וידבר אלוקים

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-13 דקות קריאה

"וידבר אלוקים"

(פרי הארץ – יתרו ד"ה וידבר אלוקים)

מבואר מה נבין כאן במאמר: דיבור אחד הכולל הכל ופירוט הדברים אחד-אחד; א.

"נעשה ונשמע"

המדרש [ורש"י מביאו] לומד מכך שעשרת הדברות נפתחות "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", שהקב"ה אמר את כל עשרת הדיברות בבת-אחת באותו דיבור – מה שאדם לא יכול לעשות כלל. אך אם כן, מדוע ממשיך ומפרט הכתוב את כל הדברות אחת-אחת? אלא שאחר שה' אמר אותן באותו דיבור שכלל כולן הוא חזר ופירש כל אחד בפני עצמו. צריך להבין מהי משמעות דברי המדרש הללו ומה הכונה שהכל נאמר ב'דבור אחד' – ובכך יעסוק המאמר בע"ה.

רבינו מנחם מענדל מויטבסק פתח דבריו במספר מאמרי חז"ל (באותה גמרא) אודות מאמר ישראל 'נעשה ונשמע': המאמר המפורסם שבעת שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" הגיעו המלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים – אחד כנגד 'נעשה' ואחד כנגד 'נשמע'; אמנם עם ישראל גם פרקו כתרים אלו כמו שאומר הפסוק "ויתנצלו בני ישראל את עדים"; וכן בעת שאמרו זאת ישראל בת-קול יצאה ואמרה: מי גלה לבני – עם ישראל – את הסוד הזה שהוא סוד של מלאכי השרת, כפי שמפרש הפסוק "גבורי כח עושי דברו [ורק אח"כ] לשמוע בקול דברו"; כמו כן מספרת הגמרא שהגיע אחד הכופרים לרבא ואמר לו 'אתם עם פזיז, מדברים לפני שאתם מקשיבים ונשארים פוחזים ...הייתם צריכים קודם לשמוע אם אתם מסוגלים לזה' ענה לו רבא: 'אנחנו עובדים בתמימות', "תומת ישרים תנחם", "התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו" (רש"י על הגמרא). את מהות, משמעות ומעלת 'נעשה ונשמע' נבין במאמר שלנו. כעת, רבינו יעבור להסבר ארוך אודות בריאת העולם (וממנו יובן מאמר המדרש שהובא בהתחלה).

ב. סוד בריאת העולם; אור אין סוף וצמצום – כתר וחכמה – חיות וגילוי –

מחשבה מופשטת או מוגדרת הניתנת להשגה

חז"ל אמרו כי "באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא", בתורה – חכמתו של ה' – הוא ברא את העולם. וכפי שתרגם גם תרגום ירושלמי "בראשית ברא" – 'בחכמתא ברא', בחכמה שלו ברא. [וצריך להבין מדוע הבריאה היא ב'חכמה'], ואם כן צריך להבין מהי פעולת הבריאה בכלל?

חז"ל בלשונם האלוקית והמדויקת אמרו שקודם בריאות העולם היה "הוא ושמו לבד". בריאת העולם נעשתה מאור הלבוש של ה' [-'שמו'¹], אך הלבוש של ה' אינו נפרד ממנו ח"ו, אלא כמו החגב שהלבוש שלו – העור שלו – הוא גם הבשר שלו ממש.² בשביל להבין את המשמעות של 'לבוש' שממנו נברא העולם אך אינו נפרד מהקדוש ברוך הוא כלל – צריך להבין את סוד בריאת העולם המתבאר בספרי הקבלה, סוד הצמצום.

האריז"ל פותח בתיאור הצמצום בספר 'עץ-חיים': "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחי' אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא ...וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים ...והנה אז צמצם את עצמו אין סוף וכו'". מה שרואים מכאן שבריאת העולם מתחילה מהצמצום שנובע מ"עלית הרצון הפשוט".

