לסוסתי ברכבי פרעה

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-11 דקות קריאה

"לסוסתי ברכבי פרעה"

(תורה אור דף ס"ג עמוד ד')

פתיחה

הפסוק אומר "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי" ואומר הזוהר שכשפרעה רדף אחרי ישראל לאחר יציאתם ממצרים, הוא בהתחלה אסר סוסות לפני סוסי מרכבתו כדי שירוצו מהר, וכשהתקרב לישראל שם את הסוסות מאחורי מרכבתו כדי שהסוסים החזקים יילחמו. וכמו כן "רעיתי"- השכינה בהתחלה הלכה לפני ישראל – " וה' הולך לפניהם יומם וגו'", ובקריעת ים סוף כשהמצרים הגיעו הלכה אחריהם – "ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה כו' וילך מאחריהם כו' ".

המאמר יבאר מה פרעה ניסה לעשות ברוחניות ומה ה' עשה כנגדו.

א. הביטוי של התנועה הפנימית אל ה' מעלה אותה לה'

לכן דבר ראשון צריך להבין מה עניין הסוסים ברוחניות:

סוסים זה משל לאותיות, כמו שסוס הוא טפל לרוכבו אבל מביא אותו למקום שלא יכל להגיע אליו לבד, כך האותיות טפילות לתוכן של המילה אך הם נותנות לו עצמה וחיות ומביאות אותו למקום גבוה יותר מהמרחב המובן והמוכר של השכל. האותיות שמעלות את המחשבה למרחב שמעל ההבנה שלנו הינם אותיות התפילה שתנועתם ממנו כלפי ה'.

אמנם למרות שאותיות התפילה מעלות את התפילה למקום גבוה מאוד, צריך גם התבוננות בתוכן התפילה. אמנם מי שלא יכול להתבונן כלל צריך לפחות לכוון את פשט המילים, ואז האותיות מעלות את הכוונה (כמו שיתבאר בהמשך). זהו פירוש הפסוק: "בא אתה וכל ביתך אל התיבה" – תכניס את עצמך ואת כל כוחות נפשך אל התיבה-מילה. תהיה נוכח במילים שאתה מוציא מפיך בתפילה.

אבל על אף שהאותיות מעלות את התוכן ה' לא רוצה את האותיות אלא את התוכן, הוא רוצה שהאותיות יעלו את התוכן אבל אין לו עניין בהם מצד עצמם. לענייננו, זה פירוש הפסוקים: "לא בגבורת הסוס יחפץ, ולא בשוקי האיש ירצה" -סוס ושוקיים זה האותיות שמוליכות את התוכן וה' לא חפץ ¹ורוצה בהם. אלא "רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו" -את התוכן הרגשי (יראה\ייחול) שהאותיות מבטאות.

ב. ההתעוררות והתפילה שלנו מנכיחה את ה' בתורה

במשל הסוסים יש זכר ונקבה, וכמו כן גם באותיות: יש אותיות נקבות כלומר ששייכות לנקבה – לאשה של ה', לנו ותנועתם כלפי מעלה, אל ה'; ויש אותיות זכרים כלומר ששייכות לזכר – לה' ותנועתם כלפי מטה, אלינו. הזהר אומר שעל ידי ההתעוררות, הפנייה (רוח) שלנו אל ה', כיוון ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", הוא "מתעורר" ופונה אלינו (אייתי רוח ואמשיך רוח).

ההתעוררות של ה' אלינו היא גילוי של מה שמעבר להכרה בעלת הגבול שלנו וסובב אותה, על ידי אותיות התורה שמנכיחות את ה' בעצמו הבלתי נתפס – דרך מדריגת הסובב – בתוך החיים שלנו.

דבר זה עולה מסתירה בין שני פסוקים:

משמעות הפסוק "מלא כל הארץ כבודו" היא שהארץ "מלאה" ומתגלה בה רק הכבוד של ה'. לעומת זאת הפסוק "את השמיים ואת הארץ אני מלא" אומר שגם "אני" – ה' בעצמו מתגלה בשמיים ובארץ.

