מים רבים

מאמר

כ-13 דקות קריאה

מים רבים

אדמו"ר ה'צמח צדק'

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה כו'. ומבואר במדרש (שיר־ השירים ובמדבר רבה פ' ב' ושמות רבה פרק־מ"ט) מים רבים אלו עובדי־ כוכבים־ומזלות כו', ונהרות אלו עובדי־כוכבים־ומזלות שנאמר הנני מעלה עליהם את מי הנהר הרבים והעצומים את מלך אשור כו'.

ופירוש, דהמכוון הוא, דמים רבים הם כל טרדות שהעובדי־כוכבים־ ומזלות מטרידין את ישראל במחשבה דבור ומעשה, שממעיטים פרנסתם, ויש להם מחמת זה טרדת הפרנסה ורבות מחשבות בעניני עולם הזה הגשמיות, וכל שכן בשאר ענינים מעשיים, וזהו ענין שעבוד מלכיות.

הנה עם כל זה לא יוכלו לכבות את האהבה. פירוש האהבה המסותרת בכל נפש מישראל בטבע תולדתה, שרצונה וחפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה, וכשלהבת העולה מאליה שטבעה לעלות למעלה ליפרד מהפתילה והעצם לידבק בשרשו למעלה, וכמו־שכתוב בלקוטי־אמרים פרק־י"ט.

וזהו־שכתוב לפני פסוק זה רשפירוש רשפי אש שלהבת י"ה, דרצונו־ לומר שהאהבה זו שיש בכל נפש מישראל, הוא בא ונמשך לה מבחינת רשפי אש שלהבת יה. כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל, וכמו־שכתוב לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, אשה היינו בחינת אש ה', כי ה' תתאה היא כנסת ישראל, שיש בהם רשפי אש התשוקה להכלל ולהדבק באין־סוף ברוך־הוא. וזה נמשך להם מבחינת אי"ש, א"ש יו"ד, הוא ענין שלהבת י"ה הנ"ל. דהיינו בחינת חכמה ובינה עילאין, שבהן מלובש אור אין־סוף ברוך־הוא, כמו־שכתוב הוי' בחכמה כו'.

והנה הנשמה קודם התלבשותה בגוף הגשמי, היתה מיוחדת בתכלית היחוד באין־סוף ברוך־הוא. ולכן גם אחר ירידתה בגוף, מוטבע בה אור האהבה ליכלל במקור ושרשה, כמו שיש בטבע אור הנר לעלות למעלה כנזכר־לעיל. ולכן אף כשמוכרחת להשתעבד ולעסוק בענינים גשמיים, הם בחינת מים רבים הנ"ל, עם כל זה לא יוכלו לכבות את אור האהבה

ותשוקה נפלאה לעלות למעלה במקורה ושרשה. ואף שאהבה זו היא מסותרת בלבוש שק, כשעוסקים בדעתם ובינתם בתאוות העולם. מכל מקום בידו של אדם וברשותו הוא בכל עת להעביר השכחה מלבו, ולזכור ולעורר אהבה זו לה' אחד המסותרת בודאי בלבו בלי שום ספק, וכמו־ שנתבאר בלקוטי־אמרים פרק־כ"ו, ולא יוכלו כל הטרדות לכבותה, כי היא טבע שלמעלה מהדעת כו'.

(נתבאר איך כי מים רבים שעבוד מלכיות לא יוכלו לכבות אהבה מסותרת שבכל נפש מישראל בטבעה כמו־שכתוב בלקוטי־אמרים פרק־י"ט כו').

(ב) ואמנם באמת אדרבה על ידי ירידתה במים רבים הנ"ל, יכולה היא לכשתרצה, להגיע למדריגה היותר גבוה הרבה מאד מכמו שהיתה קודם ירידתה בגוף. כי הנה מים רבים הנ"ל שהוא שעבוד מלכיות נקרא מי נח, וכמו־שכתוב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך, הרי שקרא הגלות וצרת השעבוד בשם מי נח, והבטיח שלעתיד לבוא לא יהיה עוד שעבוד.

והנה הטעם שנקרא הגלות מי נח הוא, כי אחר כך נעשה מזה להנשמה בחינת נייחא דרוחא. ועל דרך בחינת שבת שנאמר וישבות מכל מלאכתו ותרגומו ונח, וידוע שהוא כמו על דרך משל אדם העוסק באיזה מלאכת עבודה, שנשפל שכלו באותו המלאכה, ואחר כך כשגומר המלאכה חוזר לעצמותו, ויש לו אז נחת רוח ותענוג. כמו כן על ידי מי נח הנ"ל נעשה אחר כך בחינת נייחא דרוחא, שהוא בחינת עילוי רב מכמו שהיתה קודם ירידתה. וכנודע בענין בחינת שבת. וזהו־שכתוב נח נח ב' פעמים, היינו בחינת שבת תתאה ושבת עילאה שיהיה לעתיד יום שכולו שבת.

וביאור הדבר הוא. כי הנה מי המבול לא היה המכוון בהם רק למחות כל היקום בלבד, דבשביל זה לבד לא היה צריך למבול מ"ם יום, כי ביכולת ה' להעבירו ברגע א', וכמו־שכתוב גבי פרעה כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ. אלא המבול באה לטהר את הארץ, מחמת כי נתקלקלה, ומלאה הארץ חמס, לזה בא המבול מים לטהר אותה, דוגמת מקוה שמטהרת את הטמאים (ונ"ל שלכך היה המבול מ' יום דוגמת מ' סאה דמקוה), וכמו־שכתוב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. וכך הוא גם כן בענין השעבוד שנקרא גם כן מי נח,

שמטהר גם כן, וכמאמר־רבותינו־זכרונם־לברכה שבחר אברהם אבינו ע"ה שעבוד מלכיות נגד גיהנם. וידוע דענין כוונת הגיהנם הוא רק בשביל לטהר הנשמה, ולהסיר ממנה לכלוך עוונתיה, כדי שתוכל לעלות לגן עדן להנות מזיו השכינה, וכמאמר־רבותינו־זכרונם־לברכה מוטב דלידייניא (בגיהנום) וליתי לעלמא דאתי. ואם כן כמו כן על ידי שעבוד מלכיות, יכולים לעלות למדרגה היותר גבוה.

ופירוש שעבוד מלכיות, אין הפירוש מה שיש עלינו מס מלך ושרים, שהרי גם בזמן הבית היה מס מלך ישראל עלינו. רק הכוונה הוא, כי ארץ ישראל היתה ארץ זבת חלב ודבש, ולא הי' דאגת וטרדת הפרנסה ועתה יש טרדת פרנסה ושעבוד לעסוק בעניני גשמיים. וזהו הנקרא מים רבים. ונקרא מי נח, כי אחר זה נעשה נייחא דרוחא, ונתעלית הנשמה למדריגה היותר גבוה ממה שהיתה קודם ירידתה בגוף, וכמו־שכתוב יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.

והיינו כי יתרון האור הוא מן החושך דוקא, דאתכפיא סטרא אחרא ואתהפכא מחשוכא לנהורא, על ידי שעוסק ביום בענינים גשמיים בטרדת הפרנסה שנקרא חשך, ומתבונן אחר כך בתפלה איך שאין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה כו', כי המזלות הם המשפיעים חיות כל העולם הזה, וכמו־שכתוב וממגד תבואות שמש וממגד כו', והמזלות מקבלים מע' שרים, והם מקבלים משמרי האופנים, והם מקבלים מן המלאכים, וגבוה מעל גבוה שומר, עד שכולם מקבלים מבחינת מלכותו יתברך, וכמו־שכתוב מלכותך מלכות כל עולמים, שעל ידי מלכותו יתברך שהוא מלך שמו נקרא עליהם, מהוה כל העולמות מאין ליש. והוא רק בחינת זיו השכינה שאינו אלא הארה בעלמא לגבי מהותו ועצמות יתברך אין־סוף ממש הי' הוה ויהיה בלי שינוי, אתה הוא קודם שנברא העולם כו'.

ועל ידי התבוננות בזה בעומק הדעת, תתעורר נפשו באהבה וחשיקה וחפיצה לצאת מבחינת חשכות וגדרות העלם העולם הזה, ולדבקה בו יתברך, מי לי בשמים ועמך לא חפצתי, דהיינו שלא יחפוץ גם בגן עדן כי הוא רק זיו והארה הנ"ל מבחינת מלכותו יתברך, וכמאמר־רבותינו ־ זכרונם־לברכה נהנים מזיו השכינה, כי אם לדבקה בו יתברך, דהיינו

ליכלל בעצמותו ממש בחינת לאשתאבא בגופא דמלכא. וזוהי עליית הנשמה על ידי ירידתה בגוף דוקא, שמקודם היתה נהנית מזיו כו' זיו לבד, אבל על ידי ירידתה בגוף ונפש הבהמית בבחינת מים רבים הנ"ל המסתירים, אזי יתרון האור מן החשך דוקא, כד אתכפיא ואתהכפא חשוכא כו' לנהורא, שיחפוץ לצאת מהחשך בבחינת ועמך לא חפצתי הנ"ל, הנה על ידי זה יוכל לבא לבחינת זו, לאשתאבא בגופא דמלכא, שלמעלה מעלה ואין ערוך מבחינת זיו השכינה.

(נתבאר איך מים רבים הנ"ל הם מי נח נייחא בחינת שבת עליי', כי המבול היה לטהר הארץ, וכן שעבוד מלכיות שכנגד גיהנם, לטהר הנשמה ולהעלותה, כי יתרון האור מן החשך דוקא, כשנהפך לאור על ידי התבוננות אין לך עשב כו', וזיו השכינה המקור לכל העולמות. אבל על ידי ירידתם בגוף, בא לאשתאבא בגופא דמלכא).

(ג) וביאור הדבר, למה דוקא על ידי ירידתם בגוף ובבחינת מים רבים הנ"ל תוכל דוקא להגיע למדריגה זו. אך הענין, כי הוא על דרך מעלת הבעלי תשובה שגדולים מצדיקים גמורים משום דבחילא יתיר, שהצעקה שלו באה דוקא מחמת החשך, שהוא שקוע בענינים גשמיים, ומחמת זה צעק לבו אל ה', ואז נעשה יתרון האור בכל מאדך בלי גבול ממש, שאהבה זו באה מחמת ההפך המנגד דוקא, וכמאמר־רבותינו ־ זכרונם־לברכה על פסוק טוב מאד זה כו', שעל ידי החושך וההפך שהוא נפש הבהמית, יכול לבוא לבחינת אהבה בכל מאדך שהוא בלי גבול ממש.

