ענין חודש כסלו

מאמר

כ-3 דקות קריאה

ענין חודש כסלו

שם משמואל, ר"ח כסלו תער"ב

הנה לפי סדר לידת השבטים מתיחס חודש כסלו לגד, ולפי סדר הדגלים [שלפי קבלת האר״י ז״ל מתיחסים החדשים אל השבטים כפי סדר הדגלים] מתיחס לבנימין.

והנה גד נתברך מיעקב אבינו ע"ה וממשה רבנו ע״ה בגבורה ובניצוח האויבים, (בראשית מ״ט) גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב, (דברים ל״ג) ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרעו אף קדקוד. והרמב״ן (פר׳ במדבר) הביא מדרש בענין דגל ראובן, ראובן בתשובה וגד בגבורה ושמעון באמצע לכפר עליו. ובנימין מתברך בענין בית המקדש (בראשית מ״ט) בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל, ובתרגום בארעיה תשרי שכינתא ובאחסנתיה יתבני מקדשא וגו׳, ובברכת משה (דברים ל״ג) חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן.

והנה בשניהם זכו ישראל בחודש כסלו בימי היונים, ניצוח האויבים, ואחר כך חנוכת בית המקדש ונרות חנוכה ולפי קבלת האר״י ז״ל שאין חודש כסלו מתיחס אלא לבנימין, יש לומר דגם ניצוח האויבים בא מכח בנימין.

והיינו דהנה ידוע שיוסף הוא צדיק דלעילא ובנימין הוא צדיק דלתתא. וענין צדיק דלעילא הוא להמשיך השפעה ממעלה למטה כמ״ש (בראשית מ״ז) ויכלכל יוסף וגו׳. וענין צדיק דלתתא הוא להלהיב לבן של ישראל לאביהן שבשמים ולהעלות את תפילתם ועבודתם לרצון לפניו יתברך שמו ממטה למעלה.

וזה עצמו הוא שם החודש כסלו, והוא נגזר מלשון כסל כסלים, והכליות נקראות כסלים, ותשוקה באה מן הכליות, ובאבן עזרא (ויקרא ג׳) שנקראו כליות בעבור כח התאוה והוא מגזרת (תהלים פ״ד) נכספה וגם כלתה נפשי, וכתיב (איוב ל״א) אם שמתי (חשבתי על) זהב (ב)כסלי שפירש״י תקותי ומחשבותי ובתרגום אין שויתי על דהב סכויי, הרי שפירושו תשוקה ותאוה. ומדה זו מצינו בבנימין כמו שאמרו ז״ל (יומא

י״ב.) ובנימין הצדיק הי׳ מצטער עלי׳ לבולעה בכל יום שנאמר חופף עליו כל היום. ופירש״י כאדם המתחכך מפני שאינו משיג תאותו.

ובכח מדה זו ישראל נוצחין לאומות העולם דיש להן אחיזה רק מצד החכמה כאמרם ז״ל (איכה רבה פ״ב) יש חכמה בגויים תאמין. ובכן נמצא בהם חכמות חיצוניות שיונקות מחכמה דקדושה, אבל מדת התשוקה להשם יתברך אין נמצאת בהם כלל אפילו בטובים שבהם כמ"ש (שיר השירים ו׳ ג׳) אני לדודי ודודי לי, ונאמר (שם ז׳,י״א) אני לדודי ועלי תשוקתו, ועיין רש״י (שם ו׳ ב׳). ויש לומר דמטעם זה אין מקבלים מהם נדבה לבדק הבית כמ״ש (נחמיה ב׳) ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים כבש״ס ערכין (ה׳:), כי ישראל וירושלים ובית המקדש הוא מקום אהבה ותשוקה שבין ישראל לאביהן שבשמים כמ״ש (שיה״ש ג׳) תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, ובאשר ענין זה אינו בנמצא אצל האומות על כן אין להם חלק בו. ועל כן כשמופיעה מדה זאת נדחין אומות העולם לגמרי ונוצחין ישראל את אויביהם:

