ענין הנסכים

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-11 דקות קריאה

מאמר ד"ה ענין הנסכים מליקוטי תורה

פתיחה: עניין הנסכים – אכילה של מעלה

ענין הנסכים. כתיב בפ' צו (ז' י"ח) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו כו' וארז”ל (פ"ק דזבחים י"ג ב' כ"ח ב' ושאר דוכתי) בשתי אכילות הכתוב מדבר כו' ואחת אכילת מזבח.

הגמרא לומדת מהפסוק "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו" מכך שכתוב 'האכל יאכל' שיש שני אכילות. אכילה אחת של האדם (ולכן צריך בה מחשבת קודש ואסור למעול במחשבה) ואחת אכילת קודש (ולכן אסור למעול גם בהקטרה וכדו' כי זו אכילת שמיים). וכל קורבן חייב שיהיה לנו את שני ה'אכילות' הללו כדי לכפר על האדם.

וצריך להבין ענין הקרבנות שהיו מקריבין ע”ג המזבח מן הבקר כו'. ולמה נק' בשם אכילה כנ”ל וכמ”ש (ויקרא ג' י"א) לחם אשה לה' וכתיב לחמי לאשי כו'. ולהבין ענין הנסכים שהיו מנסכין היין ע”ג המזבח ויורד לשיתין (סוכה מ"ט א') שמחוללין ויורדין עד התהום אשר הוא לכאורה פלא היפך הקרבן שהוא בחי' העלאה שהיה שוחט הפר או הכבש בחי' חי ונוטל חיותו ממנו שהחיות עולה למעלה וגם עתר ענן הקרבן עולה למעלה אבל הנסכים הן מצומח ומורידין למטה לתהום. ולמה הנסכים דוקא יין. וגם שהקרבן אינו לריח ניחוח אלא עם הנסכים כמארז”ל (בפ"ב דברכות י"ד סע"ב) כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כו' כזבח בלא נסכים ועמ”ש עוד מזה סד”ה ויקהל משה.

בעניין הקורבנות יש כמה ענינים תמוהים:

א. למה הקורבן נקרא בשם אכילה, ובשם לחם?

ב. לכאורה כל עניין הנסכים שיש עם הקורבן הוא פעולה הפוכה מפועלת ההקרבה של הבהמה. בהקרבת הבהמה, מעלים ומכלים את גופה כלפי מעלה וכן יש עשן שעולה. ובנסכים ההיפך, מכניסים נוזלים לתהום. ומורידים את הצומח הכי למטה שאפשר.

ג. ומדוע הנסכים הם דווקא מיין?

ד. ומה השייכות הכללית בין קורבנות לנסכים, עד כדי כך שקורבן בלא נסכים איננו עולה לריח ניחוח?

והענין הוא ע”פ מ”ש ויין ישמח לבב כו' החדלתי את תירושי המשמח אלקים כו' כי שמחה הוא בחי' גילוי ההעלם שע”י היין או ביום חתונתו ושמחת לבבו יוצא העלם ומצפוני לבבו מן ההעלם לגילוי.

העניין של יין זה שהוא 'משמח'. כי כשאדם שותה יין הוא מוציא את החלק הנעלם שבו לידי גילוי. ('נכנס יין יצא סוד'). וכך כל ענינה של השמחה. להוציא מהעלם אל הגילוי.

כמו שרואים שכשאדם שמח מאוד הוא לבבי מאוד וליבו פתוח לכולם. בגלל שהעלם שלו יוצא לידי גילוי.

כדי להסביר מהו 'גילוי העלם' שקורה בעת שמחה, צריך להסביר מהו ההעלם שבנפש. ומהו הגילוי שבנפש:

כי הנה בכל דבר הנמצא במציאות יש בחי' פנימית ובחי' חיצוניות. פנימית הוא בחי' קבלת שפעו וחיותו ודביקותו בעילתו. וחיצוניות הוא בחי' השפעה לזולתו. כי אין לך עשב כו' שאין לו מזל כו'. והנה בכל פרי או עשב או תבואה יש ב' בחי' טעם הפרי שהוא בחי' רוחני ועצם ממשות הפרי והרי בבחי' הטעם יש ב' כחות כח לקבל שפעו מן כוכבי מרום שהן המצמיחים כמ”ש ממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים. וכן כל כוכב פרטי מצמיח עשב פרטי. וכח ההשפעה להשפיע שפעו וטעמו בגוף חומר הפרי וכן גבוה מעל גבוה.

