לא תהיה משכלה

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-14 דקות קריאה

"לא תהיה משכלה"

(תורה אור דף ע"ח עמוד ד)

האהבה והיראה שלנו צומחים בארץ החיים העליונה

הפסוק אומר: "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא", משמע שלולא הברכה הייתה יכולה להיות חס ושלום "משכלה ועקרה בארצך". צריך להבין למה דוקא 'בארצך'?

ידוע בחסידות, שגם בעולמות העליונים יש 'ארץ', "ארץ החיים". מה תפקידה? להצמיח מזון. כמו שהמזון שאנו זקוקים לו בשביל לחיות, צומח בארץ הגשמית. כך גם המזון הרוחני של הנשמה, שהיא זקוקה לו בשביל לחיות 'חיים אמיתיים' (קיום המצוות מתוך אהבת ה'), צומח למעלה בארץ החיים.

כמו שאת המזון הגשמי אנחנו לא יכולים לייצר בעצמנו ללא האדמה שמצמיחה (לא משנה כמה כסף יהיה לנו), כך גם את המזון הרוחני אנחנו לא יכולים לייצר, וצריך שהוא יצמח בארץ החיים.

אופן הצמיחה לא נעשה בצורה אקטיבית, מכיוון שאין לאדמה כח פעיל משל עצמה להצמיח את הזרעים. הצמיחה נעשית בצורה פסיבית, הזרע שנזרע באדמה פוגש ב"כח הצומח"¹ הטמון בה, ועל ידי זה הוא מתחיל לצמוח. וכמו שאצלנו, האדמה עצמה לא מצמיחה ורק הכח שניתן בה מאפשר לזרע לצמוח. כך גם למעלה, מה שמצמיח את המזון הרוחני, זה לא "ארץ החיים" עצמה אלא הכח והאור שה' מאיר בה.

העבודה שלנו היא להכשיר את עצמנו לקבל את האור של ה'

אם כן מה העבודה שלנו פה? לחרוש ולהכשיר את ארץ החיים (ע"י התעוררות בתשובה ועבודה על המידות שלנו פה למטה), ואחר כך גם לזרוע בה (ע"י עשיית המעשה של המצווה).

על העבודה הזו אומר הפסוק: "אור זרוע לצדיק", היינו שהאור של הצדיק צומח כמו זרע באדמה.

בספר התניא ובעוד מקומות, כשאומרים 'צדיק' מתכוונים לאדם שהגיע למדרגת צדיק אמיתי, ומדרגה זו אכן לא שייכת לכולם אלא רק לאנשים מסויימים. כאן לעומת זאת, הכוונה לאדם שפשוט איננו אדם רשע אלא אדם כשר, דהיינו אדם שמכשיר את עצמו לקבל את האור (וליבו לא אטום). את העניין שכל אחד יכול להיות צדיק לומדים מדברי הגמ', שאומרת שכאשר דנים את האדם מה הוא יהיבה גיבור או חלש וכו' לא אומרים האם הוא יהיה צדיק או רשע ("צדיק ורשע לא קאמר"), הכוונה שזה תלוי בבחירה של האדם (המדריגה הזו של להיות 'אדם כשר').

גם אחרי שהאדם קיים את מעשה המצוה בשביל ה', הוא עדיין לא מאיר, היינו שעדיין לא מתגלית האהבה והתשוקה שהמעשה אמור לבטא. בשביל שהוא יאיר, צריך שהמעשה שהאדם זרע יצמח בארץ החיים, וימשיך לאדם אהבה ותשוקה מלמעלה, שתביא את המעשה לתכליתו (לקשר את האדם לה'). וכך מתפרש הפסוק: "אור זרוע לצדיק" – האור צומח (בארץ החיים) כמו זרע, בשביל להפוך את האדם לצדיק ומקושר בה'.

