אין שכחה לפני כסא כבודך (הקדמת נר מצוה ותורה אור)

מאמר

כ-8 דקות קריאה

הקדמה לנר מצווה

אדמו"ר האמצעי – הקדמת ספר נר מצווה ותורה אור

כתיב ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני וזה פלא גדול לכאורה דאיך יתכן לומר בחינת שכחה למעלה באלקים חיים שהוא ית' למעלה מן הזמן כהוראת שם הוי' 'היה הוה ויהיה' כאחד ואין השכחה שייך רק כאשר בא הדבר בגדר זמן וע"כ אנו אומרים אין שכחה לפני כסא כבודך וזוכר כל הנשכחות כו'

אך הענין הוא דשכחה זו אינה בעצם אלא היינו רק כמו השכחה שבכנסת ישראל שגם זה לכאורה כפלא יחשב האיך יפול ענין השכחה בכנסת ישראל מצד בחינת אור האלקי השוכן בתוכם שנקרא שכינה כידוע ששוכן אתם גם בהיותם בגלות בתוך טומאתם כו'

והוא ענין רוח אלקי שנוססה בכל אחד ואחד מישראל לשוב אל ה' בכל לבבו ולידבק בתורה ומצוות הגם שיגבר עליהם מאוד עול דרך ארץ וטרדת העמוקות המבלבלים המוח והלב לגמרי מכל מקום לא ינתק ויפול הנופל לגמרי ח"ו וכמו שכתוב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה שגם מים רבים דטרדת הפרנסה לא יכבה אור אהבה רבה העצמית שכמו טבע מושרשת בנפשותינו כמ"ש במ"א.

והוא להיותו בחינת אור אלקי (הנקרא רוחא דשביק בגווה כו') ממש שנקרא שכינה שאין בו שינוי וחילוף וזהו שכתוב "אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם" דכמו שאני ה' לא שניתי כך גם אור האלקי השוכן בתוך בני ישראל לא כליתם כו' ולכך גם בהיותם בגלות לא מאסתים כו' לכלותם להפר בריתי אתם כו'

וא"כ איך יפלו כנסת ישראל בבחינת שכחה וכמו שנראה בעליל שגם עובדי ה' יוכלו לשכוח לגמרי על ה' בהיותם טרודים ביותר בעסקיהם עד שידמה בעיניו שהכל כחו ועוצם ידו כו' וכמ"ש השמר לך פן תשכח את ה' כו' ובפרט במצליחים במעשיהם כידוע.

אלא הענין הוא כידוע דיש ב' מדריגות בזה הא' שנופל בו השכחה מפני שעיקר ענין השכחה הוא על ידי היסח הדעת כשמסיח דעתו ולבו מענין האלקות לגמרי. דבאמת אינו מובן לכאורה בב' פרשיות דקריאת שמע

שבפרשה א' אמר ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך ובפרשה ב' אמר ואספת דגנך וכן בפרשה ב' אמר לאהבה ולעבדו בכל כו' ואם מצד טרדת הפרנסה כמו שכתוב ואספת דגנך כו' היה נופל בשכחה שהוא היסח הדעת לגמרי איך יקיים בכל נפשך ממש דלכאורה המה תרתי דסתרי כו'

אלא צריך לומר דבחינת השכחה אינו שייך רק במה שבא לכלל דעת והכרה והוא על ידי ההשגה וההבנה היטב בכלי מוחו ולבו כמו שכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' כו' " וכן "אתה הראת לדעת כו' " והדעת הוא בחינת טוב ענין ההכרה וההרגשה בכלי המוח והלב כמו ידע שור כו' שנמשך אחריו וישראל לא ידע כו'

והנה יש בדעת זה שינוי וחילוף והוא ענין הנקרא היסח הדעת שהסחה זו היינו ענין הזזה ממקומו כמו שעל ידי טרדת אדם בענין גדול מאד יסיח דעתו ולבו לגמרי מענין הקדום כמו מלימודו וכן בלימוד עצמו אמר כי קאי רבי בהאי מסכתא כו' וע"כ נצטווינו השמר לך פן תשכח כו' דמשמע שיוכל להיות שכחה והוא היסח הדעת והיינו מה שנצטווינו בבחינת הדעת שהוא היפך השכחה דהיינו שתמיד נדעה נרדפה כו' ולא להסיח מלבנו בחינת דעת זה האלקי אפי' רגע וכמ"ש דוד לשלמה דע את אלקי כו'

ומצות עשה דדעת עם הלאו דשכחה הכל אחד דהא בהא תליא דבקיומו מצות הדעת בתמידות לא יבא לכלל שכחה שהוא היסח הדעת ובעברו על לאו דלא תשכח כו' ממילא אין זה רק מפני שלא קיים מצות עשה דדעת כי אין השכחה באה רק מהיסח הדעת

ואמנם בסיבת השכחה יבא לכלל פריקת על לגמרי לעבור על עבירות חמורות כמו שכתוב ישראל לא ידע עמי לא התבונן הוי גוי חוטא עם כבד עון דלכאורה כפלא יחשב איך בשביל חסרון הדעת והתבוננות לבד יהיה נקרא חוטא וכבד עון כו' אלא מפני שהיסח הדעת וההכרה שהוא השכחה מביאה לבחינת פריקת עול לגמרי ולכך אמר השמר לך פן תשכח כו' ולכך הוכיח הנביא לבני ישראל ידע שור קונהו כו' ישראל לא ידע על כן הוי גוי חוטא כו' שכל הסתעפות הרע גמור אינו בא רק מסיבת השכחה לגמרי שהוא רק עוצם היסח הדעת לבד וד"ל.