ההסבר לסתירה הזו הוא שה' בעצמו יכול להתגלות דרך ועל ידי גילוי כבודו. המשנה באבות לומדת מפסוקים ש"אין כבוד אלא תורה", ה' מתלבש ומתגלה בתורה והיא כבגד יפה המכבד את לובשו. רמז לדבר: "כבוד" עולה בגימטריה ל"ב, וכתוב בספר יצירה שספירת החכמה מתגלה דרך ל"ב שבילים, וכתוב בזוהר שמקור התורה הוא בחכמה. לכן התורה היא הכבו"ד-הל"ב גילויים של החכמה. אותיות התורה ²ממחישות את הנוכחות של ה' שאיננו מבינים אותה והיא למעלה מההכרה שלנו לתוך ההכרה – שנחוש שזה כך מבלי להבין.

חז"ל אומרים שכשיהודי לומד, "הקב"ה קורא ושונה כנגדו". "הקב"ה" כאן הכוונה היא ה' איך שהוא קדוש ולא נתפס בתפיסה שלנו בכלל. כלפי מדריגה זו נאמר "כלם בחכמה עשית" שלא כתוב "בחכמה חכמת", להדגיש שמבחינתו אפילו ספירת החכמה שבאצילות נחשבת מהותית כעשייה גשמית. והקב"ה "קורא ושונה כנגדו", כלומר מגלה וממשיך את עצמו דרך אותיות התורה שהיהודי לומד.

גילוי עליון זה המתגלה בתורה הוא המתואר בפסוק: "כי תרכב על סוסיך" המדבר על מתן תורה. ה' בעצמו "רכב" והתגלה דרך אותיות התורה הנמשלות לסוסים זכרים – "סוסיך". ה' בעצמו הוא למעלה גם מהאלוקות שנפלאת ממנו מהשגתינו הנקראת "סובב" שסובבת אותנו ולא נכנסת פנימה. כיוון שבינינו לה' בעצמו יש פער אינסופי, גילוי של ה' בעצמו לא יכול להיות בצורה מדורגת אלא חייב להיות בצורה של דילוג על הפער. זוהי משמעות הפסוק "קול דודי… מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", כאשר ההרים והגבעות מסמלים את הפער המדובר. על גילוי זה מדברים גם הפסוקים "וירד ה' על הר סיני" "וכל העם רואים את הקולות" שה' בעצמו התגלה במתן תורה.³

לסיכום: המבנה הכללי הוא שהאותיות של התפילות שלנו מעלות את התפילה שלנו מעבר להשגה הרגילה שלנו, וגורמות לגילוי של ה' בעצמו אלינו דרך אותיות התורה.

ג. התכסיס של פרעה – לעורר את הקליפה להקיף את ישראל

אותו רעיון שקיים בקדושה קיים גם בטומאה. כשאנחנו מדברים דיבורים ללא משמעות וקל וחומר דיבורים אסורים של לשון הרע, אנחנו מעוררים את המקיף של הקליפה והוא נמשך ומקיף אותנו.⁴ כשאנחנו מוקפים במקיף דקליפה ובלבושים צואים, הכוונה היא שאנחנו באווירה ו"אטמוספירה" לא טובה של חוסר משמעות. המקיף דקליפה נקרא פרעה אותיות עורף על שם הניתוק שהוא מנתק את הלב מהמוח (במקום העורף). המוח הוא קצת ניטראלי וקל לו לקבל את מה שמחוץ אלינו. הלב לעומת זאת הוא האישיות שלנו המתקשה להתחבר עם מה שמחוץ לה. ניתוק ביניהם מונע ממנו – הריקנים וחסרי משמעות – להתחבר עם מה שמעבר לנו – עם ה' יתברך ההופך את חיינו לבעלי משמעות.

כעת אפשר להבין שפרעה ניסה לעשות את התהליך הזה על ידי קשירת הסוסות מקדימה שמושכות את הסוסים קדימה להילחם, ובכך להפיל את ישראל שיהיו מוקפים בקליפות. אך ה' עשה את אותו תהליך בקדושה: ביציאת מצרים – השכינה תחילה – התקשרות למעלה מהשכל והמובן, בקריעת ים סוף – ישראל תחילה – המשכה של ה' בעצמו דרך הסובב לישראל. על ידי כך שישראל מוקפים בקדושה הם לא יימשכו להתעוררות הטמאה של פרעה.

