כי תצא למלחמה

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-18 דקות קריאה

כי תצא למלחמה

לקוטי תורה – אדמו"ר הזקן

א. הקרבת הקרבנות ו"תפלות כנגד תמידים" – הבנת משמעות הקרבת הקרבנות והתפלה

"כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית שביו". בספרים רבים נדרש פסוק זה אודות מלחמת היצר, וגם כאן מסביר אדמו"ר הזקן כי המלחמה המתאורת פה, הינה התפילה. זאת על־פי מבואר בזהר הקדוש כי "שעת צלותא שעת קרבא", וכן תרגום אונקלוס אודות דברי יעקב ליוסף "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" – "בצלותי ובבעותי" (-בתפילתי ובקשתי).

עולות כאן שתי נקודות שעלינו להבין: מהי המלחמה בתפילה, ומדוע מתפללים־נלחמים בכל יום.

המפתח להבין את ענין התפילה וחזרתה כל יום, נעוץ בהבנת טעם הקרבת התמיד שכן "תפלות כנגד תמידין תקנום" – התפלות באות במקום התמידין. בזמן הבית היו מקריבים לעולה על המזבח בהמה, כדי שתבא אש מן השמים ותאכל אותה.

הטעם לכך הוא, ששרש הבהמיּות – הן הנפש הבהמית והן הבהמות הגשמיות – הוא מיסוד האש: העולם מורכב מ-ד' יסודות, 'אש־רוח־מים־עפר'; ומתחלק ל-ד' מדרגות 'חיים', דומם־צומח־חי־מדבר. ארבעת יסודות אלו מקבילים לארבעת מדרגות החיים, כאשר כל אחד מהיסודות הוא מרכיב העיקרי של כל מדרגה.¹ יסוד האש הוא כנגד ה'חי' – הבהמות, יסוד הרוח הוא כנגד ה'מדבר' – האדם, כפי שתרגם אונקלוס "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא (-מדברת)".

אם־כן, כאשר אנו מקריבים בהמה כדי שתאכל על־ידי אש של מעלה – הרי אנו מקריבים־מקרבים את האש התחתונה לאש העליונה. ה'אש העליונה' – היא־היא שרש הבהמות והחיות הגשמיות, החיות והבהמות שבמרכבה העליונה, "פני שור, פני אריה". זהו המבואר בזהר כי ה'אש שלמעלה' היא "אריה דאכיל קורבנין", משום שהאריה שבמרכבה הוא־הוא האש של מעלה כמבואר. שרש הנפש הבהמית – בחיות המרכבה!

לאחר שחרב הבית ופסקנו מלהקריב בהמות גשמיות – תקנו אנשי כנסת הגדולה את התפלות כנגד התמידין – להעלות ולקשר את הבהמיות שלנו בקב"ה. הנפש הבהמית שלנו, גם היא שרשה ביסוד האש העליון – בחיות שבמרכבה. אמנם, כאשר הנפש הבהמית ירדה והשתלשלה מהמרכבה עד לעולם־הזה הגשמי – היא עברה הרבה הסתרות ולבושים המעלימים עליה, עד ההסתרה הכי נמוכה – "שבעים שרים שמרי האופנים". והיינו, שה'שמרים' – הפסולת השוקעת מטה־מטה – של האופנים, מלאכי עולם העשיה, היא חיות ה'שבעים שרים' הממונים לתת חיות באופן 'עקיף' (אחוריים) לאומות העולם ולגשמיות שלא חשה בחיות הישירה מהקב"ה. על־כן, כאשר החיות שבמרכבה באות לידי ביטוי פה בעולם – דרך השבעים שרים – הרי זה באופן של בהמיות ותענוגות העולם־הזה.

כך, שניתן לראות כי הנפש־הבהמית מורכבת בשרשה מיסוד האש, שכן היא מלאה בחמימות ואש התאוה. את האש התחתונה הזו, אנשי כנסת הגדולה תיקנו לנו להעלות ולהקריב־לקרב לאש העליונה. על־ידי התגלות האש העליונה 'מכלים' את האש התחתונה, כך שאת תענוגות העולם עושים בקרירות ובלי תאוה; וכל כח ועוצמת התאוה שלנו מופנית להתאוות לקב"ה כרשפי אש שלהבתיה.

