כימי צאתך

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-18 דקות קריאה

"כימי צאתך"

(ספר המאמרים מלוקט, אחרון של פסח ה'תשי"ב)

מבואר

א. מה נבין פה במאמר – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"; שתי מדרגות בנסים; מעלת ה"נפלאות לבדו"

הנביא אומר אודות הגאולה העתידה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – והיינו שהקב"ה אומר שלעתיד לבא הוא יראה לנו נפלאות כמו שהיו בימי יציאת מצרים.

אודות פסוק זה מתעוררות מספר שאלות:

אראנו יראה

א. הגאולה העתידה תהיה גדולה לאין-ערוך מגאולת מצרים! לפיכך בין זומא אומר (ברכות יב:) שאין מזכירין את יציאת מצרים בימות המשיח – כי הן כלום לעומת פלאי הגאולה העתידה! [גם לחכמים – שלשיטתם מזכירים יציאת מצרים גם בימות המשיח – זהו רק משום שישנה מעלה כלשהי לגאולת מצרים על גבי הגאולה העתידה – אך ודאי שהגאולה העתידה תהיה העיקר]...

אם כן, מדוע הכתוב אומר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" ששבח הגאולה העתידה הוא כמו יציאת מצרים?!

ב. בנוסף צריך להבין את הדגשת הפסוק "אראנו נפלאות" – והיינו שמשמע שהחידוש יהיה שהקב"ה יראה לנו את הנפלאות.

ג. בנוסף ישנו שינוי בלשון הפסוק מנוכח – "כימי צאתך"... – ללשון נסתר "אראנו נפלאות" – מה הסבה והכונה בכך?

אמנם בזהר כתב ששינוי הלשון הוא משום שאכן משתנה פניית הפסוק ו"אראנו" מכוון על משה רבינו (בניגוד ל"כימי צאתך" הפונה לישראל). אך בכל זאת צריך להבין את הקשר בין הפירוש הזה לבין הפשט – ש"אראנו" מדובר אודות ישראל (אליהם התחיל לפנות הפסוק, "כימי צאתך"). בכדי להבין את זה כעת נתבונן בשלל סוגי הניסים שהקב"ה עושה עמנו:

בכללות יש שתי בחינות של נסים:

א. נסים שלמעלה מהטבע – כמו עשרת-המכות, וכן קריעת ים סוף בה הקב"ה "הפך ים ליבשה".

ב. נסים שמלובשים בתוך דרכי הטבע, ובתוכם ישנה גם חלוקה לשניים: 1. הנס אמנם עובד על פי גדרי הטבע ולא מבטל אותו, אך ניכר שהוא נס. כמו הנסים בחנוכה ופורים שאמנם הם היו מלובשים בדרכי הטבע (בחנוכה מלחמה בפועל, ובפורים פעולות אסתר בארמון המלוכה) – שכולם ראו והבינו שאלו נסים ('רבים ביד מעטים', ובפורים "ורבים מעמי הארץ מתייהדים" וכו').

2. נסים שכל כך עובדים על פי דרכי הטבע – עד שלא ניכר שהם נס.

אמנם ידוע בחסידות כי השרש של הנסים המלובשים בטבע הוא יותר גבוה מהנסים ש'משדדים' את הטבע; וביותר פרטות, נסים הבאים בתוך הטבע – עד שלא ניכר שלבושי הטבע הם רק הדרך ('לבוש') להביא את הנס – הינם אפילו עוד יותר גבוהים (הטעם לכל זה יתבאר באריכות בהמשך המאמר החל מאות ג'). על עניין זה אומר הפסוק "לעושה נפלאות גדולות לבדו" – הנפלאות הכי גדולות הן אלו שהקב"ה עושה 'לבדו' ורק הוא מכיר בהן – "אין בעל הנס מכיר בנסו". לכן הם באות מהמקום הכי-הכי גבוה, בו הקב"ה עדיין 'לבדו' ללא שום שימוש במדרגה אלוקית כלשהי.

"נפלאות" אלו הן ה"נפלאות" שהקב"ה יראה לנו בגאולה העתידה – הבאות ממנו יתברך "לבדו". זאת בשונה מיציאת מצרים בה אומרים חז"ל ש"אני ובית דיני מהלך לפניהם" – הקב"ה לא בא 'לבד' אלא עם עוד מלאכים ומדרגות אלוקיות כביכול, הנס בא על ידי 'אמצעי'; "אבל לעתיד לבא אני לבדי" – הנסים יהיו מהקב"ה לבדו.

זהו גם החידוש בכך שבגאולה העתידה "אראנו נפלאות". אותן נפלאות הבאות ממנו יתברך 'לבדו' – הן אלו המלובשות בדרכי הטבע עד שהעולם, 'בעל הנס', אינו מבחין בהן. אמנם בגאולה השלימה הקב"ה "אראנו" – יראה לנו ויגלה לנו את הנפלאות הללו. מה שהיה נסתר – הוא לבדו – יתגלה (!).

ב. "כימי צאתך" – כולל נסי קריעת הים

ישנו דיוק מדוע נכתב "כימי צאתך" – לשון רבים, הרי יציאת מצרים התרחשה רק ביום אחד [וכמו שגם בזכירת יציאת מצרים מופיע יום בודד "את היום הזה", "יום צאתך"]?!