ויש לומר שזה עצמו הוא מה שאמר השם יתברך (ש״ב ג׳) ביד דוד עבדי הושיע את עמי ישראל וגו׳. כי ידועה מדת דוד המלך ע"ה שהי׳ תמיד בהשתוקקות עצומה לה' יתברך כמ״ש (תהלים ס״ג) צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, וכל ספר תהלים מלא מזה, ומדה זו עומדת לישראל בנצחון נגד אומות העולם כנ״ל:

ואפשר עוד שזהו הטעם דבית המקדש עומד בגבול שני השבטים הללו יהודה ובנימין, כי כל תשוקת ישראל ותפילתם עולין דרך בית המקדש לאביהן שבשמים. ובית המקדש נקרא לבן של ישראל, וכתיב (שם פ״ד) מה ידידות משכנותיך וגו׳ ובמנחות (נ״ג.) יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים. ובאשר מדה זו נמצאת בשני השבטים הללו ביותר, כי דוד המלך ע״ה הוא ראש שבט יהודה, על כן נבנה בית המקדש בחלקם ועל כן היו אלו שני השבטים מחוברים תמיד, ובעת שנחלקו עשרת השבטים נשאר שבט בנימין עם שבט יהודה דבקים במלכות בית דוד ובית המקדש:

והנה ידוע שמלכות ישראל היא דוגמא למלכות שמים שהיא בהשתוקקות תמיד כידוע ליודעים, ובזוהר הקדוש (ח״ב כ״ב.) עד תאות

גבעות עולם וכו׳ תיאובתא דשמטה וכו׳. ועל כן מלכות ישראל מה' יתברך היתה משני שבטים אלו, שהמלך הראשון, באשר לא היתה אז שעת הופעת מלכות בית דוד כמ״ש המפרשים, נבחר מבנימין. וידוע שראש חודש הוא התדבקות הירח בשמש והוא דוגמא דלעילא מתיחס למלכות ישראל, ובגמ׳ (ר״ה כ״ה.) זיל לעין טב וקדשי׳ ושלח לי סִימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. ועל כן מצינו סעודת ר״ח רק בשאול ודוד:

ובזה יש לפרש מה דאיתא בספר יצירה המליך אות ס׳ בשינה וגו׳ וצר בהם קשת בעולם וכסלו בשנה וקיבה בנפש. ויתבאר על פי מאמר כ״ק אבי אדמו״ר זצללה״ה די״ב השבטים שהם לעומת י״ב חדשי השנה היינו שהמזלות נותנים בטבע האנשים להמשך אחר המהות שמורה עלי׳ המזל, כמאמר הש״ס שבת (קנ״ו.) האי מאן דבחמה וכו׳, וי״ב השבטים בצדקתם פעלו שישראל יתגברו על המזל ולא ימשכו אחר הוראת המזל ואין מזל לישראל, ודברי פי חכם חן. והנה היפוך מדת התשוקה הוא העושה מעשיו בעצלות ועצלה תפיל תֹרדמה, ועל כן לפי הוראת מזל חודש כסלו הוא שינה והוא מתיחס לקיבה כאמרם ז״ל (ברכות ס״א:) קיבה ישנה, אך שבט בנימין בצדקתו הפכו למדתו מידת התשוקה ונקרא שמו כסלו שהוא לשון תשוקה כנ״ל:

מאמר מבואר

כ-9 דקות קריאה

ענין חודש כסלו

שם משמואל, ר"ח כסלו תער"ב

חודש כסליו – גד ובנימין, מלחמה ומקדש

הנה לפי סדר לידת השבטים מתיחס חודש כסלו לגד, ולפי סדר הדגלים [שלפי קבלת האר״י ז״ל מתיחסים החדשים אל השבטים כפי סדר הדגלים] מתיחס לבנימין.

כנגד שנים עשר חודשי השנה יש שנים עשר שבטים, כאשר כנגד כל חודש יש שבט אחר. הקבלה זו מלמדת אותנו על המהות והסגולה של כל חודש וכל שבט, כאשר תכונות ומאורעות השבט מלמדות על החודש, ולהפך. סדר השבטים יכול להיקבע על פי סדר לידתם מהגדול לקטן – כסדר הפשוט, ויכול להיקבע גם על פי סדר חניית המחנות במדבר – סדר הדגלים. חודש כסליו הוא החודש התשיעי מניסן החודש ה"ראשון הוא לכם לחודשי השנה" על פי התורה. התשיעי מבין השבטים על פי סדר הלידה הוא גד, והתשיעי על פי סדר חניית בני ישראל במדבר הוא בנימין. בפשט אנחנו אמורים ללכת לפי סדר הלידה שהוא יותר מהותי, אך האריז"ל קובע כי דווקא סדר החניה הוא הסדר המשמעותי. בכל מקרה, אמור להיות זיקה בין גד לבנימין ובין שניהם לחודש כסליו.