ד. יציאת מצרים ברוחניות – העבודה בקריאת שמע

אותו תהליך של התעוררות מצידנו והמשכה של ה' בעצמו, שאנחנו עושים בדיבור ובסופו ה' בעצמו מתגלה בתורה – אנחנו עושים גם בעבודת ה' הנפשית. תהליך זה שה' עשה ביציאת מצרים וקריעת ים סוף – כפי שהוא מתבטא בנפש – הוא בעצם הקיום הפנימי של הפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ושל מאמר חז"ל "בכל יום יהיה בעיניך כאילו היום יצאת ממצרים"⁵. "תזכור" ו"יהיה בעיניך" מדבר על עבודה נפשית ולא על דיבורי התפילה והתורה. עבודה נפשית זו, היא שאמורה ללוות אותנו כאשר אנחנו קוראים בקריאת שמע על יציאת מצרים ובאמת ויציב על קריעת ים סוף. בכדי להבין אותה צריך קודם להבין מהי יציאת מצרים ברוחניות:

העולמות נקראים "מצרים" מלשון "מיצר" מאחר שהם בעלי גבול. הן מחינת מקום – כמאמר חז"ל "מן הארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה, ומרקיע לרקיע מהלך ת"ק שנה, ועביו של רקיע ת"ק שנה" כלומר שגם ברקיעים העליונים הרוחניים ישנו ממד של מקום מוגבל,⁶ והן מבחינת זמן – כמאמר חז"ל "שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב" [ששת אלפי שנים העולם יתקיים, ואלף אחד יהא חרב]. עם ישראל היה בגלות במצרים – בעולמות, כלומר הוא התחבר לגשמיות בצורה חזקה בלי שהחיבור היה קשור לה' יתברך. מלך מצרים ברוחניות הכוונה לשכל של ענייני עולם הזה, שהוא מנהיג אותם ואומר מה לעשות על פי גבולות החשיבה המצומצמים שלו. אבל אח"כ "וימת מלך מצרים" זה אומר שהחיבור לגשמיות היה כל כך חזק עד שהוא היה ללא הסברים שכליים אלא "למעלה מטעם ודעת", "כי ככה".

כשבני ישראל הגיעו למצב כזה התגלה הקשר שלהם עם ה' שלמעלה מטעם ודעת. הנפש האלוקית לא יכלה יותר והיא כביכול "התחרפנה" וצעקה שהיא רוצה רק את ה' יתברך בעצמו. הזמן שבו זה קורה הוא בקריאת שמע שבו עוסקים בקשר שלנו עם ה' שעולה על הבנתנו: הידיעה של ישראל שה' אחד באחדות גמורה, ומדברים על אהבת "בכל מאודך" -האהבה לה' הבלתי מוגבלת.

ה. התעוררות האהבה בקריאת שמע – על ידי התבוננות בברכותיה

בשביל לעורר את הצעקה ואהבת "בכל מאודך" שהתעוררה אז מעצם הגלות אנחנו צריכים להתבונן. בכללות ההתבוננות היא בכל פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, אך ישנה התבוננות אחת בברכות קריאת שמע שהיא העיקרית:

בברכת "יוצר אור" אומרים "בורא קדושים ישתבח שמך לעד". ה"קדושים" הם המלאכים והנשמות שבשונה מהכמות המסויימת של ברואים שיש בעולם הזה, אין להם סוף כפי שכתוב בפסוק המדבר על גדודי המלאכים "היש מספר לגדודיו?". לכן השבח על בריאתם הוא "לעד" – ללא הפסק.

אך גם המלאכים והנשמות שאין להם סוף, אינם מקבלים חיות מה' יתברך בעצמו, אלא משמו – מהתפשטותו וגילויו האיסופיים. כשאדם פועל פעולה כלשהי הוא בעצמו נתון בנפעל לפעול בו את הפעולה ולכן הוא גם משתנה ממנו (לדוגמא: אם אדם פועל פעולה שמאמצת מאוד את השרירים שלו אז הם יכאבו לו). לעומת זאת ה' לא משתנה חלילה מבריאתו את העולם כמו שכתוב בפסוק "אני הוי"ה לא שניתי" -לא השתנתי, וכמו שאומרים ב"יוצר אור": "המרומם לבדו מאז… המתנשא מימות עולם" שנשאר מרומם ומתנשא מהעולמות איך שהיה אז קודם בריאתם. זוהי משמעות מילות הפסוק הנאמרות בברכת יוצר "אלוקים חיים ומלך עולם" – אלוקים מחייה את העולם רק דרך מידת מלכותו ולא ישירות הוא בעצמו. לסיכום: מה שמחייה את העולמות כולל האינסופיות הקיימת בהם זה רק גילוי והארה של ה' אבל ה' יתברך בעצמו נעלה מכל העולמות שאנו מכירים.