אך מדריגה הב' בכנסת ישראל הוא למעלה מעלה מבחינת הדעת וההשגה האלקית הנתפסת בכלי המוח והלב בכל חד וחד לפום שיעורא דיליה והוא מה שכתוב ואהבת בכל נפשך במסירות נפש ממש שלמעלה מן הדעת וההכרה ששוה היא בכל נפש גדול וקטן והוא בחינת אור האלקי המושרש בעצם הנפש בתוך תוכה ופנימיותה העצמי שנקרא תעלומת הלב או נקודת הלב כידוע שמכח זה העצמי יכולים הכל למסור נפש על קידוש השם כו' ובזה לא יפול ענין השכחה כלל וכלל כי אין בו שינוי וחילוף כלל כי אור אלקי זה מאיר תמיד בקביעות בנקודת הלב בלי הפסק ושינוי כלל

והיינו בחינת יחידה שבנפש כידוע שעל זה אמר כנסת ישראל שימני כחותם על לבך כמו החותם שהאותיות חקוקים בו כך כל עצם אור הנשמה דבוקה וחקוקה בלבך כמ"ש בזהר דאף על גב דאזיל הכא והכא דיוקני אשתאר בך כו' פירוש אזיל הכא כו' הן בחינת מוחא ולבא שמוטרדים בתכלית עד שיפול שם בחינת שכחה והיסח הדעת לגמרי כנ"ל מכל מקום דיוקני שהוא בחינת נקודת פנימיות הלב והוא עצם נקודת הרצון שלמעלה גם מהתפעלות הרצון כי התפעלות הרצון יפול בו שינוי וחילוף כמו בטרדת פרנסה אבל עצם נקודת הלב לתכלית עומקו לא יפול בשינוי כלל ותמיד דבוק למעלה והוא הנקרא שכינה בכללות נשמות ישראל כידוע שזה שכתוב חבוקה ודבוקה בך דהיינו דיוקני אשתאר בך כחותם כו'

וניכרת נקודה עצמית זו במסירות נפש על קידוש השם ובבעלי תשובה אמיתית כר' אלעזר בן דורדייא שיצאה נשמתו בבכיה וכהאי גוונא כידוע. ובזה יובן ענין ואספת דגנך שאינו סותר כלל לאור אהבה רבה.

וזהו "ותאמר ציון" בחינת פנימיות נקודת הלב שנקראת ציון המצוינת כו׳ "עזבני ה׳ וה׳ שכחני" דזהו כמתמיה איך ה׳ שכחני דודאי כמים הפנים אל פנים כו׳ ואם יש שכחה בכנסת ישראל מצד בחינת הדעת האלקי שיפול בשכחה לפרקים כנ״ל ובכללות נק׳ סוכת דוד הנופלת כו׳ הנה זהו רק מצד בחינת כלי המקבל דמוחא ולבא דכנסת ישראל שמחמת עוצם טרדתם העמוקה יבלבל המוח והלב לגמרי עד שיבואו לכלל שכחה לגמרי שהוא ענין היסח הדעת כנ״ל שיש בזה הפסק ושינוי תמיד אבל

מצד בחינת פנימיות נקודת הלב שלהם ששם אין שינוי וחילוף כלל להיותו בבחינת אלקות ממש שנק׳ שכינה כנ״ל, ודאי כמים הפנים אל פנים למעלה ג״כ מאיר מבחינת אור פנימיות ועצמות אלקות שנקרא סובב כל עלמין שלמעלה מהתלבשות אור האלקי בזמן ומקום כידוע שלא שייך שם בחינת שכחה כלל וכלל וכמו שאנו אומרים אין שכחה לפני כסא כבודך לפני דוקא וא״כ איך ה׳ שכחני והלא נאמר אני ה׳ לא שניתי כו׳ כך אתם בני ישראל לא כליתם וכן לא מאסתים לכלותם להפר בריתי מטעם הנ״ל וד״ל.

אך הנה יש להבין דלפי זה אין הדבר תלוי רק בכמים הפנים אל פנים כו׳ ולמה בגלות מצרים שהיו משועבדים בתכלית הדוחק לא נגאלו עד שידע והרגיש בצרתם כמו שכתוב "ותעל שועתם כו׳ וידע אלקים" וכן אמר למשה "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל כו׳ ואזכור את בריתי כו׳ " דמשמע שכל ימי משך גלותם הקשה לא נזכר עליהם ואיך יש שכחה לפניו ית׳ מאחר ששוכן אתם כו׳ בבחינת פנימיות ועצמיות ממש שלמעלה מבחינת הדעת שאינו שייך לבא לבחינת שכחה כלל מטעם הנ״ל וגם בני ישראל היו אז בהתקשרות עצמיות שלמעלה מבחינת הדעת אלקי כי לא ידעו את ה׳ ותורתו עד עמדם בהר סיני בשעת מתן תורה כו׳

אמנם הנה ידוע שלא נגאלו ישראל ממצרים רק על ידי כח וזכות האמונה הפשוטה שלהם דוקא שהיה מושרש ונטוע בנפשם מצד הירושה מאבותיהם בלבד וזהו שאמר "כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך" חסד נעוריך דוקא בגלות מצרים הוא שזכרתי לך בזכרון עולם שבחינת הזכרון הוא למעלה מן השכחה שלא ישכח לעולם כו׳.

והענין הוא כידוע שיש ב׳ מיני דעת דעת עליון ודעת תחתון וכמ״ש כי אל דעות ה׳ כו׳ וביאור הדברים ידוע שב׳ מיני שפע הן הא׳ התהוות מאין האלקי לבחינת יש שאור האלקי מוסתר שזהו דעת תחתון כמו שהוא לגבי המקבל ודעת עליון הוא בחינת אור שפע העליונה שנמשך ממהות ועצמות דקמיה כלא חשיבא ולעתיד לבוא יתגלה בחינת עצמות אלקות כמו שהוא וזהו שכתוב כולם ידעו אותי ממש כי נגלה כבוד הוי' עצמו וכן כתיב ומלא׳ הארץ דעה את הוי׳ ממש.

אך בגלות מצרים היה זה רק בבחינת אמונה פשוטה וחזקה בירושה מאבותיהם ולכך זכו שנגלה עליהם כו׳ מבחינת מהות ועצמות ממש (וכמשי״ת בדרוש דמצה וקי״ס באורך) וזהו וידע אלקים בידיעה דדעת עליון כמו שהוא בכבודו ובעצמו כמו לעתיד לבוא והוא שהרגיש וידע בצרתם כמו שיודע ומרגיש לבחינת מהות ועצמות ממש כמו בכל צרתם לו צר ממש.