כל מציאות בעולם מורכבת משתי צורות – חיצוני ופנימי. הפנימי זה המקום שהמציאות עסוקה בלקבל את השפע שלה מהמשפיע שלה. והחיצוני זה הצד שבו היא עסוקה בלהיות משפיעה למי שמקבל את השפעתה. (ואין לך עשב שאין לו מזל מלמעלה שמשפיע עליו. כך שהצורה של ההשפעה נוכחת בכל פרט מהמציאות.)

ובפרי לדוגמא, יש את עצם הפרי, שהוא הטעם שלו. אך הטעם הוא גם 'מקבל' מהמזלות שמעליו, שמחליטים כמה טעם יהיה בו איזה טעם וכדומה. וגם יש לו את הכוח להשפיע ולהכניס בתוך גוף הפרי א הטעם שלו. זוהי דוגמא לחיצוניות ופנימיות בפרט מהמציאות. וכן ככה זה בכל פרטי המציאות, אפילו 'גבוה מעל גבוה'.

וכן בבחי' החי חיותו שהוא בחי' פנימית ורוחנית הוא דבוק בעילתו שהוא בחי' פני אריה פני שור שבמרכבה. וכנודע שפני אריה הוא מקור נפש החיות ופני שור הוא מקור נפש הבהמות כו' והחיות שמחיה את גוף ובשר הבהמה הוא בחי' חיצוניות ועד”ז בבחי' נפש האדם שרש ופנימי' הנפש דבוק בעילתו בחי' פני אדם לקבל חיותו וחיצוניות הנפש הוא ההשפעה שמחיה את הגוף וכן במלאכים כתיב ומקבלין דין מן דין שהכח שיש במלאך לומר קדוש הוא מקבל מלמעלה כמ”ש כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם ונותנים גם כן רשות זה לזה שהוא בחי' השפעתו למלאך אחר זולתו המקבל שפעו ממנו. ועד”ז בכללות השתלשלות העולמות וז”ש בע”ח שכל ההשתלשלות עילה ועלול הוא מבחינת חיצונית כו' (ר"ל שסדר ההשתלשלות הוא שחיצונית העליון נעשה פנימית לתחתון משא"כ פנימית העליון אינו יורד למטה לתחתון וכמ"ש מזה ג"כ באגה"ק בסופו וז"ל ועוד זאת כמ"ש ופני לא יראו שפנימית העליון אינו יכול לירד למטה רק חיצוניותו ובחי' אחוריים שהוא נובלות חכמה עילאה וע' מזה ג"כ בד"ה ששים המה מלכות כו')

אחרי שביאר שיש כוח 'פנימי' וכוח 'חיצוני' בצומח (פירות) יבאר זאת גם על חי ומדבר:

כל בעלי החיים מקבלים את החיות שלהם מהמשפיע שלהם. בהמה מפני שור שבמרכבה, ואריה לדוגמא, מפני אריה שבמרכבה.

והם גם מחיים את הגוף שלהם וזהו הצד החיצוני שלהם. וכך יוצא שבעצם כל המציאות מורכבת מכך שיש בה חלק שעסוק בלקבל ו'לשמוע' ולהתרכז במשפיע. ויש חלק שעסוק ב'לחיות' את מה שמתחתיו.

הרי שבכל הנמצאים יש בחינת פנימית שהוא מלשון פנים (וע' בזהר אמור צ"ג ב' ע"פ בקשו פני) שפירושו לשון פונה כי פנו אלי כו' אל תפן כו' שהוא בחי' כל עילה שפונה ודבוק בעילתו וחיצונית הוא בחינת השפעת שפעו לחוץ ויש בחינה ממוצעת שהוא בבחי' עצמי' שמחבר ב' הכחות הנ”ל (י"ל ששלשה בחינות אלו הן חב"ד חג"ת נה"י וע' בע"ח שכ"ו פ"א ואפשר שזהו ג"כ ענין שבכל כלי יש ג' בחי' פנימי אמצעי חיצון שסימנם סת"ר סוף תוך ראש וכמ"ש במ"א) וג' כחות אלו הן בחי' אברהם יצחק ויעקב. כי אברהם בחינת חסד ומים שיורדים מלמעלה הוא בחי' כח ההשפעה ויצחק בחינת אש שטבעו לעלות ויעקב הוא בחינת בריח התיכון שמבריח ומחבר ב' הכחות כאחד.