והיינו לפי שבשרשה, שרש נפש הבהמית גבוה מאד יותר מנפש האלקית, כמו־שכתוב לפני מלוך מלך לבני ישראל, רק שנפלה למטה מטה, כמו־שכתוב וימלוך וימת, בחינת שבירת הכלים כנודע, ולזאת יש להם תגבורת על האדם, מפני שבשרשם הם מבחינת מלוכה והתנשאות. ולכן האדם מקבל חיות מבהמות, ובלעדם אינו יכול לחיות, מה שאין כן המאכלים א"צ להאדם מפני ששרשם גבוה יותר לפני מלוך מלך כו'. ולזאת על ידי ירידת והתלבשות נפש האלקית בנפש הבהמית, ועוסקת בענינים גשמיים ובמחשבות עניני עולם הזה הנקרא מים רבים הנ"ל, הנה אחר כך כשמתבונן בתפילה בעומק הדעת בגדולת אין־סוף ברוך־ הוא, ואיך שנשמתו היא חלק אלוה ממעל, וירדה פלאים בחושך כפול

ומכופל, ויחפוץ לצאת מהחושך ומהאפילה לאור גדול, ליכלל במהותו ועצמותו יתברך, ויהיה האהבה בבחינת מאדך בלי גבול ובחילא יתיר, שהוא מדריגה היותר גבוה מהיותה קודם ירידתה בגוף, שהיתה רק נהנה מזיו השכינה. והיינו, כי מאחר ששרש נפש הבהמית גבוה כנזכר־לעיל, רק שנאמר בהם וימת על ידי שבירת הכלים, הנה על ידי אתכפיא ואתהפכא נעשה תחיית המתים. וזהו יפה שעה אחת כו'. ולזאת נקרא מים רבים הנ"ל מי נח, כי על ידי זה נעשה אחר כך נייחא דרוחא, נייחא ממש, עליי' גדולה ונפלאה מבחינת נהנה מזיו, לבחינת לאתשאבא בגופא דמלכא.

(נתבאר הטעם דדוקא על ידי מים רבים הנ"ל יהיה העילוי כי נפש הבהמית לפני מלוך מלך רק שוימת על ידי שבירת הכלים, אבל על ידי אתכפיא ואתהכפא יהיה תחיית המתים ואזי יפה שעה אחת כו').

(ד) והנה ענין תיבת נח הוא תיבות התפילה, וכנודע בפירוש בא אתה וכל ביתך אל התיבה, דהיינו שילביש שכלו ומחשבתו ומדותיו וכל כחו בתיבות התפילה, ולא יהיה ח"ו כמו־שכתוב בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחוק ממני. וזהו־שכתוב ויגברו המים וירבו מאד על הארץ, היינו תגבורת נפש הבהמית על האדם בעסקיו ועניניו הגשמיים (ומה־שכתוב על הארץ, היינו כי הוא בחינת נפש האלקית, כנודע בענין והארץ הדום רגלי, ולמה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה). אך על ידי זה נעשה אחר כך יתרון האור, ותלך התיבה על פני המים. דהיינו, כשתתגבר הנפש האלקית בתפילה, לגלות האהבה להוי' אשר היתה מסותרת, אזי יהיה יתרון האור מן החושך, דהיינו מה־שכתוב ותרם התיבה שנתעלה מעלה מעלה. והרי כמו שבגשמיות מי המבול הן היו סיבת הרמת התיבה, כמו כן אחר עסקו בפרנסה וכהאי־גוונא, שהן בחינת מים רבים הנ"ל, יוכל להתפלל יותר, להיות בחילא יתיר, בבחינת מאדך כנזכר־לעיל, שיתרון האור הוא מן החושך דוקא. ואז נקרא מי נח, נייחא דרוחא, שחוזר למקורו ולעצמותו למעלה מעלה.

והוא בחינת שבת, כמו־שכתוב כי בו שבת כו', כי בששת ימי המעשה הוא בחינת התפשטות והמשכת בחינת מלכותו למטה בעשרה מאמרות יהי אור כו', בריאת שמים וארץ וכל אשר בם עד עולם העשיה, נתלבשו

בה גם כן מדות עליונות וחכמה־בינה־דעת, כמאמר־רבותינו־זכרונם־ לברכה בעשרה דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה ודעת כו', שהרי יש חכמה נפלאה בכל בריאה מדומם צומח חי מדבר וגבוה מעל גבוה כו', וכל זה הוא בחינת השפלה עצמה להתלבש במילין דהדיוטא לומר יהי אור יהי רקיע כו', דלאו אורחא דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא, והרי זה השפלה גדולה לבחינת מדת מלכותו עם בחינת המדות עליונות וחכמה־בינה־דעת שנתלבשו בה ונשפלו בעשרה מאמרות. ובשבת הוא בחינת שביתה והעלאה מלדבר מילין דהדיוטא, כמו־שכתוב ממצוא חפציך ודבר דבר. ואז הן עולין לשרשן ומתכללין במהותו ועצמותו ב"ה ) ואיך מתקיים העולם כשמסתלק הדבור עליון. נתבאר במ"א בענין מאמר רבותינו־זכרונם־לברכה דבור אסור והרהור מותר).

והנה כמו כן יש בחינת שבת ברוחניות בכל אדם מישראל, דהיינו השביתה והמנוחה אחר העמל והעסק בענינים גשמיים שהטריד מחשבתו בהן, כשאחר כך שובת ונח מזה, ומתבונן בגדולת ה', הרי זה בחינת מי נח, נייחא דרוחא. וכנודע בכתבי־האריז"ל שיש הארת שבת בכל ו' ימי המעשה, והיינו בחינת התפלה שבכל יום (שנקרא עולת תמיד כשם שהשבת נקרא עולת שבת, כמו־שנתבאר במקום־אחר על פסוק את שבתותי תשמרו. לפי שעל ידי התפילה יתעלה התורה והמצות שעושה אדם כל היום, כמו ששבת הוא עלי' מכל ו' ימי המעשה). והיינו שהתפלה הוא בחינת שביתה ועליה על ידי דאתכפיא ואתהפכא כו' ועקירות רצונות הזרות, רק מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו'.

והנה יש עוד בחינת שבת עילאה, שהוא מה שיהיה לעתיד יום שכולו שבת (והרי לעתיד לא יהיה עוד עמל חס־ושלום, שיהיה שייך שביתה אחר העמל, אלא הוא ענין שבת שבתון, שבת לשבת, ולא שביתה מעמל, על דרך שבת דעכשיו). והענין, כי זהו מה־שכתוב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח כו' כן נשבעתי מקצוף עליך כו'. דהיינו, כי הגם שבחינת מי נח באים לטהר העולם דוגמת מי מקוה כנזכר־לעיל אות ב', אך לא בכל זמן צריך טהרה, כי מי יתן טהור מטמא כתיב, דטהור לא שייך רק כשהיה טמא מתחלה. וכמו כן נשבעתי מקצף עליך כו', דהגם שעל ידי שעבוד מלכיות ומים רבים הנ"ל נעשה יתרון האור בחינת בכל

מאדך כו', ועם כל זה יש עוד בחינת אהבה רבה הבאה מלמעלה מעלה גם מבחינת אהבה דבכל מאדך הנ"ל.

(והוא בחינת אהבה בתענוגים, עבודת מתנה אתן את כהונתכם, עולמך תראה בחייך, מעין העולם הבא כו'. בחינת יונתי שלמעלה מבחינת אחותי ומבחינת רעייתי כמו־שנתבאר במקום־אחר. רק דעכשיו כתיב והזר הקרב יומת, כיון שלא נתהפך חשוכא עדיין, והוא עצמו זר ואינו מואס ברע כלל, אם כן מה שנדמה לו שמתענג מאלקות, אינו אמת לאמתו כלל, לפיכך צריך להיות עכשיו סדר העבודה, להיות צעקת לבו להוי' להתמרמר על ריחוקו מהוי', והוא בחינת מאדך כנזכר־לעיל. רק לעתים מזומנים צריך להרגיל עצמו גם כן להתענג על הוי' כמו־שנתבאר בלקוטי־אמרים. אבל לעתיד לבוא, שיעביר רוח הטומאה מן הארץ, לא שייך כלל בחינת אהבה ומרירות לצאת מן ההפך, כי אז אין שום הפך כלל, אלא האהבה תהי' בתענוגים ועלי' נפלאה. ועיין־מה־שכתוב בסידור על פסוק שירו להוי' שיר חדש ודו"ק). וזהו הנקרא וימינו תחבקני אשר בחינת זו יתגלה לעתיד לבוא.

וזהו־שכתוב אחר כך כן נשבעתי מקצוף כו', כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש חסדי דוקא (היא בחינת חסד דלגאו) אהבה רבה הבאה מלמעלה וימינו תחבקני מאתך לא ימוש. ובחינת אהבה זו שיתגלה לעתיד הוא יותר גבוה מאהבה הבאה על ידי מים רבים הנ"ל, עם היות שגם כן גבוה בחינת בכל מאדך כנזכר־לעיל. וזהו שכתוב כי ההרים ימושו כו', הוא בחינת אהבה דעכשיו.

וזהו מים רבים כו' ונהרות לא ישטפוה, כי המחשבה נקרא נהר, משום שהמחשבה הוא תמיד, ואי אפשר לאדם להיות בלי מחשבה, ותמיד משוטט במחשבתו בעניניו או מענין לענין, לכך נקרא נהר כמו נהר דנייד ונמשכים מימיו בתמידות, מה שאין כן מי בור הם מכונסים ועומדים. ואמר שמים ונהרות המביאים טרדת המחשבה בענינים גשמיים, לא יוכלו לכבות את האהבה המסותרת, כי אדרבה, בהם ועל ידם תבוא אחר כך, על ידי אתכפיא ואתהפכא, לבחינת בכל מאדך בחילא יתיר.

(נתבאר ענין תיבות נח, היינו תיבות התפילה. ואיך ותרם התיבה על המים, שהן גורמים בחינת מאדך, ונקרא אז מי נח, כמו בחינת שבת. ותפלה הארת שבת. ונתבאר ענין שבת דלעתיד, אהבה

רבה שלמעלה ממאדך, וחסדי מאתך לא ימוש. וענין ונהרות לא ישטפוה. ונראה־לומר דמה־ שכתוב במדרש־רבה את האהבה שאהב הקדוש־ברוך־הוא את ישראל, היינו כי אהבה המסותרת שבכל אחד מישראל נלקחה מפני היותה חלק אלוה ממעל, אם כן היינו אהבה שאהב כו'. ועוד יש־לומר בענין אחר, דאהבה שאהב נמשכה מצד אתערותא דלתתא באהבה, ועיין־מה־שכתוב על פסוק ועשית בגדי קדש כו').