הברכות של משה רבנו מעידות על עניינו של כל שבט. הגבורה שהתברך בה גד, בשונה מהגבורה של יהודה יוסף ושאר השבטים, קשורה בעיקר לניצחון – ניצחון במלחמה. גד הוא מלשון גדוד, גדוד לוחמים (כפירוש רש"י), וידוע שמכת חרבו הייתה כל כך חזקה שהייתה מורידה יחד את הראש ואת כל היד (בחיתוך אלכסוני) – "וטרף זרוע אף קודקוד". בנימין לעומת זאת התברך בבית המקדש שהיה בחלקו, בין כתפיו בחפיפה ממש לשכינה. בפשטות, אופיים של גד ובנימין המשתקף מהברכות, שונה לחלוטין. בעוד גד הוא הלוחם הקשוח שמתעסק בעיקר בגדיעת הרע החיצוני שמנסה לחדור לישראל, בנימין הוא היהודי המלא בכיסופים, הנתון בתוך הנקודה הפנימית של עם ישראל – מקום המקדש.

והנה בשניהם זכו ישראל בחודש כסלו בימי היונים, ניצוח האויבים, ואחר כך חנוכת בית המקדש ונרות חנוכה ולפי קבלת האר״י ז״ל שאין חודש כסלו מתיחס אלא לבנימין, יש לומר דגם ניצוח האויבים בא מכח בנימין.

אף על פי ששני העניינים שקרו בחנוכה, הניצחון על היוונים וחנוכת הבית, מתחלקים יפה לשני השבטים: הניצחון לגד, וחידוש העבודה לבנימין. השם משמואל מבין שלפי האר"י גם בית המקדש וגם הניצחון אמורים להיות קשורים לתוכן של שבט בנימין, השבט של חודש כסליו.

צדיק שמוריד שפע וצדיק שמעורר התלהבות

והיינו דהנה ידוע שיוסף הוא צדיק דלעילא ובנימין הוא צדיק דלתתא. וענין צדיק דלעילא הוא להמשיך השפעה ממעלה למטה כמ״ש (בראשית מ״ז) ויכלכל יוסף וגו׳. וענין צדיק דלתתא הוא להלהיב לבן של ישראל לאביהן שבשמים ולהעלות את תפילתם ועבודתם לרצון לפניו יתברך שמו ממטה למעלה.

התחיות הקשר שלי עם ה' יכולה להיות בשתי תנועות, היא יכולה לבוא מלמעלה שה' מאיר בי ומעורר אותי (התערותא דלעילא), והיא יכול לבוא ממני שאני מתלהב ומשתוקק לה' וקורא לו שיבוא אליי (התערותא דלתתא). צדיק הוא מי שהקשר שלו עם ה' מאיר בגלוי ומכח זה הוא נותן כח לכל חסידיו ותלמידיו להתקרב לה'. גם בצדיקים יש את שני סוגים, יש "צדיקי דלעילא" שאצלם אני מרגיש בעיקר השראה ונוכחות אלוקית והם מושכים את ה' לבוא להתגלות למטה בנשמות ישראל. ויש "צדיקי דלתתא" שבעיקר משקפים תשוקה ודרישת ה', ו'מתמחים' בלרדת למטה אליי איפה שאני ולקחת אותי למקום בו אני מתוכי זועק ומחפש את ה'. יוסף הוא היה צדיק דלעילא, הצדיק שמפרנס את כל העם ברוחניות, וכמו שהתבטא גם בגשמיות כשכלכל והאכיל את כל העולם בשנות רעב, לעומתו בנימין הוא הצדיק מעורר התשוקה אצל עם ישראל, כזאב שכל הזמן מיילל ורעב.

