"ל שמשם נמשך חיות למקומות האלו איה מקום כבודו בזה ב עצמו הוא חוזר ועולה אל הכבוד העליון שהוא בחינת איה שמגדל הסתרתו והעלמו הוא מחיה מקומות הללו ועכשו, על ידי שהוא נפל לשם ואזי מבקש איה מקום כבודו ובזה חוזר ומד בק עצמו לשם, ומחיה את נפילתו ועולה בתכלית העליה וזה בחינת קרבן עולה שמכפר על הרהור הלב (מדרש רבה, ויקרא, פרשה ז) כמו שכתוב: "והעולה על רוחכם" שעולה מכפר ההרהור (תהלים ל"ח). "לבי סחרחר" כי יש קלפה שהיא מעקמ ת ומסבבת הלב בעקומים וסבובים ובלבולים הרבה והיא בחינת קלפת נגה ועל כן נקרא "סחרחר תרגום של סביב: סחור סחור, בחינת (יחזקאל א) "ונגה לו סביב (עין בלקוטי א סימן יט) וע ל כן כתיב בלשון תרגום וכשאדם נופל לשם, שזה בחינת מקומות המטנפים ואזי מבקש וצועק איה מקום כבודו וזה בעצמו תקונו כי חוזר ושב אל הכבוד העליון, שהוא בחינת איה כנ"ל (בראשית כ"ב) "ואיה השה לעולה" איה היא בחינות שה לעולה לתקן ולכפר הרהור הלב שבא ממקומות המטנפים כנ"ל איה נתתקן ועולה משם כנ"ל וזה בחינות מה שמובא בסוף תקונים (תקון תנינא דף א) בראשי"ת בר"א תי"ש דהינו השה לעולה, שנעשה על ידי בחינת איה שהוא בחינות בראשית מאמר סתום כנ"ל וזה בחינות תשובה כי זה עקר התשובה כשאדם מבקש ומחפש אחר כבודו יתברך ורואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך ומתגעגע ושואל ומצטער אי"ה מקום כבודו וזהו בעצמו ת שובתו ותקונו כנ"ל והבן היטב ויש בזה עוד הרבה דברים כי כשאדם הולך בדרך או כשהולך בדרכים ברוחניות אזי התורה הולכת לפניו, בבחינות (משלי ו) "בהתהלכך תנחה אתך" כי יש בזה כמה בחינות כי כל אחד לפי תורתו ולפני כל תורה יש בחינות ספקות הנ"ל כגון בחדושי תורה קדם שמחדשין יש כמה ספקות ובלבולים קדם שמברר ומלבן הדבר כראוי ואלו הספקות הם בחינת עץ עת טוב ורע שהוא בחינת נגה וכשמגיע אל התורה בעצמה זה בחינת עץ החיים וכו שיך לעיל וזהו בחינות: אם יאמר לך אדם, היכן אלקיך תאמר לו: בכרך גדול של רומי (ירושלמי תענית פרק א) שגם שם שמלאים גלולים ועבודה זרה, גם שם מסתר הוא יתברך כנ"ל והכלל כשנופל לשם, חס ום אזי כשמתחיל לבקש איה מקום כבודו בזה הוא מחיה את עצמו מחיות הקדשה כי חיות הקלפות הוא רק מההסתרה מה שנסתר השם יתברך שם בתכלית ה הסתרה עד שאין יודעין ממנו יתברך כלל אבל תכף כשמבקשין איה מקום כבודו נמצא שיודעין על כל פנים שיש אלו"ק יתברך רק שהוא נסתר ונעלם ועל כן מבקשין איה מקום כ בודו ובזה בעצמו מחיה עצמו במקום נפילתו כי איה הוא בחינות מאמר סתום, שהם מקבלין חיות משם רק שחיות הקלפות הוא מההסתרה אבל הוא מחיה את עצמו בבחינות חיות הקדש ה במקום נפילתו על ידי הבקשה והחפוש שמחפש איה מקום כבודו כנ"ל ואחר כך זוכה לעלות משם לגמרי אל הקדשה בעצמה דהינו במקום התגלות כבודו יתברך כי עקר הקד שה שיתגלה כבודו יתברך [זאת התורה, וגם מאמר המתחיל: אלו המתפארין עצמן וכו וכל מה שנאמר בדרך וכו כגון הקשו וכו הכל אחד כי כל אלו המאמרים קשורים זה בזה והם מרמזים ונסתרים בדברי רבותינו, זכרונם לברכה (שבת דף עז) בתוך האגדה הפליאה מאד, מה ששאל רבי זירא את רב יהודה כד הוי בדיחא דעתה, ואי בעי מנה כל חלל י דעלמא וכו ושאל אותו כמה שאלות, והם פליאות נשגבות מאד, כגון מאי טעמא תורא אריכא גנובתה וכו, מאי טעמא תרנגולא מדלא עינא וכו וכל השאלות הנאמרות שם כלם הם פליאו ת גדולות מאד ושם מרמז ונסתר כל הנ"ל ומה שמובא לעיל בענין שמחה ובדיחא דעתה שיך גם כן לזה, ומרמז גם כן באגדה הנ"ל שנאמר שם בעת שהיה בדיחא דעתה גם מה ש מובא במאמר הזה על פסוק: "ואיה השה לעלה", מרמז באגדה הנ"ל, שנאמר שם אי בעי מנה כל חללי דעלמא זה סוד בחינת חלל הפנוי שהוא כביכול פנוי מאלקותו יתברך ובאמת בודאי אי אפשר שלא יהיה שם גם כן השם יתברך כי אם כן מהיכן יקבל חיות אך זהו בחינת הנ"ל, שמקבל חיות מבחינת מאמר סתום, בחינת בראשית וכו גם מה שמובא לקמן בעני יראה ירא שבת, שיך גם כן לכאן כי כל יראה יש לה מאמר וכו, ויש מאמר שכולל כלם וכו כנ"ל גם מה שמובא לקמן בענין השגחה שיך גם כן לזה על אגדה הנ"ל. מאי טעמא ת רנגולא מדלי עינא ולא זכינו לשמע באור כל זה