(ה) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. הון ביתו נקרא חכמת וטעמי המצות ופירושיהן שנמשכים מחכמתו יתברך, וכמו־שכתוב ונהר יוצא מעדן כו', עדן הוא בחינת חכמה, ונהר הוא לשון המשכה, שנמשך המשכה מחכמתו יתברך להשקות את הגן ג"ן סדרים דאורייתא. והיינו ענין פירושי המצות, שזהו בחינת הגן, גן עדן העליון ותחתון, שהנשמות יושבים ונהנים שם בהשגתם טעמי התורה וסודותיה הרוחניות, ומשם נמשך גם כן ההשתלשלות מטה מטה.

וזהו אם יתן איש, איש דוקא, כי כדי שיומשך ויתגלה פירושי טעמי התורה בגן עדן, צריך להיות על ידי ריבוי צמצומים וגבורות רבים (עמ"ש בתורה על פסוק צו את בני ישראל את קרבני לחמי כו' בענין כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו), ואזי נקרא איש, כמו־שכתוב הוי' איש מלחמה (עיין זהר ח"ג דף מ"ח ע"ב). וזהו אם יתן איש את כל הון ביתו, היינו פירושי וטעמי התורה הנ"ל הנקראים הון ביתו, הנמשכים מחכמתו יתברך על ידי גבורות וצמצומים באהבה, היינו אהבת בכל מאדך הבאה על ידי מים רבים הנ"ל. בוז יבוזו לו, כי הון ביתו הנ"ל נמשך מחכמה ראשית ההשתלשלות ונעשה מזה גן עדן כו', והוא בחינת זיו והארה כמאמר נהנין מזיו השכינה, אבל בחינת אהבת בכל מאדך, שהוא בלי גבול למעלה מן הכלי, וכמו־שכתוב מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, שלא יחפוץ לא בגן עדן כו', שהם רק זיו והארה כנזכר־לעיל, רק לאשתאבא בגופא דמלכא, אליו ולא למדותיו, היינו למהותו ועצמותו יתברך, ולזאת בוז יבוזו לו להון ביתו, שאינו רק זיו והארה כנזכר־לעיל.

אך כל זה הוא פירושי המצות שהוא נמשך מחכמה, אבל גוף המצות מעשיות, תפילין סוכה וכדומה, שהם רצונו יתברך שלמעלה מהטעם ודעת, ולהיות ששרשם גבוה מעצמות רצונו, על כן נתלבשו למטה בדברים גשמיים בעשיי' ממש. שעל ידי התפילין שמקלף ודיו וסוכה

הגשמיות, הוא שהי' נמשך גילוי הרצון, ולא על ידי השגה רוחניות שמשיגים המלאכים ונשמות בגן עדן בענין ד' פרשיות אלו דתפילין, ועל ידי אהבה ויראה שלהם כו'. והוא כמו על דרך משל שאנו רואים בגשמיות, שיש לפעמים שכל עמוק מאד, שאי אפשר להסבירו לזולתו בדבורו, ועם כל זה על ידי רמז יוכל להעמיד על המכוון, מחוי לי' במחוג, ודי לחכימא ברמיזא. הרי שבמעשה גשמיות יוכל להיות המשכה, מה שלא יוכל להתלבש בדבור. הגם שהדבור יותר רוחני מהעשיה, אלא דהיא הנותנת, כי נעוץ תחלתן בסופן דוקא, וכמו־שנתבאר באריכות בענין משל זה על פסוק הראיני את מראיך כו' ע"ש. וכך יובן שעל ידי קיום מצות מעשיות, נמשך גילוי רצון העליון מה שאינו מתגלה כלל בגן עדן שהוא רק זיו כנזכר־לעיל.

וזהו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום כו', כי על ידי שמע ישראל בהתבוננות בגדולת ה', בא לידי בכל מאדך, שהוא האהבה שלמעלה מהכלי בלי גבול, לדבקה בו יתברך, מי לי בשמים כו', וכנזכר־ לעיל סוף אות ב'. לכן אמר אחר כך והיו הדברים כו', כי אין דרך לדבקה בו יתברך ממש שלמעלה מעלה מבחינת זיו השכינה, רק על ידי קיום מצות מעשיות שהם רצונו יתברך. דהיינו אשר אנכי מי שאנכי מצוך היום, פירוש דוקא היינו כשהנשמה מלובשת בגוף גשמי, אז יכול לקיים המצות, שעל ידם נמשך גילוי רצון העליון מהותו ועצמותו ממש, אבל קודם התלבשותם בגוף היתה רק נהנית מזיו השכינה.

וזהו ודברת בם, לקיים מצות דבור בתלמוד תורה, והגית בו יומם ולילה, דחשיב כמצוה מעשיות ממש, דעקימת שפתיו הוי מעשה. כי על ידי מעשה דוקא, יוכל להגיע להמשיך לבחינת רצונו יתברך שלמעלה מהשגה כנזכר־לעיל, אלא דעקימת שפתיו הוי מעשה, לכן יוכל להמשיך על ידי ודברת בם בעולם הזה דוקא, מה שאין כן על ידי השגת התורה בגן עדן. ולא עוד אלא שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצות מעשיות, כי מלבד דעקימת שפתיו הוי מעשה, ולא גריעא משארי מצות מעשיות, הרי עוד זאת שהתקשרות ויחוד חכמה־בינה־דעת של האדם ומחשבתו ודבורו בחכמה־בינה־דעת של אין־סוף ברוך־הוא המלובש בתורה והוי' בחכמה כו', מה שאין כן בשאר מצות מעשיות.

והנה על ידי כל הנ"ל נעשה בחינת אחות לנו קטנה כו', שנעשו בני ישראל בחינת אחות למהותו ועצמותו יתברך. אחות לשון אחדות, דהיינו שמתאחדים בתכלית למהותו ועצמותו יתברך על ידי לימוד התורה וקיום מצות מעשיות כנזכר־לעיל, ונעשה מזה וימינו תחבקני, כאדם החובק את חבירו מכל צדדיו. וזהו מה שנעשה לאחותינו ביום שידובר בה, היינו ענין הדבור בתלמוד תורה, דעקימת שפתיו הוי מעשה כנזכר־ לעיל. ולשון שידובר בה היינו, כי לימוד התורה צריך להיות בבחינת ביטול, על דרך תען לשוני אמרתך, שדבר ה' הוא המדבר בתוך פיו והוא אינו אלא כעונה אחר הקורא, וזהו ענין איתמר כו' כמו־שנתבאר במ"א.

מאמר מבואר

כ-26 דקות קריאה

מים רבים

אדמו"ר ה'צמח צדק'

מבואר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה כו'. ומבואר במדרש (שיר־השירים ובמדבר רבה פ' ב' ושמות רבה פרק־מ"ט) מים רבים אלו עובדי־כוכבים־ומזלות כו', ונהרות אלו עובדי־כוכבים־ומזלות שנאמר הנני מעלה עליהם את מי הנהר הרבים והעצומים את מלך אשור כו'.

"שיר השירים" הוא סיפור־משל על הקשר בין ה' לעם ישראל לאורך הדורות. מטבע הדברים, הסיפור עוסק גם בכל התלאות שעבר הקשר הזה. כמובן, רבות מהתלאות בקשר נגרמו על ידי הגויים שמנסים כל הזמן להרחיק אותנו מה'. בין המשלים הרבים לאומות העולם ב"שיר השירים" – השומרים, השועלים או בנות ירושלים – אחד המשלים הוא הנהר והמים. אומות העולם מתוארות כנהר וכמים רבים המנסים לכבות את אש האהבה של היהודי לקדוש ברוך הוא, ושלמה המלך מבטיח: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה". כעת יש להבין כיצד הגויים חושבים שיוכלו לכבות את אהבתנו לה'

ופירוש, דהמכוון הוא, דמים רבים הם כל טרדות שהעובדי־כוכבים־ומזלות מטרידין את ישראל במחשבה דבור ומעשה, שממעיטים פרנסתם, ויש להם מחמת זה טרדת הפרנסה ורבות מחשבות בעניני עולם הזה הגשמיות, וכל שכן בשאר ענינים מעשיים, וזהו ענין שעבוד מלכיות.

שעבוד, במובנו הפשוט, הוא טרחה ועמל שאדם עוסק בו (במחשבה, בדיבור ובמעשה) בעל כורחו. שעבוד אמיתי הוא שעבוד של הכוחות הפנימיים של האדם – השכל והלב – בעניינים גשמיים. הגויים, על ידי "שעבוד מלכויות" במובנו הפשוט – שעבוד הגוף בצרכי הפרנסה ובטרדות המלכות – גורמים שגם נפש האדם עצמו תימשך לשם. ליבו יקשר לפרנסה בפחדים ובדאגות ובשמחה בעת הקלת עולה, והשכל כל הזמן יתחכם בהשגת צרכיו. ממילא, לא יישאר לאדם מקום בנפשו לה', והאהבה של היהודי תדעך עד שתיעלם ותיטבע לגמרי בחומר.

הנה עם כל זה לא יוכלו לכבות את האהבה. פירוש האהבה המסותרת בכל נפש מישראל בטבע תולדתה, שרצונה וחפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה, וכשלהבת העולה מאליה שטבעה לעלות למעלה ליפרד מהפתילה והעצם לידבק בשרשו למעלה, וכמו־שכתוב בלקוטי־אמרים פרק־י"ט.

ייתכן שאת האהבה הנולדת והנוצרת מהתבוננות בגדולת ה' – "דחילו ורחימו שכליים" בלשון התניא – אפשר לכבות; כיוון שהשכל הוא המוליד אותה, וכשהוא תפוס לגמרי בענייני העולם, יקשה עליו לתת מקום לאלוקות. אך את האהבה הטבעית שיש ליהודי, שהיא ירושה מאבותינו וקיימת מצד הנשמה, והשכל אינו יוצר אותה, לעולם לא יוכלו לכבות.

כוחה של האהבה המוסתרת בלב שלנו נובע מכך שאין היא פרי התבוננות שלנו, אלא נובעת מה' ששם בנו חלק ממנו. לכן אנחנו יכולים להיקרא ("לזאת יקרא") "אשה" ("אש"־"ה"א") של ה', כלומר שיש בנו (כנסת ישראל – ה"א תתאה) תשוקה אליו ("אש") כתשוקת אישה לבעלה. זה נוצר מכך שהנשמה שלנו נלקחה ממנו ("כי מאיש – ה' – לוקחה זאת"). בעומק יותר, בשביל שנהיה קיימים כמציאות עצמאית שיכולה לאהוב משהו חיצוני לה, לא די בכך שה' נתן בנו חלק ממנו, כי עדיין "הכל זה ה'" ואנחנו כלולים בו. הקיום העצמאי שלנו התאפשר רק בגלל שה' אהב אותנו כל כך, שפינה מקום ונתן לנו קיום עצמאי כאישיות נפרדת. לכן בעומק, "איש" זה מלשון אש־אהבה, כלומר שהקיום העצמאי שלנו והיכולת לפנות אל ה',²³ נוצר מעצם האהבה והפנייה של ה' אלינו.