גם בפשט מה שעורר את יוסף לכלכל את יעקב ובניו – עם ישראל, היה המפגש עם בנימין, בו בנימין מאוד ריגש ועורר אותו לפרנס את אחיו ובסוף גם להתגלות אליהם.

וזה עצמו הוא שם החודש כסלו, והוא נגזר מלשון כסל כסלים, והכליות נקראות כסלים, ותשוקה באה מן הכליות, ובאבן עזרא (ויקרא ג׳) שנקראו כליות בעבור כח התאוה והוא מגזרת (תהלים פ״ד) נכספה וגם כלתה נפשי, וכתיב (איוב ל״א) אם שמתי (חשבתי על) זהב (ב)כסלי שפירש״י תקותי ומחשבותי ובתרגום אין שויתי על דהב סכויי, הרי שפירושו תשוקה ותאוה. ומדה זו מצינו בבנימין כמו שאמרו ז״ל (יומא י״ב.) ובנימין הצדיק הי׳ מצטער עלי׳ לבולעה בכל יום שנאמר חופף עליו כל היום. ופירש״י כאדם המתחכך מפני שאינו משיג תאותו.

מידת התשוקה של בנימין והתשוקה של עם ישראל למקדש בחודש התשיעי לפני אלפיים שנה מתבטאת גם בשמו של החודש – כסליו. כסליו הוא מלשון כסלים – כליות, שבהם בעיקר מתלבש כח המתאווה כפי שנרמז בשמם – כליות מלשון כלות הנפש (ויתכן כי כסלים גם מלשון כיסופים). לכאורה, ההבדל בין הלב לכליות מלבד מה שהלב אחראי למגוון רחב יותר של רגשות, הוא שהרגשות בלב הם יותר בשורשם, דהיינו שהלב הוא המקור לרגשות ושם הרגשות הם יותר באופן מופשט וכללי. כאשר הרגש יורד להתייחס לדבר מסוים, ונהפך ממש לתאווה ותשוקה לאותו הדבר עד שעיקר הדחף הוא במימוש הדבר במעשה – אזי הוא מתלבש בכליות.

זאת נקודה חשובה כאן במאמר, שאנחנו רוצים לומר שהניצחון של עם ישראל על היוונים לא נבע (רק) מרגש הלב הטהור שיש לה' (במידות חסד, גבורה ותפארת, "מורגש"), אלא ממקום שיש ליהודי ממש 'דחף' לה', כאילו הוא מרגיש את זה ממש בגוף (גם בנצח, הוד, יסוד, מלכות) במוטבע, במקום שבו זה עוד שנייה מתפרץ, מתפרץ החוצה – לפעול במציאות.

יתרון ישראל על אומות העולם

ישנו הבדל בין חכמת העולם הזה לתאוות העולם הזה, תאווה זה משהו שמתחולל בתוכי גם אם היא מתייחסת לחפץ מסוים עיקר התענוג הוא בנפש עצמה. כשיש תאווה להנאה גשמית ובוודאי (אולי רק) איך שהדברים אצל גוי אין לזה שום אחיזה בקדושה, זה רק ביטוי לרצון להיות יותר מגושם ונהנתן. לעומת זאת השכלה כללית כמו פיזיקה וביולוגיה אין זה הבל ושקר אלא חיצוניות של חכמת ה'. "איסתכל באורייתא וברא עלמא", בריאת העולם הזה על כל חוכמתו וחוקיו נוצרה מתוך התורה, וזהו קיומו בכל עת ה'יניקה' שלה מהקדושה. אותו חילוק שיש בין תשוקות עולם הזה לבין חכמת עולם הזה ישנו גם בתוך התשוקה עצמה – בין תשוקה של גוי להנאות לבין תשוקה של יהודי לה'. כל 'דרישת' הטומאה הוא ניסיון לחוויה וריגוש ללא אחיזה והערכה אמיתית במציאות, בקדושה לעומת זאת התשוקה בעיקר נתונה במושא התשוקה בדבר עצמו, ה' יתברך.