כעת יתבאר מדוע דוקא 'עלית הרצון' לברוא את העולם – היא הבריאה וחיות הצמצום עצמו.

אפשר ללמוד אודות עניין הצמצום מהאדם הפרטי, שכן האדם הינו 'עולם קטן' והוא כולל את כל סדר ההשתלשלות של בריאת העולם "ומבשרי אחזה אלו-ה". לפני שהאדם חושב איזו מחשבה פרטית – המחשבה שלו משוטטת בלי שום הגבלה, ואינה 'נתפסת' דוקא בעניין מסוים. לפיכך היא אינה ניתנת להשגה לאף אחד – היא מופשטת מכך, וגם אינה יכולה להשיג שום דבר, שכן היא לא מגבילה את עצמה לחשוב אודות דבר ספציפי.

אמנם, כבר בשלב הזה יש למח יכולת להשיג דברים ולהבינם בפרטיות כאשר רק הוא ירצה – להכניס את המחשבה שלו ב'גבולי אותיות', בנקודה ספציפית המוגדרת באותיות.

אבל בשלב בו המחשבה עודה משוטטת – הרי היא מופשטת מכל גבול או הגדרה, וממילא מכל השגה, ולכן היא נראית חשוכה. כיון שאי אפשר לראות ולהשיג שום דבר משם – הרי זהו שום דבר, כמו אין ואפס, חשך (כמו שאם יש לי חפץ שאין לי איך להשתמש בו – הוא חסר ערך עבורי).

זהו עניינה של ספירת הכתר, אור אין סוף ברוך הוא, שמכיוון שהוא אין סופי ואינו מוגדר – הרי הוא כאין וכאפס לגבינו.

הספירה הבאה אחר ספירת הכתר הינה ספירת החכמה. אם נמשיך ללמוד "מבשרי אחזה אלו-ה", ספירת החכמה היא השלב בו האדם בכח רצונו מצמצם את המחשבה שלו מלהתפשט ומכריח אותה להכנס לאותיות והגדרה מסוימת. השלב לאחר מכן הוא ההבנה (-והיינו הספירה שלאחר מכן, ספירת הבינה) וההרחבה של המחשבה שכעת הצטמצמה לאותיות מסוימות.

אם כן, תחילת התגלות אור ההשגה – שאצל ה' היינו עולמות ונבראים מוגבלים – הוא מהחכמה, השלב בו ה' "צמצם את עצמו", והיינו את אור אין-סוף שלו.

אמנם כח ההשגה הוא דוקא מהצמצום, אבל החיות של ההשגה היא דוקא מגיעה מה'אין והאפס' שקדם לה. כפי שרואים אצל האדם שכאשר הוא רוצה לעבור מהעמקה בסוגיה מסוימת לסוגיה אחרת – עליו רגע לעצור, 'להשתומם' ולהפסיק לחשוב לרגע, ורק לאחר מכן הוא יכול לעיין בסוגיה השנייה. אם כן מתבהר כי החיות, מה שנותן חיים ואפשרות למחשבה היא דוקא ספירת הכתר, האין והאפס הקודם למחשבה המוגדרת.

ספירת הכתר היא נראית לנו 'חשוכה', על אף שהיא עיקר החיות, משום שלמוגבלים אין יכולת להשיג ולתפוס משהו ללא גבול (כמו שהעולם היה נשרף בפני השמש אילולי היה לה לבוש שמגביל ומכסה עליה). אם כן דבר שאינו מושג, הוא כאילו חשוך ולא ניתן לראיה או הכרה.

כך היא ספירת הכתר, האור אין סוף נראה לנו חשוך, אך באמת הוא עיקר האור שנכנס אחר כך בצמצום – בגילוי האור בלבושים מוגבלים ומוגדרים.