הצד הפנימי של האדם (ושל כל מציאות) הוא תמיד פונה כלפי המציאות שמחייה אותו כי הוא מרגיש תלוי בה. הוא מרגיש שכל חיותו ממנה. לכן זה נקרא חיות 'פנימית' כי 'פונה' כלפי המציאות שמעליה ומאוד רוצה לדבר איתה 'פנים אל פנים'.

והצד החיצוני הוא מחפש רק להוציא את החיות שלו החוצה. כי הוא מרגיש את הצורך של מי שמתחתיו לקבל את מה שיש לו.

ויש גם כוח שלישי שהוא רוצה לגלות את החיות הפנימית למי שמתחתיו – שהוא רוצה לקבל את הפנימיות מהמשפיע שלו, אבל הוא רוצה גם מאוד להשפיע אותה למי שמתחתיו. הכוח הזה הוא כוח 'עצמי'. כי מגלה את 'עצם' הנפש. (כאמור שלושת הבחינות האלה קיימות בכל מציאות)

שלושת הכוחות האלה הם כמו האבות הקדושים: אברהם יצחק ויעקב. כי אברהם תמיד רוצה להשפיע למי שמתחתיו. וממש חשוב לו ל'הוריד' הכל עד למקום הכי נמוך. (כמו מים שיורדים מהמקום הכי גבוה בשמיים, עד לתהום). ויצחק הוא מאוד רוצה לעלות למעלה ולקבל מהחיות האין סופית שה' משפיע.¹ (כמו אש שתמיד רוצה לעלות למעלה). ויעקב הוא מחבר את שני הכוחות יחדיו, ומאוד חשוב לו שהחיות העליונה תתגלה במציאות הכי תחתונה.

דוגמא לתנועה 'עצמית' שמחברת את הפנימיות עם החיצוניות:

וזהו ענין ויין ישמח לבב אנוש פי' שהיין הוא מעורר גילוי פנימית הנפש מן ההעלם לגילוי והיינו לפי שהיין טמון ונעלם בענביו ויוצא מן ההעלם ע”כ טבעו לעורר גילוי ההעלם וכל השותה יין פניו מאדימות שהוא גילוי ההעלם והיינו כי הנפש החיונית מלובשת היא בדם והיין מעורר התגלות פנימית הדם וממילא מתגלה ג”כ פנימית הנפש החיונית המלובשת בפנימית הדם אך אם שותה יותר מדאי גובר עליו השינה שהוא מחמת ריבוי גילוי ההעלם אין הכלי יכול לקבל רוב אור גילוי פנימית:

היין מגלה את פנימיות הנפש לחוץ. "נכנס יין יצא סוד". וזה טבעו כי היין הוא 'נעלם' בתוך הענבים, ואם אדם יסחט ענבים לא יצא יין. אלא מיץ ענבים. ושהיין יוצא מהענבים זה גילוי שבענבים היה יכולת להיות משקה 'משכר', ועתה ההעלם הזה יצא לידי גילוי.

ומכיוון שהיין חדור בכוח של הוצאה מהעלם אל הגילוי (כי ככה הוא בעצמו) אז הוא 'מחדיר' גם בנפש את היציאה מההעלם אל הגילוי. אך אם יש יותר מדי 'יציאה מההעלם', אז לנפש ולגוף אין יכולת לשאת את הגילוי של פנימיות הנפש ולכן הגוף ישן.

ומעתה נבא לבאר הטעם שהקרבנות נק' לחם ומאכל. כי הנה פעולת המאכל לחבר חיות הנפש עם הגוף. והגם שבכח הנפש עצמו יש כח ההתפשטות להחיות הגוף. אך אעפ"כ אינו פועל פעולתו אלא ע”י הלחם וכמ"ש ולחם לבב אנוש יסעד וכתיב וסעדו לבכם עיין בפרש”י פי' שהלחם סועד ומעלה את הלב לקבל החיות מן המוח (כי סעד הוא ענין סמך שלא יפול כמו להכין אותה ולסעדה) (בישעיה סי' ט') דהיינו שלא תמוט והיינו אחר שיתברר המאכל באצטומכא שהפסולת וחיצונית שבמאכל נדחה לחוץ והולך דרך הקרביים לחוץ והמובחר שבו עולה ללב ולמוח ואז יורד חיות מן המוח ללב ולכל האברים.

