כל מחלוקת שהיא לשם שמים

מאמר מבואר

כ-11 דקות קריאה

כל מחלוקת שהיא לשם שמים

אדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש – קרח תרל"ב

השאלות על המשנה:

המשנה באבות ¹מחלקת בין מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים ובין מחלוקת שאינה לשם שמים שאין סופה להתקיים.

והקשה במדרש שמואל (בשם המפרשים), איך ייתכן שמחלוקת (הכי מכוונת שתהיה) שמורכבת מדעות שסותרות זו את זו, סופה להתקיים, באופן ששתי הדעות יהיו אמת.

שאלה שניה שיש פה במשנה, היא למה בדוגמא הראשונה הזכירו את שני הצדדים החולקים (הלל ושמאי) ואילו בדוגמא השניה הזכירו רק צד אחד (קרח ועדתו).

על השאלה השניה אכן אפשר לענות בפשטות, שהסיבה לכך שלא הזכירו את משה, היא מכיוון שמשה אכן עשה לשם שמים ורק קרח ועדתו היו אלו שחלקו שלא לשם שמים (ובמהלך הדברים יבואר גם שמשה כלל וכלל לא חלק (במובן הפנימי של המושג), ורק קרח ועדתו היו אלו שניסו לחלוק).

נקודה שלישית שצריך להבין, היא הכינוי בו התורה מכנה את אנשי קרח – 'אנשי שם', המורה על כך שיש להם 'שם' וחשיבות. וצריך להבין מהו ענינו של ה'שם' הזה.

אלא שהכינוי 'אנשי שם', בא לרמוז למה שכתוב על אנשי דור הפלגה - שהמטרה שלהם בבניית המגדל היתה לעשות להם 'שם', ובמדרש ר' ישמעאל אומר שאין 'שם' אלא ע"ז. ויוצא שבעצם אנשי דור הפלגה רצו לעשות להם סוג של ע"ז. וכן גם כאן במחלוקת היה ענין של ע"ז. אך צריך להבין למה בדיוק 'שם' זה ע"ז.

ההבדל שבין ארץ ישראל לשאר הארצות

בכדי לענות על השאלות צריך קודם להתבונן ביחס שבין ארץ ישראל לשאר הארצות, ובמאמר חז"ל: ש"עתידה ארץ חפץ (ארץ ישראל)² שתתפשט בכל העולם כולו" – שהכונה היא שכל הארצות יתעלו למדריגה הנוכחית של ארץ ישראל.

כדי להבין את ההבדל הפנימי שבין הארצות, צריך להתבונן קודם בהבדל ההלכתי שבין ארץ ישראל לשאר הארצות, והוא שעל ארץ העמים חז"ל גזרו טומאה (על אוירה וגושה).

על פי פנימיות, מה שגורם לטומאה הזו, הוא האופן בו ארץ העמים מקבלת את השפע הרוחני שלה. בשונה מארץ ישראל בו השפע היורד ממלכות דאצילות (ממנה מקבלים העולמות התחתונים את שפעם)³ מתלבש רק בלבושים של שני העולמות שמתחתיו (בריאה ויצירה). בארץ העמים השפע מתלבש בלבושים הרבים של כל שלשת העולמות התחתונים (בריאה יצירה ועשיה. וליתר דיוק, במידת המלכות שלהם).

סוף סוף הרי גם ארץ ישראל נמצאת פה בעולם הגשמי שמקבל את חיותו מעולם העשיה, אז איך אפשר לומר שהיא מקבלת את חיותה הישר מעולם היצירה?

אלא שהכוונה היא שאמנם גם השפע של ארץ ישראל עובר דרך עולם העשיה, אלא שזה בכל זאת נחשב שהוא מגיע מעולם היצירה מכיוון שהוא לא עובר שום שינוי בעולם העשיה.

במושגים של תורת החסידות, זה נקרא שהאור עובר ב'דרך מעביר' ולא ב'דרך התלבשות'. כלומר, שהאור רק עובר דרך עולם העשיה והוא איננו טורח להתלבש בו ו'להתאים' את עצמו לכלים שלו.