מאמר מבואר

כ-14 דקות קריאה

תורה י"ב

רבי נחמן מברסלב – לקוטי מוהר"ן תניינא

כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו יוכל לפל בטעותים ומכשולות רבים ולבוא לידי רעות גדולות, חס ושלום ויש שקלקלו הרבה כגון הרשעים הגדולים מאד המפרסמים, שהטעו את העולם והכל היה על ידי חכמתם ושכלם ועקר היהדות הוא רק לילך בתמימות ובפשיטות, בלי שום חכמות ולהסתכל בכל דבר שעושה, שיהיה שם השם יתברך ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו רק אם יש בזה כבוד השם יתברך יעשה, ואם לאו לאו ואזי בודאי לא יכשל לעולם ואפלו כשנופל, חס ושלום, לספקות ויש שנפילתו גדולה מאד מאד, רחמנא לצלן שנופל לספקות והרהורים, ומהרהר אחר השם יתברך אף על פי כן הנפילה והירידה היא תכלית העליה

כאשר הדבר שמנחה אותי בחיים הוא השכל וההבנה שלי, מה שטוב לי – אני עלול ליפול למקומות מאד נמוכים. כמו שראינו כמה וכמה אנשים שבעקבות תיאוריות שלהם, וביטחונם העצמי באותן תיאוריות – הם החריבו ופגעו בכל העולם (ראה נאצים, קומוניזם, וכן כמה פילוסופים). עיקר היהדות ועבודת ה׳ זה ההליכה אחרי ה׳, והמחויבות למה שמצווה אותנו לעשות. לא המחשבות והשכל שלנו בלבד מגדירים לנו מה נכון. עובד ה׳ הוא מי שהולך אחרי ה׳ בתמימות ופשיטות פנימית. בתנועה כזו האדם אינו מחפש כל הזמן את החכמות והדברים שהוא ׳מרוויח׳ בעקבות מעשיו ׳מה יעשה לי יותר טוב׳, אלא עיקר מה שהוא מחפש ושואל את עצמו הוא ׳מה יותר ירבה את כבוד ה׳ בעולם׳. האם מה שאני רוצה לעשות מרבה את כבוד ה׳ או חלילה לא? לפי השיקול הזה יהודי מכריע את לבטיו.

כאשר אדם בא בתנועה כזו, הרי באופן כללי הוא לא יכשל, שכן הבחירה לא תלויה בהבנתו או באיזה צורת מבט שהוא המציא וחידש על העולם (וממילא עלולה לטעות) – הוא הולך אחרי ה׳!