אמנם ישנו שוני מסוים בין המשל לנמשל, בין הכתר של האדם לכתר של הקב"ה: האדם אינו יודע ומשיג את שכלו עצמו לפני שהוא חושב ומתפרט דוקא לדברים מסוימים, לכן השכל של האדם הוא חשוך כל עוד אינו חושב אודות ענין מסוים. לעומת זאת, הקדוש ברוך הוא משיג את 'שכלו', את ה'כתר' שלו, ואדרבה זהו יותר 'עצמי' לו. אם כן נמצא, שלגביו יתברך ככל שדבר יותר מצומצם הוא רחוק יותר, והוא פחות מואר באור ה'. ככל שדבר הוא יותר מופשט מלבוש – הרי הוא יותר דבוק בקדוש ברוך הוא עצמו (כמו שאצל האדם ככל שהוא פחות מתגלה ומתלבש בלבושים כלפי חוץ הוא יותר עצמו [על אף שהוא לא משיג את עצמו כנ"ל]).

אם כן לאור המתבאר, "כאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם", הכונה שכאשר הרצון לברוא את כל העולם עלה והתממש – הקב"ה צמצם את אורו לרצון מסוים לברוא את העולם. כאמור, זוהי מדרגת החכמה, "בחוכמתא ברא". אם כן, אם מכיוון שהרצון הוא לברוא את כל העולם – נמצא שהצמצום לרצון המסוים (של בריאת העולם) כולל בתוכו את כל אופציית הגילוי, כללות בריאת העולם. לכן אמרו חז"ל (ראה רש"י בראשית א, יד) שכל בריאת העולם נעשתה כבר במאמר הראשון – "בראשית (נמי מאמר הוא)", בצמצום אל רצון מסוים, שכן הוא כולל בתוכו מצד הקב"ה את כל בריאת העולם כולה.

לאחר המאמר הראשון, 'עלית הרצון' – ה' מפרט ומגלה אור מצומצם השייך לנבראים שלב אחרי שלב בתשעת המאמרות הבאים. כך, שההתגלות עצמה מתחילה במאמר השני, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – שהוא הצמצום³ וגילוי האור הראשון המתאים לנבראים. לפיכך נאמר "ויהי אור", על אף שלפני כן כבר היה אור אין-סוף, אך מכיון שלנבראים אין השגה באור אין סוף הרי הוא חשוך לגבם ורק האור שלאחר הצמצום נקרא מבחינתנו אור.

ג. "צדיק באמנתו יחיה" – לאסוף את כל כחות הנפש לנקודה אחת – להחזיר

את הבריאה אל הרצון; סוד "נעשה ונשמע"

אמנם האור הראשון הוא כבר שייך (יחסית) להשגת הנבראים, אך גם אותו הקב"ה "גנזו לצדיקים לעתיד לבא", הוא נגנז בתוך ספירת הבינה הנקראת 'לעתיד לבא'.⁴ כך הוא סדר ההשתלשלות של הספירות האלוקיות, שהן ההתגלות האלוקית המהווה את העולם: החכמה – ראשית הגילוי – מתלבשת בבינה, בדעת, ואחר כך גם במדות (בהמשך למשל מנפש האדם של ה'פרי הארץ', כאשר האדם מצמצם שכלו לעניין מסוים, אז אמנם מבריק לו אותו עניין בצמצום, אבל העניין מעכשיו מונח ומלובש בתוך כל מיני הבנות והסתעפויות המשתלשלות ממנו וכו'). לפיכך אור החכמה נגנז "לצדיקים", כי בשביל להשתמש ולגעת בספירת החכמה כיום – צריך להצליח לפשוט את כל הלבושים והמקומות בהם 'נגנזה' החכמה, כי אחרת היא מכוסה בהם. דהיינו, שאדם רגיל בא בגישה של אותו כופר (שהובא בתחלת אור" – הוא החכמה. ואם כן מהי כונת דבריו? מהי ספירת ה'חכמה' המצמצת (הפסקה הקודמת) ומהי ספירת החכמה שהיא הצמצום ממש (הפסקה שלנו)?