המקום שממנו נמשכו נשמות ישראל הוא מה' בעצמו, איך שהוא מאוחד עם החכמה שכנגד אות יו"ד, שהיא נקודה כחכמה – שלב ההבנה הראשוני (כברק המבריק) לפני הסתעפות ההבנה לפרטים. וזהו היו"ד של "האיש". הנשמה נמשכה משם כי חכמה עניינה הוא ביטול ("כח־מה") וה' נמצא שם לגמרי, כמבואר בתניא במשל לנשמת היהודי מזרע האב שנמשך מהמוח.

והנה הנשמה קודם התלבשותה בגוף הגשמי, היתה מיוחדת בתכלית היחוד באין־סוף ברוך־הוא. ולכן גם אחר ירידתה בגוף, מוטבע בה אור האהבה ליכלל במקור ושרשה, כמו שיש בטבע אור הנר לעלות למעלה כנזכר־לעיל. ולכן אף כשמוכרחת להשתעבד ולעסוק בענינים גשמיים, הם בחינת מים רבים הנ"ל, עם כל זה לא יוכלו לכבות את אור האהבה ותשוקה נפלאה לעלות למעלה במקורה ושרשה. ואף שאהבה זו היא מסותרת בלבוש שק, כשעוסקים בדעתם ובינתם בתאוות העולם. מכל מקום בידו של אדם וברשותו הוא בכל עת להעביר השכחה מלבו, ולזכור ולעורר אהבה זו לה' אחד המסותרת בודאי בלבו בלי שום ספק, וכמו־שנתבאר בלקוטי־אמרים פרק־כ"ו, ולא יוכלו כל הטרדות לכבותה, כי היא טבע שלמעלה מהדעת כו'.

כמו שאף אחד לא יכול לקחת את הנשמה מהיהודי, כך אף אחד לא יכול לקחת ממנו את האהבה שהיא מעצם הנשמה. האהבה של היהודי לה' היא מפני שה' הוא שורשו ומקורו, וטבעו של כל דבר להימשך לשורשו, כמו שרואים באש שנמשכת למעלה כיוון ששורשה הוא למעלה מעל גלגל הירח (כמבואר בתניא). אמנם גם הטבע הנ"ל צריך מרחב להתגלות – בלב ובמוח. וכל עוד המוח והלב עסוקים בחומר, האדם יכול לשכוח את האהבה לה'. אך כיוון שזה קיים ורק מוסתר ובבחינת שינה, מספיקה התבוננות כזו, שעניינה הוא זיכרון (ולא יצירה מחודשת של רגש), כדי להתעורר מחדש באהבה.

(ב) ואמנם באמת אדרבה על ידי ירידתה במים רבים הנ"ל, יכולה היא לכשתרצה, להגיע למדריגה היותר גבוה הרבה מאד מכמו שהיתה קודם ירידתה בגוף. כי הנה מים רבים הנ"ל שהוא שעבוד מלכיות נקרא מי נח, וכמו־שכתוב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך, הרי שקרא הגלות וצרת השעבוד בשם מי נח, והבטיח שלעתיד לבוא לא יהיה עוד שעבוד.

(נתבאר איך כי מים רבים שעבוד מלכיות לא יוכלו לכבות אהבה מסותרת שבכל נפש מישראל בטבעה כמו־שכתוב בלקוטי־אמרים פרק־י"ט כו').

בפשטות, איך שהדברים משתקפים מהפסוק "מים רבים", העולם הזה וטרדות הגלות – ה"מים" – לא מועילים בשום צורה, ולכל הפחות השפעתם אינה הרסנית ובלתי הפיכה.

אך ה"מים" (העולם הזה ושעבוד מלכויות) ששוטפים אותנו מקבלים עוד משמעות כאשר הם נהפכים למי המבול – "מי נח". גם מי המבול מושווים בתורה לשעבוד מלכויות. ה' משווה את שבועתו שמי המבול לא יחזרו לכך שה' לא יגלה אותנו פעם נוספת. כאשר שעבוד מלכויות נהיה כבר "מי נח", הוא מקבל משמעות של תועלת בעבודת ה', כמו מי נח שהועילו להעלות את התיבה, וכפי שמבאר:

והנה הטעם שנקרא הגלות מי נח הוא, כי אחר כך נעשה מזה להנשמה בחינת נייחא דרוחא. ועל דרך בחינת שבת שנאמר וישבות מכל מלאכתו ותרגומו ונח, וידוע שהוא כמו על דרך משל אדם העוסק באיזה מלאכת עבודה, שנשפל שכלו באותו המלאכה, ואחר כך כשגומר המלאכה חוזר לעצמותו, ויש לו אז נחת רוח ותענוג. כמו כן על ידי מי נח הנ"ל נעשה אחר כך בחינת נייחא דרוחא, שהוא בחינת עילוי רב מכמו שהיתה קודם ירידתה. וכנודע בענין בחינת שבת. וזהו־שכתוב נח נח ב' פעמים, היינו בחינת שבת תתאה ושבת עילאה שיהיה לעתיד יום שכולו שבת.

כשאדם עושה מלאכה הוא נאלץ לעזוב את הזרימה הטבעית של הרעיונות והרגשות שלו ולהצטמצם לפעולה מעשית פשוטה, שאינה מבטאת את הרצונות והחשקים שלו בחיים. הרגשת המנוחה בהפסקת העבודה נובעת מהחזרה לזרימה הטבעית של כל מה שמעניין אותי – הרגשות והשכלים – ללא הדחקה וצמצום של עיקר האישיות.

זהו עניין שבת: כל השבוע אין לנו פנאי להתעסק עם החלק הכי מהותי שלנו, שבסוף הוא עיקר קיומנו – התענוג של ה' ממנו. לכן, כשמפסיקים עם ההדחקה והיסח הדעת ומגיעים לשלב הזה, מרגישים מנוחה ורחבות אמיתית. גם העיסוק הקצת כפוי בעולם הזה אמור להרגיש לנו כצורך להצטמצם מכל מה שבאמת מעניין אותנו – קרבת ה', וכשנגיע לתפילה נרגיש "שבת". לעתיד לבוא נוכל להרגיש מנוחה בקשר עם ה' גם ללא עמל מקדים – "יום שכולו שבת". העיסוק בטרדות הפרנסה – "מי המבול" – בסוף יביא אותנו ל"מי נח", למנוחה בה'. וכיצד?

וביאור הדבר הוא. כי הנה מי המבול לא היה המכוון בהם רק למחות כל היקום בלבד, דבשביל זה לבד לא היה צריך למבול מ"ם יום, כי ביכולת ה' להעבירו ברגע א', וכמו־שכתוב גבי פרעה כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ. אלא המבול באה לטהר את הארץ, מחמת כי נתקלקלה, ומלאה הארץ חמס, לזה בא המבול מים לטהר אותה, דוגמת מקוה שמטהרת את הטמאים (ונ"ל שלכך היה המבול מ' יום דוגמת מ' סאה דמקוה), וכמו־שכתוב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. וכך הוא גם כן בענין השעבוד שנקרא גם כן מי נח, שמטהר גם כן, וכמאמר־רבותינו־זכרונם־לברכה שבחר אברהם אבינו ע"ה שעבוד מלכיות נגד גיהנם. וידוע דענין כוונת הגיהנם הוא רק בשביל לטהר הנשמה, ולהסיר ממנה לכלוך עוונתיה, כדי שתוכל לעלות לגן עדן להנות מזיו השכינה, וכמאמר־רבותינו־זכרונם־לברכה מוטב דלידייניא (בגיהנום) וליתי לעלמא דאתי. ואם כן כמו כן על ידי שעבוד מלכיות, יכולים לעלות למדרגה היותר גבוה.

טהרה היא יציאה ממקום הטומאה והמוות – הריחוק מה' – למקום של טהרה וחיים, עמידה מול ה'. אם לא היינו מתעסקים בעולם הזה ותפוסים בתאוות, והיינו רק בשגרה של תורה ומצוות, לא היינו כל כך צועקים ודורשים את ה'. ומבחינה מסוימת היינו נשארים קצת בטומאה, רחוקים מה'. דווקא ההתעסקות בעולם הזה, ומה שכל אחד יודע עד כמה הנאות העולם הזה מעניינות אותו, יכולה להביא לצעקה ולקרבת ה' אמיתית. זהו הביאור איך "מי נח" – ההתעסקות בעולם הזה – מביאים אותנו לה'. הצימאון לה' שיש בהתעסקות בחומר מרים אותנו כמו "מי נח" שהרימו את התיבה למקום הכי קרוב לה'.

ופירוש שעבוד מלכיות, אין הפירוש מה שיש עלינו מס מלך ושרים, שהרי גם בזמן הבית היה מס מלך ישראל עלינו. רק הכוונה הוא, כי ארץ ישראל היתה ארץ זבת חלב ודבש, ולא הי' דאגת וטרדת הפרנסה ועתה יש טרדת פרנסה ושעבוד לעסוק בעניני גשמיים. וזהו הנקרא מים רבים. ונקרא מי נח, כי אחר זה נעשה נייחא דרוחא, ונתעלית הנשמה למדריגה היותר גבוה ממה שהיתה קודם ירידתה בגוף, וכמו־שכתוב יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.

אם יש לי הרבה חוויות טובות של התלהבות, אורות וקרבת ה', עדיין אפשר להרגיש אחרי כל זה שאין לי מנוחה אמיתית. בסוף האדם מחפש להישאב לגמרי, להיבלע לגמרי בתוך תענוג, ורק ברגעים האלה הוא מרגיש מנוחה ושיש מקום שמכיל אותו לגמרי.

לנשמה אין "נייחא" בניצוצי אהבה ויראה, רק כאשר העילוי יהיה גדול מספיק עד שתישאב ותיכלל לגמרי באלוקים חיים, אז היא תירגע. מה שמעלה אותה לשם זה "מי נח" – טרדות העולם הזה.

והיינו כי יתרון האור הוא מן החושך דוקא, דאתכפיא סטרא אחרא ואתהפכא מחשוכא לנהורא, על ידי שעוסק ביום בענינים גשמיים בטרדת הפרנסה שנקרא חשך, ומתבונן אחר כך בתפלה איך שאין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה כו', כי המזלות הם המשפיעים חיות כל העולם הזה, וכמו־שכתוב וממגד תבואות שמש וממגד כו', והמזלות מקבלים מע' שרים, והם מקבלים משמרי האופנים, והם מקבלים מן המלאכים, וגבוה מעל גבוה שומר, עד שכולם מקבלים מבחינת מלכותו יתברך, וכמו־שכתוב מלכותך מלכות כל עולמים, שעל ידי מלכותו יתברך שהוא מלך שמו נקרא עליהם, מהוה כל העולמות מאין ליש. והוא רק בחינת זיו השכינה שאינו אלא הארה בעלמא לגבי מהותו ועצמות יתברך אין־סוף ממש הי' הוה ויהיה בלי שינוי, אתה הוא קודם שנברא העולם כו'.