הכוח שלנו לנצח את היוונים הוא מתוך ההנחה שהקדושה תמיד תנצח את הטומאה – "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". נקודת הניצחון של הקדושה היא בדיוק בחילוק הזה: המנצח אינו מי שיודע לעשות הרבה רעש ושרירים אלא מי שהמהות שלו יציבה וקיימת מצד עצמה. עקשנות שמחה והליכה עד הסוף, הם 'החומר' שיוצר את הלוחם. תכונות אלו אינם נמצאים באדם שאישיותו מסתכמת בתאוות שלו – במה שיש בתוכו, אדם בעצמו אינו יכול לייצר שמחה ואמונה וללכת בתוקף על דרך, שמה שהוליד אותה זה הקישקע שלו. כמה שהתאוות הם משתוללות ומטלטלות, אין להם יציבות וקיום אמיתי כיוון שהאדם הוא נברא ולא יכול ליצור מציאות עומדת מצד עצמה, רק אמונה בה' מביאה אחיזה במשהו שבאמת קיים שבאמת אפשר להיאחז בו וללכת על הדרך בכל האמונה והתוקף עד הסוף. מכל זה נוצר מצב שכשאני עומד מול 'יווני', עיקר הניצחון שלי אינו בתוך עולם המחשבה והשכלי שבי, הרי גם עולם המחשבה והשכל שלו הינו דבר אמיתי וקיים (בזכות היניקה מהקדושה) שנותן לו תוכן אמיתי בתרבותו ומלחמתו. הייתרון שלי הוא בכוחות התשוקה שלי, בעולם הרגש העקשני והבלתי מתפשר, בנקודה שאצל הגוי על זה הוא מארג חיוור של אינטרסים אנושיים שסופם כליה. כי ה"שורד חזק", ולא החזק שורד. דברים אלו תומך השם משמואל בדברי חז"ל "חכמה בגויים תאמין" שיש להם אחיזה בחוכמה, לעומת זאת לגבי תשוקה נאסר ההשתתפות כספית של הגויים בבית המקדש כין אין להם חלק באהבה שבין ישראל לה'.

ויש לומר שזה עצמו הוא מה שאמר השם יתברך (ש״ב ג׳) ביד דוד עבדי הושיע את עמי ישראל וגו׳. כי ידועה מדת דוד המלך ע"ה שהי׳ תמיד בהשתוקקות עצומה לה' יתברך כמ״ש (תהלים ס״ג) צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, וכל ספר תהלים מלא מזה, ומדה זו עומדת לישראל בנצחון נגד אומות העולם כנ״ל:

סמל נוסף ביהדות לניצחון על האויבים הינה דמותו של דוד המלך ע"ה. הצדיק בעל האופי ה'רך' המלא בדמעות וכיסופים, הוא היה האיש שהוביל גם את הניצחונות הגדולים.

מיקום המקדש – מוקד ההשתוקקות, בנחלת ה'צמד' יהודה ובנימין

ואפשר עוד שזהו הטעם דבית המקדש עומד בגבול שני השבטים הללו יהודה ובנימין, כי כל תשוקת ישראל ותפילתם עולין דרך בית המקדש לאביהן שבשמים. ובית המקדש נקרא לבן של ישראל, וכתיב (שם פ״ד) מה ידידות משכנותיך וגו׳ ובמנחות (נ״ג.) יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים. ובאשר מדה זו נמצאת בשני השבטים הללו ביותר, כי דוד המלך ע״ה הוא ראש שבט יהודה, על כן נבנה בית המקדש בחלקם ועל כן היו אלו שני השבטים מחוברים תמיד, ובעת שנחלקו עשרת השבטים נשאר שבט בנימין עם שבט יהודה דבקים במלכות בית דוד ובית המקדש:

א"י הינה הפלטרין – הבית של ה', המקום בו שוכנים הדוד והרעייה, ה' וכנסת ישראל. והמקום בו הקשר הכי 'מתחמם' וה' 'נהפך' לגלוי וממשי כביכול עד שממש אפשר לראותו, "זה אלי", באופן שכל רגשות האהבה העדינים של כנסת ישראל שהיו מול דודה המופשט והנעלם כל השנה מתלבים בתוכה לתשוקה ממש, תשוקה הדדית שאינה כלה ונרגעת עד הייחוד השלם בבית קודש הקודשים (חדר המיטות), מקום התשוקה. שני השבטים שבחלקם היה הר הבית והמקדש הינם יהודה ובנימין, שבטים שבפשטות לא מצאנו ביניהם זיקה מיוחדת ואעפ"כ תמיד עמדו ביחד תחת אותה מלכות ובצל המקדש. ה'ידידות' המשותפת לבית המקדש והשתוקקות לה' היא שחיברתם יחד, באותו שלטון.