ואמנם בחינת דעת תחתון הוא בחינת הידיעה וההשגחה האלקית שיודע ומבין כל מעשה בני אדם שהוא כסדר ההשתלשלות מאין ליש שהוא בבחינת צמצום והסתר עד שיוכל להיות בבחינת חיצוניות ואחוריים שזה כמו בכל גלות שהוא בהסתר פנים כמו שכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני ואמר בזהר דקוב״ה בגלותא אסתלק לעילא לעילא כו׳ וכמ״ש אלך אשובה אל מקומי כו׳ כי הוא תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיש ביה וכמאמר הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כידוע.

אך על ידי האמונה הפשוטה דוקא להיותה בבחינת פנימיות ועצמיות ממש שלא יפול בה בחינת שכחה כלל כנ״ל מעוררים למעלה ג״כ מבחינת מהות ועצמות שאין שם שינוי גם ברו' הקטרוגים כו׳ וכמ״ש לא מאסתים כו׳ וכן אתם בני ישראל לא כליתם כנ"ל ע״כ בצרתם לו צר ממש כאב שמרגיש בצרת בנו כמו שמרגיש בצרת עצמו ממש וזהו לו צר ממש משא״כ בידיעה שחוץ ממנו כפי סדר ההשתלשלות לא צר בא׳ וכן לענין כי הוא עשנו ולא ולו אנחנו כו׳ וכן ולו נתכנו ולא.

כי גם שעיניך פקוחות על כל דרכי כו׳ יוכל להיות בזה בחינת שכחה והיסח הדעת שזהו מה שאמרה כנסת ישראל עזבני ה׳ וה׳ שכחני מפני שגם הם שכחו ועזבו את ה׳ כמ״ש אותי עזבו כו׳ אבל בבחינת פנימית נקודת הלב ששם נטוע האמונה החזקה כמו טבעיות ועצמיות ממש על זה אומר אין שכחה לפני כסא כבודיך כו׳ וזהו שהשיב לציון התשכח אשה כו׳ כי בנים אתם כו׳ וד״ל.

והנה מה שהיה בכנסת ישראל בגלות מצרים בבחינת האמונה הפשוטה יזכו לעתיד לבוא להיות בבחינת ראיה במהות ועצמות ממש וקצתו זכו במתן תורה שכל העם רואים כו׳ (כמשי״ת בפנים באריכות)

וזהו "זכרתי לך" לעתיד לבוא לבחינת "חסד נעוריך" דוקא שיצאו באמונה פשוטה לבד שלמעלה מן הדעת וההכרה במוח ולב כנ״ל, ועל כן גם בני ישראל נצטוו לזכור יציאת מצרים כל הימים כמו שכתוב למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך אפי׳ לימות המשיח והעה״ב כמבואר בדברי רז״ל משום דהא בהא תליא דכמו שמלמעלה למטה זכרתי לך בבחינת הזכרון שאין בו שינוי כך מלמטה למעלה בכנסת ישראל תזכור גם לעוה״ב שאז יבאו לבחינת הראיה ממש כמ״ש הנה אלקינו זה לנוכח כו׳ ובלא שינוי עוד כלל וכלל וד״ל:

מאמר מבואר

כ-16 דקות קריאה

הקדמה לנר מצווה

אדמו"ר האמצעי – הקדמת ספר נר מצווה ותורה אור

אין שכחה לפני כסא כבודך

כתיב ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני וזה פלא גדול לכאורה דאיך יתכן לומר בחינת שכחה למעלה באלקים חיים שהוא ית' למעלה מן הזמן כהוראת שם הוי' 'היה הוה ויהיה' כאחד ואין השכחה שייך רק כאשר בא הדבר בגדר זמן וע"כ אנו אומרים אין שכחה לפני כסא כבודך וזוכר כל הנשכחות כו'

הפסוק בישעיה אומר: "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני". נשאלת השאלה איך יתכן שתהיה אצל ה' שכחה, הלא שכחה באה כתוצאה ממרחק של זמן וה' יתברך נמצא הרי מעל הזמן (וכמו שגם מורה שם הוי' – 'היה הוה ויהיה' כאחד, וכן בתפילת ר"ה אומרים: "אין שכחה לפני כסא כבודך" ו"זוכר כל הנשכחות אתה").

ה'אור אלוקי' תמיד שוכן בתוכנו

אך הענין הוא דשכחה זו אינה בעצם אלא היינו רק כמו השכחה שבכנסת ישראל שגם זה לכאורה כפלא יחשב האיך יפול ענין השכחה בכנסת ישראל מצד בחינת אור האלקי השוכן בתוכם שנקרא שכינה כידוע ששוכן אתם גם בהיותם בגלות בתוך טומאתם כו'

אלא שחייבים לומר שהשכחה פה היא לא שכחה במובן הפשוט – 'שכחה בעצם' ח"ו, והיא רק כמו השכחה שיש אצלנו – בכנסת ישראל. גם אצלנו לכאורה לא מובן איך תתכן שכחה, הרי מכיוון שהאור האלוקי של ה' (שנקרא 'שכינה') שוכן בתוכנו תמיד גם בגלות (וכמו שכתוב: "השוכן איתם בתוך טומאותם"), לא יתכן שנשכח את ה' ח"ו.

והוא ענין רוח אלקי שנוססה בכל אחד ואחד מישראל לשוב אל ה' בכל לבבו ולידבק בתורה ומצוות הגם שיגבר עליהם מאוד עול דרך ארץ וטרדת העמוקות המבלבלים המוח והלב לגמרי מכל מקום לא ינתק ויפול הנופל לגמרי ח"ו וכמו שכתוב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה שגם מים רבים דטרדת הפרנסה לא יכבה אור אהבה רבה העצמית שכמו טבע מושרשת בנפשותינו כמ"ש במ"א.

את זה שהאור האלקי שוכן בתוכנו גם עכשיו בגלות, אפשר לראות בכך שלמרות שיש לנו הרבה טרדות בחיים שממש מבלבלות אותנו, הקשר שלנו לה' אף פעם לא מתנתק ואנחנו תמיד רוצים לשוב אליו (וכמו שכתוב: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" – שגם ה'מים הרבים' של טרדות הפרנסה, לא יוכלו לכבות את האור של האהבה העצמית שלנו לה' שממש מושרשת בתוכנו).