המשל הפשוט ל'דרך מעביר', הוא אור שמש שמגיע לחדר דרך חלון זכוכית. האור אכן עובר דרך החלון, אבל מכיוון שהחלון לא משנה בו שום דבר (בשל בהירותו) - זה נחשב שהוא מגיע הישר מהשמש.

לעומת 'דרך מעביר' בו האור לא עובר שינוי, ב'דרך התלבשות' האור כן עובר שינוי.

אם נמשיך עם המשל של האור, פה המשל יהיה אור שמגיע אלינו לא דרך זכוכית בהירה אלא דרך מסך אטום. כאן האור שמגיע דרך המסך הוא כבר לא ממש אותו האור שיצא מהשמש, והוא בעצם כבר סוג של אור חדש שרק 'נולד' מהאור של השמש (והוא אף עלול לשנות את צבעו בהתאם לצבעו של המסך). לחילופין, אפשר להמשיל זאת במשל נוסף, והוא - ה'משל' עצמו. כאשר ממשילים משל גשמי, מלבישים את השכל - שלפני כן היה מופשט - בלבוש עבה וגס מעולם אחר (שזר לשכל). ההבנה שלנו מהמשל נחשבת לשכל 'חדש' שרק נולד מהשכל המקורי (אלא שכמובן, דרכו נוכל להבין את השכל המקורי). זו הסיבה שבארץ העמים נחשב שהאור מגיע ממלכות דעשיה, מכיון שהאור שמגיע לשם אכן 'מתלבש' קודם בעולם העשיה ו'נולד' מחדש באופן שונה כך ששייך לומר שהוא מגיע ממנו.

לעיל אמרנו שב'דרך מעביר' האור לא משתנה, אמנם צריך לחדד זאת, שאמנם האור עצמו לא משתנה אבל בסוף כן יש פה שינוי - עכשיו הרי האור יכול להגיע למקומות חדשים. המשל לזה הוא משפך - משפך לא משנה את הנוזל עצמו, אמנם על ידי המשפך - האור יכול להגיע למקום צר שאליו לא יכל להכנס קודם. לעומת 'דרך מעביר', ב'דרך התלבשות' האור עצמו עובר שינוי. המשל לזה הוא הלבנה שמקבלת את אור השמש ומשפיעה לנו אור חדש שונה במהותו. משל נוסף, זה הולד שמשתנה בבטן האם במשך ט' החדשים והופך למהות אחרת מכפי שהיה בהתחלה.

יוצא שבארץ העמים, מכיון שהאור עובר בעולם העשיה ב'דרך התלבשות', כשהוא מגיע למטה אז מרוב לבושים והסתרות הוא כבר אור אחר וההרגשה היא שהוא הגיע מעולם העשיה עצמו ולא מהעולמות שמעל.⁴ ההרגשה הזו היא המקור של היצר הרע החווה את המציאות הגשמית כנפרדת ועומדת לעצמה.

השם שמחייה את עולם העשיה (ממנו מקבלת ארץ העמים את חיותה) הוא שם 'אל אדנות'. שם אדנות (המקביל לספירת המלכות)⁵ מורה על כך שה' הוא אדון ומלך על כל הארץ, ולכן, עולם העשיה (המקביל גם הוא לספירת המלכות) מקבל את חיותו משם 'אל אדנות'.⁶

הגימטריה של שם 'אל אדנות' הוא צ"ו, וחז"ל אומרים ש"אין צו אלא עבודת אלילים",⁷ אך קשה הרי זו גימטריה של שם של ה' יתברך? אלא הכונה בזה היא, שהשם 'אל אדנות', מתלבש ממש בתוך הטבע, עד שכאשר מקבלים את החיות ממנו עלולים לחשוב ח"ו, שהחיות הזו היא לא מה' יתברך, אלא מהטבע עצמו כביכול, וזה מה שנותן את האפשרות לעבודה זרה ח"ו. זו הסיבה שגזרו טומאה על ארץ העמים (שמקבלת את חיותה מהשם 'אל אדנות'). טומאה היא מצב בו הנפש 'מתלכלכת' וחווה את הדברים בצורה נמוכה ולא אמיתית. וכך גם בארץ העמים הנפש חווה את המציאות בצורה לא אמיתית (בעקבות הצמצום הגדול שיש שם) ובזה היא בעצם מקבלת 'טומאה'.

