בכ"ה בכסליו

מאמר מבואר

כ-25 דקות קריאה

"בכ"ה בכסליו"

(אדמו"ר הזקן – תורה אור דף כ"ט, א)

שאלות פתיחה

כתוב בבריייתא שחוגגים את חנוכה בכ"ה בכסליו, כי כאשר היונים נכנסו לבית המקדש הם טמאו את כל השמנים, וכאשר החשמונאים נצחו וחזרו לבית המקדש הם לא מצאו שום פך שמן טהור חוץ מפך אחד קטן. היה נס והפך הקטן הספיק להדליק את כל הנרות במשך שמונה ימים. בשנה הבאה קבעו בשמונת הימים האלו יום טוב בהלל והודאה.

יש לשאול מדוע הלל והודאה שייכים לעניין של חנוכה, ובפרט לעניין של מציאת פך השמן, ובכלל מה הכוונה 'הלל והודאה'? כמו כן יש לשאול, מדוע קבעו להדליק נרות זכר למקדש, הרי אין שום נס שקבעו בו מצוה כעין הנס, וכן מה השייכות של הדלקת הנרות לעניין של 'הלל והודאה'?

פנימיות עבודת המנורה בבית המקדש

[הדבר יתבאר על פי הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור", אך אדמו"ר הזקן יסביר זאת רק בהמשך]

על עניין המנורה חז"ל מבארים מה ענינה, שהרי וודאי שאין ענינה להאיר אור כפשוטו – 'וכי לאורה הוא צריך'?! הרי ידוע שלפני ה' אור וחושך שווים, ("כחשיכה כאורה") ולכן מה התועלת שיש במנורה שתאיר כביכול את בית המקדש?

אלא העניין של המנורה הוא להאיר לנו, וכדלקמן:

התורה כותבת שאהרן הכהן היה מקטיר את הקטרת בבוקר ובערב – כפי המתרחש בהדלקת המנורה: בערב "בהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה", "ובבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה". העלת הנרות בין הערביים פרושה היתה הדלקת הנרות, והטבת הנרות – היינו הכנתן להדלקה – היתה בבוקר. ששת הנרות דלקו מהערב עד הבוקר ובבוקר הכהן היה מיטיב אותם ומכין אותם להדלקה בערב. אך את הנר המערבי, הנר השישי (וגם השביעי), היה הכהן מכבה ומדליק שוב גם בבוקר עד עת הדלקת הנרות בערב – כך שמדליקים בערב את ששת הנרות מהנר השישי. אחר שהכהן מדליק את כולם הוא היה מכבה את הנר השישי, מכין אותו להדלקה – ומדליק אותו. זהו שנאמר "שממנו היה מתחיל (-את הדלקת הנרות) ובו היה מסיים (-אחר שהדליק את כולם היה מטיבו ומדליקו שוב)".¹ על מנת לבאר את הסיבה שמתחילים את ההדלקה דווקא מן הנר המערבי, וכן לבאר את כל עניין הדלקת הנרות בבית המקדש (שממנה בפשטות נלמד עניין נר חנוכה), נבאר את עניין הדלקת הנרות בבית המקדש:

הנרות במנורת המקדש הם שבעה, כנגד שבע המידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. וכפי שמונה אותם הפסוק "לך ה' הגדולה (- חסד הוא השפעה גדולה), והגבורה, והתפארת, והנצח, וההוד, כי כל (-הוא היסוד) בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה".

כל המדות, במהותן הן מידות קדושות. אמנם הקליפה – 'הצד ההפוך' מהקדושה – 'הופכת' את המידות למידות גשמיות, אך המידות הגשמיות הם נובעות במקורם מהמידות הקדושות. לדוגמא מאהבה – שבמקורה היא אהבת ה' – נוצרת בעולם הגשמי שלנו תאווה גשמית (שאני ממש אוהב לאכול המבורגר...), וכן מיראת ה' וגדלותו – נוצרת יראה שלילית מכל מיני מפריעים גשמיים, וכן כעס וכדו'.²

אמנם, את המידות שמופיעות אצלנו הרבה פעמים בגשמיות – אנחנו צריכים 'להפוך' אותם בחזרה שיהיו כמו שהם בצד המקורי שלהם, צד הקדושה. השייכות לצד הקדושה מורגשת בנפש ובמידות בביטול לה', ולכן כל המידות הקדושות הן דוקא כלפי ה': אהבת ה' ויראת ה' וכדו', כי הם מרגישות רק את ה'.

זהו מה שמודגש בפסוק שהובא לעיל המונה את המידות: "לך ה' הגדולה והגבורה וכו'", שדווקא 'לך', אליך ה', פונות המידות: מידת הגדולה (היא מידת החסד, השפעה גדולה ורחבה) מבטאת רק את חסד ה' (באהבה לה' ואל מה שה' אוהב ורוצה להשפיע לו חסד), מידת הגבורה – יראה רק מה' וכן שאר המידות.

ספירת החכמה (הראשונה בעשר ספירות) מסמלת בהירות מוחלטת בהכרת מציאות ה', ולכן היא מַפְנה כל תחושה ומדה למקום המתאים לה באמת – לה'. משום כך החכמה יכולה 'לברר' את המידות, "בחכמה אתברירו", ולגלות בהן את המקור הפנימי שלהן שמחובר לה' (-שכן היא רואה את האמת וממחישה אותה גם למדות). [בכך החכמה גם מונעת סערת רגשות שלילית ולא מאוזנת].

לכן החכמה נקראת 'אור' כי היא מאירה לעולם וגורמת שהכל יהיה בהיר – גם השורש הפנימי.

בלילה – בזמן החושך – צריך להאיר את כל המידות (הן הנרות כנ"ל) על ידי החכמה כדי שהן לא יפנו לדברים גשמיים, אלא רק יהיו בטלות לה'. אבל ביום, כשהעולם מואר – וממילא מציאות ה' נוכחת יותר – מספיק היה שרק הנר השישי ידלק. הנר השישי הוא כנגד מידת היסוד (הספירה השישית), שהיא עיקר ההשפעה וההתקשרות של האור האלוקי בעולם, ולכן היא המאפשרת לנו להרגיש בטוב ה' וביום הספיק שהוא ידלק על מנת שאור ה' יאיר בכל המדות.

ישנם במציאות שלושה מימדים שנקראים: עולם (-מקום), שנה (-זמן) נפש (חוויה). כל דבר המתרחש בעולם מתרחש גם בשלשת המימדים הללו. אם כן, כמו שאהרן היה 'מאיר' את המידות בעולם ע"י הבהירות והחכמה שמבטלת אותם לה' – כך גם הוא היה 'מאיר' את חכמה הזאת בנפש, בנפשות עם ישראל, "יוצאי ירך יעקב שבעים נפש" – כנגד שבעת המדות השונות של היהודים השונים (גם התחתונים שבהם).

