איתא בבראשית רבה

מאמר מבואר

כ-5 דקות קריאה

"איתא בבראשית רבה"

(דרך המלך פרשת ויחי תרצ"א)

כונה לעבוד את ה' פועלת אף אם אינה מצוה

המדרש מתאר שעל ידי שאברהם קיים מצות הכנסת אורחים במלאכים – "והוא עומד עליהם", הוא יותר גבוה מהם כך שהיה למלאכים יראה ממנו (לעומת לפני כן שהם היו "נצבים עליו").

הרי לכאורה, המלאכים לא צריכים את הכנסת האורחים הזו – לאכול ולשתות?! אלא שרואים מכאן שעצם זה שיהודי פועל משהו לשם ה' ונותן מעצמו ומעותיו לעשות רצון ה' – הרי זה פועל וזהו דבר גדול מאד.

זוהי משמעות "אל נא תעבור מעל עבדך" – אמנם הם לא צריכים אותי, אבל "אל נא תעבור תעבור" כי אני עבדך, רציתי לעבוד אותך ולעשות רצונך.

יהודי עניינו לעבוד; ההשגות הן כלי לעבודה; העבודה יסוד הצדיקים והנביאים

גם במלאכים רואים שעשיית רצון ה' היא המשנה את מדרגתם ('אנשים' לפני שעשו את רצון ה' ו'מלאכים' לאחר מכן).

כל הצדיקים עיקר הגדלות שלהם (גם המדרגות הרוחניות שלהם) היא דוקא כונתם לעבוד את ה' ולעשות רצונו כי הוא אמר. זאת רואים אצל משה רבינו ששבחו הגדול הוא היותו עבד ה' "בעבדי במשה", בניגוד לבלעם הרשע שמתפאר בהשגות הרוחניות יחזה".

לפיכך צדיקים לפעמים ביקשו לא לקבל מדרגות בשביל שלא חלילה יפסיקו מהעבודה לה', וכל כונתן במדרגות הוא רק לעבוד את ה' כבני מלכים מתוך קרבה, ולא מריחוק חלילה, אך העיקר היא העבודה. כך גם כל יהודי צריך לשמות בהתרוממויות הרוחניות בשבתות וכו' שהן מביאות אותו לעבוד את ה' מתוך קרבה, ולא חלילה בעצם הגדלות האישית ובהשגה הרוחנית.

המדרש אומר שאחר שעם ישראל גרם לשבירת הלוחות הראשונים בהן היה כתוב "זכור את יום השבת לקדשו", ה' נתן להם עוד פעם "שמור" בלוחות השניים (בדומה לבן מלך כו'). מדוע הקב"ה שינה מ'זכור' ל'שמור'?

אלא שזכור מדבר אודות מצב נפשי-מחשבתי ולאו דוקא עבודה בפועל – הרגשת רוחניות השבת. כאשר ישנה רק הרגשה של קדושה – אפשר לשקוע בה וחלילה להסיח דעת מעבודת ה', מלהיות קשור בה'. לפיכך יש לצוות 'שמור' שהכונה גם במעשה ("ושמרו דרך ה', לעשות כו'"), משום שהמעשה הוא מבטא ומחייב את האדם לעבוד ולפעול להתקשר בה'.

יסוד כל הצדיקים הוא העבודה ואפילו הנביאים שהנבואה עיקרה הוא השגה אלוקית – עניינם עבודה. כי עבודה היא לבטל את עצמך לה', למסור את עצמך לקדוש ברוך הוא. לכן יכול להיות חילוק גם בגמול על חטא חלילה בין אנשים: אם אחד מסר את עצמו לעבודה, לקב"ה ונזהר מלחטוא אך נכשל חלילה – עונשו קטן מאשר מישהו שחטא בשוגג אך כלל לא שם לבו לעבודה. שכן מי שמוסר את עצמו לה' – ה' נושא ומאיר לו פנים.

העבודה גדולה מצד עצמה; גילוי עצמות ה' – מלכות ה' העצמית

מלבד זאת שבעבודה האדם מתבטל לה', יש בה מעלה על גבי הראיה וההשגה והיא גדולה מהכל. הסבה לכך היא משום שהעבודה היא למלך. בשונה ממלך בשר ודם שמלכותו מגיעה מתוקף העם שממליכים אותו (כך שהאדם בעבודתו נותן תוקף למלכותו), אצל הקב"ה נאמר "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא" – ה' הוא מלך מצד עצמו. ואם כן, כאשר העבודה היא למלכות ה' הכונה שאני מגלה את מלכותו העצמית של ה' עוד לפני קיום הנבראים, חלק מעצמות ה'.

תורה ומצות – תורה יותר גבוהה אך מצות מגיעות עד ה'

במצוות ישנו חילוק בין 'חוקים' – מצוות בלי טעם ל'משפטים' – מצוות עם טעם. אמנם למרות זאת האר"י אומר שיש לקיים את המצוות כי ה' אמר (גזירת מלך); בניגוד לכך בתורה עיקר הנקודה היא דוקא ההשגה, ההבנה. [חילוק זה הוא משום שהמצוות הן יותר נמוכות – הן רק ה'איברים' של ה' וכמו שהיד אינה 'חושבת' ומבינה, כך גם במצוות אין טעם והשגה; בשונה מהתורה – שיצאה מה'חכמה' של ה', לכן אנו חושבים בה].

אבל, לפי מה שהתבאר כאן – המצוות יותר גבוהות. שכן האדם בקיום המצוות עובד את ה' (בלי השגה אלא רק) כי הוא אמר, ובכך הוא מגלה את (איברי) המלך עצמו! זאת משום שמכיוון שהתורה ירדה להשגה שלנו היא כבר לא כשרשה – חכמת ה' – אלא היא רק 'נובלות חכמה'.