והוא להיותו בחינת אור אלקי (הנקרא רוחא דשביק בגווה כו') ממש שנקרא שכינה שאין בו שינוי וחילוף וזהו שכתוב "אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם" דכמו שאני ה' לא שניתי כך גם אור האלקי השוכן בתוך בני ישראל לא כליתם כו' ולכך גם בהיותם בגלות לא מאסתים כו' לכלותם להפר בריתי אתם כו'

הסיבה לכך שהקשר שלנו עם ה' אף פעם לא מתנתק, היא שהאור האלוקי הזה שבתוכנו הוא אור איתן שאין בו שום שינוי וחילוף. על האור הזה נאמר: "אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם" – שמכיוון שהאור האלוקי הזה ששוכן בתוככם (ונקרא 'שכינה') הוא אור של ה' והרי 'אני ה' לא שניתי', לכן גם 'אתם בני ישראל לא כליתם', וזו הסיבה שה' אף פעם לא מואס בנו ולא מפר את הברית שיש לו איתנו ח"ו.

וא"כ איך יפלו כנסת ישראל בבחינת שכחה וכמו שנראה בעליל שגם עובדי ה' יוכלו לשכוח לגמרי על ה' בהיותם טרודים ביותר בעסקיהם עד שידמה בעיניו שהכל כחו ועוצם ידו כו' וכמ"ש השמר לך פן תשכח את ה' כו' ובפרט במצליחים במעשיהם כידוע.

לפי כל מה שאמרנו קשה מאוד איך בפועל כן יש אצלנו שכחה, וכמו שרואים שאפילו אלה שיותר קשורים לה' והם ממש 'עובדי ה' ', גם הם אחרי התפילה והעבודה יכולים ח"ו לשכוח את ה' ולחשוב שהכל 'כוחי ועוצם ידי' (ובפרט אם הם מצליחים).

שתי מדריגות של זכרון, שבדעת ושלמעלה מהדעת

אלא הענין הוא כידוע דיש ב' מדריגות בזה הא' שנופל בו השכחה מפני שעיקר ענין השכחה הוא על ידי היסח הדעת כשמסיח דעתו ולבו מענין האלקות לגמרי. דבאמת אינו מובן לכאורה בב' פרשיות דקריאת שמע שבפרשה א' אמר ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך ובפרשה ב' אמר ואספת דגנך וכן בפרשה ב' אמר לאהבה ולעבדו בכל כו' ואם מצד טרדת הפרנסה כמו שכתוב ואספת דגנך כו' היה נופל בשכחה שהוא היסח הדעת לגמרי איך יקיים בכל נפשך ממש דלכאורה המה תרתי דסתרי כו'

אלא שההסבר הוא כמו שאמרנו, שהשכחה פה היא לא שכחה בעצם, כלומר שלא באמת שוכחים את ה' ח"ו, אלא שישנו רק 'היסח הדעת' – שרק מסיחים את הדעת מענייני אלוקות.

לפי החילוק הזה אפשר לענות על קושיה שמתעוררת בפרשת 'והיה אם שמוע'. מצד אחד התורה אומרת: "ואספת דגנך" – תעסקו בטרדות הפרנסה, אמנם מצד שני היא גם אומרת "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (וכמו שהיא גם אומרת בפרשה הראשונה של ק"ש), וקשה איך אפשר לעבוד את ה' בכל הנפש שלנו, כאשר אנחנו טרודים בטרדות הפרנסה שגורמות לנו שכחה והיסח הדעת.

אלא צריך לומר דבחינת השכחה אינו שייך רק במה שבא לכלל דעת והכרה והוא על ידי ההשגה וההבנה היטב בכלי מוחו ולבו כמו שכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' כו'" וכן "אתה הראת לדעת כו'" והדעת הוא בחינת טוב ענין ההכרה וההרגשה בכלי המוח והלב כמו ידע שור כו' שנמשך אחריו וישראל לא ידע כו'

אלא שכמו שאמרנו, צריך לחלק בין שני אופנים של שכחה. יש שכחה ששוכחים ולא זוכרים בכלל, אמנם יש מצב ביניים של שכחה, שלא שוכחים לגמרי ובמקום פנימי ונסתר כן זוכרים, הבעיה היא שהזכרון הזה נשאר בפנים ולא מתפשט החוצה לכלי ההשגה וההבנה שלנו, ולכן אנחנו בכלל לא מרגישים אותו.

באופן השני של השכחה, אפשר בעצם לומר, שהזכרון פשוט נשאר מעל ל'כלי הדעת' ולא מתלבש בתוכם. מה זה דעת? 'דעת' זה הכח של האדם להכיר ולהרגיש בצורה טובה במוח ובלב את מה שהוא משיג, כמו שכתוב: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים" – שרואים פה שהדעת היא ה'השבה' אל הלב, וכן: "אתה הראת לדעת" – שהדעת מאפשרת לאדם להרגיש היטב את ההשגה, כאילו הוא ממש רואה אותה.

פסוק נוסף שמלמד אותנו את העניין הזה, זה הפסוק: "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן". בפסוק, הנביא ישעיה מוכיח אותנו, שלעומת השור שממש מרגיש את הבעלים שלו בהרגשה פנימית ויש לו ממש משיכה אחריו, אנחנו לא מרגישים את ה'.

והנה יש בדעת זה שינוי וחילוף והוא ענין הנקרא היסח הדעת שהסחה זו היינו ענין הזזה ממקומו כמו שעל ידי טרדת אדם בענין גדול מאד יסיח דעתו ולבו לגמרי מענין הקדום כמו מלימודו וכן בלימוד עצמו אמר כי קאי רבי בהאי מסכתא כו' וע"כ נצטווינו השמר לך פן תשכח כו' דמשמע שיוכל להיות שכחה והוא היסח הדעת והיינו מה שנצטווינו בבחינת הדעת שהוא היפך השכחה דהיינו שתמיד נדעה נרדפה כו' ולא להסיח מלבנו בחינת דעת זה האלקי אפי' רגע וכמ"ש דוד לשלמה דע את אלקי כו'

בעוד שבזכרון הפנימי אין שינוי וחילוף, ב'דעת' (כלומר ביכולת של שהאדם 'לחיות' ולהרגיש את הזכרון) כן יכולים להיות שינויים, וזה מה שנקרא 'היסח הדעת'.