זוהי מהות 'יוצאי ירך יעקב': יעקב נוטריקון י'-עקב. משמעות הדבר היא שהאות י' המסמלת את ספירת החכמה³ (כי היא אות קטנה ובכך היא מסמלת את הצמצום והקטנות שהחכמה מבטאת בביטול שלה לה') – וספירת החכמה מאירה ב'עקב', שזה תחתית המדרגות כמו באדם שהאיבר הכי נמוך בו זה העקב.

על יעקב כתוב ש"ידו" – יו"ד, היא החכמה – "אוחזת בעקב עשיו". יעקב החזיק בעקב של עשיו מכיוון שהוא המאיר את אור החכמה במדרגות התחתונות ביותר כנ"ל. לפיכך הוא אוחז ומכופף את 'עקב עשיו' – מדות היפך הקדושה, ולא נותן להן לשלוט, על ידי שהוא מכניס ומאיר בהן את אור החכמה (היו"ד) של הקדושה (-ביטול כנ"ל).

זוהי היתה עבודת אהרן בהדלקת הנרות: הארת המידות ע"י ספירת החכמה כדי שהמידות הטבעיות וההרגשות הפשוטות שלנו, כגון האהבה שלנו לאוכל, הכעסים הנובעים מהאגו, ושאר ההרגשות שמגיעות מהנפש הבהמית – יהיו מוארות באור הביטול לה', ויפנו אל קדושה (אהבה לה', כעס בקנאת ה').

מכיוון ש'הטבת (שתי) נרות קודמת לקטורת' וכן בערב הדלקת הנרות סמוכה לקטורת, מובן שיש קשר בין הטבת הנרות להקטרת הקטורת. אם כן, יש להבין מהי המשמעות הפנימית של הקטורת, ומה הקשר שלה עם הטבת הנרות.

עבודת הקטורת

עכשיו תבואר המשמעות הפנימית של עבודת הקטורת:

כפי שאמרנו הטבת הנרות,⁴ היא להעלות ולכלול את המידות הטבעיות של הנפש הבהמית לביטול לה'. אבל עניין הקטורת הוא להעלות לקדושה גם את האותיות.

האותיות, הן ההתגלות של המידות דרך המחשבה דיבור ומעשה. (שבכל אחד מהם יש 'אותיות': יש אותיות של דיבור, כפשוטו; כמו כן יש אותיות של מחשבה – כשאני חושב על דבר מסוים המחשבה מקבלת 'ציור' לכן גם זה נקרא אותיות (אותיות המחשבה); גם במעשה יש אותיות שאני מגלם בעולם בפועל, כגון ציור וכתיבה).

וכל האותיות נחשבות 'דומם', כי הן סך הכל דפוס מסוים של התנהגות, אותיות ריקות מתוכן – בשונה מהמידות שהן דבר פועל, חי ומרגיש. האותיות הן דבר דומם שתלוי בתוכן – המדה והרגש – שנכניס לתוכו.

המדות מתגלות ומתבטאות רק דרך האותיות של המחשבה דיבור ומעשה, ה'דוממות' מצד עצמן. האותיות של הקדושה נקראות "חומת בת ציון": חומה היא עשויה מאבנים. ברוחניות, האבנים הן האותיות, והן בונות בתים – כפי שמציין ספר יצירה⁵ – וחומות. אם כן, "חומת בת ציון" הינה האותיות המקיפות ומגדירות את אור ה' ('בת ציון', ירושלים), ובכך הן מאפשרות לו להתגלות. וכפי שדרשו חז"ל על הפסוק "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו" ש"גדול ה'" – מוכר ומפורסם לבריות – דוקא כאשר הוא "בעיר אלהינו" – מוגדר ומוקף בחומה – שורה בדבר מסוים.

אם כן, האותיות הן היכולת של המדות הקדושות להתגלות החוצה.

כיוון שהאותיות הן דומם – דפוסי התנהגות, והן אינן הנפש עצמה אלא רק התנהלות וגילוי טכניים, לכן אם הן נפלו והשתמשו בהן לדברים לא טובים (דיבור רע מחשבה זרה וכו') – אור החכמה לא יכול להאיר אותם כפי שהוא מאיר ומתקן את המידות בהפנייתו אותן כלפי ה'. הארה של ביטול (הדלקת המנורה) לא יכולה לשנות מלה שאינה טובה, היא פשוט מלה דוממת כפי שהיא – בשונה מהמדות שהן הרגשות, כך שתחושת הביטול משנה ומתקנת אותן.

שינוי והעלאה של האותיות הגשמיות יכול לקרות רק ע"י דבר גשמי ודומם כמותם – סממני הקטורת. בסממני הקטורת אין אפילו טעם (תענוג) שהוא עניין קצת רוחני, הם דבר דומם חסר רוחניות.

אמנם, את הדומם הזה מקטירים, ובהקטרתו עולה 'ריח'. בריח יש כח 'להשיב את הנפש' – להשיב את החיוניות-הנפש בכל הגוף וכחות הנפש. כך ריח הקטורת הינו "אשה ריח ניחוח להוי'": מחבר את ה' בעצמו (-הנפש), "להוי'" – לכל סדר ההשתלשלות המהווה את העולם בסדר שם הוי' (י-ה-ו-ה⁶), כולל גם החלקים הדוממים.

סדר העבודה והתפילה

לאחר שביארנו את עבודת הטבת הנרות ועבודת הקטורת בזמן שבית המקדש היה קיים, עלינו להבין כיצד גם בעבודת ה' ללא בית מקדש מתרחשת העבודות הנ"ל:

משחרב בית המקדש, דרשו חז"ל "ונשלמה פרים שפתינו", שהתפילות הן במקום הקורבנות. אם כן צריך לבאר ולהבין את הדמיון בין עבודת התפילה לעבודת הקרבנות.

סדר הדברים היה כך בבית המקדש: קודם כל היו מטיבים את חמשת הנרות הראשונים; אח"כ היו שוחטים את התמיד, וזורקים את דמו; לאחר מכן היו מטיבים (ומדליקים⁷) את שני הנרות הנוספים; אז מקטירים את הקטורת; אח"כ מקטירים את אברי התמיד על המזבח החיצון.⁸ לסיכום: חמש נרות, שחיטת וזריקת דם התמיד, שתי נרות, קטורת, אברי התמיד. אם כן צריך גם להבין את העניין של דם התמיד והקטרת החלבים בתפילה.

מסירות נפש בקריאת שמע – נפש אלוקית או נפש בהמית?

עיקר העבודה בקריאת שמע היא להגיע למסירות נפש מוחלטת לה'.