אמנם, יתכן שגם אדם המחפש את כבוד ה׳ יפול ויתעה. קורה שהתמימות בהליכה אחר ה׳ נעלמת, והאדם מתמלא בהתלבטויות שסובבות אותו ולא נותנות לו מנוח (״נופל בספקות״); מה טוב, מהי האמת, מה נכון ועוד שאלות קשות. אך בכל זאת, אם באופן כללי השאלה שמנחה את האדם היא ׳מה מרבה את כבוד ה׳ בעולם׳ – הרי שגם שם הוא יצליח למצוא את כבוד ה׳, שהרי ה״ירידה תכלית העליה״. כל הסבה שאדם נופל ממדרגתו ותמימותו זה בשביל שהאדם יצמח ויעלה משם בכל כפליים.

כיצד יתכן שגם כאשר האדם נפל יכול עדיין למצוא שם את כבוד ה׳, ועוד ביתר שאת?

צריך לעבור ולהבין בכלל מהו ׳כבוד ה׳׳, ואיך בכלל אפשר למצוא אותו בכל מצב.

כי דע, כי שרש כל הבריאה הוא הכבוד כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו כמו שכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וכו׳ (יומא לח) ומאחר שהכל נברא בשביל כבודו יתברך נמצא שכבודו יתברך הוא שרש כל הבריאה ואף על פי שכלו אחד על כל זה בהבריאה יש חלקים ובכל חלק וחלק מהבריאה יש בו בחינת כבוד מיחד, שהוא שרשו כנ"ל וזה בחינת (אבות פרק ה) בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא בשביל שכר וענש נברא בעשרה מאמרות ובכל מאמר ומאמר יש בו בחינת כבוד מיחד, שהוא שרשו כי הכבוד הוא שרש הכל כנ"ל וזה בחינת (תהלים כ"ט) "ובהיכלו כלו אמר כבוד" שבכל מאמר מלבש בו כבודו יתברך שעל ידי זה נברא העולם כי מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו)

השרש הפנימי של כל ההויה שלנו, כל המציאות כולה היא כבוד ה׳. כך מפורש בפסוק ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו״. כל העולמות כולם נבראו לכבודו של ה׳ יתברך, וממילא מובן שכבודו הוא המחיה את העולמות. למרות ש׳כבוד ה׳׳ הוא דבר אחד כללי, ולכאורה אם המציאות נבראת מהכבוד היא לא היתה אמורה להיות מפורטת בריבוי גוונים ונבראים שונים – הכבוד הזה מתחלק לחלקים שונים. יש ביטויים שונים לכבוד ה׳, וכל חלק הכי

קטן בבריאה בעצם מבטא כבוד מיוחד ופרטי של הקב״ה (כמו שמכבדים מלך גם בכך שמנגנים לפניו, גם בכך שיש לו שרים חשובים, וגם בכך שהעבד הפחות ביותר מציית לו).

כך אומרים חז״ל ש״בעשרה מאמרות נברא העולם, והלא במאמר אחד יכול להבראות״ – כל העולם יכל להבראות (ובעצם גם נברא) מאותו עניין, מאמר אחד, הוא כבוד ה׳. אך בכל זאת הקב״ה החליט לברוא את העולם בעשרה מאמרות – ריבוי אופנים וגילויים של כבודו יתברך שמו. בכל מאמר ופרט בבריאה יש כבוד מיוחד לקב״ה.¹ "ובהיכלו כולו אומר כבוד", כאשר ה' אומר מאמר, הוא בעצם אומר־מגלה כבוד מיוחד שלו. כל מאמר הוא כמו לבוש וצורת גילוי מיוחדת של כבוד ה׳, ״מלא כל הארץ כבודו".

ואפלו בעברות ודברים רעים, חס ושלום ששם אין כבודו יתברך, בבחינת (ישעיה מ"ב) "וכבודי לאחר לא אתן" שיש גבול להכבוד שלא יתפשט לשם ואף על פי שמלא כל הארץ כבודו עם כל זה יש גבול כשמגיע למקומות הנ"ל, שלא יצא לשם בבחינת: וכבודי לאחר לא אתן כנ"ל ויש גבול לכל כבוד וכבוד, שמלבש בכל מאמר ומאמר מעשרה מאמרות כנ"ל שלא יתפשט למקומות החיצונים כנ"ל אבל דע, כי אף על פי כן בודאי גם הם מקבלים חיות ממנו יתברך ואפלו מקומות המטנפים או בתי עבודה זרה צריכין גם כן לקבל חיות ממנו יתברך

אם כבוד ה׳ הוא המחיה את כל העולם, צריך לומר שאפילו בעברות ודברים רעים נגד הקב״ה יש כבוד ה׳! שאילולי כן – לא היו קיימים. כיצד יתכן כדבר הזה?!