כדי שהגוף יקבל חיות מהמוח – מרכז ה'חלוקה' של החיות בגוף. צריך שהלב - שממנו כל החיות והדם זורם לכל הגוף – יתאחד עם המוח. וזה קורה על ידי אכילת הלחם. שהלחם יש בו כוח 'לסעוד' את הלב ולהרים אותו כלפי המוח ועל ידי כך להזרים חיות לשאר אברי הגוף.

כך עד”מ זה יובן למעלה דהנה כתיב ואתה מחיה את כולם שחיות כל העולמות הוא ע”ד דוגמא חיות הנפש בגוף שיש בו בחינת פנימית וחיצונית כנ”ל והחיבור הוא ע”י בחי' לחם (וע' בסמוך)

כמו שהנפש מורכבת מפנימיות וחיצוניות, וצריך לחבר בניהם. ככה החיות של העולם היא מורכבת מפנימיות וחיצוניות.

והחיבור נעשה על ידי לחם – שהוא הקורבנות.

והוא ענין הקרבנות והמאכל צריך להתברר תחלה והוא ענין מ”ש וכל קרבי את שם קדשו המו מעי לו כו' שיש מלאכים שהם בחי' עינים עיני ה' ויש בבחי' אזנים ויש בבחי' קרביים שהם המבררים כו' שהפסולת נדחה לחוץ שהוא בחי' השפעה חיצונית שיורד בריבוי השתלשלות עד שמצמיח כל חציר ותבואה וכמ”ש וממגד תבואת שמש כו' והמובחר עולה ללב שהוא בחי' כסה"כ שהוא רבוא רבבות מחנה מיכאל באהבה ומחנה גבריאל ביראה אשר בכללם נק' לב שע”י הקרבנות מן הבקר מן הצאן סועד הלב העליון להיות עולה לקבל חיות מן המוח ריח ניחוח להויה והיינו שבחי' הבהמה עולה בבחי' פני שור וכתיב והחיות נושאות את הכסא כו' וזהו ענין מעשה הקרבנות בחי' העלאה ובחי' מאכל לחבר התפשטות החיות להחיות כל העולמות בבחי' ואתה מחיה כו'

הקורבנות מתבררים על ידי ה'מעיים' – הם המלאכים – ויוצרים את שני סוגי ההתייחסות; ההתייחסות המשפיעה כלפי חוץ, שנותנת חיות לעולם. (ומצמיח תבואה וחציר וכדו'). וההתייחסות הפנימית, שמקבלת מהמשפיעים שלה. פני השור שבמרכבה. (שממנה היא משתלשלת להיות בהמה בעוה"ז).

ובחי' הנסכים הוא בחי' המשכות וגילוי בחי' פנימית כמ”ש יאר ה' פניו אליך כו' נסך שכר להוי”ה בחינת סובב כל עלמין וזהו יין המשמח אלקים כו' בחי' המשכה מלמעלה למטה. ולכן לכל קרבן היה נסכים כי עיקר ההעלאה הוא בשביל ההמשכה שאחר כך:

הלחם גורם ללב (הצד ש'עסוק' ב'לקבל' – הצד הפנימי) להתחבר עם המוח (המשפיע שלו). וכן 'להשפיע' (את הפסולת – הצד החיצוני) למי שתחתיו. אך היין גורם להתגלות הלב – הצד ה'מקבל' – להתגלות בעצמו למי שהוא משפיע לו.

ולאחר שצד הפנימי שבהשפעת החיות קיבל את חיותו, הגיע הזמן להשפיע את הפנימיות – את הרגשת הקבלה עצמה – למקבל. כי כל הסיבה ש'משקיעים' ומתעסקים בלקבל זה בשביל 'להמשיך' את זה אחר כך למטה.