אלא שבפסקה הראשונה הפרי הארץ מתייחס לעלית הרצון, וקורא לה 'חכמה' ('בחכמתא ברא'). הרצון מתפרש בחסידות כשייך לספירת הכתר – שהיא עוד קודם הצמצום – ובפרט לפרצוף 'אריך אנפין'. כשם שבעולם האצילות ישנן עשר ספירות – כך גם פרצוף 'אריך אנפין' נחלק לעשר ספירות. אם כן נראה לומר שה'חכמה' של "בראשית"', בחכמתא', היא 'חכמה דאריך' – 'מוחא סתימאה' שבכתר; והחכמה המדוברת בפסקה שלנו היא חכמה דאצילות – ראשית הגילוי שאחר הצמצום[. יש להעיר שהתרגום אונקלוס מתרגם "בראשית" – "בקדמין", ובחסידות (ראה ליקו"ת במדבר יב, סוף העמודה הרביעית ) בואר "והיינו שהוא 'מחשבה קדומה', להיות מקור לבחינת החכמה, שתהיה ראשית הגילוי, והוא בחינת רצון העליון]"...

אמנם יש עוד לעיין בביאור העניין משום שגם התיאור אודות הכתר לעיל – בתור מחשבה משוטטת והשתוממות – תואם את התיאור בחסידות ל'מוחא סתימאה', ואם כן השלב בו עולה רצון פרטי לבריאת העולם הוא שלב לאחר מכן וצ"ע. אמנם, המשל בחסידות מכחות הנפש לבאר את עניינו של 'מוחא סתימאה' הוא 'כח המשכיל' – והיינו היכולת של האדם להשכיל השכלות. אם נתבונן ביכולת להשכיל השכלות אפשר לחלק אותה לשניים (ראה ריש סה"מ עת"ר "תקעו בחדש שופר"): הכח מצד עצמו כשהוא כלל לא פונה להשכיל השכלה (בדומה לתיאור ההשתוממות), ו'כח המשכיל' כאשר הוא פונה להשכיל השכלה (בדומה לרצון פרטי המצמצם את הצמצום ע"מ להוות את החכמה – גילוי ההשכלה). אמנם, בפשטות (כמבואר שם בעת"ר) החלק הפונה להשכיל את ההשכלה נקרא 'שערות' היוצאות מכח המשכיל, שהן לוקחות את הכח המופשט ומגבילות אותו באופן מאד מצומצם כבנקבובית דקה של השערה כביכול. אך בכל אופן מסביר שם הרבי הרש"ב שאעפ"כ גם בחינת כח המשכיל המופשט מההשכלה הוא בחינת מקור להשכלה, ואם כן, אכן אפשר להכליל גם את ההשתוממות כמוחא סתימאה וגם את הרצון המצמצם כמוחא סתימאה. אמנם צריך עוד עיון – אם יש לכם רעיון או הסבר נשמח שתשתפו אותנו בקבוצת הדיונים במייל.maamarshvuy@googlegroups.com:

המאמר) הטוען כי בשביל לקבל את התורה צריך קודם לראות האם זה מובן לי בשכל (-להשתמש בבינה), האם זה מתאים למבנה הנפש שלי (-מדות) וכו' [וביותר דקות, איך המצוות ירגשו אותי, ואיזו השגה או מדרגה אני אקבל מהן]. אם כן, אדם כזה אינו פוגש ונוגע במדרגת החכמה מאחר שהוא מתעסק רק במקומות בהם היא 'מוחבאת' ולא נגלית בהם.

אבל מצד האמת – וזוהי התשובה לאותו מין – "צדיק באמונתו יחיה"! יהודי מקיים מצוות ב'חכמה' – בצמצום כל הלבושים וההבנות שלו – לעשות רצון ה'! זאת משום שליהודי יש אמון-אמונה בקדוש ברוך הוא.