לא רק זאת, הקב״ה בפירוש אומר ״וכבודי לאחר לא אתן״ – אני לא נותן את הכבוד שלי ל׳אחר׳, ל׳סטרא אחרא׳, למה שלא מבטא ומגלה אותי (עבירות)! ה׳ שם גבול לכבוד שלו וכאלו אמר ׳עד כאן אני מתגלה וזה מכבד אותי, מכאן זה כבר לא מכבד אותי, זה מסתיר עלי׳. בכל ׳כבוד׳ שלו הקב״ה שם גבול, עד כאן זה אני, מכאן ואילך ממש לא (כמו לדוגמה שה׳ נתן לנו אהבה. האהבה בודאי מגלה את כבוד ה׳, בכך שאוהבים את ה׳, שאוהבים יהודים אחרים, אבל הגבול הברור שה׳ שם הוא אהבה לחטאים, לדברי איסור.)²

אז איך מקבלים חיות כל ה׳מבואות המטונפים׳, בתי עבודה־זרה שכלל לא מגלים את כבוד ה׳ – איך הם קיימים בכלל?! [ואיך אני קיים כאשר אני עובר עבירה, בה לא נמצא כבוד ה׳ בכלל?!]

אך דע, כי הם מקבלים מבחינת מאמר סתום, שהוא בראשית מאמר סתום (עין חא"ג שבת קד ד"ה מם סתומה), מאמר סתום שהוא כולל כל המאמרות, וכלם מקבלים חיות ממנו והכבוד של המאמר סתום הוא סתום ונעלם בתכלית ההסתרה ומשם הם מקבלין חיות כי מבחינת הכבוד והמאמרות המתגלים אי אפשר להם לקבל חיות משם, בבחינת: וכבודי לאחר לא אתן כנ"ל רק מהמאמר סתום שהוא נסתר בתכלית ההסתרה משם מקבלין חיות ודבר זה אי אפשר להבין, ואסור להרהר בזה כלל

ישנו מאמר אחד של הקב״ה, שונה בסוגו מהמאמרים האחרים, ׳מאמר סתום׳. זהו המאמר היחיד שלא נאמר בלשון מפורשת שהקב״ה דיבר ״ויאמר א־להים״, אלא נאמר ״בראשית״. מסביר הזהר כי ״בראשית מאמר סתום״. זהו מאמר הכולל את כל עשרת המאמרות הבאים, אך בצורה ׳סתומה׳ וגולמית. כחלק מכך שהמאמר הוא ׳סתום׳ הכונה היא שהוא לא מגולה ולא מפורש. ה׳ לא מספר לנו כביכול איזה כבוד הוא מקבל מהמאמר הזה, וגילוי ה׳ לא ניכר בו. מהמאמר הזה מקבלים חיות כל המקומות בהם לא ניכר שיש נוכחות של הקב״ה, העבירות והמקומות המטונפים. שהרי במקומות אלו לא ניכר־מפורש כבוד ה׳, וממילא אין להם חיות מהמאמרות המגולים – ״וכבודי לאחר לא אתן״ – רק מה׳גילוי׳ (-מאמר) של ה׳ שבמהותו הוא ׳סתום׳ ונעלם ולא מפורש, יכולים המקומות בהם ה׳ נעלם לקבל חיות.

את הדבר הזה לא ניתן להבין כל־כך בשכל אנושי, איך יתכן שמצד אחד זהו גילוי וכבוד של הקב״ה, אך מצד שני הוא נעלם וסתום, וה׳ במפורש אומר שזה לא מכבד אותו(!). אך כאמור, זוהי האמת, שכן לולי שהיה שם כבוד ה׳, לא היה שום קיום ואופציה לעבירות.

אבל מה זה אומר לי בכלל?! הרי ה׳ אומר שהוא לא שם ואסור לעשות את הדברים הללו, מה רבי נחמן רוצה מאיתנו שהוא מספר לנו גם שם יש כבוד ה׳?!