אור ללא שקדם לו חושך אינו במעלה (יתרון) כמו אור הבא מתוך חושך. הכוונה בכך היא שבקדושה מתווסף הרבה אור וכוח כאשר הסטרא אחרא מתהפכת ונכללת בקדושה.

החושך של העולם הזה נובע מכך שהזיקה בינו לבין ה' רחוקה מאוד, אין בו את הנוכחות של ה', וממילא הוא חשוך. מדוע המרחק גדול? זה יובן מ"חומר הגלם" הרוחני של העולם. העולם נברא מהדיבור של ה' (עשרה מאמרות), שזו מידת המלכות; המלכות היא דיבור (המנהיג מכונה "דבר", וכן "בדבר מלך שלטון") וממנה נוצרו כל היקום וכל העולמות – "מלכותך מלכות כל עולמים". הפער בין דיבור אחד של האדם לנפשו הוא עצום. משפט בודד שאמרתי הוא ללא ערוך פחות "אני" מאשר עצם האישיות שלי, וממילא אני לא כל כך נוכח בו. הדיבור אינו היוצר של עולמי הפנימי – הרעיונות והחשקים שלי – הוא רק הבעה נקודתית, הארה של מה שאני מרגיש בפנים. בעוד שכדי שיהיה דיבור צריך רגש או שכל שיהיה רצון להביע אותם, עצם מה שמתחולל בתוכי יתחולל גם בלי דיבור, והוא קיים באותו תוקף בלי שינוי בין אם דיברתי אותו או לא. כך גם העולם הוא דיבור של ה' – הארה ו"זיו בעלמא" מה' בעצמו – המאור, ואינו משנה כלום כלפי עצם הקיום של ה' בעצמו.²⁴ אם זה היה נגמר כאן, עוד היה אפשר לחוש את ה' בעולם, כמו שאדם נוכח קצת בדיבור שלו ואפשר בדיבורו אפילו לשמוע את רחשי ליבו אם הוא מתרגש או עצוב וכו'. הבעיה היא שגם מה שהרגישו את ה' בדיבורו – האור הגדול שהיה בעשרה מאמרות – הצטמצם הרבה עד שהגיע אלינו. תורת הקבלה מבארת את השלבים שהיו בצמצום. הכלל הוא שכל מדרגה מעבירה פחות בכמות ובאיכות (פסולת) למדרגה שתחתיה: המלאכים לאופנים, והם לע' שרים, והם למזלות, והם לפרטי המציאות. נמצא שבעולם העשייה הגשמי שאנו חיים בו האור מועט מאוד.

ההנאה הגדולה בגן עדן היא מכך שה' מאיר שם בגלוי ובעוצמה, והנשמה נהנית מאוד מכך שהיא עטופה באור ה'. אך בסופו של דבר, "עולם" גן עדן הוא חלק מה"עולמים" שנבראו מהמלכות. רק שהאור שם לא עבר את כל הצמצומים ולכן אפשר מאוד ליהנות מהארת ה'.

המשמעות של זה היא שגם גן עדן הוא לא ה' בעצמו. זה לא להישאב ולהיכלל בה' לגמרי. כמשל, זוג מאורס נהנה מאוד מהארה, מגילויי החיבה שיש בדיבור בין אחד לשני, אך עדיין הם נפרדים ואין לכל אחד אחיזה בשני ממש, כמו זוג נשוי שברגעי שיא האחדות הם נשאבים לגמרי אחד לתוך השני (לתוך הקשר ביניהם).

הרצון להידבק ולהיכלל בה' לגמרי מגיע רק כשמתעסקים בעולם הזה.

(ג) וביאור הדבר, למה דוקא על ידי ירידתם בגוף ובבחינת מים רבים הנ"ל תוכל דוקא להגיע למדריגה זו. אך הענין, כי הוא על דרך מעלת הבעלי תשובה שגדולים מצדיקים גמורים משום דבחילא יתיר, שהצעקה שלו באה דוקא מחמת החשך, שהוא שקוע בענינים גשמיים, ומחמת זה צעק לבו אל ה', ואז נעשה יתרון האור בכל מאדך בלי גבול ממש, שאהבה זו באה מחמת ההפך המנגד דוקא, וכמאמר־רבותינו־זכרונם־לברכה על פסוק טוב מאד זה כו', שעל ידי החושך וההפך שהוא נפש הבהמית, יכול לבוא לבחינת אהבה בכל מאדך שהוא בלי גבול ממש.

(נתבאר איך מים רבים הנ"ל הם מי נח נייחא בחינת שבת עליי', כי המבול היה לטהר הארץ, וכן שעבוד מלכיות שכנגד גיהנם, לטהר הנשמה ולהעלותה, כי יתרון האור מן החשך דוקא, כשנהפך לאור על ידי התבוננות אין לך עשב כו', וזיו השכינה המקור לכל העולמות. אבל על ידי ירידתם בגוף, בא לאשתאבא בגופא דמלכא).

במחשבה שנייה, לא מובן למה דווקא הריחוק גורם לרצון לה' בעצמו. הרי גם מי שמרגיש רחוק יכול לרצות קרבה פשוטה, כמו בגן עדן, וגם מי שבגן עדן יכול לשים לב שזו רק הארה ולרצות את ה' בעצמו.

הנקודה היא שכאשר באמת כואב לי, כאשר אין לי כלום ממה שמבחינתי הוא החיים האמיתיים שלי, מה שחשוב לי באמת – אז הכאב גדול מספיק ואינו מתנחם ב"חלק" בדומה. הצעקה שלי היא לדבר בעצמו. נמשיך עם המשל: זוג שנהנה מאוד בתקופת האירוסין, ברגע שחלילה יפרידו ביניהם בעל כורחם לתקופה מסוימת והגעגועים יקרעו את הלב – יהיה להם בלתי אפשרי לחזור משם רק לקשר של מאורסים. הם ירצו אחד את השני ממש. כך זה ממש עם ה'. רק כשנרגיש כמה אנחנו רחוקים נרצה את ה' ממש, ולא נתנחם באורות בלבד.

אף על פי שזה מובן לנו, למה באמת זה עובד כך?

התשובה היא פלאית מאוד: כאשר הריחוק מה' נוגע גם לנפש הבהמית, זה נראה אחרת. הנפש האלוקית עדינה, הבהמית – פחות, והיא לא מתפשרת. אופי זה של הנפש הבהמית נובע מכך ששורשה בעולם התוהו, העולם שקדם לעולמנו – עולם התיקון. עולם שהיה גבוה מאוד – המון אורות וקצת כלים, כל אור היה חזק ובלתי מתפשר ולא נתן מקום לזולתו, וממנו נוצר האופי התקיף ובלתי מתפשר של הנפש הבהמית.

מלכי אדום הקדומים הנמנים בספר בראשית הם מעולם התוהו, הקודמים למלכות ישראל – מלכות התיקון, ומיתתם מסמלת את השבירה שהייתה בעולם התוהו. "כל הגבוה יותר יורד למטה יותר" – "הרסיסים", הניצוצות שנוצרו מהשבירה, ירדו להחיות את העולם הזה החומרי, ולכן קיומנו תלוי בחומר – בלחם ובשר, והחומר לא תלוי בנו, כיוון שהניצוצות שמחיים אותו גבוהים יותר מאיתנו.

דבר זה מראה שבסוף גם הנפש הבהמית שורשה בה', כלומר שהחיים והחיּות שלה הם מה', אבל זה לא בגלוי, כלומר היא לא בקטע לעשות מזה עניין. בצורתה העכשווית – אחרי הירידה, בעולם הזה – היא בעיקר רוצה לחיות וליהנות. וכל עוד יש חיים ואהבה ויראה – אורות – היא מסתדרת. ברגע שהנפש האלוקית, שבעל כורחה ירדה לחיות איתה בתוך כל התאוות ולה לא נעים מהרגע הראשון בעסק הזה, תצליח להסביר לה שאור וחיים הם רק מה', ובחומר ובהנאות אין כל כך חיים אלא בעיקר עצב וחושך, ובחושך הזה היא שקועה לגמרי – אזי הניצוץ, הכאב מהריחוק מה' שהיה כמת, יקום לתחייה בסגנון מעט פראי ("בכל מאודך" בלי גבול), והיא תהיה ב"אתהפכא" ולא תנוח דעתה עד שתגיע לחיים עצמם, ה' בעצמו.

בסוף, מהחברות שנכפתה עליה עם הבהמית, האלוקית תרוויח את מה שהיא לא יכלה לבקש: להיכלל בה' בעצמו, מה שייתן לה מנוחה אמיתית.

(נתבאר הטעם דדוקא על ידי מים רבים הנ"ל יהיה העילוי כי נפש הבהמית לפני מלוך מלך רק שוימת על ידי שבירת הכלים, אבל על ידי אתכפיא ואתהכפא יהיה תחיית המתים ואזי יפה שעה אחת כו').

הזמן המוכשר להתבוננות הוא זמן התפילה, כמבואר בתניא. בפשטות, דבר זה נגרם ממעלת וקדושת התפילה – "דבר העומד ברומו של עולם" – שבה הנפש הבהמית נמצאת בבחינת שינה.

כאן מוסיף ה"צמח צדק" מעלה בהתבוננות בתפילה מצד העיתוי שלה. הרי תפילה היא חלק מהשגרה, ובתוך המבול של היום־יום והעיסוקים הבלתי נגמרים בעולם הזה, התפילה היא מפלט, "תיבת נח" לנשמה שלנו, לקשר שלנו עם ה'. אילולי שלוש התפילות בכל יום, כבר היינו נשטפים לגמרי במרוץ המטורף שסביבנו.

העיתוי של התפילה בתוך השגרה מביא אותנו לעמידה מול ה' בתנועה נפשית של בריחה ורצון למצוא קצת אוויר. אחרי שננשום ונעמוד מול ה', עם קצת התבוננות, נוכל לבטא כמה אין לנו כוח למפגשים קצרים ולחוויות חלקיות עם ה' ושוב לחזור לתוך השעבוד – להספקים, לתפוקה, לכללי החברה ועוד – וכמה אנחנו רוצים להישאב לתמיד לקשר איתו, להיות אחדים ממש. ההתבוננות תעזור רק אם ניכנס לגמרי לתוך התיבה – תיבות התפילה – בכל הכוח, בלי להשאיר איזו רגל בחוץ. "בכל הכוח" אין הכוונה דווקא לצעקות או לשבירת הראש בכוונה של המילים. עיקר הכוח צריך להיות שזה יהיה אמיתי ולא מהפה ולחוץ. באופן הזה, כל התעסקות בתוך העולם הזה תביא אותנו לצעקה יותר פנימית וחזקה בתפילה. כל מטר מים ירים את התיבה – התפילה שלנו – יותר קרוב לה', עד שלא נמצא רוגע בכלום אלא בה' בעצמו. אז באמת ננוח.