וזהו שאמרו רז”ל כל הקורא ק”ש בלא תפילין כאלו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים שאין קרבנו כלום שלא המשיך כלום בלא מנחה ונסכים. וענין מנחה ונסכים הוא בחי' המשכת חב”ד למטה כו'. כי שמן הוא בחי' חכמה שמן שצף ע”ג יין וגם שהרי מכל דבר מוציאין שמן ואפי' מאבנים (והוא הנקרא אָלִים) והיינו לפי שכולם בחכמה עשית כו'. ע”כ נמצא בכל דבר בחי' שמן שהוא בחי' חכמה והסולת שבמנחות הוא בחי' דעת כמארז”ל אין התינוק יודע לקרות כו' וכן אמרו עץ הדעת חטה היתה והנסכים שהם יין הוא בחי' בינה הרי שמנחות ונסכים הוא בחי' המשכת חב”ד למטה ובלעדן לא המשיך כלום למטה (ומבואר למעלה דחב"ד היינו בחי' פנימית וא"כ המשכת חב"ד למטה זהו ענין גלוי הפנימית למטה), וכך ענין ק”ש בלא תפילין כי ק”ש הוא התבוננות בהוי' אחד כלות הנפש בבחי' העלאה ותפילין המשכת אחד על הקלף גשמי ובלא תפילין שלא המשיך כלום כ”א ההעלאה כאלו הקריב עולה בלא מנחה כו' וד”ל.

קריאת שמע היא לגלות את אחדות ה' במציאות. ואדם שקורא את קריאת שמע הוא 'מקבל' את ההבנה של אחדות ה'. לכן זה כמו קורבן שענינו הוא 'העלאה' וקבלה מהמציאות האלוקית העליונה.

לעומתו נסכים ומנחות עניינם 'להוריד' את המוחין שמקבלים בקורבן למטה. (והם כנגד המוחין חב"ד דייקא, שמן חכמה, יין בינה, וסולת דעת). והם כמו תפילין שענינם להנכיח את אחדות ה' (שיש בקריאת שמע) במציאות הגשמית. על קלף ועל האדם. ואם יש קורבן בלא נסכים, אין המשכה של ההבנה הפנימית – של החיות בהארת פנים – למטה, למציאות התחתונה. ולכן גם צריך לקרוא קריאת שמע בתפילין כדי להנכיח במציאות את ההבנה האלוקית.

וענין הניסוך שהיו מנסכין בשיתין ויורד לתהום הוא ע”פ מ”ש יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים כו' בין מים עליונים למים תחתונים כו' שתחלה היו מים במים שהיו בחי' מים רוחניים ולא גשמיים שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים ועיין ברבות בבראשית ס”פ ב' ור”פ תזריע אלא בחי' מים רוחניים שהוא בחי' חכמה. וכנודע בענין אור מים רקיע וכן המים אין להם גוון כלל כו' ומקוה מטהר את הטמאים כו' וביום שני שהבדיל בין מים למים אז מים עליונים נעשו רוחניים יותר משהיו קודם ההבדלה ומים תחתונים נתגשמו להיות מים גשמיים כמשל חבית של יין כשהיא מעורבת עם השמרים אין היין צלול והשמרים אינם גסים כ”כ. אבל כשהשמרים נופלים למטה אז היין נעשה צלול והשמרים נעשים גסים מאד כך קודם ההבדלה היו מים במים ואחר ההבדלה מים העליונים נתעלו ברוחני' ומים התחתונים נתגשמו.

כדי להבין מה ענינו של ניסוך המים צריך להסביר מה המציאות של המים בעולם: לפני מאמר 'יהי רקיע בין מים למים' המים היו מציאות רוחנית שהרי 'רוח אלוקים' ריחפה על פני המים. ולאחר שנהיה רקיע בין המים העליונים לבין המים התחונים אז המים העליונים נהיו רוחניים יותר והמים התחתונים נהיו גשמיים יותר. כמו שיין בחבית שהוא מלא שמרים אז היין והשמרים מעורבבים וממילא היין הוא פחות צלול, וגם השמרים פחות גסים ומורגשים אבל אחרי שמסננים, אז השמרים הם מאוד גסים והייין הרבה יותר צלול.

לאחר שהמים התחתונים הופרדו, וירדו מהמים העליונים. היה להם עוד ירידה והיא הירידה מתחת לארץ. לתהום. (וכך נראית היבשה). הכניסה של המים למתחת לקרקע ולתהום היא דין. שהקב"ה גער בהם לרדת אל 'מתחת' למציאות כביכול. וההמתקה שלהם זה על ידי שהם נובעים ועולים למתוך העולם הגלוי. (ולכן יש טהרה שנעשית רק על ידי מעיין ולא על ידי מקווה כי ההמתקה נעשית הכי מתוקה בעולם)..