כל העבודה שלנו היא רק לגרום לכך שהוי' יהיה אלקינו

אנחנו עלולים לחשוב שמכיוון שאנחנו עשינו את המצווה, אז באהבה והיראה שאנחנו מרגישים אין משהו מיוחד והם סה"כ רגשות רגילים שלנו. לכן חשוב שנתחזק באמונה שלימה, שאכן בעבודה שלנו נמשכים אלינו אהבה ויראה אלקיים מה' יתברך, ועלינו רק להיות 'כלים' לקבל אותם (כדלקמן) וכלל לא לחשוב על כך שאנחנו העובדים ושהאהבה היא שלנו (כיוון שכל העבודה היא שלא נחוש את עצמנו, כמו שיתבאר).

העבודה הזאת של להיות 'כלי', נלמדת מהפסוק שכתוב לפני כן: "ועבדתם את הוי' אלקיכם".

עצם המושג 'עבודת הוי' ' דורש ביאור, הרי ה' הוא כל יכול ולא מובן איזו עבודה הוא צריך שנעשה, וכמו שכתוב בספר איוב: "ואם צדקת" גם אם מבחינתך יש פה מעשה מרומם, "מה תתן לו" ה' יתברך לכאורה לא צריך את זה.

התשובה לשאלה היא, שבאמת עיקר העבודה פה, היא לא המעשה עצמו (כיון שכפי שנתבאר ה' לא צריך לו), אלא מה שהמעשה גורם – שה' יתגלה במציאות המצומצמת של העולם שלנו. העבודה שלנו היא לגלות איך ה' נמצא בכל המציאות שלנו, באופן שיהיה ברור אצלנו, כאילו אנחנו ממש רואים את נוכחותו.

כאשר אנחנו מקיימים תורה ומצוות, המחשבה צריכה להיות שיש כאן חידוש מאוד גדול, איך ה' יתברך יכול להתגלות גם בשפלים כמונו. זה הפירוש של: "במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו" – כאשר ה' מתגדל ומולך עלינו, זה מגלה את מידת הענווה שלו איך שהוא מתגלה גם למטה.

לפי זה יוצא שהחידוש הוא לא אצל ה' ח"ו (כיוון שה' יתברך לא חסר שום דבר), אלא החידוש הוא אצלנו, כאשר ההכרה שאין שום שינוי לפניו יתברך (שנמצאת למעלה בעולמות העליונים) נמשכת ומתגלה גם אצלנו למטה. זוהי העבודה הגדולה אותה אנחנו צריכים לעבוד.

הדרך להוליד אהבה ויראה אמיתיים

כאשר אדם עובד באופן הזה, מתחדשות ונולדות אצלו אהבה ויראה אלוקיים. האהבה היא כמו בן זכר שמגלה את האהבה של הוריו (הבן ממשיך ומגלה את האור והחסד של הוריו לסובבים, וכמו שנדרש הפסוק: "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל" - ה' מגלה את החסד שלו לעם ישראל באופן של בן זכר). והיראה היא כמו בת שמגלה את היראה והקבלת עול של הוריה (העבודה של הבת זה להיות מקבלת ולא להשפיע בחוץ (כמו שכתוב: "כל כבודה בת מלך פנימה") וזו תנועת נפש של יראה).

ע"פ זה מובן מאמר חז"ל: "בת תחילה סימן יפה לבנים". סדר העבודה הוא, שבשביל שהאדם יוליד בנים ויגלה אצלו אהבה לה', עליו לעשות את זה מתוך קבלת עול (כדי שהאהבה תבוא מתוך מקום של ביטול ולא של ישות), לכן עליו קודם להוליד בת – להתעורר ביראת ה' שתביא אותו לקבלת עול וביטול.