למשל, אדם למד משהו ובאיזשהו מקום הוא כן יודע וזוכר אותו, אמנם לא בטוח שכרגע הדעת שלו נתונה במה שהוא למד, כאשר למשל יש איזה משהו שמטריד אותו (בענייני העולם, או אפילו בלימוד עצמו – שכרגע הוא לומד משהו אחר שמסיח את דעתו [שזו הסיבה שר' חייא הזהיר את אחיינו רב, שכשרבי נמצא במסכת מסויימת לא לשאול אותו על מסכת אחרת, כיוון שאם רבי לא היה 'גברא רבה', אז מכיוון שהדעת שלו כרגע לא נתונה במסכת הזו, הוא עלול לענות תירוץ שהוא לא ממש תירוץ ולהתבייש בזה]).

זו הסיבה שהתורה רואה צורך לצוות אותנו: "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך", שלמרות שכמו שאמרנו הנשמה תמיד זוכרת את ה', עדיין בדעת כן יכולה להיות 'הסחת הדעת' מ'העניין האלקי', ולכן התורה מצווה אותנו על זה (וכמו שגם מצוה דוד המלך את שלמה בנו לפני מותו: "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה").

לפי זה יוצא שהמצוה לדעת את ה' לא נפרדת מהאיסור לשכוח את ה', ושהם ממש דבר אחד, שהרי כמו שאמרנו לא לשכוח ולהסיח את הדעת מה' – זה בעצם אומר לדעת ממש את ה' בהכרת המח ובהרגשת הלב.

ואמנם בסיבת השכחה יבא לכלל פריקת על לגמרי לעבור על עבירות חמורות כמו שכתוב ישראל לא ידע עמי לא התבונן הוי גוי חוטא עם כבד עון דלכאורה כפלא יחשב איך בשביל חסרון הדעת והתבוננות לבד יהיה נקרא חוטא וכבד עון כו' אלא מפני שהיסח הדעת וההכרה שהוא השכחה מביאה לבחינת פריקת עול לגמרי ולכך אמר השמר לך פן תשכח כו' ולכך הוכיח הנביא לבני ישראל ידע שור קונהו כו' ישראל לא ידע על כן הוי גוי חוטא כו' שכל הסתעפות הרע גמור אינו בא רק מסיבת השכחה לגמרי שהוא רק עוצם היסח הדעת לבד וד"ל.

לפי מה שאמרנו יוצא, שהאיסור לא לשכוח לא מדבר על שכחה ממשית אלא רק על שכחה של 'הסחת הדעת'. אמנם, חשוב להדגיש שזה לא פחות חמור, וכמו שאפשר ללמוד מהכתוב: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן: הוי גוי חוטא עם כבד עון" שהנביא מוכיח שכל מה שעם ישראל היה גוי חוטא ר"ל, זה רק בגלל שלא היתה לו ה'דעת' והתבוננות באלוקות.

ההסבר לכך הוא, שבשביל להיות עבדי ה' ולקבל עלינו את עול מלכותו, לא מספיק שיהיה לנו רק 'זכרון בעלמא', אלא צריך שגם נתבונן באלוקות עד שממש נדע ונרגיש אותה, ובלי זה אנו עלולים ח"ו להדרדר (ח"ו אפילו עד ל'פריקת עול' ועבירות חמורות ר"ל).

נקודת הלב הפנימית שלמעלה מהדעת

עד עכשיו דיברנו על המדריגה הראשונה של הזכרון, זו שנתפסת בכלי המוח וההשגה, אמנם (כמו שכבר אמרנו בהתחלה) לכל יהודי יש בתוכו מדריגה עליונה יותר, והיא ה'אור אלוקי' שמושרש אצלו עמוק בפנים, שנמצא הרבה למעלה מהדעת וההכרה.

מכח האור האלוקי הזה יש לכולנו את הכח למסור את הנפש ('בכל נפשך'), וזאת מכיוון שלעומת המדריגה הראשונה של הזכרון בו כמו שאמרנו יכולה להיות שינוי, במדריגה הזו אין שום שינוי, כיוון שפה האור האלקי שמושרש ב'עצם הנפש' שלנו, מאיר אצלנו בקביעות בנקודת הלב בלי שום הפסק ושינוי כלל.

והיינו בחינת יחידה שבנפש כידוע שעל זה אמר כנסת ישראל שימני כחותם על לבך כמו החותם שהאותיות חקוקים בו כך כל עצם אור הנשמה דבוקה וחקוקה בלבך כמ"ש בזהר דאף על גב דאזיל הכא והכא דיוקני אשתאר בך כו' פירוש אזיל הכא כו' הן בחינת מוחא ולבא שמוטרדים בתכלית עד שיפול שם בחינת שכחה והיסח הדעת לגמרי כנ"ל מכל מקום דיוקני שהוא בחינת נקודת פנימיות הלב והוא עצם נקודת הרצון שלמעלה גם מהתפעלות הרצון כי התפעלות הרצון יפול בו שינוי וחילוף כמו בטרדת פרנסה אבל עצם נקודת הלב לתכלית עומקו לא יפול בשינוי כלל ותמיד דבוק למעלה והוא הנקרא שכינה בכללות נשמות ישראל כידוע שזה שכתוב חבוקה ודבוקה בך דהיינו דיוקני אשתאר בך כחותם כו'

המדריגה הזו היא ה'יחידה שבנפש', והיא הנקודה בה הנפש ממש 'חבוקה' ו'דבוקה' בה'.