כבר אמרו חכמים כי "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום", על־כן עלינו בכל יום להמשיך ולגלות את האש העליונה בנפש הבהמית שלנו – כדי להנצל ממנה ולקרבה לקב"ה.

מדוע הנשמה ירדה לעולם ולמה כל אחד חי אורך חיים מסוים?!

הפסוק אומר "ימים יוצרו", והיינו שה'ימים' נוצרו ונקצבו מראש לאדם, וכמו שאומר הפסוק "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה" – הקב"ה נותן לנו קצבה וזמן פה בעולם על־מנת לתקן את עצמנו. אמנם, לתקן את עצמנו אין הכונה לנשמה האלוקית – שכן היא אינה צריכה תיקון! הנשמה היא נצחית – "חלק א־לוה ממעל", כך שקשורה וחבוקה תמיד בקב"ה. על־כן כשם שעל הקב"ה אי־אפשר לומר שהוא צריך תיקון, כך גם על הנשמה שהיא חלק ממנו לגמרי – התיקון אינו בשבילה. וכמו שמבואר כי "עם המלך במלאכתו ישבו שם" – הנשמה יושבת עם המלך.

ביתר ביאור, הנשמה האלוקית שרשה למעלה מחיות הנפש הבהמית שחיותה מהחיות שבמרכבה – אלא היא נמשכת מ"ועל הכסא (-המרכבה) דמות כמראה אדם" [ו"אתם (-ישראל) קרויין אדם"].

אם־כן הנשמה היא 'אדם' והנפש הבהמית היא 'בהמה'. ההבדל ביניהם מבואר בפסוק: "רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה" – הנשמה היא עולה למעלה־מעלה כך שאינה צריכה תיקון שכן היא אינה שייכת בפגמים.

אז בשביל מי התיקון וצורך שהותנו בעולם־הזה?

התיקון הוא לנפש הבהמית. מבואר בחסידות כי הנפש הבהמית שרשה הוא גם מעולם התהו שנשבר.² לאחר שעולם־התהו נשבר נפלו 'ניצוצות' וכחות אלוקיים למקום הכי נמוך – העולם־הזה הגשמי, עד שהם אלו המייצגים ונותנים את תחושת הקיום העצמאי שלנו ללא תלות בה' (ראה בהערה 2). נשמות־ישראל יורדות לעולם להעלות את כל הניצוצות חזרה ו'לגייס' אותן חזרה לגילוי אור ה'. כך שכל יהודי מקבל 'נפש בהמית' פרטית – תחושת ישות עצמאית עם כח שמתאוה לתענוגים נפרדים מה' (כנ"ל), ועליו לבררה ו'להחזיר' אותה להתאוות ולרצות רק את הקב"ה.

כך, שהקב"ה מודד ימיו של אדם לפי מה שהוא רואה שהוא מסוגל להעלות מנפשו הבהמית, כאשר כל יום בחיים מורה על עוד ניצוץ פוטנציאלי לעליה [ולכן גם מתפללים בכל יום כנ"ל].

ה'התפתחות' השרשית של הספירות האלוקיות עד לצורתם היציבה בעולם התיקון, עולם האצילות מתרחשת בקבלה בעולמות "עקודים, נקודים, וברודים": התהליך מתחיל מ"עקודים", והיינו שהספירות הינן עקודות יחד בכלי אחד, והן כלל לא התפרטו ליחידות עצמאיות. בשלב זה, לא יכל להברא עולם מגוון הכולל כחות שונים, שכן כל הספירות מקובצות יחד ללא אישיות עצמאית לכל אחת מהן. על כן, התהליך ממשיך להפרדות הספירות להיות "נקודים" – כל ספירה התפרדה לשמש כנקודה בפני עצמה ללא 'תקשורת' והתכללות עם הספירות האחרות – עולם התהו. בשלב זה, כאשר כל ספירה מקבלת עצמאות, היא חשה שדרכה דוקא האור האלוקי צריך להופיע ולהתממש בעולם, ולכן מהותה באה בכל עוצמתה ותוקפה – 'אור מרובה'. מתוקפה הגדול היא לא מצליחה להתיישב ולהתבטא במציאות – 'כלי מועט'.