אלא שהביאור בכך הוא, שביציאת מצרים נכללת גם קריעת ים-סוף (שהיא ודאי שלב מהותי ביציאה)[, וכך גם במצוות הזכירה בפועל מדי יום,¹ ובמצות

¹ראה תוספתא ברכות רפ"ב (הובאה בתו"א בשלח סב, ב. וראה גם שו"ע אדה"ז או"ח הלכות ק"ש סס"ו סי"ב)": צריך להזכיר בה [ב"אמת ויציב"] יציאת מצרים כו' וקריעת ים סוף". ובחסדי דוד לתוספתא שם, כי "השלמת הגאולה היתה בקריעת ים סוף".

סיפור יציאת מצרים בליל-הסדר, שכן בהגדה אנו מזכירים "ובים לקו חמישים מכות" כו'].

לכן נאמר "כימי" – ברבים – כי הכונה גם לסיפור קריעת הים.²

אם כן, בגאולה העתידה – "כימי צאתך מארץ מצרים" – יהיה גם הפלא של היציאה ממצרים וגם הפלא של קריעת הים. וכמו שאומר הנביא": והחרים הוי' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר ...והיתה מסלה לשאר עמו אהשר ישאר מאשור כאשר היתה לישראל ביום עלתו מארץ מצרים". אם כן יש להבין את הקשר בין הפלא של יציאת מצרים וקריעת הים שיהיה בגאולה העתידה – יחד עם כך שיהיו נסים (דוקא) מבחינת "לבדו" – שלא כיציאת מצרים. וכן בפרט עם כך שהנסים בבחינת 'לבדו' יהיו בגילוי", אראנו". ג. מדוע נסים המלובשים בטבע יותר גבוהים?! מצד גילוי האין-סוף ומצד העולם בכדי להבין את כל השאלות שעד עכשיו נשאלו במאמר, הרבי יקדים לבאר את הטעם לכך שהנסים המלובשים בטבע יותר גבוהים מנסים שאינם מלובשים בטבע:

²אמנם מה שבפסוקי מצוות הזכירה נאמר "יום" – לשון יחיד, היינו משום שלעיכובא חייבים רק את יום יציאת מצרים עצמו, ולא את קריעת ים סוף, אך ודאי שמצות הזכירה כוללת (לא באופן שמעכב) את זכירת קריעת הים.

בנסים שהם למעלה מהטבע, הגילוי של האור-אין-סוף הבלתי-גבולי הפועל את הנסים, הוא באופן שהנס – הגילוי האלוקי – צריך 'להשבית' את הטבע. ממילא יוצא שהגילוי אלוקות לא 'חודר' בעולם אלא רק 'מבטל' אותו לפי-שעה; זאת בשונה מהנסים המלובשים בטבע, שהנס – הגילוי האלוקי – מופיע דרך הטבע, הרי גילוי הבלי-גבול חודר בתוך העולם – הגבול. כדי שהבלי-גבול יוכל להכנס ולהיות ממש חלק מהגבול – על אף שהוא הפוך ממנו וסותר אותו בתכלית – עליו להגיע ממקום שאינו מוגבל בכלל – אפילו לא בהגדרת הבלתי-גבולי, ה'למעלה מהטבע'. מקום עליון זה הוא עצמות אור-אין-סוף, שנמצא בכל מקום ואינו מוגדר משום גדר (על כן הוא נושא הפכים).

מעלה נוספת בנסים המלובשים בטבע מלבד מעלת השרש שלהם היא, שהעניין של נס הוא להודיע שיש 'אדון לבירה', והקב"ה מושל ומנהיג את העולם. עניין זה יותר מתבטא ומתגלה דוקא בנסים המלובשים בטבע, שהרי בנסים המשדדים את הטבע מתגלה שהקב"ה יודע לבטל את הטבע – אך לא מנהיג אותו; לעומת זאת כאשר הנס מלובש בטבע מתגלה שה' שולט ומנהיג את הטבע עצמו כך שהוא מתנהל אך ורק לפי הקב"ה.

ד. גילוי האין-סוף בהנהגת הטבע – ושרשו הגבוה

בכדי להבין את החילוק (הדק) בין המעלה של הנסים המלובשים בטבע מצד זה שאור הבלי-גבול מתגלה בגבול (מעלה מצד העולם), לבין המעלה שמתגלה שה' מנהיג את הגבול (מעלה מצד הנס) – צריך להקדים עוד ביאור חשוב המבואר בספר העקידה:

מהנהגת הטבע אפשר לדעת את גדלות ה'. והיינו, שחוץ מזה שהתבוננות בבריאה, מכריחה בשכל שיש בורא ובעל הבית לבירה (שכן לא יתכן שכל כך הרבה פרטים הולכים ומתקדמים ביחד בסדר מופלא ומתואם) – אפשר גם להכיר בגדלות ה'. זאת על ידי ההתבוננות שהטבע נשאר איתן ויציב כמו בששת ימי בראשית – "לא ישבותו"! כבר כמעט 6000 שנה ש'עולם כמנהגו נוהג' בלי ש'תחלש הבטריה' של העולם כלל [ולא רק שכללות העולם קיימת ועומדת, אלא שגם כל נברא פרטי כמו השמש והירח נשארים איתנים כבר 6000 שנה]! מההתבוננות הזו ניתן לראות את גדלותו של ה' – כי כחו אין-סופי ולכן כאשר הוא מחייה את העולם – הוא תמידי ואינו נחלש.