ישנן שתי מקומות בתפילה שצריך למסור את הנפש לה': הפעם הראשונה בפסוק ראשון של 'שמע ישראל' במילה "אחד" – 'למסור נפש באחד'; הפעם השנייה היא שני פסוקים לאחר מכן במילים "בכל נפשך", עליהם דרשו חז"ל "ואהבת את ה' ...ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך". אם כן, צריך למסור את הנפש לה' בשניהם, ועלינו להבין מה העניין למסור פעמיים את הנפש לה', ומהו ההבדל בין הפעם הראשונה לפעם השנייה? כעת נבאר בקצרה את נקודת ההפרש בין מסירות הנפש הראשונה (בעבור הנפש האלהית) לבין מסירות הנפש השנייה (שהיא בעבור הנפש הבהמית) ורק לאחר מכן נסביר זאת ממש.

מסירות הנפש במילה "אחד" היא עבור הנפש האלוקית (-הנטיות האלוקיות הנובעות מהנשמה), שהיא יכולה להתבטל לגמרי לה', לחוש לחלוטין עד כמה ה' "אחד" ולהיעלם במציאותו האמיתית. כך מתאר הכתוב את עמידת הנשמה "חי ה' אשר עמדתי לפניו" – הנשמה עומדת נוכחת לפני ה' לגמרי, מה שמתבטא גם בכך שהיא 'עומדת'; עמידה במקום מסמלת ביטול (אני משתומם ונאלם דום/נהיה חלק ולא שואף וזז אל המטרה שלי).

אמנם מסירות הנפש במילה "בכל נפשך" – היא עבור נפש הבהמית (-הנטיות הטבעיות של האדם) שהיא גם תאהב את ה' (אתהכפא) או על כל פנים תיכנע לפניו (אתכפיא).

ההבדל בין שני סוגי המסירות-נפש נובע מכך שהמסירות נפש הראשונה היא ב"אחד" – ה' הוא אחד ואין שום מציאות מלבדו, וממילא אין בכלל מקום לנטיה לא לה' (-נפש בהמית); מסירות הנפש השנייה היא לאחר שאומרים "ברוך שם כבוד מלכותו" – אנחנו מכירים במציאות מלכות ה' על העולמות, איך שה' יורד להחיות עולמות – זוהי הכרה השייכת לנפש הבהמית, וגם היא יכולה להבין זאת ולהיות מושפעת מכך.

עצמות ואור

על מנת לבאר יותר את שתי בחינות המסירות-נפש נקדים שני מדרגות אצל ה':

גם בחינת 'ממלא כל עלמין' – היא ההשפעה של ה' שמחייה את העולמות ו'ממלא' אותם בחיות פנימית; וגם בחי' סובב כל עלמין – שהיא השפעה של ה' שמחיה את העולמות בצורה שמקיפה את כל המציאות שלהם, כך שהעולמות כולם אינם יכולים להשיגו: שתיהן רק בשמו של ה' (דהיינו היכולת של ה') ולא ה' בעצמו, [כי ה' עצמו הוא מעבר לכל השפעה וגילוי (מוגדר)]⁹.

הקדוש ברוך הוא הינו "מלך משובח ומפואר עדי עד": כל העליות והמדרגות בכל מציאות העולמות – גם בעולם הבא ומעליו ג"ע העליון, וימות המשיח ותחיית המתים וכן כל מיליוני העולמות המובאים בזהר – 'עדי עד'. כאשר מעבר לתיאור בזוהר וחז"ל באמת יש הרבה יותר עולמות כמו שכתוב בפסוק 'לגדודיו אין מספר', שלכל המלאכים וצבא השמיים ממש 'אין מספר'! המלאכים שישנם בלי סוף הם 'מציאות העולמות', המציאות החיצונית הנבראת. אמנם, יש למלאכים מציאות פנימית יותר שהיא הנשמות המחיות אותם, שדרכם ה' מתגלה במלאכים – ואם כן אותן הנשמות הן ודאי לאין שיעור ואין סוף אפילו ביחס למלאכים.

אבל כל זה אינו אלא "מלך משובח ומפואר עדי עד – שמו הגדול":

גם מציאות ה'נשמות', אל אף היותם מציאות פנימית ומחוברת לה', הכל עדיין רק מבחינת שם ה' (היכולת של ה' כנ"ל) בלבד, הוא "שם כבוד מלכותו".

כאשר יש מלך השולט במדינה – בוודאי שלא עצמותו היא המחזיקה ומולכת על כל אזרחי המדינה, אלא רק זה שהוא המלך שלהם, שמתפשט שמו בממלכה כמלך, כאחראי על השלטון שלהם, עליהם.

אם כן, מציאות המלוכה לא נובעת מהאישיות של המלך בעצמו אלא רק מזה שהוא 'המלך'. כך גם כל המציאות מכירה רק את שמו-מלכותו של ה' ולא אותו בעצמו. במלים אחרות, כל מציאות העולמות שלנו אינה נוגעת כלל לעצמותו של ה',אלא היא נובעת משמו-התפשטותו אל נבראים.

ההתפשטות של ה' בעולמות – שמו – נקראת אור אין סוף, הארה-גילוי אין סופי; אבל עצמות אין סוף ממש אין ערך כלשהו בעולם שיכול להיות בערך אליו.

כמו שכתוב "אני ה' לא שניתי" – אני עצמי לא משתנה עקב כל בריאת העולם, [ואם כן כביכול איני מתייחס (מלשון ערך) לעולם]. בשביל לשבר את האוזן אין שום יחס בין ה' בעצמו למציאות אפילו לא כמו היחס בין טיפת מים לבין האוקיינוס הגדול! הרי הטיפה באוקיינוס היא חסרת ערך לחלוטין מול האוקיינוס! אך כאן עדיין ישנו יחס מסוים,¹⁰ וכלפי ה' אין שום יחס.

בטול הנפש האלוקית

מכיוון שהנשמה היא פנימית יותר בעולמות, 'חלק בורא שנעשה נברא' – היא חשה את הפנימיות של כל המציאות והשורש שלה הוא אור אין סוף – שמו כנ"ל, המהווה אותה. מכיוון שכך, יש לה יכולת להתחבר לחיבור של ה' בעצמו לאור אין סוף – להופעת 'שמו' – מכיוון שאם כל הזמן שורה עליה אור אין סוף, היא חשה את מה שהאור מרגיש, שיש פער בין האור (שהוא החוויה שלה) לבין ה' בעצמו. לכן היא מסוגלת להתחבר ליחוד של ה' עם האור אין סוף.

התבוננות הנפש הבהמית

אם כן, לנפש האלהית יש אפשרות להתחבר לה' על ידי ההרגשה שה' נעלה באין ערוך. לא כן היא הנפש הבהמית שמתהווה מהשתלשלות העולמות והמון צמצום של האור, כך שהיא מרגישה את מציאותה כמציאות ממשית (ולא את האור). לכן היא אינה חווה את הפער בינה לבין ה' שהוא באין ערוך.