כפי שהוסבר למעלה, בארץ העליונה מרגישים איך שכל הכח מגיע מה'. לכן כדי שהאהבה והיראה שלנו יהיו אמיתיים הם חייבים לצמוח שם, אחרת אנחנו נחשוב שיש לרגשות שלנו משמעות וכח מצד עצמם, ובמקום להמשיך להיות עסוקים בהתבוננות בה' נתחיל להיות עסוקים באהבה עצמה, בכך אנחנו עלולים לגרום לה (וליראה) לפסוק, ונמצא שהאהבה והיראה האלה לא היו אמיתיים (שהרי לא היה להם קיום אמיתי).

התורה קוראת לבחינה הזו אשה משכלה - שיולדת וקוברת, או לחילופין עקרה - שאינה יולדת כלל (מכיוון שלאדם כזה שעסוק בזה שהוא העובד, יהיה כנראה גם קשה לפתח רגשות של אהבה ויראה כלפי ה'). וכל זה, זה בגלל שהאדם עסוק במידות שלו כשהם עוד למטה "בארצך", ולא פותח את עצמו לקבל את המידות מהארץ העליונה.

מה אנחנו עושים כשבכלל אין לנו כלי

עד עכשיו דיברנו על אדם שקיבל את האור ואפילו הוליד אהבה ויראה, אבל באישזהו שלב הם פסקו ('משכלה'), או לחילופין באדם שקיבל את האור אך לא הוליד אהבה ויראה ('עקרה' שיש לה בית קיבול). עכשיו נדבר על הבחינה השלישית ונראה איך עובדים איתה:

כאן מדובר על בחינה נוספת של עקרה: חז"ל מספרים⁵ שבהתחלה אברהם ושרה היו טומטומים ובכלל לא הייתה להם האפשרות להוליד, וכך היא גם נדרש הפסוק: "אין לה ולד", שאפילו 'בית ולד' - רחם לקבל את ההריון, לא היה לשרה. כך גם בעבודת ה', יש אדם שבכלל אין לו כלי לקבל את האור של ה'. הדבר מתבטא בכך, שהוא לא פנוי שכלית, לקבל את האמת ש'כולא קמיה כלא חשיב'.

הסיבה לכך שאיכות העבודה שלנו היא דוקא לפי היכולת שלנו לקבל, היא מכיון שככה זה במקור שלנו – בכנסת ישראל. כנסת ישראל נקראת 'כוס ישועות', היא כלי. לכן, ככל שאנחנו נפנה את עצמנו ונהיה כלים ריקים שראויים לקבל, אנחנו נתחבר למקור שלנו.

היופי של הכוס הזו, הוא שהיא 'כוס של ברכה', שכאשר היא מקבלת את האור הוא מתברך בתוכה ומוליד פירות – אהבה ויראה. כמו יין שכאשר הוא מתקבל אצל האדם, הוא משמח אותו ומגלה אצלו דברים חדשים, וכך גם ההתבוננות מולידה אצל האדם אהבה ויראה.

אנחנו לא יכולים להגיע להבנה מסויימת כל עוד החיים שלו מתנהלים בצורה שסותרת אותה. לכן כל עוד אנחנו עסוקים ברצונותינו (ומחזיקים מקום לעצמנו), אפילו יהיו הללו הכי בסיסיים (כמו אצל יושבי אוהלים, שמסתפקים במועט ומקדישים את כל כוחם לעבודת ה', אלא שעל המעט שלהם הם לא יוותרו), כבר לא נוכל להבין איך 'כולא קמיה כלא חשיב', כיוון שאנחנו חיים באופן שמראה שגם אנחנו חשובים.

מה שגורם לנו להחשיב את הרצונות שלנו, זה המחשבה שיש לנו מקום משלנו ושמגיע לנו משהו.

כדי שנוכל לקבל את האור בצורה המיטבית, עלינו להפוך את עצמו לכלי ריקן, ובעצם עלינו לגלות שאין לנו מקום משל עצמנו ואנחנו זקוקים לאור של ה'.