עבודה זרה בטהרה

מימרא נוספת של חז"ל היא ש"ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן".⁸ ולכאורה קשה, איך ייתכן לומר שהרוב המוחלט של עם ישראל (שדרים בחו"ל)⁹ עוברים על רצון ה', ועוד בדבר כל כך חמור (עבודה זרה!) אפילו אם זה בטהרה ובלא כונה.¹⁰

אלא ודאי, שאין הכונה שישראל שבחו"ל עובדים עבודה זרה בפועל ח"ו, אלא שברוחניות ישנה איזושהי בחינה של עבודה זרה.

בשביל זה צריך להבין מה זה בעצם עבודה זרה? עבודה זרה זה להשתחוות למציאות הגשמית (למשל לשמש ולירח) מתוך מחשבה שהיא זו שממשיכה את השפע, בלי לשים לב שהיא רק כ'גרזן ביד החוצב'. המחשבה הזו נגרמת מכך שמסתכלים רק על הלבוש החיצוני ולא נותנים את הלב להסתכל פנימה במה שבאמת קורה.

אותו דבר שקורה בגשמיות, יכול לקרות גם ברוחניות בצורה יותר דקה. מתי? כאשר האדם מתעסק בעניניו הגשמיים (בדאגת הפרנסה למשל) מתוך מחשבה שהכל שם פועל לפי הטבע, ושהוא יקבל את השפע בהתאם לתחבולות הגשמיות שהוא יעשה.

העיסוק מתוך המחשבה הזו, גורמת לאדם דאגה וטרדה מאוד גדולה בעסק שלו (מכיון שהוא חושב שהכל תלוי במה שהוא יעשה). בדאגה הזו, האדם בעצם כופף ומשעבד את השכל שלו בפני השפע הגשמי (וזה ממש כמו עבודה זרה בה כופפים את הראש בפני השמש, המקור של השפע הגשמי).

למרות שהתורה כן אומרת שה' יתברך שמח ונותן ברכה במה שאנחנו עושים. התורה מדגישה שאסור שהמעשה יפריד אותנו מה' (מתוך מחשבה של 'כוחי ועוצם ידי' ח"ו) וכל הזמן עלינו לחוש איך שהוי' הוא 'אלקיך' (מקור הכח שלך), וש"הוא הנותן לך כח לעשות חיל".¹¹ לעומת זאת, אם האדם לא חש כך (כמו בארץ העמים) אלא הוא חושב שיש למעשה שלו משמעות מצד עצמו ובזה הוא מפריד אותו מהבורא, בדקות הדבר נחשב לעבודה זרה ולכן האדם מתחייב בסקילה רוחנית ר"ל (כדלקמן).

כמו שכבר אמרנו, חז"ל מסייגים ואומרים שהעבודה זרה הזאת היא ב'טהרה'. הכונה היא שהדבר לא נעשה מתוך כונה ורצון להרע, אלא מתוך התחושה הטבעית שנמצאת שם, שהמציאות נפרדת ועומדת לעצמה (וזאת כאמור, מכיוון שהשם שמחיה את ארץ העמים הוא בגימטריה 'צו'). ולכן, כל ההסתכלות עליהם צריכה להיות מתוך נקודת מבט שמלמדת זכות ומבינה את המורכבות שבדבר. את זה שמלמדים זכות לומדים מסיפור המבול, ממה שכתוב שם: "ויאמר ה' אל ליבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי". כלומר, ה' אומר שמכיון שהטבע הפשוט של האדם הוא להרע, ויוצא שכאשר האדם חוטא זה לא בגלל שיש לו רצון חזק ויוזמה להרע אלא פשוט בגלל שזה הטבע שלו, לכן יש להקל במשפטו.

גם אם לדרים בחו"ל לא מגיע עונש חמור, סוף סוף בפועל כן נעשה אצלם (גם אם לא בתור עונש) מה שקורה למי שעובד עבודה זרה בגשמיות. כלומר, שגם אצלם נעשית איזושהי סקילה, לא סקילה גשמית ח"ו אלא סקילה רוחנית, והלב שלהם הופך להיות ממש כמו לב אבן אטום (מלקבל דברי חכמה. על פי פירוש רש"י ביומא¹²). כלומר, שבעקבות זה שהם טרודים בגשמיות הנפרדת, כבר לא מגיעה ללבם שום התעוררות בעבודת ה' (וזה נחשב ממש 'סקילה' רק בצורה רוחנית).