והנה ידוע שמלכות ישראל היא דוגמא למלכות שמים שהיא בהשתוקקות תמיד כידוע ליודעים, ובזוהר הקדוש (ח״ב כ״ב.) עד תאות גבעות עולם וכו׳ תיאובתא דשמטה וכו׳. ועל כן מלכות ישראל מה' יתברך היתה משני שבטים אלו, שהמלך הראשון, באשר לא היתה אז שעת הופעת מלכות בית דוד כמ״ש המפרשים, נבחר מבנימין. וידוע שראש חודש הוא התדבקות הירח בשמש והוא דוגמא דלעילא מתיחס למלכות ישראל, ובגמ׳ (ר״ה כ״ה.) זיל לעין טב וקדשי׳ ושלח לי סִימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. ועל כן מצינו סעודת ר״ח רק בשאול ודוד:

'מלכות שמים' היא ספירת המלכות, מלכות ישראל התחתונה היא כנגד המלכות העליונה, אחת התכונות של המלכות הוא תשוקתה התמידית לז"א, תשוקת כנסת ישראל לה' הינה השתקפות של תשוקת המלכות (הנוקבא) לז"א (הדוכרא). לכן מלכי ישראל צריכים להיות בעלי תשוקה גדולה לה', כדי שיהיו משל טוב למלכות של מעלה. בעיקרון, המתאים ביותר לתפקיד הוא דוד המלך כמו שנתבאר לעיל, אלא שבראשית מלכות ישראל עדיין לא הגיע זמן ממלכת יהודה להתגלות. באיזה שבט בחר ה' בינתיים למלוך? שבט שאינו יהודה ויכול להיות משל טוב לתשוקת הכלה העליונה, שבט בנימין. שאול הימיני התאפיין ביחד עם דוד במעלה זו כפי שרואים ששניהם קשורים לסוד ראש חודש. הארת השמש על הירח הוא מעין דבקות של שני המאורות, המהווה משל לדבקות בין ישראל (לבנה) לה' (שמש). מצב בו הירח מלא המתרחש בט"ו בחודש מגלם את שיא הדבקות, דבקות כ"כ גדולה שכביכול לא חסר ללבנה כלום. מצד שני מצב בו הירח נעלם מעיד על שיא החושך שכל ההארות והכוחות כבר כבו (ואפשר לומר שזה התכללות גמורה באופן שלא נשאר לו מציאות). ר"ח בו הירח בחידושו מואר במקצת מגלם את הציור המושלם לדבקות שיש בה תשוקה, הירח החש את ההארה מהשמש משתוקק לעוד ועוד עד ההארה והדבקות השלמה. שאול ודוד – הם הצדיקים שקשורים ללבנה וראש חודש – שניהם עניינם תשוקה לה'. איך בנימין 'מסתדר' עם שינה וקיבה?

אותיות לשון הקודש אינם רק כלי להעברת תוכן אלא מהות בפני עצמה. בספר יצירה ישנו מהלך שלם שבו לוקחים כל אות ומשייכים אותה לארבעה דברים שמאפיינים אותה מתוך החלוקה של: חודש, מזל, חוש, איבר (בגוף). השם משמואל הוא אחד מספרי החסידות שבאופן עקבי מסביר על כל חודש את הקשר ונקודת החיבור בין כל ארבעת הדברים שלו. לאות ס' בספר יצירה שייכו את חודש כסליו, מזל הקשת (חץ וקשת), חוש השינה, והאיבר קיבה. חלוקה זו היא חלוקה נוספת על החלוקה שראינו כבר של החודשים לפי שבטים. אביו של השם משמואל (ה'אבני נזר') מסביר שיש קשר בין התנועה הכללית שנארגת מארבעת המאפיינים של החודש לבין השבט ששייך לחודש, אותה תנועה היא מאפיין דומיננטי באישיות של השבט. אז מה האופי שאמור להיות לבנימין וחודש כסליו? בפשטות, מלבד האופי הקרבי של הקשת, חוש השינה והאיבר קיבה לא נותנים רושם של עודף פעולה או מתח חיים גבוה מלא תשוקה.. יותר משרים אווירה של אכילה ושינה כלשון חז"ל "קיבה ישנה".. אם כן לכאורה אין הדברים עולים בקנה אחד עם מהלך השם משמואל שחודש כסליו הוא חודש מאוד 'פעיל' מלא וכיסופים ודחף לעשייה, ואופיו של בנימין אינו שקט ועצל אלא מלא חיות ופנייה תמידית אל ה'.