תורה לשמה – תורה באופן של מצוה, שתי המעלות יחדיו: השגה (תורה) וקשר בעצמות ה' (מצוות)

כיון שהמצוות מגלות את המלך – ה' למעלה מהשגת העולם – אין אפשרות להשיג אותן באמת, ותמיד יש בהן יותר קדושה, קשר לה' ממה שמשיגים; אמנם בתורה חייבים להבין, ואם כן זה מעיד שהתורה 'נבלה' מלמעלה, ואורה פחות (למרות שרשה הנעלה יותר). אבל, כאשר אדם לומד תורה לשמה – לשם ה', בשביל לעבוד את ה' ולהתחבר אתו – הרי יש לו גם את מעלת ההבנה והשגה וגם את העבודה! ולכן אמרו חז"ל "כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה... ומגלין לו רזי תורה" – מגלים לו את התורה כפי שהיא למעלה – חכמת ה'-המלך עצמו! כיוון שהוא לומד תורה באופן של עבודה – התקשרות במלכות ה' העצמית.

תורה עם עבודה – יגיעה מלמטה למעלה

לאור האמור נמצא שעיקר המעלה היא דוקא תורה שבאה בעבודה. לכן ככל שהאדם מתייגע ועובד בלימוד התורה – יותר מגלים לו רזי תורה, כיון שהוא גם מבין וגם מתקשר בכך ב"מלך בטרם כל יצור נברא".

[הוסיף וביאר שכל הסבה של הגילוי מלמעלה שלאחר מכן נעלם – היא בשביל שנוכל אחר כך שוב להגיע לכך]

לכן לאחר שהיה לעם ישראל את הגילוי הגדול "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" בעת מתן תורה והם שמעו את ה' אומר את התורה, הם ביקשו שמשה ילמד אותם את התורה במקום לשמוע את ה'. שכן אם כל הכח שלנו בלימוד התורה הוא בבחינת גילוי מלמעלה למטה – ה' מדבר – הרי מתגלה לנו רק הנובלת. אבל, אם משה ידבר וילמד אותנו, הרי אנו נתאמץ להבין ולהתקשר בה' – וכך נהיה קשורים בעצמות התורה.

תורה ועבודה – בכח האבות הקדושים

האבות הקדושים מסמלים את העבודת ה': אברהם במצוות עשה – בהן אני פועל מתוך אהבה לקב"ה; יצחק במצוות לא תעשה – בהן אני ירא לעבור על רצון ה'. יעקב חידש על גביהם את מדרגת התורה – עם עבודה. שכן משה רבינו – דעת התורה – הוא הפנימיות של יעקב אבינו. בכח האבות אנו זוכים גם לתורה וגם לעבודה כפי שמברך יעקב את צאצאיו: "ויקרא בהם שמי (יעקב) ושם אבותי אברהם ויצחק".

חז"ל אומרים "יעקב אבינו לא מת" ו'מקרא אני דורש' שמקיש בין יעקב לזרעו – עם ישראל, "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". יש בתורה פשט-רמז-דרש-סוד. הפשט הוא 'נובלות התורה' – מה שמובן וגלוי בתורה באופן פשוט. אמנם כפי שהתבאר אדם הלומד מתוך עבודת ה' – הרי הוא מתקשר בה' ומגלים לו גם את הפנימיות של הדברים, עצם התורה. ואם כן, כאשר "מקרא אני דורש" – אני רואה דרש בפשט – סימן שאני עושה את עבודת יעקב אבינו של התקשרות בעצם התורה. ואם כן מובן ביתר שאת שכאשר אנו לומדים תורה כמו יעקב אבינו – מתוך עבודת ה' – מתגלה עצמותו של יעקב ו"אף הוא בחיים".

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

• החסידות העצימה והגדילה את מימד החוויה הרוחנית, הכניסה רגש, שמחה וטעם בהשגה בקשר עם ה'.

מדוע ולמה כל זה? הרי עיקר ענייננו הוא "והנגלות לנו ולבנינו" – לקיים שולחן ערוך והמתבאר בתורה הנגלית. מדוע הדגישה החסידות דוקא את מימדי הנסתר בתורה – חוויות, רגשות והשגות?!

אלא שהאמת היא שהכל בא כי אנו רוצים להיות עבדי ה'. נותן לנו הרבי מפיאסצנה משל להבין מה אנו והצדיקים מבקשים מחפשים בכל ההשגות וההרגשות הרוחניות:

ישנו עבד של המלך שמתעסק בניקוי רחובות ואיסוף אשפה. אמנם הוא עבד המלך ומעלתו לאין שיעור בכך! אך, ודאי שעבדי המלך העובדים בארמון – הם יותר עבדים ויותר מסורים למלך. הם רואים את היופי, הפאר והגדלות של המלך, ומתוך כך הם עובדים למלך וחפצים להתקרב אליו יותר. כל מהות עבודת ה' שלנו היא להתקרב ולהיות יותר ויותר נאמנים למלכו של עולם – הקדוש ברוך הוא.

לפיכך, פעמים שצדיקים ביקשו לותר על מדרגות רוחניות – אם חלילה הם הרגישו שהן מסיטות אותם מהקשר והנאמנות לה'. לפעמים מתוך ההרגשה והמדרגה הרוחנית – אני יכול להינות מעצם התחושה ולא לחפש להתקשר ולהיות נאמן לקדוש ברוך.

לעבוד את ה' ולהיות נאמן לו – משם מתחילה החסידות ושם היא מסיימת. לגלות את האמון הגדול בינינו לבין הקב"ה.