"ונעשה לנו שם"

אחרי ההקדמה הזאת, אפשר לחזור ולהבין את הענין של ה'שם' שנאמר באנשי דור הפלגה. ובשביל זה צריך להבין מה זה 'שם' בפנימיות. ש"ם בגימטריה (340) שוה לב"ן (52) ועוד רפ"ח (288). רפ"ח הם רפ"ח ה'ניצוצות' שנפלו בשבירת הכלים (שהתרחשה במעשה בראשית, וכמו שאומר שם הפסוק: "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" (המילה 'מרחפת' מורכבת משתי מילים 'רפ"ח' 'מת' והיא רומזת לרפ"ח ניצוצות האור שנפלו בשבירת הכלים של עולם התוהו) ) וב"ן הם ה'כלים' שעמם הניצוצות הללו נפלו (ומהם אחר כך נתפזרו) שמחיים את המציאות התחתונה שלנו. כל התהליך הזה רמוז במילה 'שמ"ע' הכוללת בתוכה את האותיות 'שם' ו'ע'. הדבר רומז לכך שב"ן הכלים השבורים ובתוכם רפ"ח הניצוצות (שביחד עולים ש"מ) נפלו מהאות ע' הגדולה (רברבא) שנמצאת בבינה.¹³ האות ע' רומזת לשבע המידות שבבינה שכל אחת כלולה מעשר וביחד זה יוצא שבעים (חכמה שבחסד דבינה, בינה שבחסד דבינה וכן על זה הדרך עד מלכות שבמלכות שבבינה), היא גדולה מכיון שהיא נמצאת לפני השבירה שקרתה בבינה, ובה עדיין האורות היו בגדלות שלהם. ומאז שהאורות נפלו והפכו להיות ש"ם, העבודה שלנו היא לברר אותם מהמציאות הגשמית הנפרדת, ולהעלות אותם בחזרה לשרשם.

איך?

באמת בכל מצוה שאנחנו עושים אנחנו מבררים את הניצוצות, אמנם בקריאת שמע, כך אומר לנו אדמו"ר הזקן, נעשה עיקר הבירור. למה? מכיון שבקריאת שמע, בקבלת 'עול מלכות שמים' (בפרשה ראשונה) ו'עול מצוות' (בפרשה שניה), אנחנו בעצם מראים שכל המציאות שלנו לא נפרדת ח"ו אלא ממש בטילה אל ה', ובעקבות זה כל העסק שלנו בעולם הגשמי, הוא רק 'לעבדה' - לעבוד ולגלות את ה' בעולם (ע"י רמ"ח מצוות עשה), ו'לשמרה' – לשמור אותה (ע"י שס"ה מצוות לא תעשה).¹⁴

לעומת זאת, אם האדם לא עובד את העבודה הזו, הרי שה'שם' (שרומז לש"מ אורות וכלים כנ"ל) נשאר נפרד. וזה בדיוק מה שדור הפלגה רצו לעשות, הם רצו שה'שם' ישאר מציאות לעצמו (ויהיה נפרד ממש כמו שעבודה זרה נפרדת).

קרח ועדתו הם גלגול של אנשי דור הפלגה

המגלה עמוקות מביא משם רבינו בחיי, שעדת קרח הם גלגול של אנשי דור הפלגה (וזו גם הסיבה שאונקלוס מתרגם את "ויקח קרח" – "ואתפלג קרח"). על פי זה אפשר לענות על השאלה השלישית ששאלנו, למה התורה מכנה אותם 'אנשי שם', התורה אומרת לנו, שעדת קרח הם גלגול של אנשי דור הפלגה שאמרו: "ונעשה לנו שם".