בנוסף, מכיון שכל ספירה מלאה בעוצמתה הבלעדית מבואר בקבלה שלספירות בעולם התהו יש 'יראה מהשגת גבול' – כל אחת מפחדת שספירה אחרת 'תשיג גבולה' בכך שהיא תשקף ותבטא את האור האלוקי בעולם (במקומה).

מסיבות אלו, עולם התהו נשבר: כל ספירה היתה בטוחה בשליחותה כך שהיא פחדה לקבל מספירות אחרות, כל ספירה לא היתה מוכנה 'לאבד' מעוצמתה הרבה כך שהיא לא הצליחה להתבטאות ולתקשר – מה שגרם לשבירה והתרסקות של עולם התהו.

משבירה זו 'נפלו' ניצוצות קדושים ו'שברי כלים', ונכלאו בקליפה, והיינו ב'נפרדּות' מהקב"ה. על כן, בעולם שלנו הניצוצות הקדושים הללו נמצאים בגשמיות העולם, ולכן יש בגשמיות עוצמות מאד גדולות, ו'סחף' מאד גדול – כי שרשו בעוצמות של עולם התהו, העוצמתי כנ"ל. במאמרי חסידות רבים יובא מעלת האוכל הגשמי וכן הנפש הבהמית על האדם – נשמות ישראל, משום ששרשו בעולם התהו לעומת נשמות ישראל ששרשם בעולם התיקון. (מתוך חוברת המושגים, התוועדות ג' ניסן תשפ"ה).

ב. הצורך להביא 'אש מן ההדיוט' – להתבונן מלמטה למעלה על שרש הנפש הבהמית

אמנם – בהקרבת הקרבנות – על־מנת שתרד אש מלמעלה "מצוה להביא מן ההדיוט". כך גם בהקרבתנו את הנפש הבהמית על־ידי האש העליונה, עלינו להקדים אש 'מן ההדיוט', מלמטה, 'אתערותא דלתתא'. [כיצד מעוררים את האש של הנפש הבהמית 'להקריב' את עצמה לקב"ה?]

זאת על ידי ההתבוננות בשרש כח התאוה הגשמי של הנפש הבהמית, במרכבה עליונה: התבוננות בכך שחיות המרכבה, הינן 'מרכבה' – והיינו בטלות לחלוטין ל'אדם' הרוכב עליהם (כמו שהמהות של מרכבה גשמית היא ביטולה לרוכב); וכן הם "זעים וחלים מחיל כסא" באימה גדולה; ומתלהטים ו'נשרפים' להתבטל כמה שיותר באור ה' המחיה אותם.

כאשר האדם מתבונן בבטול והתלהבות חיות המרכבה – הוא 'נזכר' בשרשו החפץ לכלל בה', וממילא חפץ להעתיק־לנתק את עצמו מכל התענוגים הגשמיים ולהתאוות להכלל בשרשו – בה' אחד.

במה נתבונן? ברכות קריאת־שמע

מסבה זו, תקנו חז"ל כהכנה לקריאת־שמע – למסור נפש באחד כדלקמן – את ברכת 'יוצר אור' בה מתבאר באריכות סדר המלאכים, השרפים וחיות המרכבה – יחד עם 'איכות' ביטולם לקב"ה. וכמו שכעת יבאר קצת אדמו"ר הזקן אודות "[ישתבח שמך לעד מלכנו] יוצר משרתים, ואשר משרתיו [כולם עומדים] וכו'":

"יוצר משרתים" היינו מאות אלפי המלאכים־משרתים שנבראים בכל יום, ומתוקף אהבתם הם 'נשרפים' באש להבה וחוזרים למקורם, נבראים שוב וכלים וחוזר חלילה; "ואשר משרתיו" – המשרתים הקיימים כבר מאז בריאת העולם. מאות־אלפים בכל גדוד של מלאכים, ולגדודיו אין מספר! כמבואר בפסוק – "היש מספר לגדודיו?!" וכמתואר בגמרא, אחר שמחשבת את כמות המלאכים, שזוהי הכמות בכל גדוד, אבל "לגדודיו אין מספר". כל אלו אנו ממשיכים ומתארים בתפלה כיצד "וכולם מעריצים ומקדישים וכו'".