והוא בחינת שבת, כמו־שכתוב כי בו שבת כו', כי בששת ימי המעשה הוא בחינת התפשטות והמשכת בחינת מלכותו למטה בעשרה מאמרות יהי אור כו', בריאת שמים וארץ וכל אשר בם עד עולם העשיה, נתלבשו בה גם כן מדות עליונות וחכמה־בינה־דעת, כמאמר־רבותינו־זכרונם־לברכה בעשרה דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה ודעת כו', שהרי יש חכמה נפלאה בכל בריאה מדומם צומח חי מדבר וגבוה מעל גבוה כו', וכל זה הוא בחינת השפלה עצמה להתלבש במילין דהדיוטא לומר יהי אור יהי רקיע כו', דלאו אורחא דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא, והרי זה השפלה גדולה לבחינת מדת מלכותו עם בחינת המדות עליונות וחכמה־בינה־דעת שנתלבשו בה ונשפלו בעשרה מאמרות. ובשבת הוא בחינת שביתה והעלאה מלדבר מילין דהדיוטא, כמו־שכתוב ממצוא חפציך ודבר דבר. ואז הן עולין לשרשן ומתכללין במהותו ועצמותו ב"ה (ואיך מתקיים העולם כשמסתלק הדבור עליון. נתבאר במ"א בענין מאמר רבותינו־זכרונם־לברכה דבור אסור והרהור מותר).

אם ר"מ יכריח בחור שאיחר, לדוגמה, לעסוק כמה שעות טובות באיזו פעולת ניקיון וכדומה, הוא ירגיש לא רגוע, שאין לו כוח לזה, שמצמצמים אותו. מהו הצמצום הזה? הוא מרגיש שהוא צריך לעזוב את החיים שמעניינים אותו, את כל הרעיונות והאידיאלים שלו – השכל, ואת כל חיי החברה ומה שכיף לו – מידות הלב, ולהשפיל את עצמו להתעסקות בכוח המעשה, הכוח האחרון שלו. ואם הוא יצטרך לעשות דבר שדורש מחשבה, כמו לסדר מדפים לפי כללים מסוימים, אז בכלל לא תהיה לו סבלנות לעובדה שהוא צריך להשתמש ולצמצם את השכל והלב שלו בסידור מדפים, בנוסף לעובדה שגם מצד המעשה זוהי פעולה די משעממת (שפלה). כאשר הוא יסיים, הוא ירגיש מנוחה – שחרור. שחרור של הכוחות שלו שהתעסקו במשהו שלא עניין אותו, ועכשיו הם חופשיים לחזור לשורשם, למקור שלהם, לעסוק במה שמעניין אותם. כך ה' כביכול בששת ימי בראשית, ומאז בכל שבוע, צריך לעזוב את העיסוק בחכמה שלו (שכל) וברצונות שלו (מידות הלב) ולהתעסק בדיבור – בעשרה מאמרות (מלכות) – בשביל לברוא עולם. כלומר, לא רק שהוא היה צריך כביכול לזנוח את ההתעסקות בחכמה עילאה ובמידות הקדושות, הוא היה צריך להשתמש בשכל ובמידות כדי להתעסק בבריאת בהמות, פרות ושלשולים וכו', ממש "מילֵי דהֶדיֹוטָא" כלפי הקדוש ברוך הוא.

המנוחה, ה"שחרור" של ה', היא בשבת. בשבת ה' הפסיק ליצור ולחיות את העולם ועבר להיות נתון בעונג הגדול שלו. אז מידותיו הקדושות ושכלו חזרו לשורשם ועלו מהשפלתם להתעסק בעולם הזה. גם אנו כל השבוע עסוקים בטרדות גשמיות ובצרכי פרנסה ואין לנו זמן להתעסק במה שמעניין אותנו – בעונג של ה' ממנו. רק בשבת יש לנו זמן לנוח ולהיכלל בתענוג של ה'. איך העולם ממשיך להתקיים בשבת? זו באמת שאלה, והצמח צדק לא עונה עליה כאן, אלא רק אומר שבמקום אחר מדובר בזה, וזה בסוד "דיבור אסור, הרהור מותר".

והנה כמו כן יש בחינת שבת ברוחניות בכל אדם מישראל, דהיינו השביתה והמנוחה אחר העמל והעסק בענינים גשמיים שהטריד מחשבתו בהן, כשאחר כך שובת ונח מזה, ומתבונן בגדולת ה', הרי זה בחינת מי נח, נייחא דרוחא. וכנודע בכתבי־האריז"ל שיש הארת שבת בכל ו' ימי המעשה, והיינו בחינת התפלה שבכל יום (שנקרא עולת תמיד כשם שהשבת נקרא עולת שבת, כמו־שנתבאר במקום־אחר על פסוק את שבתותי תשמרו. לפי שעל ידי התפילה יתעלה התורה והמצות שעושה אדם כל היום, כמו ששבת הוא עלי' מכל ו' ימי המעשה). והיינו שהתפלה הוא בחינת שביתה ועליה על ידי דאתכפיא ואתהפכא כו' ועקירות רצונות הזרות, רק מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו'.

ה' ריחם עלינו שלא נעבוד כל השבוע וזמן הייחוד שלנו איתו יהיה רק בשבת, ונתן לנו "רגעי שבת" כל השבוע בזמן התפילה, שהיא מקבילה לשבת. זוהי "הארת שבת בכל ששת ימי המעשה" שכתובה באר"י ז"ל. אפשר לראות זאת בכך שהתפילה היא כנגד "עולת תמיד" ושבת היא כנגד "עולת שבת". זהו עוד דמיון בין תפילה לשבת. על ידי המנוחה וקרבת ה' שבתפילה ובשבת, עולים ("עולת") כל התורה והמצוות של האדם לה', שהאדם הוא במצב של "לשמה", שהרי כל מלאכתו עשויה.

כמו שהתבאר, מנוחה היא עקירת השכל והלב של האדם ממעשה המלאכה והעלאתם לשורשם כדי לעסוק במה שמעניין אותו. כך גם בתפילה, אדם עוקר את מחשבתו ואת ליבו ממחויבותו לעסקי העולם הזה, ומתעסק בדבר היחיד שמעניין אותו – הקדוש ברוך הוא, "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ".

עד עכשיו עלה כך: מנוחה היא דבר שבא אחרי עמל, שבת באה רק אחרי ששת ימי מעשה, וקרבת ה' אמיתית בתפילה יכולה לבוא רק אחרי צימאון וריחוק הנובעים מהתעסקות בעולם הזה. וכן טהרה באה דווקא אחרי טומאה. אך הנביא מלא בזה שלעתיד לבוא לא יהיה לא רוע, לא שעבוד מלכויות, לא טומאה, לא עמל ועבודה "נונסטופ", ולא עולם חומרי שמסתיר את ה'. ובכל זאת, תהיה שבת (ארוכה ואינסופית – "עולם שכולו שבת"), תהיה טהרה, ובעיקר תהיה קרבת ה' והתכללות גמורה בה' אחד ללא הפסק ומעצורים. וכיצד ייתכן הדבר? הרי אמרנו שבלי כאב וריחוק אי אפשר לזכות למנוחה אמיתית – לה' בעצמו.

(והוא בחינת אהבה בתענוגים, עבודת מתנה אתן את כהונתכם, עולמך תראה בחייך, מעין העולם הבא כו'. בחינת יונתי שלמעלה מבחינת אחותי ומבחינת רעייתי כמו־שנתבאר במקום־אחר. רק דעכשיו כתיב והזר הקרב יומת, כיון שלא נתהפך חשוכא עדיין, והוא עצמו זר ואינו מואס ברע כלל, אם כן מה שנדמה לו שמתענג מאלקות, אינו אמת לאמתו כלל, לפיכך צריך להיות עכשיו סדר העבודה, להיות צעקת לבו להוי' להתמרמר על ריחוקו מהוי', והוא בחינת מאדך כנזכר־לעיל. רק לעתים מזומנים צריך להרגיל עצמו גם כן להתענג על הוי' כמו־שנתבאר בלקוטי־אמרים. אבל לעתיד לבוא, שיעביר רוח הטומאה מן הארץ, לא שייך כלל בחינת אהבה ומרירות לצאת מן ההפך, כי אז אין שום הפך כלל, אלא האהבה תהי' בתענוגים ועלי' נפלאה. ועיין־מה־שכתוב בסידור על פסוק שירו להוי' שיר חדש ודו"ק). וזהו הנקרא וימינו תחבקני אשר בחינת זו יתגלה לעתיד לבוא.

מנוחה היא תנועה של עונג. עונג הוא המקום הכי פנימי באדם, וכשאדם נבלע בו ונסחף לגמרי, הוא מוצא מרגוע לנפשו.

הבעיה היא שלנו לא כל כך ברור ההבדל בין העונג של ה' לעונג שמציע העולם הזה. כך שאם ניכנס ישר ל"מצב" של התלהבות בתפילה ונתענג על ה', סביר להניח שבמקום להיות בעונג של ה' המלווה בביטול, נרמה את עצמנו ונישאר בתענוג שמגדיל לנו את האגו ושהמבוקש שבו הוא הנאה גשמית. רק אחרי "הכנעה" ו"הבדלה", שנפסיק לעסוק בתענוגי העולם הזה ונרגיש שכל התענוג שבהם הוא שקר ומריר ומשאיר אותנו ריקים לגמרי, ונתמלא בצימאון אמיתי לה' – אז נוכל להתענג על ה' כמעין העולם הבא. דבר זה מסביר מדוע בעולם הזה אפשר להיכלל בה' רק אחרי מרמור הנובע מריחוק והתעסקות בעולם הזה.

לעומת זאת, העולם הבא כולו טוב ואין חלק רע בנפשנו, וכל העונג שלנו יהיה בפשטות מה' בעצמו, ללא שום לכלוך ותערובת ושום צורך בהקדמה של התעסקות ברע. מציאות כזו שביהודי אין שום רע, אין שום מקום שנתון בעצמו ובצרכיו האישיים אלא כולו "לעשות רצונך אלוהי חפצתי", אינה הגיונית בדרך הטבע. זוהי מתנה מלמעלה, הניתנת גם בעולם הזה למי שה' חפץ בו, וזהו "אהבה בתענוגים". כלומר, חוש הניתן לזכאי שהתענוג היחיד הוא רק מה', ולא מעצמו. עבודה זו נקראת "עבודת כהונה", שהכהן מתעסק רק בקודש ובנחת רוח לה'. ולכן אסור ל"זר" – היינו היהודי שעוסק בעניינים גשמיים – להיכנס לעבודה של תענוג מה', כל עוד הוא "זר" שלא הפריד את החלק הרע שבו. אהבה זו גם נמשלה לחיבוק של ה', אהבה שבאה מלמעלה (מתנה) ועוטפת את היהודי באופן שהוא נשאב לגמרי באהבה ובחום של ה', וזהו כל העונג שלו – והיא תתגלה לעתיד לבוא.