למרות שהנפש הבהמית לא יכולה להתחבר לה' וליכלל בו – על ידי שהנשמה ירדה אליה לגוף היא יכולה. [הרי הנשמה לא ירדה בשביל עצמה, שכן היא גם קודם הירידה היתה לפני ה', "חי ה' אשר עמדתי לפניו"]. ואם כן, מטרת ירידת הנפש האלהית לתוך הגוף (הנשלט על ידי הנפש הבהמית) היא בשביל לתקן ולהעלות את הנפש בהמית דוקא שגם היא תוכל 'לטעום' ולהכלל ביחוד ה'.

השפעת והמשכת היחוד האלוקי הנ"ל לנפש בהמית על ידי הנפש האלוקית קורה על ידי המעבר מהתבוננות והכרת הנפש האלוקית – "שמע ישראל… הוי' אחד" לגמרי – להתבוננות בכך ש"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". משמעות הדבר היא, שהנפש האלהית שהיא בביטול לה', משפיעה לנפש הבהמית את היכולת להתבונן בכך שכל המציאות – שנראית לה יש ומציאות ממשית ('נפרדת', לא חלק ממציאות ה') – היא בעצם רק שמו של ה', ולא ה' בעצמו [בדומה לאור (-שם) השמש שבתוך השמש, שהוא בטל לה לחלוטין במציאות עד שלא מתייחסים אליו כ'אור' בכלל].

עוצמת ומעלת הנפש הבהמית

כאשר הנפש הבהמית עולה ומתחברת לה', היא עושה את זה בכל הכח ובגדול, כמו שכתוב בזוהר על בעלי תשובה ש"משכין בחילא יתיר" – נמשכין

בכוח רב, בגלל שמהריחוק מתעוררת תשוקה עזה להעלות מעלה – אני לא מסוגל יותר להיות כאן.

כח הנפש בהמית לתת כח רב ויתיר בתשובתה גם לנפש האלוקית, הינה משום שהנפש הבהמית נלקחה מהחיות שבמרכבה, ועל המרכבה נאמר שהיא 'נושאת את הכיסא' – יש בכוחה להרים ולהעלות את הכיסא עליו ישנה דמות האדם. דמות האדם הוא מקור הנפש האלהית, ואם כן מתבאר כי אף אותה מסוגלת הנפש הבהמית לרומם.

תשובת הנפש הבהמית מאופיינת ברעש גדול ותקיף כפי שאנו אומרים בתפילה "והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול מתנשאים כו" – העילוי שלהם עושה רעש גדול (בשונה מהנפש האלוקית שהתשובה שלה שקטה של 'משיכה' כלפי מעלה, ולא תשוקה).

עניין המסירות-נפש של הנפש הבהמית זהו עניין שחיטת התמיד (שהיה לפני הטבת הנרות והקטורת) ולפיכך היא היתה נעשית בצד צפון של המזבח, כפי שהפסוק מסביר מהותה: "צפונה לפני הוי'" – מטרת הקרבת הקורבן הייתה להעלות את הנפש של הבהמה לשורשה העליון שמעל ('לפני') הנפש האלוקית (הנמשכת משם הוי'¹³).

התמיד היה נשחט בצפון, כי צד צפון הוא צד הגבורה,¹⁴ ועל מנת להעלות את הבהמה (וכן את הנפש הבהמית) לשורשה העליון צריך להתגבר 'בקול רעש גדול' (חילא יתיר).

המילה צפונה יכולה להתפרש גם כצפון-ה', דהיינו הצפון של שם הוי' – האות ה' השנייה, שהיא האות הכי 'צפונית' (צד שמאל) בשם הוי': י-ה-ו-ה.

האות ה' השנייה היא מידת המלכות – המסתירה את נוכחות ה', והתגברות ברעש גדול נובע מרצון הבהמה (והנפש הבהמית) לבקוע את ההסתר וההעלם (ומכיוון שיש כאן חיכוך וישות יש רעש, כמו חיכוך בין חפצים).

כעת מתבאר מדוע יש כח לחיות הקדש להגביה את דמות האדם – שרש הנפש האלוקית – שנמצא מעליהם:

מכיוון שהבהמה והנפש הבהמית, שורשן מהחיות שנושאות את המרכבה – יש בהן חיות מיוחדת יותר מהאדם (הנפש האלוקית). זאת משום ששורש חיות המרכבה הינו בעולם התוהו, שלמעלה מעולם התיקון (בחי' אדם). עולם התוהו הוא עולם עם כוחות ועוצמות בלתי מוגבלות (שמרוב חוסר הגבולות שלהם אינם מצליחים "להתיישב" בעולם הזה [עולם התיקון]).

שם הוי', מסמל את ההתהוות היציבה בה עשרת הספירות (הרמוזות בו כנ"ל) ממוזגות אחת בשניה ומהוות עולם הרמוני ויציב (כמו אדם שיש בנפשו עשר ספירות, עשר כוחות בנפש, ובדעתו וחכמתו הוא מאזן את הכחות שלו). הקרבת הבהמה "צפונה" (-גבורה ורעש כנ"ל), מביאה אותנו אל "לפני הוי'" – למציאות עליונה ועוצמתית יותר מהעולם היציב בו שורה שם הוי', שהוא המקור והבסיס עליו 'יושב' העולם היציב.

מה תכלס?

כמו שבעבודת הקורבנות היו מקריבים את דם התמיד מהנפש של הבהמה, כך גם בעבודת התפילה – שהיא במקום קרבנות – ניתן להכליל את הנפש הבהמית באוא"ס, בהתלהבות עזה בתשוקה ובצימאון.

זהו הפירוש הפנימי לפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'", שהבהמה שבתוך האדם (הנפש הבהמית) גם היא תתחבר ותתבטל לה' (שם הוי').

הצימאון והעילוי המתרחשים בתפילה הוא דרישת הפסוק "ואהבת ...בכל לבבך". בלב ישנם שני חללים: החלל הימני מלא רוח והוא מקום משכן הנפש האלהית, הרוחנית; והחלל השמאלי שבו יש דם – חיוניות (-רביעית דם שהנפש תלוי בו), חמימות ותשוקה, הוא משכן הנפש הבהמית. כאשר הצד השמאלי עולה והחמימות, התשוקה והתאווה שלו בתפילה היא לה' – על כך נאמר "בכל לבבך" ('בשני יצריך'), לאהוב את ה' בשני חלקי הלב.

בכל נפשך – להאיר את הנפש השכלית

אחרי הביטול בתשוקה הגדולה של הנפש הבהמית לעלות למעלה – 'מתעורר' האור אין סוף לשרות על האדם והנפש הבהמית, "כמים הפנים לפנים": כמו שהאדם ביטל את עצמו, והפך את הרגשת המציאות שלו, ה'יש' – לאין, הרגשה שהכל רק מ'שמו' של ה', ולא מציאות ממש; כך גם ה' ממשיך ממציאות ה'אין', להיות 'יש', והיינו שהאין האמיתי – האוא"ס שמרגיש ביטול לה' בעצמו – ישרה ב'יש' של המציאות הרגילה של הנפש הבהמית (וכך יהיה יותר ברור לנפש הבהמית נוכחות ה', ולא רק מה'תובנות' שלה).