זוהי הסבה שבקבלת התורה עם ישראל אמרו "נעשה ו[רק אחר כך]נשמע": "נעשה", הכח לעשות משהו עבור מישהו – נובע וקשור בקשר אמיץ עם ספירת החכמה, וכפי שאנו אומרים כל יום "כולם בחכמה עשית". החכמה והוויתור על ההבנה והטעם האישי שלי מובילים פשוט לעשות מה שאתה אומר לי; רק אחר כך יבא "ונשמע", הכח לשמוע ולהבין את העניין ולהתאים אותו לאישיות שלי – הקשור ותלוי ב'בינה'. וכפי שאומרים הפסוקים "אזני ותבן לה", "לב (-הזדהות והבנה אישית) לשמוע".⁵

הכח הזה של האמון בקדוש ברוך הוא ללא שום טעם והבנה – ניתן רק לעם ישראל עם קרובו. הגויים "כל מה דעבדין לגרמייהו עבדין" – כל מה שהם עושים הוא לפי שכלם והבנתם המוגבלת, ולכן נאמר עליהם "משפטים לא ידעום". והיינו, שאת ה"משפטים", המצוות של הקב"ה, גם אם הגויים יעשו אותם – הרי זה ללא חיבור פנימי, בלי יחוד, "לא ידעום" (ספירת הדעת מבטאת את היחוד – "והאדם ידע את חוה אשתו" – התקשרות פנימית עם הקב"ה ללא שום סבה). הם לעולם ישארו בתודעה שלהם נפרדים מהקב"ה.

זאת בשונה מעם ישראל שכאמור יש להם את אמונה והאמון בקב"ה, "ויאמינו בהוי'". כאשר יש לאדם אמונה בקב"ה (וגם עם הזולת זה כך), הדבר הראשון שזה גורם הוא לקיים בפועל את מה שהוא מבקש (שכן למסור גם את הלב והמחשבות אליו – זוהי עבודה קשה וארוכה, אך את כח המעשה ניתן למסור באופן מיידי עבור הקב"ה). מה שה' מבקש הוא קיום המצוות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" – העשיה נותנת חיים וחיות, משום שהיא קשורה בחכמה כנ"ל, ראשית החיות של העולם, "והחכמה תחיה בעליה".

יהודי מקיים את המצוות, לומד תורה ומתפלל, בגלל האמונה שלו בקדוש ברוך הוא ובתורתו – שהיא הרצון שלו. אמנם בשביל שרצון ה' יוכל להתממש "הוא צוה" – לעשות את המצוות, ומשום כך כל העולם "ויעמוד" – העולם נברא, יחד עם כל סדר ההשתלשלות שלב אחר שלב ('מעולם לעולם'). כל זאת בשביל שיהיה אפשר לקיים את רצון ה' בעולם העשיה, במעשה המצוות.

נמצא, שכאשר יהודי מקיים מצוות במעשה (המדרגה הנמוכה בבריאה), מתוך אמונה שזהו רצון ה' (למעלה ממציאות הבריאה) – הרי הוא מחזיר הכל חזרה אל השרש ואוסף את כל כחות הנפש (והעולמות) מלמטה למעלה, עד שהוא מגיע 'לעתיד לבא'. 'לעתיד לבא' היינו מדרגת הבינה 'שהוא המאסף הכל', שמאחדת ואוספת את כל הכחות ומייחדת אותם אך ורק עם רצון ה' בביטול. כפי שמשתמשת הגמרא (ראה סנהדרין קו, א) בביטוי "השמיעי לי" (-שמיעה היינו 'בינה' כאמור) בשביל לבטא יחוד, וכפי שמתאר הפסוק ששאול אוסף את העם אליו – "וישמע שאול" (כאשר אני מקשיב בריכוז מאד גדול לאדם מסויים, או עסוק בהתבוננות עמוקה בעניין מסויים – כל כולי נתון אל האדם או העניין כך שממש כל הכחות שלי מתגייסים לכך). לפיכך כאשר האדם מקיים את המצוות, הוא רוצה להגיע לרצון הפשוט של ה' במעשה המצוות, "שאמר ונעשה רצונו" – שעל ידי כל ההשתלשלות הרצון הפך להיות עשיה, "נעשה רצונו".