בשיר השירים המדריגה הזו נמשלת ל'חותם', וכמו שכתוב: "שימני כחותם על לבך". כנסת ישראל, מבקשת מה' שתהיה ממש חתומה וחקוקה בלב של ה'. בזוהר הקדוש מוסבר, שהמיוחד בחותם הוא, שגם אחרי שהחותם כבר לא בתוך השעוה ('דאזיל הכא והכא'), עדיין כל ה'דיוקן' והצורה שלו נשארים חקוקים בתוכה; וכך גם פה, גם אם הלב והמוח שלנו שוכחים את ה' בעקבות כל מיני טרדות, נקודת הלב הפנימית שלנו אף פעם לא שוכחת את ה' והצורה שלה תמיד חקוקה בלב שלו.

איפה בדיוק הנקודה הזו מתגלה? היא לא מתגלה ברצון שלנו, כיוון שגם בו יכולים להיות שינויים שלפעמים יש לנו יותר 'התפעלות הרצון' לרצות את ה' ולפעמים פחות (למשל אם משהו אחר מטריד אותנו), ולעומת זאת בנקודת הלב הפנימית הרי אין שום שינוי.

וניכרת נקודה עצמית זו במסירות נפש על קידוש השם ובבעלי תשובה אמיתית כר' אלעזר בן דורדייא שיצאה נשמתו בבכיה וכהאי גוונא כידוע. ובזה יובן ענין ואספת דגנך שאינו סותר כלל לאור אהבה רבה.

הנקודה הזו מתגלה כשיהודי שהתרחק מוסר את הנפש. אז מתגלה, שיש נקודה בה הוא קשור לה' 'בעצם' ושאין שום דבר שיוכל לנתק אותו. בצורה קיצונית ומיוחדת, אפשר לראות את זה אצל ר' אלעזר בן דורדייא, שנשמתו יצאה מתוך עצם הבכיה וההרגשה שהיא לא יכולה להפרד מה'. לפי כל זה אפשר לענות על השאלה ששאלנו: איך גם בפרשיה השניה של קריאת שמע שעוסקת באנשים שטרודים בטרדות הפרנסה, התורה עדיין מצוה לאהוב את ה' באהבה רבה של 'בכל נפשך'. שלפי מה שאמרנו מובן, שגם אם המוח והלב טרודים בטרדות הפרנסה, עדיין יש נקודה פנימית שלא מוטרדת ומכוחה אפשר למסור את הנפש ולהגיע ל'בכל נפשך'.

זה הסבר הפסוק איתו פתחנו: "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני". ציון היא פנימיות נקודת הלב שלנו, והיא מכונה 'ציון המצוינת' (ביטוי שלקוח מה'הושענות').

הנקודה הזו שואלת ומתמיהה: איך יתכן ש'ה' שכחני', הרי גם אם המוח והלב טרודים, השכחה היא רק מצדם (ולכן הם בחי' 'סוכת דוד הנופלת' – שנופלת לפעמים בשכחה), אמנם אני הרי תמיד זוכרת ודבוקה בה', ולכן כיוון ש'כמים הפנים אל הפנים' לא ייתכן שה' שכח אותי, שהרי הוא מאיר אלי תמיד מהאור הסובב כל עלמין – שנמצא למעלה מהעולמות והשינויים, שלא שייכת בו שום שכחה (ועל המדריגה הזו נאמר: "כי אין שכחה לפני כסא כבודך").

האמונה שבגאולת מצרים גלתה את הנקודה הפנימית

אך הנה יש להבין דלפי זה אין הדבר תלוי רק בכמים הפנים אל פנים כו׳ ולמה בגלות מצרים שהיו משועבדים בתכלית הדוחק לא נגאלו עד שידע והרגיש בצרתם כמו שכתוב "ותעל שועתם כו׳ וידע אלקים" וכן אמר למשה "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל כו׳ ואזכור את בריתי כו׳" דמשמע שכל ימי משך גלותם הקשה לא נזכר עליהם ואיך יש שכחה לפניו ית׳ מאחר ששוכן אתם כו׳ בבחינת פנימיות ועצמיות ממש שלמעלה מבחינת הדעת שאינו שייך לבא לבחינת שכחה כלל מטעם הנ״ל וגם בני ישראל היו אז בהתקשרות עצמיות שלמעלה מבחינת הדעת אלקי כי לא ידעו את ה׳ ותורתו עד עמדם בהר סיני בשעת מתן תורה כו׳

ה' באמת עונה לנקודת ציון: "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך", כלומר שבאמת כיוון שהיא תמיד דבוקה בה' וכמים הפנים אל הפנים, הוא לא שוכח אותה.

אמנם קשה שבפועל, בגלות מצרים, רואים שלא הספיק ה'כמים הפנים אל הפנים', והיה צריך ממש לצעוק אל ה' כדי שה' ידע וירגיש בצרתנו, וכמו שכתוב: "ותעל שועתם" ורק אז "וידע אלקים" (וכן מהתשובה של ה' למשה: "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל...ואזכור את בריתי", שמשמע שרק אחרי שה' שמע את הצעקה שלנו הוא פתאום זכר את הברית).

וקשה, שהרי כמו שאמרנו הקשר שלנו עם ה', הוא קשר פנימי שמעל הדעת, ולא שייכת בו שום שכחה (במיוחד שאז עם ישראל היו לפני מתן תורה, ולא היתה אז ממש 'התקשרות בדעת', שהרי את היכולת לדעת את ה' בדעת קיבלנו לכאורה רק במתן תורה).

אמנם הנה ידוע שלא נגאלו ישראל ממצרים רק על ידי כח וזכות האמונה הפשוטה שלהם דוקא שהיה מושרש ונטוע בנפשם מצד הירושה מאבותיהם בלבד וזהו שאמר "כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך" חסד נעוריך דוקא בגלות מצרים הוא שזכרתי לך בזכרון עולם שבחינת הזכרון הוא למעלה מן השכחה שלא ישכח לעולם כו׳.

אלא שבאמת שלמרות שאין שכחה לפניו יתברך וה' תמיד זוכר אותנו, בשביל הגאולה ממצרים זה לא הספיק והיה צריך את האמונה הפשוטה של עם ישראל.

לאמונה הזו, ירמיהו קורא 'חסד נעוריך', וכמו שכתוב: "זכרתי לך חסד נעוריך". דוקא האמונה הזו, שנמצאת אצלנו בלי שום סיבה וטעם אלא רק מצד הירושה, דוקא היא זו שיכולה לגלות את הזכרון הפנימי של ה', איך שגם ה' זוכר אותנו ב'זכרון עולם', שנמצא מעל כל טעם וסיבה, ושלכן לא שייכת בו שכחה והוא עומד לעולם.