התבוננות זו הנעשית בברכות קריאת שמע, מולידה בנו אהבה אינסופית וצימאון לה' יתברך עצמו "בכל מאודך" בקריאת שמע. אהבה זאת היא בחינת אותיות נקבות, כלומר ביטוי וגילוי (אותיות) של האהבה של האשה-שלנו, לבעלה-לה'.

ו. האהבה שלנו מעוררת את ה' לאהוב אותנו

הביטוי והגילוי של האהבה שלנו לה', מעורר אותו לגלות לנו את אהבתו אלינו ולהתגלות דרכה [כמבואר בזוהר המובא לעיל ש"רוח אייתי רוח"]. ללא התעוררות מצידנו ה' בעצמו שמעל כל המידות-הספירות, כמו שכתוב בזוהר: "לאו מכל אלין [אלו] מידות כלל", נשאר בעצמיותו ולא מתגלה דרך מידותיו. זה מה שאנחנו אומרים בפרשה השנייה בקריאת שמע "לאהבה את ה' אלוקיכם" שפירושו לעניינו – לעשות אצלו אהבה אלינו. האהבה של ה' אלינו גורמת שיהיה "הוי'" – ה' שהוא אין סוף וללא שינוי – מתגלה במידות המצומצמות שלנו – "אלוקיכם". הכוונה היא שנחוש את האינסופיות של ה' בהתייחסות שלו אלינו.

שתי התנועות הללו – האהבה שלנו אל ה' והאהבה שלו אלינו, הם שתי התנועות הנאמרות על חיות המרכבה בפסוק: "והחיות רצוא ושוב". "רצוא" זה תנועת המלאכים וביטוי אהבתם אליו, ו"שוב" זה תנועת ה' וגילוי אהבתו אליהם שגורמת להם להפסיק לרוץ ופשוט להתבטל.

ז. דיבורי התורה שלנו הם הדיבור של ה' ממש!

סופם של שני תהליכים אלו בעבודה ובתורה הוא שה' יתברך בעצמו מתגלה אלינו דרך אהבתו ודרך אותיות התורה. הגילוי הזה עד כדי כך ממשי, שכשאנחנו לומדים הדיבור שיוצא מפינו הוא דבר ה' ממש כמו שכתוב: "ואשים דברי בפיך", וכתוב "ודברת בם" – בדברי ה' ממש ולא את תוכן דבריו. הגמרא אומרת ש"מתניתין מלכתא" המשנה היא כמלכה, וכן הגמרא אומרת שחכמי ישראל "מולכים", והכוונה היא כמו שהתבאר, שדבר ה' מסור לגמרי בידי חכמים ומה שהם פוסקים הוא דבר ה' ממש. זהו גם פירוש הפסוק "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך" – אני עצמי מצוה אותם ומתלבש בהם "...ושיננתם לבניך" – אתה מדבר באותם דברים ממש. לכן אנחנו יכולים לומר בקריאת שמע "ונתתי מטר ארצכם… ונתתי עשב בשדך" על אף שלא אנחנו עושים זאת אלא ה', כי הדיבור שאותו אנחנו מוציאים מהפה לא שייך לנו אלא הוא של ה' יתברך.

לעיל בהסבר גלות וגאולת מצרים נאמר שהצעקה לה' מתוך ההתחברות החזקה עם ריקנות העולם הזה בלי הסברים שכליים, היא כבר הגאולה ממצרים. הגאולה הזאת שהיא רק ההתעוררות שלנו, מעוררת את ה' יתברך להוציא אותנו ממצרים בפועל כלומר, לנתק את החיבור החזק שיש לנו עם הגשמיות ולחבר אותנו לאין סופיות של ה'. לכן בסוף קריאת שמע אומרים "אני הוי"ה אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" – ה' נענה לצעקה שלנו והוציא אותנו בפועל מחיים כלואים ושבויים תודעתית בתוך העולם הזה המוגבל לחיים עם נוכחות אלוקית [כמו שבטבע העולם איש מבקש את קרבת אשתו, כך ה' יתברך מבקש את קרבתנו ונענה לפניותינו.]⁷

ח. קריעת ים סוף – הופעת ה' עצמו עד שהעלם וגילוי שווים

עד כאן דיברנו על הארה שה' מאיר לנו בעקבות הפנייה שלנו אליו, אך יש הארה שה' מאיר לנו שאינה מכח מעשינו. כזאת היא ההארה שהאירה בקריעת ים סוף.