כמו שאפילו השפל שבשפלים (אנחנו שב'עולם השפל הזה') שרחוק מאד מהמלך עושה את רצונו של המלך, בשביל שאולי אי פעם מתוך עשית רצון המלך במקום השפל שלו הוא יבא להתייחד ולהיות חלק ממחשבת המלך. לפיכך אני עושה את רצונו! כך היא הכונה בקיום מצוה מעשית, שאולי אני אצליח להיות דבק באמת ברצון המלך, אני רוצה להתייחד איתו כך שכל האישיות שלי תיאסף לקב"ה, ואני אזכה להיות 'לב שומע'.

זוהי המשמעות הפנימית של "נעשה" ואחר כך "נשמע", שהעשיה היא בשביל השמיעה, בשביל להתאחד כולי ולמסור את כולי ליחוד עם המלך.

זוהי גם משמעות דברי ה'בת קול' שאמרה "מי גלה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשים בו", והביאה את הפסוק "ברכו ה' מלאכיו, גיבורי כח עושי דברו, לשמוע בקול דברו": הצדיקים נקראים "מלאכיו", מפני שכמו מלאכי יעקב אשר עלו וירדו בסולם, כך הצדיקים עולים ויורדים – מחברים את העולמות העליונים והתחתונים, על ידי החיבור לחיות הפנימית שלהם. זאת על ידי ה'סולם', התורה הקדושה שנתנה בסיני (בגימטריא סלם).

זהו מה שממשיך הפסוק שהם "עושי דברו" – מקיימים את התורה ומצוותיה, בשביל "לשמוע בקול דברו" – והיינו ליחד את הדיבור, עולם המעשה שנברא בעשרה מאמרות, עם הקול שהוא החיות של הדיבור (בלי קול אין דיבור) – החיות האלוקית המחיה אותו (היא המצוה שבשבילה נברא כל סדר ההשתלשלות כנ"ל). שכן "הבא לטהר" – מלמטה דוקא על ידי עשיה – "מסייעין לו" עד שהוא מיחד את כל העולמות בקב"ה, בחיות האלוקית שבפנימיות העולמות.

זהו גם ביאור פנימי (ופלאי!) בתשובת רבא לאותו מין: "אנן דמשגינן בשלימותא כתיב בן 'תומת ישרים תנחם'" – אנחנו רוצים את השלימות, להיות תמימים ומיוחדים עם ה', התמימות הזאת בעשיית המצות "תנחם" – תוביל אותנו אל השמיעה והיחוד הפנימי של כל העולמות.

לאור זה גם מתבארת שאלה פשוטה: כיצד ניתן לעשות בלי שאתה שומע מה צריך לעשות?! אלא שודאי שאין הכונה לשמיעת האזן הפשוטה מה צריך לעשות בפועל, אלא לשמיעה הפנימית ('דערהער', לשון החביבה בספרי חב"ד לבטא זאת), שהיא שמיעת הלב – והיינו שנקודת הלב של היהודי אסופה ומיוחדת בקב"ה. יחוד זה נקרא 'מלך העולם'.⁶

כאשר עם ישראל מקיים את המצוות מתוך רצון להתייחד עם בורא עולם – הרי הוא מחזיר כאמור את הדברים אל השרש, והוא מגלה שהמציאות עודנה כפי שהיתה קודם בריאת העולם, "הוא ושמו לבד": "הוא", היינו ה', אור אין סוף שלפני הצמצום, היה אחד יחד עם "שמו" – האור שבא בהתגלות לנבראים, כמו ש'שם' הוא בשביל שהזולת יוכל לפנות אלי.

לפיכך העולם נברא מ"אור לבושו", מהאור בו ה' מתלבש – האור השייך להשגת הנבראים. אמנם האור בו ה' מתלבש – 'שמו' – הוא לבוש כמו אותו חגב שהלבוש שלו הוא חלק ממנו. שהרי הרצון לברוא את העולם הוא המקור והחיות אחר כך לצמצום בפועל – והוא חלק מה' ממש.⁷

כעת יתבאר הקשר גם לדברי רש"י שהובאו בתחלת המאמר, כי "את כל הדברים האלה לאמר", היינו שבדיבור אחד נכללו כל עשרת הדיברות הנאמרים בפרשתנו.