הדרך להפוך את עצמנו לכלי, היא על ידי התבוננות והעמקה, עד כמה אנחנו לא המרכז ושבאמת אנחנו אין ואפס לפני ה', עד שלאט לאט (ע"י ההתמדה) נפנה בתוכנו חלל לקבל את האור של ה' (ממש כמו אומן שמכה בגוש הגולמי, עד שלבסוף נוצר כלי).

הדחת הכלי והכשרתו לקבל את האור

אמנם גם אם בשכלו, האדם פנוי לגמרי לקבל (מכיוון שהוא מבין שאין לו משהו משל עצמו), ואפילו מי שהטבע שלו הוא כזה (ולא רק ההבנה, כמו עני), זה לא מספיק, מכיוון שיכול להיות שעדיין הלב שלו מונע ממנו לקבל, בזה שהוא מלא בהבלי העולם. לכן קודם עליו לנקות את הלב שלו, כך שלא יהיה מקושר בדברים הגשמיים.

בהנהגה זאת אין בעיה מכיוון שה' מאפשר לנו לקיים את הגוף והחיים שלנו גם בלי להתפעל מהם (ובכך הוא מאפשר ללב שלנו להיות נתון רק בו לאורך כל הדרך).

לפני שנותנים את היין לכוס צריך לשטוף אותה, וכך גם לפני ההתבוננות צריך לנקות את הלב, כיוון שכל עוד הלב לא נקי אז גם אם האדם מתבונן ש'כולא קמיה כלא חשיב', ההתבוננות הזו עלולה להתלכלך ברגש הנמוך שלו, והיא לא תוליד אהבה ויראה לה'.

כך זה גם אצל האשה (אליה משולה פה כנסת ישראל⁷), שאסורה על בעלה עד שתטהר.

השבת כח התולדה שנעלם על ידי עליה למעל שם הוי' המהווה את העולמות – תפילת חנה

למרות שהאדם עשה כלי ראוי לקבלה זה לא מספיק, מכיוון שלצערנו כבר אין אצלו את הטבע של ההולדה (כמו שגם אם לעקרה יהיה רחם זה לא מספיק כל עוד אין לה את "כח התולדה"⁸). המצב באמת לא פשוט.. מה עושים?

כפי שראינו למעלה, העבודה מתחילה בשורש שלנו – בכנסת ישראל. כנסת ישראל משולה לגיבורות שלנו במשך ההסטוריה, ובכל מצב היא משולה לאשה אחרת. כשהיא מולידה היא נקראת 'לאה' שזכתה שה' יפתח לה מיד את הרחם. לעומת זאת, כשהיא כמו עקרה שלא מולידה, היא נקראת 'חנה' – וכמו שכתוב: "ולחנה אין ילדים".

לכן מי שלא זוכה להוליד ילדים - אהבה ויראה, צריך ללמוד מהעבודה של חנה, ולעבוד אותה גם.

חנה מתפללת ומבקשת שה' יתברך יאיר לה ממקום שנמצא מעל העולמות. למרות שלכל עולם יש אופן שונה בו ה' מהווה אותו, בעולם הבריאה ה' בורא את העולם (ורואים בשכל את היש מאין), בעולם היצירה ה' יוצר את העולם (ומרגישים ברגש את היש מאין) וכן על זה הדרך, המשותף לכולם הוא שהם מתהווים יש מאין.

חנה לעומת זאת מתפללת שה' ישמע לה ממקום גבוה יותר, "על הוי'" – מעל שם הוי' המהווה את העולמות.