אמנם רואים שיש לכל נברא טבע משלו (אבן היא אבן, אדם הוא אדם וכו') – וזהו בא מהחיות האלוקית הפרטית שמהווה אותו. אם כן, רואים שהחיות האלוקית המהווה את העולם היא מוגבלת (לטבע המסוים של כל פרט); אבל זהו בנוגע לטבע עצמו – אך מצד התמידיות שבטבע – ניכר כח האין-סוף הבלתי-גבולי, שהוא למעלה מהטבע עצמו.

אך, בשביל לראות את כח האין-סוף בבריאה – צריך התבוננות, ובכך היא מעלת הנס על גבי הנהגת הטבע: כאשר יש נס ניכר מיד (בלא התבוננות) שזה מגיע מהאור אין-סוף של הקב"ה.

מעלה נוספת בנס: ההבחנה בכח האין-סוף מהתבוננות בטבע העולם מלובשת בטבע, בגבול. ניכר שיש בגבול כח בלתי-גבולי – אך הוא כביכול מתגלה ומוכרח דוקא לגבול; לעומת זאת כאשר יש נס – מתגלה שה' הוא בלתי-גבולי ללא קשר לגבול.

אמנם במעלה זו של הנס על הטבע, יש צד שהיא 'פחותה' מהגילוי אלוקות דרך הטבע (כמו שראינו גם ב'פחיתותה' לגבי נסים המלובשים בטבע): הנס אינו שייך לטבע – הוא משדד אותו, כך שלא מתגלה שהעולם קשור עם האין-סוף; לעומת זאת מההתבוננות בהנהגת הטבע ותמידיותו – מתגלה שהעולם, הגבול, מקושר עם האין-סוף, הבלתי-גבולי.

– כעת יבואר הטעם למעלת גילוי הבלי-גבול בהתבוננות בטבע:

יש לבאר שהקשר של הגבול – העולם, עם הבלי גבול – התמידיות הוא משום ששרש החיות המלובשת בנבראים (המוגבלים) היא מ'אור הקו': בהתחלה האור של ה' הבלתי גבולי לא נתן מקום ואפשרות לברוא עולמות; על מנת ליצור מקום לעולם הקב"ה כביכול העלים-צמצם את אורו האין-סופי, ובכך נשאר 'מקום פנוי'; לאחר מכן, כדי להחיות את העולם עם אור אלוקי המתאים לעולם, הקב"ה המשיך 'קו וחוט' מוגדר עם התחלה וסוף (בניגוד לאור אין סוף) מתוך האור אין סוף – והוא חיות כל העולמות.³ כך מבואר בעץ-חיים ש"אחר הצמצום המשיך מן אור-אין-סוף קו אחד ישר מן אור העיגול שלו". אם מבואר שגם חיות העולם המוגבלת – הקו – שרשה באור-אין-סוף. אם כן מובן מדוע יש בטבע תמידיות, כח לא-גבולי.

אמנם אור הקו נמשך מהאור-אין-סוף, אבל היה עליו 'לבקוע' את החשך של הצמצום. בשביל להצליח לבקוע משהו צריך תגבורת כח מיוחדת. תגבורת הכח המיוחדת הזו נקראת "תפארת הנעלם"⁴ והיא יותר גבוהה מהאור-אין-סוף שהאיר בגילוי לפני הצמצום (שאותו הצמצום כן 'מצליח' להסתיר)...

³וכמו שמבואר בחסידות ששרש הכלים – המכסים ומלבישים על האורות – הוא מהצמצום, ה'מחשיך' ומכסה על האור אין סוף; ושרש האורות המדודים – חיות העולם (הקו) – הוא מהאור אין סוף שלפני הצמצום, רק שעכשיו הוא נמשך 'דרך' הצמצום ולכן הוא מאפשר מקום וחיות לעולמות (קצת כמו 'וסת' שמעביר את החשמל אך במדה הנכונה).

⁴בדומה לספירת התפארת החל מעולם האצילות שהיא מבטאת התכללות של חסד וגבורה (כמבואר כמה פעמים במאמר השבועי😉) כך גם 'תפארת' דאין סוף, משמעותה היא כח ההתכללות דאין סוף. והיינו היא

בזאת מתבארת מעלת אור הקו (חיות העולם) – גילוי האין-סוף שבתמידיות הטבע; על האור אין סוף שלפני הצמצום – גילוי האין-סוף שעל ידי הנסים:

האור שלפני הצמצום מוגדר להיות בבחינת אין-סוף, בלתי-גבולי. לפיכך הוא לא יכול להתגלות בגבול, והגילוי שלו כ'נס' הוא דוקא על ידי שידוד הטבע-הגבול.⁵ לעומת זאת, אור הקו שממנו התמידיות בהנהגת הטבע כאמור – ביכולתו לחבר את ההפכים של גבול (הטבע) ובלי-גבול (התמידיות), משום שרשו מ'תפארת הנעלם', שהיא למעלה מלהיות מוגדרת-מוגבלת ב'אין-סופי' או דוקא ב'גבולי'.