דעת עליון – מצד ה', דעת תחתון – מצד המקבלים

והענין הוא כידוע שיש ב׳ מיני דעת דעת עליון ודעת תחתון וכמ״ש כי אל דעות ה׳ כו׳ וביאור הדברים ידוע שב׳ מיני שפע הן הא׳ התהוות מאין האלקי לבחינת יש שאור האלקי מוסתר שזהו דעת תחתון כמו שהוא לגבי המקבל ודעת עליון הוא בחינת אור שפע העליונה שנמשך ממהות ועצמות דקמיה כלא חשיבא ולעתיד לבוא יתגלה בחינת עצמות אלקות כמו שהוא וזהו שכתוב כולם ידעו אותי ממש כי נגלה כבוד הוי' עצמו וכן כתיב ומלא׳ הארץ דעה את הוי׳ ממש.

בשביל להבין בעומק את מה שאמרנו שצריך שהזכרון הפנימי גם יתגלה, צריך להקדים ולהבין את הענין של 'דעת תחתון' ו'דעת עליון'. כאשר ה' יודע את המציאות זה בעצם מה שמהוה אותה ומשפיע לה שפע. התורה אומרת: "כי אל דעות הוי'" כלומר שישנם שני אופנים בהם ה' יודע ומהוה את המציאות. ב'דעת תחתון' ה' יודע את המציאות באופן כזה שהוא מסתתר בתוכה כך שהמציאות נראית כיש, וזה האופן בו אנחנו המקבלים רואים אותה. לעומת זאת ב'דעת עליון' ה' יודע ומשפיע למציאות כמו שהוא עצמו רואה אותה, שבאמת היא ממש כ'קמיה כלא חשיבא' (שלפניו היא חשובה כ'לא' וכ'אין'). בגלות, ה'דעת עליון' נסתרת, אך לעתיד לבא היא תתגלה כך ש"כולם ידעו אותי" ממש "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

אך בגלות מצרים היה זה רק בבחינת אמונה פשוטה וחזקה בירושה מאבותיהם ולכך זכו שנגלה עליהם כו׳ מבחינת מהות ועצמות ממש (וכמשי״ת בדרוש דמצה וקי״ס באורך) וזהו וידע אלקים בידיעה דדעת עליון כמו שהוא בכבודו ובעצמו כמו לעתיד לבוא והוא שהרגיש וידע בצרתם כמו שיודע ומרגיש לבחינת מהות ועצמות ממש כמו בכל צרתם לו צר ממש.

למרות שכמו שאמרנו ה'דעת עליון' נסתרת עד לעתיד לבא. בגלות מצרים עם ישראל כן זכה להשיג את הבחינה הזו, אמנם לא בראיה ממשית אלא רק באמונה פשוטה (שכאמור הם זכו לה בירושה מהאבות הקדושים). כאשר עם ישראל זכו להאמין באמונה הפשוטה והחזקה הזו, הם זכו שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים במהותו ועצמותו ממש, וזה מה שכתוב בגאולת מצרים: "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים", שבכח האמונה שלהם הם זכו לגלות שה' יודע את המציאות לא כמשהו בעל 'ישות' נפרדת משל עצמו, אלא שה' יודע ומרגיש שהמציאות שלנו היא ממש חלק ממנו עצמו, ולכן כאשר כואב לנו כביכול ממש כואב לה' בעצמו, וכמו שכתוב: "בכל צרתם לו (עצמו) צר".

ואמנם בחינת דעת תחתון הוא בחינת הידיעה וההשגחה האלקית שיודע ומבין כל מעשה בני אדם שהוא כסדר ההשתלשלות מאין ליש שהוא בבחינת צמצום והסתר עד שיוכל להיות בבחינת חיצוניות ואחוריים שזה כמו בכל גלות שהוא בהסתר פנים כמו שכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני ואמר בזהר דקוב״ה בגלותא אסתלק לעילא לעילא כו׳ וכמ״ש אלך אשובה אל מקומי כו׳ כי הוא תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיש ביה וכמאמר הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כידוע.

לעומת ה'דעת עליון' בה מתגלה שה' ממש איתנו ושאנחנו כלל וכלל לא נפרדים ממנו, ב'דעת תחתון' ה' יתברך יודע אותנו דרך 'סדר ההשתלשלות' כך שההרגשה היא שאנחנו כן נפרדים ושכן יש בינינו איזשהו מרחק. בידיעה הזו ה' בעצם מסתתר ולא מגלה לנו את איך שהדברים נראים אצלו, וזה בעצם מה שגורם להסתר של הגלות. שוב, למרות שבאמת אנחנו לא נפרדים, כאשר ה' מסתיר את הפנים, מה שאנחנו רואים זה רק את ה'אחוריים' ו'החיצוניות' של הדברים ושם כן נראה כביכול שאנחנו נפרדים. בעצם בידיעה הזו, ה' כביכול מסתלק למעלה אל המקום ה'אישי' שלו ולא משתף אותנו בידיעה שלו, כך שהוא כן יודע אותנו ותופש את איך שאנחנו ממש חלק ממנו, אמנם אנחנו לא באמת תופשים אותו (כיוון שלנו אין מקום אחר חוץ מה' יתברך אבל לעומת זאת לה' כן יש מקום אישי משל עצמו).

אך על ידי האמונה הפשוטה דוקא להיותה בבחינת פנימיות ועצמיות ממש שלא יפול בה בחינת שכחה כלל כנ״ל מעוררים למעלה ג״כ מבחינת מהות ועצמות שאין שם שינוי גם ברו' הקטרוגים כו׳ וכמ״ש לא מאסתים כו׳ וכן אתם בני ישראל לא כליתם כנ"ל ע״כ בצרתם לו צר ממש כאב שמרגיש בצרת בנו כמו שמרגיש בצרת עצמו ממש וזהו לו צר ממש משא״כ בידיעה שחוץ ממנו כפי סדר ההשתלשלות לא צר בא׳ וכן לענין כי הוא עשנו ולא ולו אנחנו כו׳ וכן ולו נתכנו ולא.