ההנחה שהביא האבני נזר שהמזל בו אדם נולד משפיע על אופיו מובאת במסכת שבת, לדוגמה הגמרא אומרת שמי שנולד במזל מאדים יהיה שופך דם, ובמזל לבנה יהיה חסר שפע כל ימיו. עכשיו, גם בגמרא כתוב שאדם יכול לקחת את ה'מזל' שלו לכיוון חיובי כמו שאמר רבה שהוא נולד במאדים ולקח זאת ל'שפיכת דמים' של שחיטה ומילה, וזה יסוד מוכר מאוד בחסידות שאדם צריך לנתב את הכוחות הקיימים בו כבר לקשר עם ה'. כאן הרב רוצה ללכת עם הדעה השנייה בגמרא ש"אין מזל לישראל" "ישראל מעל המזל", לפיה ה'עבויידה' אינה רק לנתב כוח קיים לאפיק חיובי, אלא דרישה ממש להפוך את הטבע – מעצלות וחיים רפויים לחיים מלאי עוצמות ועשייה. זה המהפך שעשה בנימין, משינה וקיבה – ל'פעילות' בקדושה וזה המהפך שגם אנחנו צריכים לעשות בחודש כסליו.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

בחברה המודרנית, סולדים מכל תחושת נזקקות ותלות. עוצמה וחוסן מאופיינים עם הדימוי של האדם החכם המוצלח ובעיקר ה'מסתדר'. את כל האופי החלש של האדם הניצב ברקע חייו, את הצורך הבסיסי של האדם באהבה, בערך בלהיות רצוי, ממלאים במרדף תמידי אחרי הצלחה ומימוש עצמי, ובעיקר באמירה קצת עזה שאיני צריך שום סיבה לומר שאני חשוב, אני חשוב ורצוי כי אני החלטתי! הרי אם לא, מה יחזיק את העסק???

יהודי לעומת זאת אינו מפחד לעמוד ולהישיר מבט מול התשוקה, מול הכיסופים, מול המקום הריק והמתגעגע שבחייו. אינו ממהר לסתום זאת ולהתחיל חיי שחקן. רוצה הוא לעמוד מול המקום בנפשו בו הוא מוצא את עצמו מסתובב כזאב, מיילל בלילות, ורעב בבקרים, צורך חברה, ובעיקר מלא תשוקה. תשוקה לפרוץ, תשוקה לעשות, תשוקה להרגיש אהוב ורצוי מול ה', להיות תלוי ברחמים. דווקא אופי משתוקק זה שמוצא את מרגועו ביחס ורחמי ה' אליו, הרבה יותר חזק יציב ומנצח מכל האופי ה'גברי' והשחקן המשדר שאינו צריך אף אחד, וכל היום עסוק במרדף אחר ערך וסתימת הסדקים המאיימים על אישיותו.

כליות יועצות

במאמר כאן השם משמואל מדבר על איך שהתשוקה היא בכליות, איך שהרגש והעוצמה שלי נמצאים במוטבע בתוכי. "כל הגבוה יותר יורד למטה יותר" דווקא כח האמונה העליון מתגלה למטה בכליות, זה שגם יהודי פשוט קל שבקלים מסוגל למסור את הנפש על ה' מראה שהכח הזה הוא ממש חלק מהגוף שלנו במוטבע שלנו.

לגויים יש תשוקות בחיים אבל את העוצמה של האמונה איך שהיא יורדת להתלבש בכליות איך שהיא מתלבשת ומשתלבת בעוצמה של הגוף אין להם.