למרות שאנחנו קוראים לה' בשם הוי'. השם הזה מורה רק על האופן בו ה' מתגלה אלינו בעולמות השונים שהוא ברא, אמנם הוא עצמו לא נקרא כך, כיוון ששם הוי' מורה על התהוות העולמות (שבכלל לא תופסים אצלו מקום). על השם העצמי של ה' כתוב: "אני הוי' לא שניתי", שלגביו אין שום שינוי והעולמות בכלל לא תופסים מציאות אצלו.⁹

בחסידות מוסבר שהתפקיד של ה'שם' בראש ובראשונה, זה לא בשביל שהזולת יוכל לפנות אל האדם (כמו שמקובל לחשוב), אלא להורות על העניין והרצון המיוחד של האדם.¹⁰ כך גם אצל ה', השם ה'עצמי' שלו הוא לא השם שנותן לנו מציאות נפרדת ('כביכול') ומאפשר לנו לפנות אליו, אלא זה השם שמורה על העניין והרצון העצמי שלו לפני שהוא רצה את העולמות (התורה והמצוות).¹¹ זה הפירוש של דברי חז"ל ש"עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד". לה' היה שם 'עצמי' גם לפני שהוא ברא את העולם, כשהוא היה 'לבדו'.

הפסוק אומר "כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים". 'הוד' הוא הזיו היוצא מהדבר ולא הדבר עצמו, בנוסף ה'הוד' בא בצורה 'ממיילאית' ולא 'רצונית'. כך גם העולם, לא נברא מהרצון הפנימי של ה' (השם שלו, כנ"ל) אלא הוא רק נמשך ממנו בצורה ממיילאית ( וזאת מכיוון שבסוף צריך עולם בשביל שהרצון העצמי של ה' (שהוא התורה והמצוות כנ"ל) יוכל להתממש (כיוון שהקיום שלהם נעשה דוקא בעולם הגשמי) ). זה הפירוש של הפסוק: "נשגב שמו לבדו" - השם של ה' באמת נשגב, ורק "הודו על ארץ ושמים" (נמשך הוד וזיו לחיות ארץ ושמים).

לעומת העולמות שמקבלים חיות בדרך של ריחוק (מכיוון שהם לא הרצון העצמי של ה'), עם ישראל ממש קרובים אל ה' בעצמו מכיוון שהם חלק מהרצון העצמי של ה' (דהיינו שרצונו העצמי הוא בנו) ולכן יש לנו את היכולת לחוש את יחוד ה' (איך שהוא לבדו, לפני בריאת העולמות).

בעקבות ההתבוננות בכך שהעולמות רחוקים מה', ולעומת זאת לנו ה' נתן את האפשרות להיות קרובים אליו, אנחנו מוסר את הנפש שלנו, מפסיקים להתעסק בהבלי העולם ומקדישים את כל הכוחות שלנו להדבק בה' בהתלהבות גדולה מעומקא דליבא.

זה מה שחנה עשתה. "ותתפלל חנה" – חנה תופלת ומחברת את עצמה, "על הוי'" – למעלה משם הוי' המהווה את העולמות. חנה מתבוננת בכך שהמקום האמיתי שלה נמצא למעלה מהעולמות, היא מוותרת על כל העולמות ומוסרת את עצמה לה'.

המשכת רחמים רבים על נפשו, כדי שתוכל לשוב ולקבל את האור של ה'

"ובכה תבכה" חנה בוכה על כך שהיא צריכה להתעסק בהבלי העולם (הרחוק מה'), ובכך היא מעוררת רחמים רבים על הניצוץ האלקי שלה שנמצא כל כך רחוק מהמקור שלו.

רחמים נגרמים, מכך שהגדול היודע את האמת, רואה את הקטן החי במציאות נמוכה, ורוצה להעלות אותו למקום האמיתי אליו הוא שייך. כך גם אצל ה' שנמצא למעלה למעלה מכל התהוות העולמות ("המרומם לבדו"), יש הרבה רחמים אפילו על העולמות העליונים (ואפילו על אלו שהכי קרובים אליו), כי כולם שפלים אצלו והוא יודע עד כמה הם נמצאים במקום נמוך. לעומת זאת ככל שיורדים מטה, ופחות מכירים את האמת הרחמים מתמעטים (מכיון שרחוקים מהמציאות האמיתית).