כעת אדמו"ר הזקן מסביר מה המשמעות הרוחנית של קריעת ים סוף ובעצם מהי הארה זו:

הים והיבשה זהים בעניינם (אותם יצורים, צמחים, הרים ועמקים וכו') אך מה שבים מכוסה במים ומה שביבשה גלוי. זהו משל לעולמות, שבעולמות הגלויים לנו יש בגלוי את מה שיש בנסתר בעולמות העליונים יותר הנסתרים והנבדלים מאיתנו.

באדם הרגש יותר גלוי מהשכל אך נסתר יחסית למחשבה, וכן מחשבה גלויה מהרגש אך נסתרת מהדיבור. וכמו שבאדם כל מדריגה נחשבת גלויה (יבשה) כלפי הנסתרת ממנה ונסתרת (ים) כלפי הגלויה ממנה, כך גם בכל העולמות. אף שהפסוק אומר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" הכוונה מבחינת גשמיות ונמיכות מחשבת בשר ודם, אך דומה מבחינת המבנה. זהו מה שכתוב בזוהר "וכמה מחשבין אינון דא לעילא מן דא" [-וכמה מחשבות הם זו למעלה מזו] – המחשבה מסמלת את הנסתר כלפי הדיבור ובתוך המחשבה – הסתרה יש הסתרה יותר גבוהה שכלפיה המחשבה הקודמת נחשבת גילוי.

כל המדריגות בכללות נקראות סדר "השתלשלות העולמות". כמו שבשלשלת כל חלק מחובר לחלק שמעליו ומחבר את החלק שמתחתיו, כך כל מדריגה נבראת מהמדריגה שמעליה וכלפיה היא גלויה, ויוצרת את המדריגה שמתחתיה שכלפיה היא נסתרת. אמנם כלפי ה' יתברך בעצמו שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות אין הבדל בין המדריגות כי הכל גלוי לפניו שהרי הוא למעלה מהכל, וכדברי הפסוק: "גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה" שכוונתו לחושך רוחני – הסתרה והעלם.

בקריעת ים סוף ה' יתברך בעצמו התגלה ולכן כל ההסתרות היו גלויות וכל הים התגלה ונהפך ליבשה. הים והיבשה – המוסתר והגלוי נהיו שווים אחד לשני לגמרי. זהו מה שמבואר בפסוקים: "הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל" "ויעברו בתוך הים ביבשה".

ט. הופעת ה' עצמו בקריעת ים סוף ובמצוות מתבטאת אצלנו בשמחה

המשך הפסוק "הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל" הוא: "שם נשמחה בו", ההארה של קריעת ים סוף יכולה להתבטא רק בשמחה פורצת גבולות בנשיאת ההפכים של ה' שנושאת את כל ההפכים והגוונים של סדר השתלשלות, את הגלוי והנסתר. זוהי השמחה במצוות הכתובה בפסוק: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". "רוב כל" זהו ביטוי לסדר השלשלות שיש בו ריבוי מדריגות אחת לפנים מחברתה כמו גלדי הבצלים שעשויים כשכבה לפנים משכבה. "בשמחה… מרוב כל" הכוונה שמחה בלמעלה מ'רוב כל' – מ'סדר השתלשלות' – בה' יתברך עצמו הנושא את כל סדר ההשתלשלות עם כל ההפכים והסתירות שבו.

זוהי השמחה עליה מדבר הפסוק: "ושמחת לפני הוי' אלוקיך" שנאמר על מצוות הקרבת שלמי שמחה ברגלים, הקיימת בכל המצוות. השמחה פורצת דווקא בעקבות גילוי של "לפני הוי"ה אלוקיך" – ה' יתברך בעצמו שלפני שם הוי' המסמל את סדר השתלשלות.⁸ המצוות מביאות לשמחה בה' בעצמו מכיוון שהם מקדשות אותנו בקדושתו, כנוסח הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו". קדושת המצוות נובעת ממה שכתוב בזוהר שהמצוות הם "אברים" של ה' יתברך.