ה. חזרה לנסים – ביאור ההבדל ומעלת הנסים זה על זה; מעבר ל'עבודה' – "ביטול במציאות" (נסים למעלה מהטבע), "ביטול דקבלת על" (נסים המלובשים בטבע)

כעת לאור המתבאר הרבי יבא לבאר את מה שאמר בסעיף ג' שישנן שתי מעלות בנסים המלובשים בטבע – מצד הגילוי בעולם, ומצד הנס (זהו קטע מעט 'למדני' מי שרוצה יכול לדלג עליו עד לקראת סוף האות):

אומרת ומבטאת שהכל נכלל באור אין סוף, הכל חלק ממנו. (בעוד שמלכות דאין סוף לא מאפשרת מציאות אחרת בגלל שהיא מבטאת את שליטת האין-סוף המוחלטת – ולא נותנת מקום למשהו אחר). לכן דוקא התפארת דאין סוף גורמת אחרי הצמצום לחיבור האור אין סוף עם חלל הצמצום כי היא הגורמת שהכל יהיה אין סופי.

⁵מדרגה זו היא הנקראת אור ה"סובב כל עלמין" שהוא מוגדר בלהיות 'סובב' והיינו כמשהו שמסבב מלמעלה ואינו מתלבש בגבול.

על-פי מה שהתבאר בסעיף הקודם כי גם התמידיות שבטבע (ללא כל נס) היא מהמשכת אור-אין-סוף, וההבדל בינה לבין הנס היא בכך שבנס מתגלה האור-אין-סוף הבלתי-גבולי שלמעלה מהתלבשות בגבול (בניגוד לתמידיות שהיא בגבול-בטבע); נמצא ששני הסוגים שיש בנסים – נסים המלובשים בטבע וה'משדדים' את הטבע – הם שני אופנים בגילוי של האור-אין-סוף שלמעלה מהתלבשות בגבול (גם אלו המלובשים בטבע):

אודות נסים המלובשים בטבע ראינו בסעיף ג' שיש בהם מעלה מצד הטבע (ולא גילוי האור) – שהטבע מקבל בפנימיות את האור הבלתי-גבולי. אמנם, מעלה זו היא מעלה גם מצד גילוי האור-אין-סוף, הנס, שמתגלה שהאור אין סוף מושל ומנהיג את הטבע עצמו (כמו שהתבאר גם בסעיף ג').⁶

⁶כמו רב שיודע ללמד שכל גבוה וקשה (אור-אין-סוף בנמשל) לתלמיד קשה הבנה, שיש בכך מעלה גם מצד הרב וגם מצד התלמיד: מצד התלמיד שהוא מצליח להבין ולקבל את האור-שכל הגבוה; ומצד הרב שמתגלה שיש לו את היכולת להלביש שכל גבוה (בלי גבול) בתלמיד (גבול).

כמו כן בנסים שלמעלה מהטבע ישנן המעלות גם מצד גילוי האור, וגם מצד השליטה על הטבע: מצד גילוי האור פשוטה מעלתו בכך שהוא ניכר לעין-כל – הרי המציאות משתנה; אמנם, גם מצד הממשלה על הטבע יש בו מעלה מצד מסוים, שמתגלה שלא רק שהקב"ה מנהיג את הטבע, אלא שגם כל עצם מציאות הטבע בטלה לקב"ה!⁷

ההבדל בשרש בין שני סוגי הנסים הוא שנסים המלובשים בטבע שרשם באור-אין-סוף כמו שהוא נותן מקום לטבע-גבול – ולכן אינו מבטל אותו; ונסים שלמעלה מהטבע הם גילוי של אור-אין-סוף הלא-מוגבל שלמעלה מנתינת מקום לגבול. לכן הגבול מתבטל מהגילוי שלו.

[אם רוצים יותר להבין זאת, גילוי אור ה'סובב כל עלמין' (אור אין סוף שלמעלה מהתלבשות בעולם) נמשל לרצון בנפש האדם – שכן הרצון הוא למעלה מכל הכחות הגלויים בנפש – השכל הרגשות וכו', בדומה לאור-אין-סוף שהוא למעלה מהעולמות הנבראים והגלויים; ומציאות העולם-הגבול – אור

⁷כמו מלך שמנהיג את הממלכה – אך אינו משנה את החוקים באופן דרסטי, הוא שומר יחסית על 'כללי המשחק' (שזהו דבר גדול); לעומת מלך (כדוגמת טראמפ) שמשנה את כל החוקים וניכר לעין-כל שהוא המלך היחידי וכל מציאות הממלכה (הטבע) בטילה לגביו.

ה'ממלא כל עלמין' – נמשלת לשכל – שכן השכל הוא כבר גלוי במודע של האדם, והוא מוגדר לחשוב בכללים מסוימים (רציונל):

מצד אחד, ניתן להבחין כי שהרצון שלי מופיע בשכל שלי – יש לי טעם והסבר למה אני רוצה את הדבר – זהו גילוי הרצון (אור-אין-סוף בנמשל) כפי שהוא נותן מקום ושייכות לשכל (הגבול), 'הארת הרצון' – ולכן ישנה השפעה הדדית; מצד שני עצם הרצון אינו משתנה על פי השכל – יש דברים שאני רוצה כי ככה, 'אין טעם לרצון' – זהו גילוי הרצון (אור-אין-סוף) שאינו נותן מקום לגבול – לשכל].

אמנם, על אף שלכאורה הגילוי של האור שלמעלה מהתלבשות בעולמות יותר עליון עד שאינו נותן מציאות לעולמות, עדיין ישנה מעלה לאור המתלבש בעולמות כנ"ל – שמתגלה שה' מנהיג את העולם גם כפי שהוא.