כאשר אור ה' שורה על הנפש הבהמית, "בכל לבבך", הוא שורה ונוכח בכל כוחות הנפש – "ובכל נפשך": בכח המחשבה בכח הדיבור ובכח המעשה, אך בעיקר בכח המחשבה – כוח השכל של האדם שבו עיקר הופעת הנפש, התודעה – כל אדם לפי מדרגתו (מקרא, תלמוד, משנה). זה העניין של הדלקת הנרות, שאור ה' מאיר גם בכוחות הנפש ובעיקר בכח השכל.¹⁵

אמנם כמו שהזכרנו יש חילוק בין הבוקר לערב, שבבוקר מספיק להדליק שתי נרות בלבד, כי נוכחות ה' ניכרת ורק צריך לחוש שה' משפיע לנו כל טוב; אך בערב צריך להדליק את כל הנרות כי החושך מסתיר על נוכחות ה' ולכן יש להאיר את כל כוחות הנפש.

התורה היא 'תורה אור', כי התורה מאירה ומנכיחה את מציאות אור ה' בפרטי המציאות שלנו [וכך מבטלת את הנפש לה'], "בכל נפשך", ובעיקר בנפש השכלית הלומדת.

בכל מאודך – מסירות נפש ממש במצוות מעשיות

אחרי האהבה של "בכל נפשך" – שהנפש מאירה מאור ה' – מגיעה אהבת "בכל מאודך", עליה חז"ל אמרו "'בכל מאודך' – בכל ממונך", מצות הצדקה. משמעות העניין היא שגם המציאות הטכנית-הגשמית והמעשים יתעלו לקדושה (מצוה-קדושה בכסף-גשמיות), וכמו שנתבאר גם בעניין הקטורת העשויה מסממנים דוממים לגמרי שאפילו טעם אין בהם.

מהסממנים נטולי הטעם – הדוממים, בהקטרתם, נעשה ריח ניחוח שמכניס חיות בנפש. כמו שריח בגשמיות פועל שהנפש תתגלה ותאיר בתוך הגוף, ובעיקר בתוך הראש – בהרחת ריח טוב המח מתחדד ונוסף בו חיות (כמו שרואים שריח של דברים טובים מוסיף חיות וריכוז בצומות וכדו'); כך גם ברוחניות המצוות המעשיות פועלות גילוי האוא"ס והביטול הפשוט לה' – בגוף ובנפש.

כל המצוות פועלות בנפש הבהמית את הגילוי האור אין סוף – והמצווה הכללית שהכי מבטאת זאת (הנקראת בגמרא 'מצוה רבה') – היא מצוות הצדקה. שכן על הצדקה נאמר "וצדקה תרומם גוי" – יש בה כח להרים ולהעלות גם את הגוי, הנפש הבהמית.

מלבד כך שמצוות צדקה מרוממת את הנפש הבהמית ככל המצוות, יש לה מעלה מיוחדת שהיא יוצרת 'מגן' – שריון קשקשים – בפני יניקת הקליפה מהאור שיש בנפש, כפי שיוסבר בהמשך.

הארת פנימיות הלב ממצות הצדקה

כתוב בפסוק "עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא", משמע שהצדקה גורמת שיהיה 'עטרת תפארת שיבה'. ומהי 'עטרת תפארת שיבה'?

מצוות הצדקה גורמת ל'עטרת תפארת שיבה', שתפארת שיבה הכוונה להדרת פנים, כמו אדם בעל זקן שיבה מרשים.

הדרת הפנים מתגלה בהארת פני ה' אלינו, המתבטאת אצלנו בגילוי פנימיות הלב. הארת הפנים בנפש פועלת שפנימיות הלב – הרצונות הבהירים שלי – מתאחדים עם המוח, והם יחד 'תרין רעין דלא מתפרשין' כמו שני חברים שלא נפרדים.

[הארת הפנים נובעת ממסתרי הלב (תעלומות לב), שאנחנו לא מודעים להם – רצונותינו הפנימיים, ובכח הצדקה ה' 'דוחף' החוצה את מסתרי הלב כך שיהיה אפשר לחוש אותן בתחושה הפנימית של הלב, ואז המח מתאחד ופועל יחד עם פנימיות הלב].

המוח מאוחד תמיד עם פנימיות הלב, רק שלרוב מסתרי הלב לא מתגלים לפנימיות הלב, ולכן אינם מאוחדים בתחושה.

מעלת פנימיות הלב – חיבור הלב והמח

בשונה מפנימיות הלב שהיא הרצונות שלנו, חיצוניות הלב הינן הרגשות שלנו (את החיצוניות אנחנו חווים תמיד, אמנם את הרצונות שלנו מתגלים כאשר אנחנו 'משקיטים' את הרעשים ומתגלה למה הלב שלנו באמת שייך). חיצוניות הלב, הרגשות, אינן מתאחדות עם המוח – שהרי האדם יכול להתבונן ולחשוב המון דברים ובכל זאת הרגשות שלו לא יפעלו בהתאם לכך (ובפרט בהתבוננות בגדלות ה' שניכר הפער בין מה שאני חושב עליו לרגשות שלי). לעומת זאת, פנימיות הלב – הרצונות האמיתיים שלנו, יכולים להתאחד עם המוח ממש, כך שהמוח יפעל על פיהם לגמרי.

[אמנם, ביום-יום הרצונות האמיתיים שלנו לא מגולים לנו בבהירות], אך כאשר אדם (על ידי הצדקה) מרגיש את זיקתו לה' – הארת פני ה' – רצונותיו מתגלים ואז גם המוח שלו יחשוב על ה'. זאת משום שהצדקה גורמת להתקשרות של עצם הנפש עם כל הכוחות – כ'ריח ניחוח', כמו שאדם מריח ריח טוב, ונפשו מתקשרת יותר עם הגוף.

השמחה הנגרמת מפנימיות הלב

הפסוק אומר "שמן וקטורת ישמח לב" והכוונה היא שדוקא השמן – הוא הנרות – והקטורת יחד, הם המשמחים את הלב (אם רק הרצונות שלי מגולים לי והמח קשור בהם ('ריח' הקטורת), אך הרגשות שלי לא מונחות שם ולא קשורות לכך (הארת המנורה); וכן להיפך, אם אני מתרגש מאלוקות (מנורה) אך לא בהיר לי שאני רוצה את ה' – אין שמחה בלב, ישנו 'פער' כלשהו ואין התיישבות והתרחבות בלב).