האדם מתעורר ברחמים דוקא על דבר ששייך אליו, וכך גם אצל ה', ה' מתעורר ברחמים על העולם, מכיוון שעם כל הרוממות שלו הוא עדיין מרגיש שהעולם שייך אליו¹² (והרחמים הללו מרובים מאוד, כגודל ההתנשאות שלו מהעולם).

זה פירוש התפילה: "אלהי עולם ברחמיך", מכיוון שאתה 'אלהי עולם' (ועם כל הגדולה שלך, העולם עדיין שייך אליך) לכן תתעורר עלינו ברחמים.

מכיוון שאנחנו נמצאים למטה אנחנו לא מבינים את המצב הגרוע שלנו ואנחנו לא יכולים להתעורר ברחמים. לכן אנחנו מבקשים מה' שהוא יתעורר על הניצוץ האלוקי שבנו ברחמים ויגלה לנו את המקום האמיתי אליו אנחנו שייכים.

הסיבה שלא נולדות אהבה ויראה זה בגלל שהאויבים מקטרגים, ואומרים שהאדם כבר לא יכול להוליד אהבה ויראה ר"ל מכיוון שע"פ הטבע כבר פסקה ממנו היכולת להוליד.

לכן אנחנו מבקשים מה' יתברך שיגלה את אורו העצמי כדי שהמקטרגים יסתנוורו. מה הכוונה? כל הטענה של המקטרגים יכולה להיות ח"ו, רק כאשר האדם עובד באופן הרגיל, ע"פ הטבע של העולמות (כיוון שע"פ הטבע, באמת אין לו אפשרות להוליד ר"ל). לעומת זאת כאן, בעקבות המרירות והשפלות על מצבו העגום, האדם מעורר אצל ה' את רחמיו המרובים, שמגלים את המקום האמיתי אליו האדם שייך ושה' חפץ בעבודתו גם אם זה לא מסתדר ע"פ הטבע הרגיל (מכיוון שהרצון בתורה ובמצוות קודם לרצון בהתהוות העולם, כנ"ל), וכך האדם מגלה את האור של ה' שנמצא מעל שם הוי' המהווה את העולמות. המקטרגים לא מצליחים להתמודד עם האור הזה (מכיוון שהם מכירים רק את הטבע הרגיל של העולמות), וכך האדם מבטל את הקטרוג. זה הפירוש של מה שאנחנו אומרים בתפילה: "אלקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו…מגן ישענו משגב בעדנו". אנחנו מבקשים מה' שמתוך רחמיו המרובים, יגלה את אורו העצמי, שיהיה כמו מגן וחומה נשגבה בפני המקטרגים כדי שתוולד אצלנו אהבה ויראה, (כמו המשך התפילה: "...ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך").

בשביל לקבל את האור צריך להתלבש בלבושי ה'ימים'

כעת נבוא לבאר את החלק האחרון בפסוק: "את מספר ימיך אמלא"

חז"ל אומרים על הפסוק: "בישישים חכמה", שתלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם. הכוונה שהם מגיעים למצב, שכבר אין להם עליות וירידות והעבודה שלהם נעשית בקביעות וביציבות. אברהם אבינו זכה להגיע למדריגה הזו, וכמו שכתוב: ואברהם זקן בא בימים. חז"ל למדו את המילה זקן כנוטריקון: "זה קנה חכמה". דהיינו שאברהם אבינו, זכה לקנות את המדריגה הזו של יישוב הדעת בעבודה שבאה ע"י החכמה.