החילוק בין שני סוגי הנסים מתאים לחילוק בין שני סוגי ביטול יסודיים בחסידות – ביטול של 'יחודא עילאה' הנקרא 'ביטול במציאות', וביטול של 'קבלת על':

א. ביטול הטבע מגילוי האור-אין-סוף, דומה ל'ביטול במציאות', הנובע מהתבוננות ביחוד העליון – בו הכל נכלל בקב"ה – "כולא קמיה כלא חשיב" (-הכל לפניו אינו חשוב), והיינו שהכל מתבטל ממציאותו במציאות האין סוף.

ב. מציאות הטבע נשארת אך אופן הנהגתה משתנה כפי רצון האין-סוף, דומה לביטול של 'קבלת על' בו האדם נשאר במציאותו, עד שעבד נח לו בחיי הפקרות – ובכל זאת הוא משעבד את המציאות שלו (שלא מתבטלת) לרצון האדון, האין-סוף.

ו. ביטול במציאות – תופס את כל המציאות, אך קשור בהשגה; ביטול דקבלת על – נוגע רק למעשה, אבל ביטול אמיתי

מצד אחד, 'ביטול דיחודא עילאה' יותר עליון משום שהוא מקיף ותופס את כל מציאות האדם. האדם מרגיש שכל המציאות "כלא חשיב" לגבי אור-אין-סוף כך שכל האישיות שלו מתבטלת מולו. זאת בניגוד ל'ביטול דקבלת על' בו האדם מוסר רק את מעשיו לרצון האדון, ואישיותו נשארת כשהיתה.

אמנם, מצד שני, מצד עצם הביטול – 'ביטול דקבלת על' יותר גבוה. 'ביטול דקבלת על' אינו קשור ושייך להשגה וההכרה של האדם כלל, ולהיפך האדם אינו משיג גדלותו של ה' ובכל זאת מקבל על עצמו את על מלכות שמים, לעשות ולקיים תמיד דבר ה'. זהו ביטול מוחלט ואמיתי ללא שום טעם, בו האדם כלל לא מתחשב במציאות שלו ואיפה הוא מונח. זאת בשונה מ'ביטול במציאות' הנובע מהשגה והכרה בגדלותו ואין-סופיותו של ה', והיינו שבסופו של דבר זה קשור במציאות וההשגה שלי.

בדומה לכך היא מעלת הנסים המלובשים בטבע, שעל אף שהטבע אינו מתבטל ממציאותו לגבי הנס, אלא רק בהנהגתו בפועל – מצד עצם הביטול, הוא

יותר נעלה מהביטול של נסים שלמעלה מהטבע. זאת משום שהטבע מצד עצמו אינו שייך ל'נסים', אלא רק כפי חוקי הטבע. זה שהטבע פועל כפי רצון ה' – זהו ביטול אמיתי שההנהגה בפועל (ללא התחשבות במציאות הטבע) היא כרצון ה'. ז". אראנו נפלאות" – אור אין סוף מתגלה בטבע, וגם רואים אותו כעת הרבי מתחיל לבאר את הדיוקים שהובאו בתחילת המאמר בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות":

לאור המתבאר יוצא, שהחידוש בכך שהקב"ה יראה לנו את הנפלאות שהוא עושה 'לבדו' – נסים המלובשים בטבע (כנ"ל בתחילת המאמר) – הוא לא רק מצד שאנחנו נראה אותם, אלא גם מצד הנפלאות עצמן:

כיום, הנפלאות הן "לבדו", עד שיכולה להיות מציאות ש'אין בעל הנס מכיר בנסו'. הסבה לכך היא, שעל אף שישנו נס המלובש בטבע – הטבע עדיין מסתיר עליו. שכן הטבע הוא היפך הנס, היפך הבלי-גבול (שלכן זהו 'נס' בכלל, כי יש פה משהו לא כמו חוקי הטבע, כנ"ל בסעיף ה'), ולכן למרות שמתרחש בו הנס – הוא מוסתר בהיפך שלו. לכן היום ישנה מעלה דוקא בנסים שלמעלה מהטבע שכן ניכר שהם נס, ניכר גילוי אור ה' בהם.

אמנם, לעתיד לבא יהיה "אראנו נפלאות" – יראו את הנס המתרחש בטבע. הסבה לכך היא משום שהטבע לעתיד לבא יתעלה כך שהוא יהיה כלי לאור-אין-סוף הבלתי-גבולי – והוא לא יסתיר עליו.

כעת מובן מדוע החידוש יהיה גם מצד זה שאנו נראה את הנפלאות, וגם מצד עצם הנפלאות:

כיום אמנם הנס מתגלה בתוך הטבע – אך מציאות הטבע נשארת כשהיתה גם לאחר שמתרחש בה נס, ולפיכך לא רואים את ה'נפלאות'. לעתיד לבא, 'נרוויח' את שתי המעלות: גם שהנסים יהיו 'נפלאות' – מלובשים בטבע ולא 'משדדים' אותו; וגם שהנפלאות עצמם – הגילוי בטבע – יהיה מוחשי, שכן הטבע יתעלה ויהיה כלי לגילוי האור-אין-סוף.

ח. "לעתיד לבא הנשמה (ביטול במציאות) ניזונת מהגוף (ביטול דקבלת על)"

דבר זה מתקשר עם כך שלעתיד לבא "הנשמה ניזונת מהגוף". כיום הגוף מקבל את החיים שלו (ניזון) מהנשמה. לעתיד לבא, הגוף ישאר גוף גשמי, אך הוא לא יצטרך אכילה גשמית והוא יהיה יותר גבוה מהנשמה עד שהיא תצטרך אליו!