ה' נקרא 'לב' כמו שכתוב "צור לבבי וחלקי – ה'". ה' נקרא כך, כי כמו שהלב מחיה את הגוף והאברים מרגישים שהוא מקור החיות שלהם – כך גם ה' מחייה את העולם, והעולם מרגיש שה' הוא מקור החיות שלו. לאור המתבאר כי עבודת הנר והקטורת גורמות ליחוד פנימיות הלב (רצונות פנימיים) עם המוח ולגילוי המח בלב (ברגשות) – מובן מדוע אז הלב של ה' (והנשמה 'חלק אלוק ממעל ממש') שמח. הלב מרגיש 'נוח' עם המח מחובר לפנימיות שלו בכל החיים, וכך היא גם שמחת ה'לב' של ה' – ההשפעה בה ה' מחיה את העולם הינה בשמחה רבה, כאשר היא נובעת מהארת פניו שנוגעת גם למידות (-המקביל לרגשות באדם) העולם.

מעלת מצוות הצדקה

מצות הצדקה הינה 'בכל מאדך'. והיינו כאשר האדם נותן את הכסף שלו לעני, הוא נותן היגיעה שלו לפרנסתו לצורך החיים הגשמיים שלו (כמו מזון וביגוד) – אז הוא 'מוותר' על נקודות מאד עצמיות אצלו, הקיום שלו – בשביל ה' והזולת. התנועה הזאת ממשיכה את פנימיות הלב של ה' להשפיע בשמחה רבה לעולם – פנימיות אור אין סוף.

האם הרצון משתנה או רק מופיע?

לכאורה איך יכול להיות רצון של ה'? הרי רצון זהו דבר הנתון לשינוי, והקב"ה לא נתון לשינוי – "אני הוי' לא שניתי"! אלא שישראל הם "עושין רצונו של מקום" – עושים לו את הרצונות. והיינו כמו שנתבאר כעת לעניין הצדקה, היהודי מגלה קשר עצמי שלו מעבר לקיום שלו (חיי נפשו) – לה'. כשישראל מקיימים כך את התורה והמצוות ונותנים את חיי נפשם לה' (שנובע מהקשר העצמי שלהם לה') – הם מגלים את ההתקשרות העצמית שיש לה' בתורה ובמצוות שיש במציאות (והיינו שאלו לא רצונות משתנים אלא רצונות עצמיים).

לפיכך סך המצוות (מדאורייתא ומדרבנן) עולה תרך, והיינו 'תרך עמודי אור', עמודים המחברים מלמעלה (תרך אותיות כתר) עד ללמטה (קיום המצוות פה בעולם הזה). במצוות יש יכולת 'לחבר' את הפנימיות של האוא"ס עם המציאות התחתונה כמו שהתבאר כעת, כי הפנימיות של האוא"ס שורה ברצון של ה' בכך שישראל יקיימו את המצוות באופן של התקשרות עצמית (כבצדקה כנ"ל).

פניית עצמות ה' בזכות מצות הצדקה

מעשה הצדקה נקרא "כובע ישועה", כי ישועה פירושה פנייה והתרצות, כמו "וישע ה' אל הבל". מצוות הצדקה גורמת לפנייה – 'ישועה' – של ה' אל האדם. הפנייה היא מה' בעצמו ממש, והיא מתחלקת לש"ע אורות – הארת פני ה' – ומגלה לנו את הדרת פניו של ה' – 'תפארת שיבה'.

הכהנים היו לובשים מגבעות. המגבעות מסמלות את ההארה הפנימית ששייכת לראש, למעלה מההארה של 'עטרת שיבה' שהיא דומה לזקן – מההארה הפנימית של הכובע – הארת פני ה' (בעצמו) – נמשכת הארת הפנימיות מאוא"ס של הדרת הפנים.

"עטרת תפארת שיבה" (הרצונות הפנימיים), מתגלה דווקא מכח מעשה הצדקה שכן כאמור: מעשה הצדקה מגלם קשר עצמי עם ה'; לפיכך ה' עצמו מגלה גם קשר עצמי; מכך ישנה הארת פני ה' ('ריח ניחוח'); הארת פני ה' 'משיבה את הנפש' – מגלה את הדרת הפנים, את הרצונות האמיתיים שלנו.

הקטרת האיברים – אז תתענג על הוי'

הסדר המובא ב'אביי הוה מסדר' הינו: דם, נרות, קטורת, איברים. הדם והאיברים שניהם בקרבן התמיד אך הינם דברים שונים כדלקמן. עד עכשיו התבארו הדם (-הקרבת ותשוקת הנפש בהמית להתקרב לה'), הנרות (-הארת אור והפניית מדות הלב לקדושה), והקטורת (-העלאת הגשמיות, מצוות בגשמיות המגלות את הרצון העצמי של ה' ומחברות בין פנימיות הלב למח).

כעת נבא להבין מהי 'הקטרת האיברים' אחר כל התהליך הנ"ל:

הַחֵלֶב – הוא מעיקרי האברים המוקטרים על המזבח – הינו שומן. מי שיש לו המון שומן וחֵלֶב זה מעיד על ריבוי התענוג שלו, הוא אדם שיודע להתענג... 'הקטרת החלב' פירושה להעלות ולהקריב גם את התענוג שלי לקדוש ברוך הוא – להתענג על בורא עולם ולא משום דבר אחר.

זוהי עבודת ה' בשמחה "מרב כל" – לא חסר לי שום דבר אני מלא בענג מה'. זהו מה שמתרחש בהמשך הפסוק אחר "בכל לבבך (דם), ובכל נפשך (מנורה), ובכל מאדך (קטורת-צדקה)" – "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך", הוא חש כיצד כל התורה היא ציווי וגילוי של ה' ממש ('אנכי'¹⁶) כך שכל התורה היא שעשוע וענג של בורא עולם.

חנוכה – חינוך ע"י מתנות

כעת, נבא להבין את השאלה הגדולה: מהו עניינו של חנוכה? מדוע מברכים 'להדליק נר חנוכה'? ומהו עניין חנוכת המזבח וחנוכת בית המקדש.

"חנוך לנער על פי דרכו", את 'חינוך' הבית נלמד מחינוך הילד. חינוך ילד בא דווקא בדבר שהוא רחוק ממנו ומתנהג לא בהתאם (כמו שילד שאוכל עם הידיים, צריך לחנך אותו לאכול עם סכין ומזלג)... כל חינוך הוא בדבר רחוק ממני שרוצים שהוא יהיה קרוב אלי וחלק ממני.

כדי שילד יאכל עם סכין ומזלג מבטיחים לו שאם הוא יאכל עם סכין ומזלג הוא יקבל מתנה – "על פי דרכו", מחנכים את הילד באופן שמתאים לכלים שלו, במתנות. אם כן, חינוך הוא על ידי מתנות.