הסיבה לכך שאברהם אבינו זכה להגיע למדריגה הזו, היא מכיוון שהוא "בא בימים", הכוונה שבכל הימים שלו הוא עבד את ה' בשלמות. הזהר אומר, שכולנו צריכים 'להשלים' את ימינו, כך שלא נפסיד אף יום בעבודה שלנו. הסיבה לכך היא, מכיוון שה' יתברך נתן לנו חשבון מדוייק של ימים בשביל תיקון הנפש שלנו, ואיננו יכולים להחמיץ אף יום. לכן עלינו לערוך בכל יום חשבון נפש ולשים לב שאכן 'השלמנו' את היום, ועבדנו את ה' בשלימות בכל הרבדים של הנפש.

הימים שלנו יכולים להפוך להיות 'לבושים אלקיים', על ידי זה שנקיים בהם תורה ומצוות, ובכך יתאפשר לנו לקבל את האור של ה' שנמשך אלינו מהארץ העליונה.

מה הכוונה?

באיזשהו מקום הבגדים בהם אנחנו מתלבשים מאפשרים לנו להפוך לאנשים שונים (מבחינה חיצונית על כל פנים) ולשחק כל מיני תפקידים (כמו למשל אדם שלובש מדים ובכך הוא הופך להיות חייל). בנוסף הלבושים מסתירים את המקום האמיתי בו אנחנו נמצאים, ובכך הם מאפשרים לנו לעמוד במקומות שסתם כך היינו מתביישים לעמוד (כמו שכשבאים לאיזשהו רב גדול מתלבשים בבגדים מכובדים).

כך גם בלבושים הפנימיים שלנו – התורה והמצוות (אבל הפעם זה לא רק מבחינה חיצונית, מכיוון שהם ממש מתאחדים איתנו באחדות גמורה¹³). כאשר במשך היום אנחנו נתונים בתורה ומצוות (ובכך אנחנו 'מתלבשים' בהם), אזי היום כולו הופך להיות 'לבוש אלקי' שלנו. ע"י לבושי הימים מתאפשר לנו לקבל את האור של ה' בצורה גלויה (האהבה ויראה שצמחו וגדלו בארץ העליונה) בלי להתבטל (מתוך הרגשת בושה גדולה).

לעומת המזון שנותן לנו חיות, הלבושים שלנו לא נותנים לנו חיות אלא רק מכשירים אותנו לקבל. וכך גם כאשר אנחנו לומדים תורה, ברגע שאנחנו לומדים אנחנו לא מקבלים את האור אלא רק הופכים להיות מוכשרים לכך. בנוסף, כפי שכבר הסברנו, האור צריך לצמוח בארץ החיים ועלינו רק לזרוע אותו.

לכן אנחנו לא צריכים לחפש לימוד שילהיב אותנו, וגם אם אנחנו לומדים 'פשטי תורה' וברגע שאנחנו לומדים אין לנו מזה שום חיות, לא צריך לדאוג מכיוון שהאור יגיע אלינו אחרי שהוא יצמח בריבוי גדול (באופן של 'ורב חסד' - 'אהבה רבה').

כאשר אנחנו מתלבשים בלבושים, ה' מאיר עלינו את האור. זה הביאור של הפסוק: "את מספר ימיך אמלא". "את מספר ימיך" כאשר הימים שלנו יהיו מלאים באור ('מספר' זה מלשון אבן ספיר מאירה) שאת זה מוטל עלינו לעשות (ע"י זה שנאיר אותם באור התורה והמצוות), אז "אמלא" ה' ימלא וישלים את האור (על ידי זה שהוא יצמיח אותו בארץ החיים וימשיך אותו עלינו ).

הסרת המחלה (הרגשת הישות), הכרחית בשביל היכולת להתבונן (ולהוליד אהבה ויראה)

הפסוק לפני "לא תהיה משכלה" הוא "ועבדתם את הוי' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך". מהסמיכות אפשר להבין, שבשביל ש"לא תהיה משכלה וכו' " צריך שקודם: "והסירותי מחלה מקרבך" שה' יסיר ממנו את המחלה שנמצאת אצלנו מ'קדמת דנא' (נשרשה בקרבנו).