הסבה לכך ש"לעתיד לבא הנשמה ניזונת מהגוף" היא משום שהביטול של הגוף נוגע במקום יותר גבוה מהביטול של הנשמה: ביטול הנשמה הוא משום שהיא רוחנית, אז היא נמשכת למקור שלה. והיינו שהביטול קשור עם המציאות שלה – כרוחנית; לעומת זאת כאשר פועלים ביטול בגוף – על ידי עמל ועבודה – הוא לא מצד מציאות הגוף (שאינו רוחני ואינו שואף לשם), אלא מצד האלוקות – מצד שה' אמר.

אלא שכיום הביטול של הנשמה הוא ביטול בכל מציאותה – 'ביטול במציאות'; והביטול של הגוף הוא רק 'ביטול היש' – היש-הגוף קיים, אך מתבטל. לא כל המציאות בטילה.

אמנם על פי האמור אודות הנפלאות המלובשות בטבע שיהיה בהם לעתיד לבא גם את העילוי של "אראנו" – גילוי האלוקות בכל המציאות – נראה לבאר כך גם את מה שיהיה במעלת ביטול הגוף לעתיד לבא: הביטול יהיה מצד האלוקות, רצון ה' – אך מצד שני הביטול יהיה בכל מציאות הגוף. לכן לעתיד לבא 'הנשמה ניזונית מהגוף' שכן יש בו מעלה גדול עליה – שבטל גם מצד האלוקות וגם (כמו הנשמה) בכל מציאותו.

ט. למה הגאולה תלויה דוקא בעבודתינו בגלות? מעלת הביטול ללא אור

לאור זאת יובן דבר המובא רבות בחסידות שלעתיד לבא הגילויים הגדולים (של "אראנו נפלאות") הם דוקא בעקבות עבודתינו בזמן הגלות:

עיקר הביטול האמיתי – מצד רצון ה' – הוא בעבודה בזמן הגלות בה אור ה' אינו מאיר. כאשר הבית היה קיים והיה גילוי אלוקות, וראיית פני ה' בעליה לרגל – הביטול היה מצד ההשגה והמציאות – פשוט ראו! לא היה אפשר שלא להתבטל.

לעומת זאת, בגלות בכלל ורגע לפני המשיח בפרט – אין (כמעט) גילויים רוחניים והעבודת ה' היא בביטול מוחלט – כי ה' אמר – מצד האלוקות.

זהו המבואר גם באדמו"רי חב"ד כי "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – שהענוה שלו היתה בעיקר למול עבודתינו בדור לפני ביאת המשיח. שעל אף שאין גילוי אלוקות מוחשי (בעלי רוח הקודש, נבואה, התרגשות פנימית בתורה ומצוות) – בכל זאת יהודים לומדים תורה ומקיים מצוות ועומדים בתוקף מול שאר הפיתויים. מול העבודה הזאת "משה רבינו נופל". הטעם לכך כעת מובן, משום שעבודת משה היא "ונחנו מה" – אנחנו לא מציאות, 'ביטול במציאות', 'ביטול דיחודא עילאה'. הביטול של יחודא עילאה 'נופל' מול הביטול של 'קבלת על' שנובע רק מרצון ה' – מהאלוקות (!).

לכן הגילויים שלעתיד לבא תלויים דוקא בעבודתינו בזמן הגלות. שכן כאמור, עיקר החידוש לעתיד לבא יהיה מכך שיתגלה שגילוי אור הבלי-גבול בתוך הגבול – בטבע ובגוף הגשמי – הוא נעלה יותר, משום מעלת ביטולם שאינו מצד מציאותם אלא מצד האלוקות כנ"ל. דבר זה מתגלה בעקבות שאכן ישנו את הביטול מצד האלוקות – שקורה דוקא בזמן הגלות, שאין גילויים.

י. "כמי צאתך מארץ מצרים" – הכל מתחיל ונפתח ביציאת מצרים וקריעת הים; בקיעת הנהר וקריעת הים לעתיד לבא – הכח של הבלי-גבול להקשר בגבול

למרות שנסי יציאת מצרים היו (לא כ'נפלאות' שלעתיד אלא) למעלה מהטבע, ו"אראנו נפלאות" עניינו הוא דוקא התלבשות הנסים בטבע, ובאופן גלוי; בכל זאת, לפי המבואר כי פתיחת הצינור לכל הגאולות היתה ביציאת מצרים – גם גאולה העתידה – צריך לומר שכבר ביציאת מצרים היו גנוזות ה'נפלאות' שלעתיד לבא, אך בהעלם.

לכן הכתוב אומר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – שהנפלאות שיהיו בגאולה העתידה היו כבר ביציאת מצרים – למרות שבמצרים לא היו "נפלאות לבדו" אלא 'הוא ובית דינו', שכן הנפלאות היו בהעלם.