והניסוך של היין פועל את האפשרות של המים להתמתק כי היין הוא בינה והוא פועל יציאה מההעלם אל הגילוי (כמבואר למעלה).

והטעם שיש חילוק בנסכים בין פר לאיל כו' כמ”ש חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל כו'. היינו לפי שההמשכה הוא לפי ערך ההעלאה

מכיוון שההמשכה נגרמת מהעלאה – שהפנייה כלפי המקבל היא רק לפי מה שהמשפיע קיבל בצד הפנימי שלו מהמשפיע שלו. לכן לפי ערך הקורבן כך ערך הנסכים שאיתו. ולכן יש הבדל בין נסכי קורבן פר לבין נסכי קורבן יין.

שהעלאת הפר הוא עליית עצמיות פני שור יורד ההמשכה מלמעלה ג”כ ביותר ריבוי חצי ההין ויוכל להעלות יותר מדרגות התחתונים ודינים הקשים משא”כ האיל והכבש שאינן עצם פני שור גם המשכתו אינו כ”א שלישית ההין או רביעית כו'.

השור הוא מאוד מכוון כנגד פני שור שבמרכבה. דהיינו שהמציאות של שור כפי שהיא מופיעה בעולם העשייה הגשמי היא יותר 'עצמית' כלפי הציור המקורי שבמרכבה לעומת בהמות אחרות. (שהרי אין פני אייל במרכבה.. אלא אייל הוא 'השתלשלות מפני שור שבמרכה')

ולכן הקרבת השור מורידה הרבה 'מוחין' שיש להוריד לעוה"ז. ולכן צריך הרבה נסכים כדי שיהיה אפשרות להוריד אותם. ולעומת זאת אייל או כבש אינם מצריכים הרבה נסכים כי אינם ממשיכים הרבה מוחין).

וזהו שאמרו רז”ל והשתיה כדת של תורה אכילה מרובה משתיה פי' שההעלאה הוא ברבוי יותר מן ההמשכה וכמארז”ל אין טפה יורד מלמעלה אלא א”כ טפיים עולים כנגדו כו' וד”ל:

רז"ל אמרו שע"פ 'דת של תורה', האכילה צריכה להיות מרובה מהשתייה. וכך זה בקורבנות – האכילה של המזבח – שהקורבן צריך להיות מרובה מהנסכים. (וכמו שחז"ל אומרים שאין טיפה של גשם יורדת אלא אם שני טיפות עולים כנגדה מלמטה. ההמשכה היא חצי מההעלאה).

מכיוון שהקורבן צריך להיות בכמות יותר מהנסכים, לומדים מזה גם שהצד הפנימי – שעוסק בהתבוננות, וקבלה של המציאות האלוקית צריך להיות מרובה ביתר שאת מה'נסכים' – ההמשכה למציאות.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

מה כוונת המכוון בבריאת ה' את העולם? שנהיה זקוקים לו? ומה הכוונה שלנו שאנחנו עסוקים בלימוד התורה וקיום המצוות? ל'קבל' שפע מה'? המאמר שלנו מלמד אותנו שצריך כמה אפשרויות לחוות את היחסים בין האדם לבין המציאות, ובין האדם לבין ה'. כל אחד צריך גם להרגיש 'נזקק' כלפי המשפיע שלו. להרגיש שבלעדיו אין לו חיות, ולהקדיש צומת לב למה שהוא אומר ומה שהמשפיע משפיע.

ומצד שני להרגיש גם 'משפיע' בעצמו. שיש לו מה לתת לזולת תחתיו. ושהוא מוכן ומרוצה לתת את 'עצמו' למקבל שלו. ההבדל בין הקבלה לבין הנתינה הוא הבדל תהומי ומחייב. אין שום יחס שנותן מקום לשניהם ביחד. המקום היחיד שאפשר לתת ביטוי לשינהם יחדיו הוא 'עצם הנפש'. הכוח בנפש שנושא הפכים – שמוכן 'לשאת' את זה שיש ישות לאדם מצד אחד ומצד שני לדעת שבאמת הכל אין. זהו 'עצם הנפש'. ולכן הוא יכול לסחוב את זה שאני גם משפיע וגם מקבל.