המחלה הזאת מגיעה מהזוהמא שהנחש הטיל בחוה בחטא עץ הדעת (כשהוא בא עליה, ע"פ המדרש). הזוהמא הזאת נמצאת בנו מאז והיא לא הוסרה לגמרי,¹⁴ אפילו אצל הצדיקים הגמורים. וכמו שאמרו חז"ל: "ארבעה מתו בעטיו של נחש", הכוונה שיש ארבעה צדיקים שלא חטאו בעצמם, ובכל זאת מתו בעקבות הזוהמא של הנחש שנשארה אצלם.

חטא עץ הדעת התחיל מכך שחוה ראתה "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים", כלומר שהיא הכירה בחסרונות שלה וראתה שהעץ טוב בשבילם, עצם ההכרה הזו הביאה אותה לחטוא ולאכול מעץ הדעת טוב ורע, שגרם לה לחשוב תמיד מה טוב עבורה ומה רע (והזוהמא הזו עברה ב'גנים' לכל האנושות).

מה כל כך רע בזה? הבעיה היא שכאשר אנחנו נותנים 'חוות דעת' על המציאות מה טוב עבורנו ומה לא, אנחנו מראים שיש לנו 'ישות' משלנו, ושאנחנו יכולים לחשוב גם מה טוב לנו עצמנו (ולא רק מה טוב לה' יתברך). הדבר הזה נקרא 'גסות', וזה השרש של הזוהמא של הנחש והמקור לכל התאוות והעבירות (כיוון שבלעדי זה, השיקול היחיד שלנו היה רק מה רצון ה' ולא היה לנו שום שיקול אחר).

התורה מספרת שלפני החטא אדם ואשתו היו ערומים ולא יתבוששו (-ולא התביישו). הסיבה לכך היא, שהם היו משיגים 'גלוי אלהותו יתברך' איך ש'כולא קמיה כלא חשיב' והם לא חשבו שיש להם מציאות משל עצמם. לכן הם בכלל לא הרגישו את עצמם ואת החסרונות שלהם ולא חשבו מה יהיה טוב עבורם. וכך גם בעבודתנו, אנחנו מוכרחים שה' קודם יסיר ממנו את המחלה (הרגשתנו כנפרדים, ובעלי 'ישות' משלנו), בשביל שנוכל להשיג גילוי אלקותו ית' ולהוליד אהבה ויראה אמיתיים.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

• לפעמים העבודה שלנו היא דוקא לא לעבוד אלא להרפות, רק כך נוכל באמת לפגוש את מי שמולנו, אחרת נהיה עסוקים בעצמנו ולא נוכל לראות את האחר. הדבר נכון במיוחד אם האחר הוא כל עולמנו..

במאמר רואים, שאנחנו אכן מסוגלים לצאת מהעיסוק בעצמנו ולהיות לגמרי עם ה'. הדרך לעשות את זה היא רק על ידי ההבנה, שבאמת הכל מגיע ממנו (גם היכולת להיות קשורים אליו) ועלינו רק להרפות מטרדותינו ולתת לו למלא אותנו.

• גם נגד כל הסיכויים, אחרי שכבר נראה שאין שום אפשרות שהאור של ה' יאיר בנו, אז (ודוקא אז) אנחנו עולים לסוג חדש של עבודה. פתאום אנחנו מבינים, שלא נשאר לנו שום דבר (אפילו 'כלי' בשביל לקבל אין לנו), ומה שנשאר לנו זה רק לשפוך את נפשנו לפני ה' (שהרי שערי דמעות לא ננעלו), ובכך אנחנו גורמים לה' להתעורר ברחמים מרובים ולשבור את כל הכללים בשביל לקרב אותנו אליו. דוקא אז מתגלה, איך שהקשר שלנו עם ה' לא תלוי בשום דבר ושאנחנו הרצון הכי עצמי שלו (שגובר על כל הטבעים שבעולם).