הקטנות והגבולות לא מאפשרים להכיר את ה'

"נער הייתי" כך אומר השר של עשיו. עשיו הוא במקום בו החיות אלוקית נמוכה – חיות של נער, קטנות. זוהי החיות האלקית שמחייה את כל העולמות אפילו הכי נמוכים. וכפי שעל יוסף נאמר שהוא "נער את בני בלהה" – הוא קטן מבני בלהה.

בשם הוי"ה האות ה' השנייה היא נקראת 'רחל הקטנה',¹⁷ והיא מסמלת את מידת המלכות. מידת המלכות גם היא 'קטנה' מכיוון שהיא מולכת בכל המציאות, בנבראים שהם תחתונים ושפלים.

בעצם, לגבי האוא"ס כל החיות של העולם נחשבת קטנות, שכן מכיוון שהוא אין סופי – לעומתו הכל ממש קטן (אין הבדל בין אחד מאין סוף לבין מליון מאין- סוף).

לכן גם יעקב נקרא בלשון קטנות – "מי יקום יעקב כי קטן הוא". יעקב הוא מחבר בין הקצה הכי עליון של העולמות לבין הקצה הכי תחתון – הוא מגלם את ה'קו', אור ה', המהווה את כל העולמות. אמנם למרות שהוא מחבר את העולמות הכי גבוהים עם הכי נמוכים – הוא עדיין 'קטן' ביחס לאור ה' האין סופי, שכן הוא עם גבול – יש לו שני קצוות-גבולות.

ריבוי מתנות – היציאה מהמגבלות

הרי כפי שלמדנו במאמר, על ידי סדר העבודה בדם, נרות, קטורת ואברים – ה' עצמו מאיר פניו ומתגלה בעולם. אם כן, כיצד יכל המזבח הגשמי והמוגבל להכיל בתוכו את האור אין סוף המתגלה על ידם?

לכן המזבח היה צריך 'חינוך' – 'חנוכת המזבח' – להרגיל אותו למשהו הפוך ממנו לגמרי. את החינוך עושים עם מתנות וכדי 'לחנך' אותו לדם התמיד, הנרות, הקטורת והאברים – היה צריך לתת 'מתנות' למזבח. לפיכך לחנוכת-חינוך המזבח התנדבו הנשיאים שלל דברים – קערות כסף, פרים וכו' – כדי לתת מתנות ש'ירגילו' את המזבח להיות כלי ¹⁸להשראת אור אין סוף ב"ה על ידי עבודת כללות ישראל (בשליחות הכהנים) בכל יום ויום. כמו כן גם בחנוכה היה צורך 'לחנך', כדלהלן:

שאיפת היוונים ומעלת ישראל

היוונים רצו לגרום לישראל לשכחת התורה ולעזיבת המצוות (ולא למוות גשמי), הדבר מתבטא בכך ביתר שאת בדרישת היוונים לכתוב על 'קרן השור', 'אין לכם חלק באלוקי ישראל'. מדוע דוקא 'קרן השור'? כעת נסביר את הפער שבין היוונים לבין ישראל ומתוך כך יובן מדוע היוונים רוצים להשכיח את התורה מישראל.

כאמור בתחילת המאמר, הנפש הבהמית שלנו שרשה בחיות הקודש; אמנם גם לגויים יש נפש בהמית – היא הנפש שמחייה את גופם. אך ההבדל הוא שהגויים מקבלים מהפסולת של חיות הקודש – כמו ציפורניים וקרניים בבהמה פה בארץ – שאלו אינן חלק 'חי' מהבהמה. בניגוד לכך, נפש הבהמית של ישראל היא מפני שור שבמרכבה והיא יכולה 'לשאת את הכיסא' ולהתכלל בקדושה לגמרי, כפי שהובא בתחילת המאמר. הסבה שהנפש הבהמית של ישראל היא יכולה 'לשאת את הכסא' ולהתכלל באלוקות היא משום שהם שייכים ל'אדם שעל הכסא' – שרש הנפש האלוקית, והיא המגלה ומלמדת לנפש הבהמית את מציאות ה' (כנ"ל בהתחלה, 'אחד' ו'ברוך שם כו''). מכיוון שלגויים אין נפש אלוקית – אין מה שיכול להאיר בנפש הבהמית שלהם את זה שה' שורה ומחייה אותה, וממילא נעבעך הם נשארים פסולת.

בחיות המרכבה ישנה בחינת אדם – ומשם נמשכת הנפש בהמית של ישראל.¹⁹ הלכך, כאשר הנפש האלוקית מאירה בנפש הבהמית אז היא יכולה להמשיך את אור אין סוף ממש לשרות עליה, כי גם בכוחה יש התאמה לאלוקות (היא 'אדם' ופניה פני אדם, כך נאמר על כל ד' החיות שבמרכבה).

היוונים קנאו בעם ישראל בכך שיש להם נפש אלוקית שעל ידה הם יכולים לחבר גם את מציאותם הטבעית לקדוש ברוך הוא.

לפיכך היוונים רצו להחדיר בישראל שהם גם יקבלו מבחינת 'קרן השור' – הפסולת של השור שלא שייכת בהתרוממות; ולכן הם גם דרשו לכתוב על 'קרן השור' 'אין לנו חלק באלוקי ישראל' – בדמות האדם, הנפש האלוקית שבכחה להעלות את הנפש הבהמית שלנו.

אמנם ישראל היו חלשים באותו הזמן, ולכאורה חלילה לא שייכים כבר בגילוי אור ה' אליהם והם צריכים 'חינוך' מחדש על מנת להיות כלים לאור. בכח מסירות נפשם על המצוות (שהוא כמעשה הקטורת והצדקה, גילוי של קשר עצמי עם ה') – הם זכו 'לחנוך' מחדש את המזבח ואת המנורה, על ידי המתנה הרבה שהתגלתה – ה' עצמו פנה להאיר (כמעשה הצדקה) בהמשכת אור התורה מחדש, כך שהם פעלו את גילוי הדרת הפנים "עטרת תפארת שיבה".

הלל – גילוי ההעלם

אם כן, עניין נס החנוכה היה גילוי של אור ה' עצמו בהארת פנים. על כן מובן מדוע בעקבות חנוכה תקנו 'הלל': הלל, מעבר לכך שהוא לשון שבח – הוא לשון הארה מגולה "בהילו נרו" – בהארת הנר (עם הילה שניתן לראות).

שני משמעויות אלו למלה 'הלל' הינן משום שפירוש אחד מביא את השני: כאשר מהללים בן אדם ומספרים בשבחו – זה גורם לו להוציא את עצמו ואת תכונתיו מן ההעלם לגילוי, הוא כבר לא מתגבר להעלים על עצמו אלא מתפשט ומתגלה בשמחה.

מכיוון שהלל עניינו להוציא מן ההעלם לגילוי (להאיר), מובן כי פירוש המילה "הללו-יה" היינו להלל ולגלות את שם י"ה: שהאור שלמעלה מה-י' יהפוך להיות י' ויתייחד עם ה-ה'.