האיברים של ה' יתברך הם כמו איברי האדם. באדם האיברים לא מגלים את הנשמה אמנם כאשר האדם זז עם איבריו גם הנשמה זזה איתו.

וכך בנמשל: אי אפשר "לתפוס" ו"למשוך" את ה' יתברך עצמו אך כיוון שהוא מתלבש ונמצא בתורה ומצוות, על ידי קיום המצוות ולימוד תורה ממשיכים את ה' יתברך בעצמו. עשיית חסד ונתינת צדקה הם הנמשל למשיכת ה' בזרועו הימנית ככתוב בזוהר: "חסד דרועא ימינא" מידת החסד האלוקית משולה לזרוע ימין. ההתגברות על היצרים המוזכרת במאמר חז"ל: "איזהו גיבור הכובש את יצרו" היא הנמשל למשיכה בזרועו השמאלית של ה', ככתוב בזוהר: "גבורה דרועא שמאלא" מידת הגבורה האלוקית משולה לזרוע שמאל. לימוד התורה הוא הנמשל למשיכת האדם במרכז גופו, כמו שמידת התפארת שכתוב עליה בזוהר: "תפארת גופא" משולה לגוף, ומכילה את כל המידות וממנה הם יוצאים, כך התורה בשורשה מכילה את כל המידות וממנה הם יוצאים.

השמחה במצוות, עליה אנו מדברים היא השכר והמתנה שמקבלים מלמעלה על עשיית המצוות, אך לא חלילה תוצאה של עשיית המצוות. היא השמחה שהייתה בקריעת ים סוף – שמחה בהופעה של ה' עצמו המגיעה מצידו ללא שום שייכות למעשינו. זהו כוונת הזוהר על הפסוק: "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי" – "בעתיקא תליא מילתא" [-בכתר (ברצוני) תלוי הדבר]. ה' אומר למשה שלא יצעק אליו כי קריעת ים סוף מגיעה מ"עתיקא" – מה' יתברך בעצמו ולא מאחת המדריגות בסדר השתלשלות, ולכן אינה מגיעה על ידי עבודת התחתונים. "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון" – ה' יילחם במצרים על ידי קריעת ים סוף ללא שום פעולה מצידנו.⁹

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

● "מה כבר קרה? כולה דיבור לא הכי ברמה?", "מה התפילה הקטנה על האוטובוס עשתה?". בדרך כלל אנחנו חושבים שכל דבר שאנחנו עושים – הוא רק הוא ואין בו יותר מזה. פליטת פה של דיבור רע לחבר היא בסך הכל רק דיבור רע לחבר. תפילה שלא נענתה עשתה טוב והשפיעה רק על אותו רגע. אבל "אין כאן יותר מזה". אבל תורת החסידות מלמדת אותנו ש"יש כאן יותר מזה". המעשים שלנו יוצרים מרחב בו אנו חיים. פרגון יוצר אווירה של אהבה בין החברים. תפילה קטנה יוצרת אטמוספירה של קשר עם ה'. ההסתכלות הזו נותנת יותר חשיבות ויכולת השפעה למה שאנחנו עושים, וגורמת לנו לעשות דברים טובים וליצור סביבה טובה וקדושה.

● לפעמים אנחנו בתקופה של התרחקות. לאט לאט אנחנו עוזבים את המנהגים הטובים שהיו לנו, שעה לימוד פה, חצי שעה תהילים שם. מתעסקים יותר בדברים חסרי משמעות. החיות שהייתה לנו בעבויידה מתחלשת וכל מה שקשור לה' נהייה לנו יבש ומשעמם. זה נראה שהכל הולך רק לכיוון אחד וכל יום שעובר רק נהייה יותר גרוע. אבל דווקא הקיצוניות הזו, שאין לנו מקום שבו הקשר עם ה' נשמר בצורה טובה גורם להתקרבות הגדולה. הנפש האלוקית כבר מרגישה חנוקה והיא לא יכולה יותר ביובש ובחוסר אלוקות הזה. היא "מתפוצצת" וצועקת שהיא רוצה רק את ה' בכל החיים שלה. שלא יהיה שום דבר שלא קשור לה'. שה' בעצמו יהיה נוכח ולא מידי פעם תפילה טובה ולימוד טוב. אפילו אם מאוד נרצה אנחנו לא יכולים באמת לקבור את הנפש האלוקית אי שם במעמקי הלב.