ועל כן כשאדם נופל, חס ושלום, לבחינת מקומות אלו דהינו לבחינת מקומות המטנפים ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים ואזי מתחיל להסתכל על עצמו, ורואה שרחוק מאד מכבו דו יתברך ושואל ומבקש איה מקום כבודו מאחר שרואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך מאחר שנפל למקומות כאלו,

ְּשלֹוםְּ,

ועל כן כשאדם נופל, חס ושלום, לבחינת מקומות אלו דהינו לבחינת מקומות המטנפים ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים ואזי מתחיל להסתכל על עצמו, ורואה שרחוק מאד מכבו דו יתברך ושואל ומבקש איה מקום כבודו מאחר שרואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך מאחר שנפל למקומות כאלו, רחמנא לצלן וזה זה עקר תקונו ועליתו בבחינת ירידה תכלית העליה, המובא בספרים כי איה מקום כבודו זה בחינת הכבוד עליון של המאמר העליון דהינו המאמר סתום בראשית כ שמשם נמשך חיות למקומות האלו איה מקום כבודו בזה בעצמו הוא חוזר ועולה אל הכבוד העליון שהוא בחינת איה שמגדל הסתרתו והעלמו הוא מחיה מקומות הללו ועכשו, על ידי שהוא נפל לשם ואזי מבקש איה מקום כבודו ובזה חוזר ומדבק עצמו לשם, ומחיה את נפילתו ועולה בתכלית העליה וכשאדם נופל לשם, שזה בחינת מקומות המטנפים ואזי מבקש וצועק איה מקום כבודו וזה בעצמו תקונו כי חוזר ושב אל הכבוד העליון, שהוא בחינת איה כנ"ל (בראשית כ"ב) "ואיה

כאשר אדם נופל לספקות והרהורים רעים ומשונים ונמצא בתימהון לבב, והוא עומד ומסתכל על עצמו: ׳מה איתי, לאן הגעתי שאני מטיל ספק בקב״ה חלילה?! איפה אני?! ״איה מקום כבודו״?!׳. איפה ה׳ יתברך נמצא בתוך המציאות הנפולה שלי?! כבוד ה׳ כל־כך זר ומרוחק ממני! איפה הוא?! בעצם השאלה והבקשה ׳איפה נמצא כבוד ה׳׳ במציאות התחתונה שלי – מגלה כבר את כבוד ה׳ באותה מציאות, ״ירידה תכלית העליה״. זהו משום ששאלת ׳איה׳ נוגעת בדיוק באותו ׳בראשית מאמר סתום׳, מין כבוד של הקב״ה שמתגלה באופן שלא מתגלה.. באופן סתום. איך אפשר ׳לגלות׳ כזה דבר? בכך שאני נמצא במקום בו ה׳ לא מתגלה, וגם שם בכל זאת אני מחפש את הקב״ה (והרי שהקב״ה נמצא שם)...

זהו כבוד ה׳ המתגלה רק באופן פרדוקסאלי, שכן הוא כבוד נעלם. מקום מאד גבוה של ה׳, שממילא הוא נעלם, שהאדם זועק ״איה מקום כבודו?!״ מתגלה ש״איה – מקום כבודו״! ה׳ נמצא שם! כך האדם עולה ממקומו הנפול והירוד למקום הגבוה של ה׳מאמר סתום׳, וכך הוא ׳מחיה׳ את הנפילה שלו – מגלה בה את הקב״ה. זהו ״ירידה תכלית העליה״, עליה למקום הגבוה של מאמר סתום.

וזה בחינת קרבן עולה שמכפר על הרהור הלב (מדרש רבה, ויקרא, פרשה ז) כמו שכתוב: "והעולה על רוחכם" שעולה מכפר ההרהור (תהלים ל"ח). "לבי סחרחר" כי יש קלפה שהיא מעקמת ומסבבת הלב בעקומים וסבובים ובלבולים הרבה והיא בחינת קלפת נגה ועל כן נקרא סחרחר תרגום של סביב: סחור סחור, בחינת (יחזקאל א) "ונגה לו סביב" (עין בלקוטי א סימן יט) ועל כן כתיב בלשון תרגום

חז״ל אומרים שקרבן עולה ״מכפר על הרהור הלב״. על אותו הרהור הלב אחר ה׳ יתברך חלילה, כל ״הָעֹולֶה על רוחכם״, הדמיונות ושאר הדברים המסובכים. זוהי קליפה שמערבבת את הלב, מסובבת אותו סחור־סחור אחר תהיות רבות וקשות, ״לבי סחרחר״. לקליפה הזו קוראים ׳קליפת נגה׳,³ כמו שאומר הפסוק ״ונגה לו סביב״, והתרגום הוא ׳סחור־סחור׳, הסיבובים והעקמומיות שבשלב. רואים ש״לבי סחרחר״ כתוב בלשון התרגום (ארמית) ולא בלשון־הקודש (שהיא ׳סביב׳), מה שמרמז על כך שכאשר הנגה ׳נופלת׳ ל׳תרגום׳ (כבר לא בלשון הקדושה שמגלמת את מטרתה המקורית של הנגה) היא ׳מסחררת׳ ומערבבת את הלב.