כמו שהרבי דייק בתחילת המאמר, הפסוק אומר "כימי צאתך" – לשון רבים – משום שהוא כולל בתוכו גם את נסי קריעת הים. הסבה לכך היא בשביל להדגיש שגם קריעת הים שתהיה לעתיד לבא – "והחרים (-יעשה שומם, יבקע) הוי' את לשון ים מצרים" – היתה בהעלם בקריעת ים-סוף ואז נפתח הצינור לכך; יתירה מזאת גם 'בקיעת הנהר' שתהיה לעתיד לבא "והניף ידו על הנהר והכהו לשבעה נחלים" – היתה בהעלם ונפתח הצינור לכך בעת קריעת הים. זאת על אף שקריעת ים סוף היתה 'רק' בקיעת המסך (-'ים המלכות') שמבדיל ומצמצם את האור של האצילות מלרדת לבריאה-יצירה-עשיה, העולמות שלנו; ו'בקיעת הנהר' לעתיד לבא היא חיבור כל העולמות (גם האצילות) עם אור-אין-סוף שלמעלה מאצילות⁸ (-שזהו דבר שאינו בערך כלל וכלל לקריעת הים)... שכן הכתוב בא להדגיש שכל-כל הנסים שיהיו לעתיד לבא – היו בהעלם ב"ימי צאתך מארץ מצרים".

⁸בחסידות מבואר כי 'קריעת ים סוף' היתה קריעת ה'פרסא'-מסך המבדיל בין אצילות לבריאה, קריעת ים מלכות דאצילות. והיינו שהים – מה שהיה נסתר (כמו שהים מסתיר על מה שבתוכו) – נהפך ליבשה, נהיה גלוי והתגלה לעולמות הנבראים. זה קרה כדי להכין ולאפשר את מתן תורה בו "עליונים ירדו למטה ותחתונים עלו למעלה" – חיבור העולמות עם האלוקות (הדברים הנסתרים). כשם שבשביל נתינת התורה הנגלית במתן תורה היה צריך 'קריעה' של המלכות, כך בשביל שתתגלה "תורה חדשה" שמשיח יגלה לנו לעתיד לבא - צריך להיות 'בקיעת הנהר': טעמי התורה, פנימיות התורה – תודתו של משיח, היא בחינת ספירת החכמה המבטאת את ראית המהות הפנימית של הדברים. כיום, בשביל להשיג משהו מהחכמה – צריך להתבונן ולהלביש את ההשכלה בהרבה הבנות ותובנות, מה שמצד אחד מגלה את החכמה, אבל מצד שני מסתיר על האור שלה כמו שהיא. הנהר הוא ספירת הבינה הממשיכה מהנביעה – נקודת ההשכלה – את ההבנה. לעתיד לבא ה' 'יבקע' את הנהר-הבינה וההשגה כך שהראיה עצמה תרד ותתגלה בעולמות למטה, מה שיפעל את גילוי תורתו של משיח, הוא גילוי החכמה סתימאה עצמה (שלמעלה מהאצילות) - חיבור אוא"ס עם האצילות, כמבואר כאן במאמר בפנים. (ראה ד"ה 'והניף ידו' בספר תורה אור, צו).

על פי זה יש לומר שהקשר בין "כימי צאתך" – לשון רבים הכולל את קריעת ים סוף (שהוא שרש בקיעת הים והנהר לעתיד לבא), לחידוש שיהיה לעתיד לבא ש"אראנו נפלאות" (והיינו שגם הנפלאות המלובשות בטבע יהיו באופן גלוי, "אראנו", שהטבע לא יעלים על האלוקות כנ"ל סעיף ז') הוא כך: מה שהטבע (-הגבול) לא יעלים על הנסים (-אור-אין-סוף הבלתי-גבולי) – זהו משום שיהיה חיבור הבלי-גבול (אור-אין-סוף) עם הגבול (עולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה), כך שהם לא יסתרו אחד לשני. חיבור זה הוא החיבור המתרחש בבקיעת הנהר (שמאפשרת לאור-אין-סוף להתגלות באצילות) ובקריעת הים (שמאפשרת לאור שהופיע באצילות להאיר עד העשיה, תכלית הגבול).

לכן מדגיש הכתוב ש"אראנו נפלאות" – שהטבע לא יעלים על הנס; נפתח כבר ב"ימי צאתך מארץ מצרים" – בקריעת הים הכוללת את קריעת הים ובקיעת הנהר שלעתיד לבא.

יא. "והדריך בנעלים" – הכל קורה בגלל ריכוך גסות הנפש הבהמית בעת הקושי

לאור זאת מתבאר גם סיומת הפסוק המתאר את המתרחש לעתיד לבא: "והדריך בנעלים".

נעליים, בגשמיות, עשויות מעור גס ועבה, ובכדי שיהיה אפשר לעשות ממנו לבוש וכלי לאדם – נעל – צריך לרכך את העור היטב. שכן העור כפי שהוא מצד טבעו אי אפשר בכלל להטות אותו לצורה מסויימת – לכן צריך לעבד אותו ולרכך אותו.

כמו כן ברוחניות, על האדם 'להדריך בנעלים'. והיינו שבשביל שנפשו הבהמית-הגסה וה"קשה כארז" תתרכך ותוכל להיות כלי לנשמה – "רך כקנה" – עליו 'לדרוך' עליה. ה'דריכה' היא המלחמה עם הטבע שלאט לאט עושה את הטבע – הנפש הבהמית – כלי לגילוי אלוקות. לכן 'עבודת ה'', נקראת כך – מלשון עיבוד עורות. וכמו שמבואר בתניא לגבי "עובד אלהים" שהוא השונה פרקו 101 פעמים – שהתגבר על רגילותו לשנות פרקו רק 100 פעמים [וזוהי מעלתו שאינו יכול 'להסתפק' במה שעשה – אע"פ שהוא כבר בינוני – אלא כל הזמן מבקש להתגבר על טבעו].