נחזור לשאלה ששאלנו, למה היה צריך את האמונה שלנו במצרים ולא הספיק הזכרון הפנימי של ה' שתמיד נמצא וקיים.

שהתשובה היא כמו שכבר אמרנו, שאמנם הזכרון כבר היה קיים אמנם היה צריך לעורר את הזכרון שגם יתגלה. הדרך שלנו לגלות אותו היא על ידי האמונה הפשוטה שלנו שמגיעה עד ל'דעת עליון'. למה? כי כמו שכבר אמרנו הכלל הוא ש'כמים הפנים אל הפנים', ולכן כדי שה' יגלה את הזכרון הפנימי שלו צריך שגם אנחנו נגלה את נקודת הלב הפנימית שלנו, וזה נעשה דוקא על ידי האמונה שלנו (שמעל טעם ודעת), שמגלה את נקודת הקשר הפנימית והעצמית שלנו עם ה' שנמצאת מעל השינויים.

כאשר הזכרון הפנימי וה'דעת עליון' של ה' מתגלים, מתגלה עד כמה ה' כל הזמן יודע ומרגיש אותנו כמו אב שמרגיש בצרת בנו, ושאין שום קטרוג שיוכל להשכיח את הזכרון הזה.

את ההבדל בין ה'דעת עליון' ל'דעת תחתון' אפשר לראות בהבדל שבין הקרי והכתיב שיש בפסוק: "בכל צרתם לו צר", שהקרי הוא 'לו' (ב-ו') אמנם הכתיב הוא 'לא' (ב-א'). שהביאור הפנימי בזה הוא, שאמנם מצד ה'דעת עליון' ה' ממש איתנו ולכן כביכול ממש לו עצמו צר, אבל מצד ה'דעת תחתון' ה' נמצא למעלה ולא למטה ולכן כביכול לא צר לו (ההבדל הזה נמצא גם בשני פסוקים נוספים: "הוא עשנו ולו (ולא) אנחנו" "ולו (ולא) נתכנו עלילות").

נכון שגם ב'דעת תחתון' ה' תמיד משגיח עלינו, אך עדיין יכולה להיות שם ח"ו איזו בחינה של היסח הדעת (כאשר אנחנו שוכחים את ה' ח"ו), לעומת זאת ב'דעת עליון', שמתגלה על ידי האמונה שבפנימיות נקודת הלב שלנו אין שום שכחה והיסח הדעת (ועל המקום הזה נאמר: "כי אין שכחה לפני כסא כבודך"). במקום הפנימי הזה מתגלה איך שאנחנו ממש בנים של ה' (וכמו שכתוב: "בנים אתם לה' אלקיכם") וכמו שה' עונה לציון: "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך" (משמע מהתשובה שאנחנו אפילו יותר מבנים).

האמונה הפשוטה ב'דעת עליון' הופכת לראיה

והנה מה שהיה בכנסת ישראל בגלות מצרים בבחינת האמונה הפשוטה יזכו לעתיד לבוא להיות בבחינת ראיה במהות ועצמות ממש וקצתו זכו במתן תורה שכל העם רואים כו׳ (כמשי״ת בפנים באריכות)

כמו שאמרנו, עם ישראל זכו להגאל בזכות האמונה הפשוטה שלהם, אמנם אז זה היה רק באמונה ולא בראיה (למרות שבמתן תורה כן זכו קצת להגיע לזה גם בבחינת ראיה), אך לעתיד לבוא נזכה ממש לראות את המהות והעצמות של ה', כך שממש נראה איך שבאמת אין שום צמצום והסתר ושה' יתברך ממש איתנו.

זו כונת הפסוק: "זכרתי לך חסד נעוריך" – ה' אומר לנו שלמרות שביציאת מצרים האמונה שלנו היתה למעלה מההכרה, לעתיד לבוא הוא יקח את האמונה הזו (שבבחינת 'חסד נעוריך') ולא ישאיר אותה עמומה ונסתרת, אלא הוא יזכור אותה בזכרון חזק ונצחי כך שהיא תהפוך להיות 'קבועה' בהכרה ובהרגשה שלנו, כך שנזכה ממש לחוש אותה כל הזמן בבחינת 'ראיה'. וזה גם הביאור של דרשת חז"ל בפסוק: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" – 'להביא לימות המשיח'. שהאמונה שהיתה לנו ביציאת מצרים תהיה נצחית, כך שנזכור אותה תמיד גם בעולם הבא, ואז כמו שאמרנו היא לא תהיה רק בבחינת אמונה אלא ממש בבחינת ראיה (וה' יתברך יהיה ממש נוכח אצלנו, עד שכביכול נוכל להצביע ולומר: "הנה אלקינו זה").

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

אבא אף פעם לא שוכח את הילדים שלו..

גם אם לפעמים נדמה שח"ו ה' לא איתנו כיוון שאנחנו לא כל כך מרגישים אותו, אל דאגה, באמת אבא שלנו תמיד ממש ממש איתנו, הסיבה שאנחנו לא מרגישים את זה היא בגלל שאנחנו נמצאים למטה ולא יכולים לראות את זה. לכן, עלינו פשוט להתעקש ולהאמין שכל הסתר הפנים הוא רק כלפי חוץ, אמנם בפנים תמיד יש לה' מקום בשבילנו. עלינו פשוט לנסות להתעלות מהראיה המצומצמת שלנו, ולנסות להתחבר ל'ראיה העליונה' של ה' שרואה את הדברים איך שהם באמת, מבעד לכל המסכים וההסתרים.

אמנם, מה נעשה שאנחנו מרגישים שגם כשאנחנו מתאמצים להאמין, האמונה הזו לא מספיק חזקה ויציבה, וברגע שאנחנו מסיחים ממנה את הדעת היא חולפת ועוברת, על כך באה התשובה של ה': "זכרתי לך חסד נעוריך" ה' יתברך מבטיח לנו שלעתיד לבוא הוא גם יתן לנו ממש לראות אותה, כך שהיא תהפוך להיות ממש נוכחת וקיימת בקרבנו.