וכשאדם נופל לשם, שזה בחינת מקומות המטנפים ואזי מבקש וצועק איה מקום כבודו וזה בעצמו תקונו כי חוזר ושב אל הכבוד העליון, שהוא בחינת איה כנ"ל (בראשית כ"ב) "ואיה לעולה" איה היא בחינות שה לעולה לתקן ולכפר הרהור הלב שבא ממקומות המטנפים כנ"ל איה נתתקן ועולה משם כנ"ל וזה בחינות מה שמובא בסוף תקונים (תקון תנינא דף א) בראשי"ת בר"א תי"ש דהינו השה לעולה, שנעשה על ידי בחינת איה שהוא בחינות בראשית מאמר סתום כנ"ל

כאשר אדם נופל כאמור למקומות של הספק וחוסר הבהירות בלב על הקב״ה ח״ו, ושם הוא מזדעק באמת על מציאותו העכורה; ״׳איה מקום כבודו׳?! איך יתכן מציאות שכזו בה אני מרגיש וחושב שאולי ה׳ לא נמצא?! היכן אני בעולם?!⁴״ – בזעקה והתמיהה עצמה הוא מתקן את אותו מקום. משום שהוא ׳עולה׳ אל הכבוד העליון והסתום כנ״ל, ״איה – השה לעולה!״. זעקת ה׳איה׳ היא כקרבן עולה שמכפר על הרהור הלב, כי מעלה את המקומות הנפולים לכבוד ה׳. זהו שמבואר בתיקוני־זהר כי ״בראשית״ – המאמר הסתום – הוא אותיות ׳ברא־תיש׳; באמירת ה׳מאמר הסתום׳ ה׳ בעצם ברא את התיש־השה לעולה, הכבוד העליון והנעלם של ה׳ יתברך.

וזה בחינות תשובה כי זה עקר התשובה כשאדם מבקש ומחפש אחר כבודו יתברך ורואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך ומתגעגע ושואל ומצטער אי"ה מקום כבודו וזהו בעצמו תשובתו ותקונו כנ"ל והבן היטב

זוהי התשובה האמיתית. עיקר התשובה היא שהאדם שב לה׳ יתברך ומחפש אותו, מתגעגע ומצטער על ריחוקו העצום מהקב״ה. שאלת בעל־התשובה הקיומית היא ״איה מקום כבודו״?! זהו עצמו העליה והתיקון שלו, בכך עולה כל המציאות בה ה׳ היה נעלם, כל חטאיו הרבים כמבואר.

ויש בזה עוד הרבה דברים כי כשאדם הולך בדרך או כשהולך בדרכים ברוחניות אזי התורה הולכת לפניו, בבחינות (משלי ו) "בהתהלכך תנחה אתך" כי יש בזה כמה בחינות כי כל אחד לפי תורתו ולפני כל תורה יש בחינות ספקות הנ"ל כגון בחדושי תורה קדם שמחדשין יש כמה ספקות ובלבולים קדם שמברר ומלבן הדבר כראוי ואלו הספקות הם בחינת עץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת נגה וכשמגיע אל התורה בעצמה זה בחינת עץ החיים וכו

התורה הזו לא שייכת רק לבעל תשובה, אלא היא נכונה בהרבה דברים בחיים שלנו, בהם לא ברור מה רצון ה׳ יתברך. כמו לדוגמה אדם שעובד את ה׳, התורה היא המדריכה ונותנת לו את הדרך כיצד להתקרב לה׳, כך שהיא כמו ׳הולכת׳ לפניו ומראה לו את הדרך, ״בהתהלכך תנחה אותך״. אבל כל אחד יודע שהרבה פעמים לא ברור מה התורה רוצה ממני, יש ספקות מה רצון ה׳, ובוודאי מי שמחדש בתורה יש לו ספקות רבים מה ה׳ התכוון בנקודה הזו ומה בנקודה אחרת. אדם עובד ה׳ מלבן ומברר הרבה מאד מה רצון ה׳ ומה התורה אומרת לו לפני שברור לו לאן התורה מנחה אותו ללכת...