בעצם, מה שדור הפלגה רצו לעשות, היה להפריד את ספירת המלכות (ששייכת למציאות התחתונה ולש"ם שמחייה אותה) ולראות אותה כמנותקת, כאילו שהשפע מגיע ממנה עצמה ולא מהמשפיע – הזעיר אנפין.¹⁵ זו הסיבה שכשה' בא להעניש אותם, כתוב: "וירד הוי' לראות את העיר והמגדל" – כלומר שה' יורד דוקא בשם הוי' (שמקביל לפרצוף זעיר אנפין), כדי להראות שאי אפשר להפריד ממנו ח"ו את המציאות.

וכמו אנשי דור הפלגה, כך גם עדת קרח רצו להפריד בין שם הוי' ובין שם אלקים (המכוון כנגד הטבע והמציאות¹⁶)¹⁷ ולומר שהמציאות עומדת לעצמה. זו הסיבה שהפסוק מכנה אותם: "החטאים בנפשותם",¹⁸ הפסוק בא לרמוז לכך שזו לא הפעם הראשונה, ושהם עצמם כבר חטאו בזה בדור הפלגה.

המדרש ¹⁹אומר ש'מדה במדה לא בטלה' (כלומר שהעונש הוא תמיד מעין החטא), זו הסיבה שדוקא הארץ בלעה את קרח ועדתו. קרח ועדתו רצו שה'נוקבא' (המלכות) לא תתייחד עם ה'זעיר אנפין', ולכן דוקא הארץ (שמקבילה לספירת המלכות) בלעה אותם כך שהם "ירדו חיים שאולה" (ובעצם נפרדו מכולם).

ל'שם' 'שמים'

עכשיו אפשר לחזור ולענות על השאלה הראשונה והשניה. כשהמשנה אומרת שמחלוקת קרח ועדתו אינה לשם שמים, הכוונה היא לא רק לזה שלקרח ועדתו היתה מחלוקת בדעה שלהם עם משה, אלא גם שהם ממש רצו לחלק ולהפריד בפועל בין ה'ש"ם' (הנוקבא המקבלת ששיכת אל המציאות התחתונה) ל'שמים' (הזעיר אנפין שמשפיע מלמעלה).²⁰

לעומת זאת, המחלוקת שבין הלל ושמאי היא ממש הפוך, לא לחלק אלא לחבר (בין ה'שם' ו'השמים'). המחלוקת שלהם היתה באיזה אופן הכי טוב לעשות את זה:

הדרך של שמאי (הנוטה לצד הגבורה ולהחמיר) היא להתחיל מלמטה. כלומר, להתחיל מתיקון המעשים ורק אחר כך לעלות ולהתחבר עם ה' ('שמאי' זה מלשון": השם אורחותיו" – ²¹מי שמודד ומתקן את דרכיו). על דרך מה שכתוב בתהילים":²² מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב" – שלפני שעולים (להר ה') צריך לעשות הכנה ותיקון (ולהיות 'נקי כפים ובר לבב'). לעומת זאת הדרך של הלל (הנוטה לצד החסד ולהקל) היא שונה. הלל הזקן עובד באופן של " 'סור מרע' על ידי 'עשה טוב' ".²³ כלומר, הלל הזקן מדריך שעל

האדם לעסוק בעיקר בלהמשיך אור (בתורה ומצוות) בלי להתעסק יותר מדאי עם חומרות, כיוון שכשהאור יומשך האדם והמציאות יהפכו למתוקנים, כך שממילא הם יוכלו לעלות ולהתחבר עם ה'.²⁴ שני הדרכים קיימות בעבודת ה' והם מקבילות לעבודה של פסח (שמתחילה מלמעלה) ושל ימים נוראים (שמתחילה מלמטה), וכן לשילוב של הוי' באדנות (שמתחיל מלמטה -משם אדנות (המקביל לספירת המלכות) ובו משתלב שם הוי') לשילוב אדנות בהוי' (שמתחיל מלמעלה -משם הוי'). 'סופה להתקיים ו'אין סופה להתקיים'