אמנם על ידי שהאדם מזכך את גסותו ונפשו הבהמית לא רק הוא מתרכך אלא הוא "עובד אלהים" הוא 'מרכך' את ה'אלהים' – בגימטריא הטבע – שהוא השם שממנו מתהווה הטבע, והיינו שכל הטבע מזדכך ונהיה כלי לאלוקות.

לכן הפסוק אומר "והניף ידו על הנהר" – חיבור אור-אין-סוף עם העולם הגבולי ("אראנו נפלאות") על ידי 'בקיעת הנהר'; בעקבות "והדריך בנעלים" – בעקבות ה'דריכה' בקבלת עֹל עַל הטבע שלנו בעבודתינו במשך הגלות.

יב. "אראנו נפלאות" – משה רבינו, ומשה רבינו שבכל אחד ואחד

לאור המתבאר כי הגאולה העתידה ונפלאותיה היו גנוזות כבר ביציאת מצרים – יובנו דברי הזהר ש"אראנו נפלאות" (בלשון יחיד) מדובר על משה רבינו. הגאולה של מצרים היתה על ידי משה רבינו – ואם כן הוא פתח את הצנור לכל ה'נפלאות' שלעתיד, אך זהו היה אצלו בהעלם. לעתיד לבא הקב"ה אומר ש"אראנו" – אני אראה לו את כל הנפלאות שהוא בעצמו כבר פתח...

מכיוון שפשט הפסוק הוא ש"אראנו" מדבר אודות כל אחד ואחד מישראל, ואם כן כנראה שיש קשר בין ביאור הזוהר לביאור הפשוט – ויש בכך הוראה לכל אחד ואחד מישראל:

בשביל לראות את ה"נפלאות" – גילוי הנסים המלובשים בטבע – צריך לגלות את בחינת משה שבכל אחד ואחד (שלה הקב"ה מראה נפלאות כבזוהר הנ"ל). המשמעות הפנימית שבכך היא, שעל אף שגילוי הנפלאות הוא דוקא על ידי העבודה של קבלת על במשך הגלות (כמבואר לעיל) – הביטול של הטבע; בכל זאת בכדי שההמשכה תהיה באופן גלוי, שהנפלאות יהיו "אראנו" – צריך את הביטול שמצד הגילויים, ההשגה ש"כולא קמיה כלא חשיב", ביטולו של משה רבינו, 'ביטול דיחודא עילאה'.

"ועי"ז יהי' אראנו נפלאות, שהנפלאות דלעתיד יהיו בגילוי, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש"!

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

איזה ים אתה רוצה 'לקרוע'?!

הים טומן המון פרטים והמון דברים נפלאים בתוכו. אבל, הם מכוסים. כדי לגלות אותם – צריך 'לבקוע' את הים, להפוך אותו ליבשה, ולגלות מה שהסתתר שם תמיד – ולא ראינו.

הים הכי גדול הוא הים שמסתיר על הקב"ה, על האלקות שמחייה את עולמינו, על התורה הקדושה.

בשביעי של פסח ה' 'קורע את הים' ומאפשר לנו לראות דברים חדשים שלא יכולנו לראות, עד משיח צדקנו שילמד אותנו "תורה חדשה", פנימית, אמיתית, וגאולתית.

• לפעמים העולם הזה נראה כל-כך יציב, כל-כך איתן, כל-כך מוחשי. העולם קיים כבר כמעט 6000 שנה, השמים עומדים, "והארץ לעולם עומדת". כבר שנים רבות לא היו נסים כביציאת מצרים (מבחינת בהירות התגלות הקב"ה בעולם), ואפילו כבר קשה למצוא בעולם צדיקים כאצל הבעש"ט, הרב המגיד ותלמידיו שהאלוקות היתה אצלם בגילוי.

נראה שהעולם נשאר תקיף כמאז ומקדם, וכאילו אפשר לחוש ש"עזב אלהים את הארץ" חלילה. ההסתכלות הזאת יכולה להחליש אותנו ולהרחיק ממנו ח"ו את התחושה שהקב"ה מקיף ומסובב חיינו בכל עת ובכל שעה. אבל, אם נסתכל יותר בעומק – כפי שמאמרי החסידות עוזרים לנו לעשות – נשים לב, שהתמידיות הזאת באה לגלות לנו שהקב"ה נוכח, תמיד, בעולמינו הקט. הרי הדברים בעולמינו בטבעם, 'הווים ונפסדים'. כל בעל-חיים יש לו תוחלת חיים מסוימת; אפילו בצומח, נדירים הצמחים שמחזיקים כל-כך הרבה זמן; והפלא הגדול, שהאדם גם הוא – נזר הבריאה! – 'הוה ונפסד' אחרי ה-120...

אז מה גורם לעולם בכללותו להראות ולהיות כל-כך חזק במשך שנים רבות אלו? מה גורם לשמש להאיר בכל בוקר, ולכל מערכת כדור הארץ לפעול כביום הבראה?

אין זה אלא שהקב"ה ואורו האין-סופי נוכחים ומהווים בכל עת את הבריאה, וחיות העולם – הבלתי-גבולית – עוטפת, מחבקת וסובבת אותנו ביום-יום, לפרטי פרטים.

כך, מהמקומות הקשים – אפשר 'לפצח את האגוז' ולראות את הפרי המתוק שנמצא בפנים – "כי ה' יתברך תמיד אוהב אותנו ותמיד יהיה לנו רק טוב".