כל הספקות האלו הם גם מהסתר של הקב״ה שדברו לא גלוי, ״עץ הדעת טוב ורע״ – בחינת ה׳נגה׳ שהיא מעורבבות מטוב ורע, וצריך לברר ולדייק מה בדיוק רצון ה׳. אחר־כך אחרי שהאדם שואל ודורש בתורה ״איה מקום כבודו״ – מה ה׳ רוצה ממני – אזי הצורה עצמה היא ״עץ החיים״, הגילוי המפורש והמאיר של אותו מאמר סתום ופנימי, שכעת מתגלה (בעקבות הבקשה ודרישת ה׳).

[מכאן אלו השלמות לתורה שלא נכנסו במהלך התורה עצמה]

שיך לעיל וזהו בחינות: אם יאמר לך אדם, היכן אלקיך תאמר לו: בכרך גדול של רומי (ירושלמי תענית פרק א) שגם שם שמלאים גלולים ועבודה זרה, גם שם מסתר הוא יתברך כנ"ל והכלל כשנופל לשם, חס ושלום אזי כשמתחיל לבקש איה מקום כבודו בזה הוא מחיה את עצמו מחיות הקדשה כי חיות הקלפות הוא רק מההסתרה מה שנסתר השם יתברך שם בתכלית ההסתרה עד שאין יודעין ממנו יתברך כלל אבל תכף כשמבקשין איה מקום כבודו נמצא שיודעין על כל פנים שיש אלו"ק יתברך רק שהוא נסתר ונעלם ועל כן מבקשין איה מקום כבודו ובזה בעצמו מחיה עצמו במקום נפילתו כי איה הוא בחינות מאמר סתום, שהם מקבלין חיות משם רק שחיות הקלפות הוא מההסתרה אבל הוא מחיה את עצמו בבחינות חיות הקדשה במקום נפילתו על ידי הבקשה והחפוש שמחפש איה מקום כבודו כנ"ל ואחר כך זוכה לעלות משם לגמרי אל הקדשה בעצמה דהינו במקום התגלות כבודו יתברך כי עקר הקדשה שיתגלה כבודו יתברך

הגמרא אומרת ש״אם יאמר לך אדם ׳היכן אלוקיך?׳ תאמר לו ׳בכרך גדול של רומי׳״. לכאורה התשובה כאן אינה מובנת בכלל... מה ה׳ נמצא רק בכרך גדול של רומי?! אלא שלאור התורה שלמדנו הדברים מובנים, אם אדם בא ושואל עליך ״היכן אלוקיך?!״ תראה איפה אתה מונח! תענה לו ״בכרך גדול של רומי״ – אפילו במקום של עבודה־זרה ושאר גילולים נמצא כבוד ה׳ המחיה אותם. אני מתקשר ועולה לחיות של ה׳ באותו מקום ובכך אני מתנתק מהרוע של המקום (שנוע מכך שהוא לא מכבד את ה׳).

הכלל שכאשר נופלים למקום כמו הכרך הגדול של רומי, צריך לשאול ולבקש את ה׳ – ובכך מקבלים חיות חדשה מה׳ יתברך, החיות שמסתתרת שם. החיות של הקליפות, הדברים שמכסים ומסתירים על אור ה׳ (כמו קליפה שמכסה על הפרי) היא רק מזה שה׳ יתברך מסתיר את עצמו, עד שלא יודעים ומכירים של בכך שה׳ מחיה אותם ולא זוכרים את מציאות ה׳. לכן, מיד כאשר אדם במקום ההסתרה נזכר על־כל־פנים שגם שם נמצא ה׳ יתברך, ולכן הוא מחפש ומבקש אותו גם שם – הרי שאין מקום וחיות לקליפות! בכך האדם מעלה ומרומם את אותו מקום נפול לרקיעים חדשים ונפלאים.

על־ידי הזעקה הכואבת בעקבות ההסתר – בסוך הבעל תשובה זוכה גם לכבוד ה׳ הנגלה, לזכות לאור באור ה׳ יתברך. כי למרות שיש חיות מאד נעלית במקומות הקשים, בכל זאת עיקר הקדושה היא גילוי ונוכחות ה׳ יתברך. לכן ודאי שכאשר ה׳ מקבל תשובותו – הרי יזכה לאור באור החיים בגילוי ממש.