וזהו־שכתוב אחר כך כן נשבעתי מקצוף כו', כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש חסדי דוקא (היא בחינת חסד דלגאו) אהבה רבה הבאה מלמעלה וימינו תחבקני מאתך לא ימוש. ובחינת אהבה זו שיתגלה לעתיד הוא יותר גבוה מאהבה הבאה על ידי מים רבים הנ"ל, עם היות שגם כן גבוה בחינת בכל מאדך כנזכר־לעיל. וזהו שכתוב כי ההרים ימושו כו', הוא בחינת אהבה דעכשיו.

בפסוק שהתחלנו איתו את המאמר, שבו שעבוד מלכויות נמשל ל"מי נח", מבוטא כיצד לעתיד לבוא, כשלא יהיה שעבוד מלכויות – בכל זאת נוכל אז להתקרב לה'.

אומר הפסוק: גם כשה' יפסיק את הגלות ואת טרדות הפרנסה והעולם הזה, "נשבעתי מקצף עליך וכו'", ובאמת הצימאון הגדול ייגמר וכל ההרים והגבעות²⁵ – האהבה הרבה "בכל מאודך" – ימוטו, אז עדיין תישאר לנו "אהבה בתענוגים" שהיא בבחינת "וימינו תחבקני", כי היא תהיה מחסדו של ה' מלמעלה במתנה, ונישאר במנוחה בחיקו של ה'.

וזהו מים רבים כו' ונהרות לא ישטפוה, כי המחשבה נקרא נהר, משום שהמחשבה הוא תמיד, ואי אפשר לאדם להיות בלי מחשבה, ותמיד משוטט במחשבתו בעניניו או מענין לענין, לכך נקרא נהר כמו נהר דנייד ונמשכים מימיו בתמידות, מה שאין כן מי בור הם מכונסים ועומדים. ואמר שמים ונהרות המביאים טרדת המחשבה בענינים גשמיים, לא יוכלו לכבות את האהבה המסותרת, כי אדרבה, בהם ועל ידם תבוא אחר כך, על ידי אתכפיא ואתהפכא, לבחינת בכל מאדך בחילא יתיר.

כאן ה"צמח צדק" חוזר לבאר את הפסוק שעמו התחיל את המאמר, "מים רבים" – שעבוד מלכויות וטרדות העולם הזה – "לא יוכלו לכבות את האהבה" – אהבה מסותרת, "ונהרות" – היינו המחשבות שזורמות ללא הפסקה בענייני העולם הזה (כטבע המחשבה) כנהר שהוא מים זורמים – "לא ישטפוה".

(נתבאר ענין תיבות נח, היינו תיבות התפילה. ואיך ותרם התיבה על המים, שהן גורמים בחינת מאדך, ונקרא אז מי נח, כמו בחינת שבת. ותפלה הארת שבת. ונתבאר ענין שבת דלעתיד, אהבה רבה שלמעלה ממאדך, וחסדי מאתך לא ימוש. וענין ונהרות לא ישטפוה. ונראה־לומר דמה־שכתוב במדרש־רבה את האהבה שאהב הקדוש־ברוך־הוא את ישראל, היינו כי אהבה המסותרת שבכל אחד מישראל נלקחה מפני היותה חלק אלוה ממעל, אם כן היינו אהבה שאהב כו'. ועוד יש־לומר בענין אחר, דאהבה שאהב נמשכה מצד אתערותא דלתתא באהבה, ועיין־מה־שכתוב על פסוק ועשית בגדי קדש כו').

בהבנה ובחכמה יש תענוג, יש הנאה בלהבין את העניין או הסוד של משהו שחשוב לי. בחוכמת התורה – סודות התורה – יש תענוג עצום, גן עדן ממש. בגן עדן הצדיקים יושבים ולומדים את סודות התורה, איך ש"שור שנגח את הפרה" נלמד בגן עדן, וזהו זיו השכינה שנהנים ממנו בגן עדן. הגן – התורה הקדושה שיש בה ג"ן פרשיות – נמשך כנהר שנמשך (כלומר, שמקורו) מ"עדן". עדן הוא התענוג איך שהוא בחכמה (ובהשגה), והחכמה שיש בה תענוג נמצאת בטעמי המצוות והפסוקים שבתורה.

וזהו אם יתן איש, איש דוקא, כי כדי שיומשך ויתגלה פירושי טעמי התורה בגן עדן, צריך להיות על ידי ריבוי צמצומים וגבורות רבים (עמ"ש בתורה על פסוק צו את בני ישראל את קרבני לחמי כו' בענין כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו), ואזי נקרא איש, כמו־שכתוב הוי' איש מלחמה (עיין זהר ח"ג דף מ"ח ע"ב). וזהו אם יתן איש את כל הון ביתו, היינו פירושי וטעמי התורה הנ"ל הנקראים הון ביתו, הנמשכים מחכמתו יתברך על ידי גבורות וצמצומים באהבה, היינו אהבת בכל מאדך הבאה על ידי מים רבים הנ"ל. בוז יבוזו לו, כי הון ביתו הנ"ל נמשך מחכמה ראשית ההשתלשלות ונעשה מזה גן עדן כו', והוא בחינת זיו והארה כמאמר נהנין מזיו השכינה, אבל בחינת אהבת בכל מאדך, שהוא בלי גבול למעלה מן הכלי, וכמו־שכתוב מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, שלא יחפוץ לא בגן עדן כו', שהם רק זיו והארה כנזכר־לעיל, רק לאשתאבא בגופא דמלכא, אליו ולא למדותיו, היינו למהותו ועצמותו יתברך, ולזאת בוז יבוזו לו להון ביתו, שאינו רק זיו והארה כנזכר־לעיל.

התענוג שבהבנת התורה הוא תענוג שמגיע על ידי תפיסה והשגה. על ידי שאני מבין ומשיג את פנימיות העניין במצוות "שילוח הקן" וכדומה, נוצרת אצלי הנאה גדולה. בשביל שאני אוכל להשיג את חוכמת ה' ועוד ליהנות מהאור האלוקי שבתוכה, ה' היה צריך לצמצם את חוכמתו – "חכמה עילאה" איך שהיא אצלו – לרמה כזו שאני אשיג. במילים אחרות, כל אור שהוא מאיר בי על ידי השגה וקליטה, חייב להיות מוגבל לכלי ולהבנה שלי, ואף פעם לא יוכל להיות בלי גבול ואין־סוף.

לכן האור שבהבנת טעמי התורה מתאפשר רק אחרי צמצומים רבים, לעומת האהבה והצימאון לה' שמגיעים מהתעסקות בעולם הזה, שהם בלי גבול – "בכל מאודך" – ומגיעים עד ה' ממש, ל"לאשתאבא בגופא דמלכא". לפיכך, אם מישהו יעדיף את טעמי התורה והמצוות ("הון ביתו") שהתאפשר לנו להבינם על ידי "איש" – שה' התנהג כאיש מלחמה בגבורה וצמצום כדי שנוכל להשיג את התורה – על פני "באהבה" – היינו אהבה "בכל מאודך" שפורצת את הגבולות ואיתה מגיעים לה' ממש – "בוז יבוזו לו" על כך שמעדיף הנאה מהחיצוניות של ה' במקום להיות עם ה' בעצמו.

אך כל זה הוא פירושי המצות שהוא נמשך מחכמה, אבל גוף המצות מעשיות, תפילין סוכה וכדומה, שהם רצונו יתברך שלמעלה מהטעם ודעת, ולהיות ששרשם גבוה מעצמות רצונו, על כן נתלבשו למטה בדברים גשמיים בעשיי' ממש. שעל ידי התפילין שמקלף ודיו וסוכה הגשמיות, הוא שהי' נמשך גילוי הרצון, ולא על ידי השגה רוחניות שמשיגים המלאכים ונשמות בגן עדן בענין ד' פרשיות אלו דתפילין, ועל ידי אהבה ויראה שלהם כו'. והוא כמו על דרך משל שאנו רואים בגשמיות, שיש לפעמים שכל עמוק מאד, שאי אפשר להסבירו לזולתו בדבורו, ועם כל זה על ידי רמז יוכל להעמיד על המכוון, מחוי לי' במחוג, ודי לחכימא ברמיזא. הרי שבמעשה גשמיות יוכל להיות המשכה, מה שלא יוכל להתלבש בדבור. הגם שהדבור יותר רוחני מהעשיה, אלא דהיא הנותנת, כי נעוץ תחלתן בסופן דוקא, וכמו־שנתבאר באריכות בענין משל זה על פסוק הראיני את מראיך כו' ע"ש. וכך יובן שעל ידי קיום מצות מעשיות, נמשך גילוי רצון העליון מה שאינו מתגלה כלל בגן עדן שהוא רק זיו כנזכר־לעיל.

"כל הגבוה יותר יורד למטה יותר" ו"נעוץ תחילתן בסופן". כללים אלה בקבלה עניינם שככל שהדבר יותר נעלה, הוא יכול להתגלות דווקא במדרגה היותר נמוכה. הרצון הוא יותר פנימי ועצמי לחכמה, ולכן בעוד שהחכמה יכולה להצטמצם לשכל שלנו, הרצון של ה' כדי שיוכל להתגלות בעולם הזה, חייב לעבור דילוג ממש ולהתגלות דווקא בדברים גשמיים כמו קלף מעור בהמה, אתרוג שהוא פרי וכיוצא בזה.

הצמח צדק לא מסביר כאן את ההיגיון לזה,²⁶ הוא רק מביא משל כדי שנראה בחוש שזה עובד כך, משכל עמוק שאי אפשר להסבירו אלא בתנועת יד או ברמז. שכלים מאוד דקים ועמוקים אינם בהכרח תורות ומהלכים. הרבה פעמים יש חוויות מסוימות ותדרים חברתיים שהם מאוד דקים ומסובכים להסברה בשכל. לפעמים קריצה או איזה פרצוף יכולים להביע הרבה יותר מדויק הרגשה כלפי סיטואציה מסוימת מאשר לנסות להסביר אותה. לכן, כל עוד אנחנו לא רוצים להישאר רק עם הזיו של ה', אלא להגיע לעצמותו יתברך, עלינו לעשות מצוות שבהן ועל ידיהן נמשך הרצון בעצמו – "אור אין־סוף" שלמעלה מהשכל ומהמידות – לעולם הזה. החידוש הוא שהתורה והמצוות לא נולדו מהחכמה (השכל), שחכמת ה' אמרה שראוי לפסוק בשור שנגח את הפרה כך וצריך לכבד הורים באופן הזה וכו', אלא מכך שה' רצה. אחר כך גזר הקדוש־ברוך־הוא שהרצונות הללו יתלבשו גם בטעם ובסברה ("ספר המאמרים").