עכשיו אפשר להבין למה מחלוקת קרח ועדתו 'אין סופה להתקיים', ומה זה אומר שמחלוקת שמאי והלל 'סופה להתקיים' (השאלה הראשונה בה פתחנו). מחלוקת קרח ועדתו אין סופה להתקיים, מכיוון שעניינה הוא שהמציאות תמשיך להיות נפרדת כמו שהיא עכשיו ולעולם לא תתברר ותתייחד עם ה'. ודאי שהיא לא תתקיים, מכיון שה' הרי מבטיח ש'לא ידח ממנו נדח',²⁵ כלומר ששום ניצוץ לא ישאר למטה ('נדח') וכל הניצוצות ישובו ויתעלו למקורם. לעומת זאת מחלוקת הלל ושמאי 'סופה להתקיים', מכיוון שעניינה הוא דוקא איך כן לחבר את המציאות עם ה' (וזה הרי מה שה' רוצה שיקרה בסוף). יתירה מזו, הדעות שלהם כלל לא סותרות זו את זו אלא הפוך הם דוקא משלימות אחת את השניה. כל אחד מוסיף את העבודה שלו, הלל מלמד את העבודה של 'קו הימין' (שיורד מלמעלה למטה) ושמאי את העבודה של 'קו השמאל' (שעולה מלמטה למעלה) ודוקא הקיום שלהם יחד יוצר את החיבור השלם שלנו עם ה'.²⁶

בזמן שלנו, העבודה היא בקו החסד - מלמעלה למטה. הסיבה לכך היא, שאם בזמן הזה עיקר העסק שלנו יהיה בתיקון הדרכים שלנו (מלמטה למעלה), הדבר עלול לגרום לכך שבמקום לתקן אותם אנחנו נשקע בהם ונשאר נפרדים. לעומת זאת לעתיד לבא (שאז המציאות עצמה כבר תהיה מבוררת) באמת ההלכה תהיה דוקא כבית שמאי (שאז דוקא לדרך שלהם תהיה יתרון, במה שהעבודה תתחיל מצד האדם ותביא לחיבור יותר פנימי ואמיתי).²⁷

גם לעתיד לבא שאופן העבודה יהיה כמו בית שמאי, ודאי שגם הדרך של בית הלל תשאר אמת. וזאת, מכיון שגם אם לא נלך לפיה זה לא משנה את היותה אמת מצד עצמה מצד זה שה' אמר אותה.

לפי זה אפשר להבין איך המחלוקת 'סופה להתקיים' וששתי הדעות (שסותרות זו את זו לכאורה) יהיו אמת. שוב כמו שאמרנו, הן אמת לא בגלל שהולכים לפיהן אלא בגלל שה' אמר אותם, וכיוון ששניהם הרי 'דברי אלקים חיים' יוצא ששניהם אמת (ובמחלוקת שלנו, בה גם למעשה נוהגים כשתי הדעות (רק ב'זמנים שונים'), אפשר לראות את זה בצורה עוד יותר ברורה).

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

יהודים תמיד אהבו לחלוק..

במאמר אנחנו לומדים, שמחלוקת היא לא בהכרח דבר רע. מחלוקת אמיתית (כמו זו של הלל ושמאי) לא רק שלא תביא לפירוד אלא תצייר תמונה יפה ומשוכללת בה כל אחד נותן את חלקו בהגשמת הייעוד האלקי, וזה מכיוון שהיא מגיעה מתוך המון התמסרות ואכפתיות לרצון ה'.

זה לא תמיד כיף שעושים בשבילנו את העבודה. אנחנו עלולים להרגיש שלא מספיק לקחנו חלק ושהמקום שלנו לא מספיק היה נוכח שם. אבל לפעמים צריך להרפות ולדעת שאם נוותר עכשיו נרוויח.

במאמר אנחנו לומדים על מחלוקת הלל ושמאי. נכון שבדרך של שמאי יש יותר מסירות ועבודה פנימית, אבל בזמן שלנו אין הלכה כמותם, וזאת מכיון שבזמן שלנו צריך שאור ה' כבר יתגלה ויאיר את כל המציאות התחתונה והנפרדת ויעלה אותה מנפילתה. לכן אין זמן להתמהמה ועלינו להרבות ככל האפשר בתורה ומצוות (ב'כמות' גם אם זה פחות ב'איכות', בדרך של הלל). אך אל דאגה, גם זה יגיע.. לעתיד לבוא, נזכה ללכת גם בדרך של שמאי, וכך נוכל להכשיר גם את עצמנו ואת הדרכים שלנו (על ידי תוספת בהחמרות והידורים) ונזכה להתחבר עם ה' בחיבור שלם.