מה גורם למלאכים להשרף כך, ולשבח לקדוש־ברוך־הוא בכזה להט ותשוקה?

משום שמשיגים כי החיות שמחיה אותם היא רק מ'שמו' של הקב"ה. 'שם' מבטא את היחס שלי אל הזולת, כיצד שאני פונה ומתייחס אל הזולת. שהרי השם הוא לא עצמי, אלא הוא מאפשר לזולת לקרוא לי ולתקשר אתי. כך, 'שמו' של הקב"ה היינו התפשטותו החיצונית שנוגעת כבר ל'זולת' – העולמות. בקבלה התפשטות זו נקרא 'אור אין־סוף' – הארת והתפשטות האין־סוף, כמו אור המאיר מהשמש.

גם 'אור' והתפשטות זו, שאינה ה' עצמו – אינה מתלבשת ומחיה אותם באופן גלוי (שמרגישים שחלק מ'שמו') אלא היא באה בהסתר. על־כן המלאכים אומרים על חיותם 'קדוש'³ – שכן היא 'קדושה' ונבדלת מהם, וכדלהלן:

"מלכותך מלכות כל עולמים" הוא הפסוק המתאר את חיותן של כל העולמות. חיות העולמות מכך שהקב"ה "ממלא (-מחיה אותם מבפנים) כל עלמין", אינה בדיוק כמו שהנשמה 'ממלאת' ומחיה את הגוף. כאשר הנשמה מחיה את הגוף שלנו, היא 'מתלבשת' בתוכו, כך שהיא מוגבלת ביכולותיו ואופיו (כמו שהלבוש שלי מסובב ומגדיר אותי) ומושפעת ומשתנה ממאורעות הגוף (קשה להתרכז בלימוד, להתלהב בתפלה כאשר אני רעב וכו'); אך על הקב"ה נאמר "אני הוי' לא שניתי" – אני ה' לעולם לא 'משתנה' חלילה, וכן "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם" – ללא כל שינוי. אם־כן, חיות ה' הממלאת כל עלמין אינה 'מתלבשת' ומושפעת מהגוף – העולמות. זה מה שמבואר בפסוק כי חיות "כל עולמים" היא "מלכותך". את מהות המלוכה נלמד ממלך פה בעולם, "מבשרי אחזה אלו־ה": 'מלוכה' מבטאת רק את היחס שלי כלפי מטה, אך לא את עצמי. למלך יש שכל, מחשבות, רגשות וכו' – את עצמו. מעבר לכך הוא גם מלך, מה שמתבטא רק בכך שהוא מרומם ומולך על האחרים – אך אין זה נוגע לנפשו עצמו.

כך חיותו של הקב"ה היא מ'מלכותו' – החלק התחתון ביותר ה'מתנשא' ומרומם מנתיני המלוכה – הנבראים. על־כן גם "אין מלך בלא עם" שכן הגדרת המלך היא זה שיש לו נתינים תחתיו (ולא חלק מעצמותו כמבואר).