וזהו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום כו', כי על ידי שמע ישראל בהתבוננות בגדולת ה', בא לידי בכל מאדך, שהוא האהבה שלמעלה מהכלי בלי גבול, לדבקה בו יתברך, מי לי בשמים כו', וכנזכר־לעיל סוף אות ב'. לכן אמר אחר כך והיו הדברים כו', כי אין דרך לדבקה בו יתברך ממש שלמעלה מעלה מבחינת זיו השכינה, רק על ידי קיום מצות מעשיות שהם רצונו יתברך. דהיינו אשר אנכי מי שאנכי מצוך היום, פירוש דוקא היינו כשהנשמה מלובשת בגוף גשמי, אז יכול לקיים המצות, שעל ידם נמשך גילוי רצון העליון מהותו ועצמותו ממש, אבל קודם התלבשותם בגוף היתה רק נהנית מזיו השכינה.

מהתבוננות בגדולת ה' ב"שמע ישראל וכו'" – דהיינו (בקצרה) איך שה' הוא המציאות האחת והיחידה, שהרי "כולא קמיה לא חשיב", שכל העולם הוא "ברוך שם כבוד מלכותו" שנוצר רק מהמלכות, היינו הדיבור; ולכן, העולם ביחס לה' הוא כמו דיבור אחד לגבי עצמות הנפש שאינו נחשב כלל וכלא קיים (כמו שהתבאר בתחילת המאמר) ולפיכך, כל העולם הוא רק התפשטות האור החיצוני של ה', וגם זה בצמצומים רבים – נולדת "ואהבת את ה' אלוקיך... ובכל מאודך", אהבה רבה וצימאון לצאת מתוך הגבול ולהיכלל בה' ממש.

אך כיצד יהודי יכול להיכלל בה'? על כך ממשיך הפסוק: "אשר אנוכי" – "אנוכי מי שאנוכי", דהיינו ה' בעצמו (ולא רק זיו והארה) – "מצווך" – רוצה שתעשה מצוות, לא איך שהן בגן עדן אלא "היום", איך שאתה עכשיו מלובש בגוף, דהיינו מצוות מעשיות. כי רק על ידי מצוות מעשיות האדם נכלל בה', כלשון אדמו"ר הזקן בתניא (פרק ד'): "ומאחר שהתורה ומצוותיה מלבישים כל עשר בחינות הנפש... הרי כולה צרורה בצרור החיים ממש ואור ה' ממש מקיפה מראשה ועד רגלה", ומבואר שם שזהו "אור אין־סוף" בעצמו ממש.

וזהו ודברת בם, לקיים מצות דבור בתלמוד תורה, והגית בו יומם ולילה, דחשיב כמצוה מעשיות ממש, דעקימת שפתיו הוי מעשה. כי על ידי מעשה דוקא, יוכל להגיע להמשיך לבחינת רצונו יתברך שלמעלה מהשגה כנזכר־לעיל, אלא דעקימת שפתיו הוי מעשה, לכן יוכל להמשיך על ידי ודברת בם בעולם הזה דוקא, מה שאין כן על ידי השגת התורה בגן עדן. ולא עוד אלא שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצות מעשיות, כי מלבד דעקימת שפתיו הוי מעשה, ולא גריעא משארי מצות מעשיות, הרי עוד זאת שהתקשרות ויחוד חכמה־בינה־דעת של האדם ומחשבתו ודבורו בחכמה־בינה־דעת של אין־סוף ברוך־הוא המלובש בתורה והוי' בחכמה כו', מה שאין כן בשאר מצות מעשיות.

אצל אדמו"ר הזקן מודגש החילוק בין לימוד התורה כמצווה לבין לימוד התורה בהבנה והשגה. בלימוד תורה יש שני עניינים: אחד הוא מצוות לימוד תורה, שגם היא מצווה אחת בתרי"ג ככל המצוות; והעניין השני הוא ההבנה וההשגה שבתורה.

מצד המצווה שבלימוד, לימוד תורה הוא ככל המצוות שאינן מתקיימות בהרהור אלא רק בדיבור. ההסבר לכך הוא שעניין המצוות הוא שהן התלבשו בדברים ובמעשים גשמיים כמו שהתבאר. ולכן המצווה לא יכולה להתקיים אלא בדיבור, שרק במעשה גשמי של עקימת שפתיים ניתן להמשיך רצון ה' שלמעלה מחכמה – אור אין־סוף בעצמו.

על לימוד תורה בדיבור אמרו חז"ל שהוא שקול כנגד כל המצוות, שהרי יש בו גם את המעלה של מצווה וגם את המעלה של השגת התורה. על ידי כך נוצר איחוד בין האדם הלומד לה', שהתורה מתלבשת בשכלו ושכלו מתלבש בתורה, וזהו איחוד גמור (כמבואר בתניא, פרק ה').

אם נמשיך את מהלך הפסוקים, נמצא כך: כאשר יש "בכל מאודך" צריך להיות "מצווך" – היינו מצוות מעשיות; וכן "הדברים האלה... ודיברת בם" – היינו לימוד תורה בדיבור.

והנה על ידי כל הנ"ל נעשה בחינת אחות לנו קטנה כו', שנעשו בני ישראל בחינת אחות למהותו ועצמותו יתברך. אחות לשון אחדות, דהיינו שמתאחדים בתכלית למהותו ועצמותו יתברך על ידי לימוד התורה וקיום מצות מעשיות כנזכר־לעיל, ונעשה מזה וימינו תחבקני, כאדם החובק את חבירו מכל צדדיו. וזהו מה שנעשה לאחותינו ביום שידובר בה, היינו ענין הדבור בתלמוד תורה, דעקימת שפתיו הוי מעשה כנזכר־לעיל. ולשון שידובר בה היינו, כי לימוד התורה צריך להיות בבחינת ביטול, על דרך תען לשוני אמרתך, שדבר ה' הוא המדבר בתוך פיו והוא אינו אלא כעונה אחר הקורא, וזהו ענין איתמר כו' כמו־שנתבאר במ"א.

על אחים אפשר לומר שהם מהות אחת בשני גופים (כמו עניין כריתת ברית שחותכים בהמות, כדי להראות שכפי ששתי החתיכות הללו הן בהמה אחת, כך האוהבים – כורתי הברית – הם מהות אחת בשני גופים). על ידי קיום מצוות מעשיות, אנחנו נהיים כמו אחות של ה'. בפנים, אנחנו מהות אחת איתו, מאוחדים לגמרי מכל צד ומכל פינה, בבחינת "וימינו תחבקני כאדם החובק את חברו מכל צדדיו", ורק כלפי חוץ אנחנו בשר ודם נפרד. אמנם, כדי שה' באמת ייכנס ויאיר בלימוד התורה (בדיבור) שלנו, צריך להיזהר לא לתפוס לו את המקום, לא להסתיר את האור. אם בלימוד אני מנסה בעיקר להביא את עצמי, את דעותיי ואת סברותיי, ולא מקשיב לדבר ה', ולא נתון ברצון לקיים את רצונו – אז הישות שלי תסתיר את האור. אפשר להמשיל זאת לאדם שמחבק את חברו, אך הוא בכלל לא מתעניין בחיבוק וממשיך להיות עסוק בעצמו. זהו חיבוק בלי ה"אור" – התוכן הפנימי של החיבוק שהוא קרבה והתאחדות.

נוכל לזכות ל"אחות לנו קטנה", להיות אחים של ה', רק ביום שבו נלמד תורה בבחינת "יְּדּובַר בה" – כביכול הדיבור הוא ממילא, ומישהו אחר מדבר בנו (ה'), ולא אנחנו. וזהו "דבריי אשר נתתי בפיך", שבעת הלימוד צריך להיות שאנחנו אומרים את דבר ה' ולא את דברינו, וה' מדבר בנו.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

"אליבא דנפשיה". שתי מילים שמתמצתות את עניין החסידות. הבעש"ט וכל הצדיקים מסרו נפשם על כך שדברי החסידות יגעו בנפש, שלא יישארו באוויר או בשכל, אלא שיירדו ללב וישנו אותנו. עד כמה עניין זה היה בוער לצדיקים, אפשר לראות מדברי אדמו"ר האמצעי ב"קונטרס ההתפעלות". שם הרב'ה מתייחס לתופעה שפשטה אצל החסידים, שהיו מזלזלים בכל מי שהתפעל ברגש בתפילה מחשש שזה חיצוניות וכדומה, והשאירו את כל החסידות ללימוד השכלי. וזו לשונו הקדושה: "ולזאת הנה לשלום מר לי מר, אשר ראיתי בעיני ושמעתי באוזני טעות ושטות כזו אשר הוא מן ההיפוך להיפוך. שהרי עיקר ויסוד כל דברי אלוקים חיים היקרים מפז וכו' שיהיו נקבעים בנפש במוח ולב בבחינת התפעלות דווקא, הן בהתפעלות המוח... והן בהתפעלות הלב אחר כך, כמו שכתוב: 'והשבות אל לבבך'". אחרת נהיה חמורים נושאי ספרים. נו טוב, לפחות חמורים חסידיים...

בואו נשאל שאלה: הרי האהבה העצומה הזו של "בכל מאודך" – בפריצת כל הגבולות, ב"חילא יתירא" ו"אתהפכא חשוכא לנהורא" וכו', שמגיעה עד ה' ממש ל"לאשתאבא בגופא דמלכא" – בסוף נולדת מהתבוננות שכלית בכך שה' עצמו רם ונישא והעולם הזה הוא רק הארה וזיו, וגם זה אחרי הרבה צמצומים והסתרות וכו'. עכשיו, את ההתבוננות הזו גם בחור ישיבה שכל היום ספון באוהלה של תורה, בין הגמרא ל'קצות', וכולו תפילה, מקווה וחסידות, יכול להתבונן. בשביל מה צריך בפועל להיות טרוד בפרנסה ובשעבוד מלכויות? התשובה היא מה שהקדמנו: החסידות פועלת כאשר הדברים "אליבא דנפשיה", כשהנפש שלי נמצאת במקום שעליו מדברת ההתבוננות. אני יכול לחיות בגן עדן, ליהנות מאור ה' ומסודות התורה, ולספר לעצמי שאני בגיהינום... השאלה אם זה ישכנע, ובמיוחד כאן שאנחנו רוצים לצרף את הנפש הבהמית, והיא בוודאי לא תקנה "לוקשים". בסופו של דבר, החסידות לא באה להכניס לנו בכוח לנפש סכמות ותרשימים של רגשות ומחשבות. היא מנסה לעורר אותנו על ידי האור האלוקי שבה, ובעיקר לתת מילים וביטוי למה שחבוי בפנים.