עשרת הדברות הם כנגד עשרת המאמרות בהם נברא העולם. שהרי "באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא", וכפי שהתבאר במאמר שלנו שחיות העולם (עשרת המאמרות) היא המצוות ורצון ה' (עשרת הדיברות). לכן ביאר רש"י שכל עשרת הדיברות נכללו בדיבור אחד, וחזר ופירטם בשביל שיבואו להשגת הנבראים. שכן כפי שבבריאת העולם המאמר הראשון הוא מצד הקב"ה לבד (-עלית הרצון של הקב"ה), כך גם פנימיות וחיות המאמר – הדיבר הראשון של הקב"ה – הוא הרצון של הקב"ה בכללות תורה ומצוות, המחיים את העולם. לפיכך זהו "מה שאי אפשר לאדם לומר כן" – הנבראים לא שייכים לכך שכן זהו (אמנם כבר) צמצום לרצון ספציפי (אך הוא עדיין) בתוך אור אין סוף עצמו, לפני הצמצום להוות ולגלות לנבראים. אז אמנם אם הכל כלול כבר לפני שחזר ופירט – מדוע צריך לחזור ולפרט? בשביל שאדרבה הדברים יובאו להשגת הנבראים, וכאמור עם ישראל יקיים ובכך ישיב אותם ויאסוף את כל מציאות העולם להדבק ולהקשיב לפנימיות שלו – רצון ה' – ויביא אותה ליחוד פנימי עם הקדוש ברוך על ידי רצונו. "כי אח"כ בחזירתו מתתא לעילא מנעשה יגיע לנשמע שהוא האחדות והדביקות אל שאמר ונעשה רצונו בה' לעולם אמן ואמן".

זוהי המדרגה לה זכו ישראל בעת מתן תורה "נעשה ונשמע": "נעשה" היינו 'אור ישר' – קיום מה שה' מגלה לנו באור ישיר עד למציאותינו הגשמית, שעלינו לעשות בפועל; "ונשמע", היינו היחוד כנ"ל, 'אור חוזר' – להחזיר את כל המציאות, כל ההשתלשלות וכל כוחות הנפש ליחוד וקשר עם רצון ה' שלפני הצמצום. אמנם, כאמור בגמרא (הובאה בריש המאמר) "בחורב טענו ובחורב פרקו", לאחר חטא העגל נסתלקה מעם ישראל המדרגה הזאת. אך ממשיכה הגמרא "וכולם זכה משה". משה רבינו והצדיקים הממשיכים אותו בכל דור, "אתפשטותא דמשה בכל דרא", "ועמך כולם צדיקים", זכה לבחינת "נעשה ונשמע". זאת משום שמשה הינו כנגד ספירת הדעת – כח היחוד וההתקשרות – המייחד ומקשר עליונים ותחתונים בבורא עולם (בניגוד לגוים ש"משפטים בל-ידעום" כנ"ל).

נקודה למחשבה

כ-2 דקות קריאה

• רבינו מנחם-מענדל מויטבסק, 'הצדיק של ארץ ישראל', גדול תלמידי המגיד שעלה לארץ ישראל, ותורתיו צמחו מתוך ארצנו הקדושה – 'פרי הארץ'.

במאמר שלנו ישנו יחוד מופלא בין עשרת המאמרות בהם ברא הקב"ה את העולם, לבין עשרת הדיברות שהם החיות הפנימית שלהם. יחוד שניתן ללמוד ממנו באופן מהותי לעבודתינו בארץ הקודש. בהיותינו בארץ נכריה, העיסוק במציאות הפשוטה של העולם, גשמיות העולם – עשרה מאמרות – אינה נוכחת כל-כך ומתמצת בעיקר בדאגה לפרנסת הבית.