[מהו האור שלמעלה מה-י'?] ה-י' מבטאת את ספירת החכמה (כפי שהוזכר בריש המאמר), וחכמה נוטריקון 'כח-מה', הכח להרגיש 'מה' – בטל לפני ה'. זאת מתבאר בפרט מכך ש'מה' הוא בגימטריא אדם – היינו אדם שעל הכסא, שרש הנפש האלוקית הבטלה לה'.

כדי להמשיך את ה-י', האדם – צריך אור שלמעלה מהאדם. האור הזה הינו האור אין סוף [המתגלה בחנוכה מכח מסירות הנפש שהייתה ליהודים] שמתגלה בהארת פנים בנפשותינו ובכך הוא מגלה את 'הדרת הפנים' כנ"ל. הדרת הפנים מגלה לנו בבהירות מהן הרצונות האמיתיים שלנו (פנימיות הלב) ומאפשרת למחשבה להתחבר איתה (המח) – ובכך יהיה 'תרין רעין שלא מתפרשין' ויתגלה שם "י-ה"²¹ על ידי "הללו(-גלו)-י-ה".

אחרי ההלל של הילול י"ה, שה-י' מאירה ב-ה', (שפנימיות הלב, החכמה, מאירה במח, הבינה) – אזי ממשיך הפסוק "הללו את שם הוי'" – אנו מהללים כדי להוציא מההעלם את כל שם הוי'. כוונת הדבר היא לגלות את המדות האלוקיות (ו-ה, ששת המדות והמלכות) – "לך ה' הגדולה והגבורה כו'". זאת על ידי הארת החכמה במידות – שגם במידות יאיר הביטול לה' של החכמה (כמו בהטבת הנרות כנ"ל בריש המאמר).

אמנם אומר הפסוק שאת כל עבודת ההילול – גילוי שם ה' עושים דוקא עבדי ה', "הללו עבדי ה'". העניין של עבדים הוא שהם מקבלים על עצמם את עול האדון גם ללא שום הבנה והסבר. קבלת עול מלכות שמים, עבודת עבד, לעשות את המצוות כי ה' אמר – היא דווקא זאת שמגלה את ה' והארת פניו אלינו, [וכמו שכבר התבאר שרק אחרי קיום מצווה במסירה מהנפש (בצדקה, או מסירות נפש ממש) – אפשר להמשיך את הגילוי של ה' להתגלות בשם הוי'].

מכיוון שכל 'הַבְרָכַת' – המשכת אור ה' בעולם תלויה דוקא בקבלת העול בקיום מצוות מעשיות – לפיכך תיקנו חז"ל חיוב (-קבלת עול על מנת לפעול) מאה ברכות (-המשכות). בכך מתבאר מדוע בחנוכה תיקנו חז"ל 'ברכה על הנר' – המשכה על גבי קיום מצווה מעשית בגזירת מלך.

ממשיך המזמור הפותח את ההלל בפסוק הבא "יהי שם הוי' מבורך מעתה ועד עולם" – אחר עבודה זו של הילול וגילוי אור ה' (מתוך קבלת העול) – ה' מתגלה בכל פרטי המציאות גם הנמוכים ביותר. מידת המלכות היא שייכת בזמן (בניגוד לה' בעצמו שלא ניתן לומר עליו זמן), ולכן הפסוק אומר "יהי שם ה' מבורך" – ששם ה' יומשך ויתגלה", מעתה" – מעכשיו, באופן של זמן, והיינו ממידת המלכות – "עד עולם" – עד סוף כל המדרגות והמציאות התחתונה ביותר, העולם-העלם הגדול ביותר.

הודאה, שוב – להודות בקיום אור ה' במציאות

כל זה זוהי עבודת ה'הלל' עבודה של המשכה ממה שנעלם – אור ה' – לגלות אותו.

כעת אדמו"ר הזקן יבאר את עניין ה'הודאה' בחנוכה:

ההודאה היא לקחת את הבחינה הפנימית ולחיות איתה במציאות הרגילה, היומיומית שלנו. שהרי ה'הלל' – גילוי אור ה' – בהיותינו בגלות אינו תמידי כבגאולה (בה "עין בעין יראו" – יהיה הסתכלות וראיה תמידית שלנו בקדוש ברוך הוא) ואנו רק שואפים אליו ורצים אליו ב'רצוא' לעתים. בגלות המציאות היא ש"קול דודי דופק" – מתגלה – אך "אני ישנה", ויחד עם זאת גם "לבי ער"... לפיכך כחלק מ'דופק החיים' שלנו כיהודים אנו צריכים ללמוד לעבור בים תנועות אלו: להשתוקק ולהיות חלק מהגילויים של ה', וגם לנחות ולעבוד את ה' במציאות היומיומית שלנו ללא הגילויים.

לפיכך עבודה זו נקראת 'הודאה', אני מסכים שהאמת היא אור ה' למרות שזה לא מתגלה.

עבודת ה' בלי הגילוי המוחשי בזמן הגלות היא בלימוד התורה – "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד". כאשר אנו מודים על הריחוק שלנו מהגילויים של ה' ממש ואנו מכירים בגילויים שה' שם לנו גם בזמן הגלות – דברי התורה – מתחדשת עבודה של ביטול והודאה-הסכמה בפני דבר ה' המאפשר גם לשכינה להתגלות בפינו ממש "אני המשנה מדברת בפיך".

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

• נתינת צדקה בדרך כלל מתחילה מתחושה של רחמים שגורמים לי להשתתף בחסרנו של הזולת ולמלאות את חסרונו. אע"פ שמילוי החסרון הוא רק ההוצאה לפועל של הרחמים אפשר לחוש בו שהוא מגלם בתוכו תחושה של אחדות בה אני והוא, הזולת, לא יכולים להיות אחד בלי השני, כמו שהוא צריך אותי גם אני לא יכול בלעדיו; זה מתבטא בכך שאני מוכן לתת לו את "חיי נפשי" – הכסף בו אני קונה את האוכל שלי. אמנם אם נביט עוד יותר פנימה נוכל לשים לב שכל האחדות הזו ונתינת החיים הם רק תוצאה ודרך ביטוי של קשר עצמי שאינו מוסבר כלל. אפשר לראות זאת בכך שאחרי נתינת הצדקה נוצר אמון בין הנותן והמקבל – מה שלא היה עד הנתינה בפועל, אפילו כשעמדתי לתת ועוד לא הנחתי את המטבע (או השטר...) ביד של העני.

כך גם בחנוכה אפשר לשים לב איך שכל התחושה החמימה של הנרות והאור נובעים מכך שה' בעצמו קשור אלינו ורוצה בנו. כל זה יכול קצת להסביר לנו למה מצוות הצדקה (-הנתינה בפועל) בה הקשר העצמי גורם לנו לתת ולהאיר לזולת – מזכה אותנו שה' בעצמו יאיר לנו מאורו.