חקיקה

בחסידות מוסבר רבות ההבדל בין "כתיבה" ל"חקיקה", והוא משמש משל להבדל בין זה שהתורה 'כתובה' על האדם 'בדיו' – כלומר חומר חיצוני שנוסף על גבי הדבר עצמו, הוא לא חלק ממנו אלא תוספת שבולט שהיא רק תוספת, וממילא גם אפשר לקלף או למחוק אותה ולהשאיר את הדבר עצמו; לבין תורה 'חקוקה' – אותיות התורה הפכו להיות חלק מהאבן, היא נמצאת באבן ממש, היא חלק בלתי נפרד מגוף האדם שעליו היא נחקקה. זו לא מציאות נפרדת מהאדם, אלא מה שנחקק הוא ממש פעל בו עצמו, נהיה חלק בלתי נפרד ממנו. למוד תורה מבחינת "כתיבה" זה מן השפה ולחוץ, כמו תוכי, כדי לעבור מבחן – מידע שלא משפיע יותר מדי על הנפש. לעומת זאת, אם לומדים מבחינת "חקיקה" – שהתנאי ללימוד כזה הוא שאתה מוכן לקלף חתיכות מעצמך, לזרוק את הפסולת, לחפור בעצמך 'כלי קיבול', 'חותם שוקע', לפחות, "אין אדם לומד תורה אלא אם כן ממית את עצמו עליה" – גם הידע (האלקי כמו הטכני) של התורה, גם המעלות וההשפעות שלה על הנפש וגם הדביקות בה' שהיא מייצרת פנימיות לך עד שהם הופכים להיות עצם האישיות שלך. מה זה נותן לנו? לדוגמא, עובד שחוקק בתוכו את המקצוע שלו, יכול לפעול מתוך מושכל ראשון, כי השיקולים של מה שהוא הפנים הם השיקולים שלו, זה הוא ממש, זה לא 'ספח'.

מתוך שוש תשיש · פרשת כי תבוא · תשפ״ו