אמנם, בארץ ישראל העיסוק בגשמיות הוא ממש מצוה, ובודאי שמצות 'מינוי מלך' הכוללת בתוכה מלכות שלימה, הינה מצוה חשובה ומהותית המוליכה אותנו להעמדת מלך המשיח מבית דוד. כאשר מתעסקים בדבר שהרבה זמן לא התעסקנו בו – עלינו ללמוד מחדש ולכוון את עצמינו על-פי תורה, על מנת לפעול נכון. כחלק מכך עלינו לכוון גם את ליבנו לעבודה הפנימית הנכונה שמגלמת את אופיה של ארץ ישראל – ומבט אחד יסודי על כך ניתן ללמוד ממאמרינו. העיסוק בעשרת המאמרות – מציאות העולם – נובע אצל יהודי מתוך חפץ ורצון לעשות רצון ה' יתברך ולהיקשר בו בפנימיות. האחדות בין עשרת המאמרות לעשרת הדיברות הינה קיומית ועצמית ועליה ובה תלויה עבודתינו בארץ ישראל.

אנחנו לא מחפשים גשמיות ומערכות מופלאות ככל שיהיו – אנחנו מבקשים את הקב"ה, מבקשים להתאחד עמו ו"לעשות לו יתברך דירה בתחתונים".

זוהי עבודה ופרי של ארצינו הקדושה, "ארץ חפץ" – ארץ שכל חפצינו בה הוא להידבק ולקשור את כל רבדי המציאות – מהכי תחתון עד הכי עליו – בקדוש ברוך הוא, אבינו מלכנו.

• שמתם לב שבשביל להתעסק בנקודה מסוימת שאנחנו רוצים להעמיק בה אנחנו עוברים 'צמצום' כמה פעמים?

חלקנו רגילים למובא הרבה בחסידות שבשביל לחשוב מחשבה ספציפית אנחנו צריכים לצמצם את פיזור המחשבה ולהתפנות לנקודה או רעיון מסוים.

אבל, במאמר שלנו אנחנו שמים לב לכך שבשביל לחשוב מחשבה מסוימת אנחנו צריכים גם לעבור צמצום תוך-אישיותי ולהעביר את המיקוד של הרצון שלנו לרצות בכלל לעסוק בהשכלה הזו. זהו גם צמצום של הרצון המתפשט שביכולותו לעסוק בכל, להוציא כוחו אל הפועל בעיסוק ברצון ספציפי.

המבט הזה משנה לנו את ההסתכלות גם על כל התהליכים שעוברים עלינו אחר כך בעיסוק בנקודה הספציפית: הממשק שלנו עם המציאות מתחיל עוד בתוכינו פנימה, בתוך הרצונות שלנו. הפלא הגדול הזה מחדש לנו ביחס-קשר שלנו עם הקב"ה, "ומבשרי אחזה אלו-ה".

התורה הקדושה שהקב"ה נתן לנו – והנתינה מתחדשת בכל עת ובכל שעה – היא כמו הרעיונות הספציפיים שהקב"ה נותן לנו. אמנם, מתחדש כאן שבאמת בשביל התורה (וגם כל המציאות) הקב"ה חולל צמצום כבר בתוך עצמו ורצה בכל הבריאות ובכל פרטי המצוות. המבט הזה מחדש לנו שכשאנו מקיימים את המצוות מתוך כך שזהו רצון המלך יתברך שמו – אנו נקשרים ובאים ב'מחשבת המלך' ממש. [אפשר לומר שזוהי נקודה מהותית בחסידות: אמנם את עצמות ה' אי אפשר להשיג ואנו עוסקים רק בגילויים שלו, מה שהוא נתן לנו. אמנם, אנחנו תמיד מחפשים דוקא את הקב"ה עצמו, את העצם, ואנו מאמינים ויודעים שאפשר בהחלט להיקשר אל ה' יתברך בכל ליבנו נפשנו ומאדנו!]