[זאת התורה, וגם מאמר המתחיל: אלו המתפארין עצמן וכו וכל מה שנאמר בדרך וכו כגון הקשו וכו הכל אחד כי כל אלו המאמרים קשורים זה בזה והם מרמזים ונסתרים בדברי רבותינו, זכרונם לברכה (שבת דף עז) בתוך האגדה הפליאה מאד, מה ששאל רבי זירא את רב יהודה כד הוי בדיחא דעתה, ואי בעי מנה כל חללי דעלמא וכו ושאל אותו כמה שאלות, והם פליאות נשגבות מאד, כגון מאי טעמא תורא אריכא גנובתה וכו, מאי טעמא תרנגולא מדלא עינא וכו וכל השאלות הנאמרות שם כלם הם פליאות גדולות מאד ושם מרמז ונסתר כל הנ"ל ומה שמובא לעיל בענין שמחה ובדיחא דעתה שיך גם כן לזה ומרמז גם כן, באגדה הנ"ל שנאמר שם בעת שהיה בדיחא דעתה גם מה שמובא במאמר הזה על פסוק: "ואיה השה לעלה", מרמז באגדה הנ"ל, שנאמר שם אי בעי מנה כל חללי דעלמא זה סוד בחינת חלל הפנוי שהוא כביכול פנוי מאלקותו יתברך ובאמת בודאי אי אפשר שלא יהיה שם גם כן השם יתברך כי אם כן מהיכן יקבל חיות אך זהו בחינת הנ"ל, שמקבל חיות מבחינת מאמר סתום, בחינת בראשית וכו גם מה שמובא לקמן בענין יראה ירא שבת, שיך גם כן לכאן כי כל יראה יש לה מאמר וכו, ויש מאמר שכולל כלם וכו כנ"ל גם מה שמובא לקמן בענין השגחה שיך גם כן לזה על אגדה הנ"ל. מאי טעמא תרנגולא מדלי עינא ולא זכינו לשמע באור כל זה]

רבי נתן מעיר שכל התורה הזאת יחד עם עוד תורות סמוכות לתורה, נאמרו כולן באותה נסיעה, וכולן שייכות לגמרא נפלאה. הגמרא מתארת שבעת ש׳בדיחא דעתיה׳ של רב יהודה – הוא היה במצב רוח שמח ו׳מבודח׳, שאל אותו רבי זירא ״כל חללי עלמא״ – כל הנקודות מכל חלל העולם... נקודות תמוהות שאין עליהן תשובה ברורה; ׳מדוע העיזים הולכות בראש, למה הזנב של החיה הזו ארוך ושל זו קצר׳ ועוד ועוד...

כמובן שבכל השאלות והתשובות יש סודות נעלמים וגבוהים, וסודות אלו ביאר ר׳ נחמן בתורות שאמר באותה נסיעה.

בנוגע לתורה שלנו, היא מבארת את ה״בעי מיניה כל חללי עלמא״ שזו שאלה על ה׳חלל׳ הכללי של כל העולם. ה׳חלל׳ הוא המקום שבו ה׳ יתברך הסתיר ו׳פינה׳ את עצמו ממנו, בשביל לאפשר למציאות קיום עצמאי (שהרי אם ה׳ לא היה ׳מתפנה׳ היה רק ה׳ ולא היה בחירה וכו׳). זהו מקום שמבטא את אותו ׳מאמר סתום׳ – מצד אחד ה׳ נמצא שם, כי גם החלל הפנוי זה בעצמם הוא, אך מצד שני מהות הגילוי של ה׳ שם היא באופן של חלל... כל הנושא הזה וההתמודדות עם השאלות הקשות הללו קשור בכך ש׳בדיחא דעתיה׳ של רב יהודה – היה לו שמחה ודעת ׳מבודחת׳ – משוחרר מהנחות העולם הרגילות. רק בגישה כזאת ניתן להתמודד עם פרדוקסים וספיקות ביהדות, כי השמחה וה׳בדיחות׳ פותחות את הדעת אל מה שמעבר, אל האין־סוף ב״ה שלא מוגבל בשום דבר, ויכול לשאת הפכים במקביל! אז לא להתייאש, ולא להפסיק לצעוק – ״איה״?! ויהיה גילוי כבוד ה׳!

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

נקודה למחשבה 1-3 דק׳

אבא אתה פה?!