זהו גם מה שאנו אומרים בתפלה "בורא קדושים, ישתבח שמך לעד מלכנו": בראת כאלו שמשיגים קדושתך־רוממותך, שכל מה שמשבחים ומשיגים הוא שחיותם היא מ'שמך', ["אזי מלך] שמו נקרא" ומוכר אצל הנבראים; וגם החיות הנמשכת להם היא בבחינת 'לעד' והיינו שנראה שיש להם חיות תמידית שאינה צריכה חידוש בכל עת מהקב"ה. והיינו שהחיות האלוקית מ'שמו' יתברך, לא מורגשת בפנימיות אלא 'עומדים ברחוק מקום' ממנה. זאת לאור המתבאר בפסוק כי "הוא צוה ונבראו, ויעמידם לעד לעולם": 'ונבראו' משמע שהמציאות נבראה מעצמה, ממילא. ה' צוה – והם נבראו, אך לא שה' מחיה ומתלבש בהם בכל עת ובכל שעה. זאת משום המבואר שגם החיות מ'שמו' יתברך אינה מתלבשת ומתגלה אצל הנבראים על אף שהקב"ה מחיה אותם בכל רגע, כמ"ש "וברוח פיו כל צבאם" – כמו שרוח חייבת ש'ינפחו' בפה בכל עת – כך בריאת כל המציאות תלויה בה' בהתחדשות תמידית... אמנם, לאמתו של דבר אכן הפסוק "וברוח פיו כל צבאם" משקף גם הוא את הפער בין החיות האלוקית לחוסר תחושת הנבראים בה': 'רוח פיו' היא כבר אינה חלק מהאדם – אלא יוצאת ממנו ומתפשטת החוצה, כך שאם ארגיש משב רוח – לא בהכרח אייחס אותו למקורו. כך גם בהתהוות הנבראים הקב"ה כנ"ל רצה למלוך, והיינו לשמור על פער בינו לבין הנבראים – ולא שירגישו שהם חלק ממנו.

לאור זאת יובן כיצד אנו אומרים "ישתבח שמך לעד מלכנו" – איך אפשר לומר שה' 'ישתבח' חלילה כאילו חסר בו שלימות ושבח כלשהו?!?!

אלא שאכן מדובר רק אודות 'שמו' – שזו רק הארה מהקב"ה, שבבחינת 'לעד מלכנו' – להוות את העולמות ולהיות 'מלך' – מרומם – עליהם. על החיות המהווה את העולמות אנו מבקשים ש'תשתבח' כך שנוכחותו וחיות של ה' תורגש בהם בגילוי יותר גדול.

ג. רצוא־ושוב ותנועת הרחמים – ההתבוננות בקריאת־שמע עצמה

המלאכים, מרוב שמשיגים שהשפע והחיות שלהם נמשך רק מבחינת 'שמו' של ה', והוא יתברך קדוש ומובדל מהם לגמרי – הם ב'רצוא ושוב': 'רצוא' להיות חלק מה' עצמו ולהכלל בו; ו'שוב' חזרה, מחמת היראה הגדולה מהשגת הפער ביניהם לקב"ה.⁴ וכמו שעם־ישראל לאחר שראו את התגלות ה' במוחש בהר־סיני נרתעו – "וירא העם – וינועו ויעמדו מרחוק".

זהו שאנו מתארים בתפילה כי אחר שהמלאכים אומרים "קדוש קדוש וכו'" – רוממותו של הקב"ה – ומתמלאים ב'רצוא' להכלל בו הם אומרים "ברוך כבוד הוי' ממקומו". הם 'שבים' למציאות ומבקשים שה' 'יתברך'־ימשך (וכמבואר בסוף המאמר שברוך זה לשון המשכה) למציאות ויתגלה בה, כפי שהוא נגלה גם ב'רצוא'.

מי שקצת מבין ומשכיל את תנועת המלאכים שהיא – שרש המודעות העצמית שלי (הנפש הבהמית שלי)⁵ – ברצוא־ושוב מהשגתם באור ה', גם הוא מתעורר ברצוא־ושוב: 'רצוא' – התפשטות הנפש להתכלל ולהיות חלק מה' אחד, הקדוש ומובדל לאין־ערוך ממציאותינו; ו'שוב' – ביראה גדולה מהגילוי האלוקי חזרה למציאות הגשמית. ה'שיבה' למציאות היא בקבלת על־מלכות־שמים "שום תשים עליך מלך" – לגלות את הקב"ה ונוכחותו כאן במציאות הגשמית, כפי שהוא גלוי בעולמות העליונים. זהו המבואר בספר יצירה כי "אם רץ לבך – שוב לאחד", אם הלב שלך ברצוא להכלל בקב"ה – עליך 'לשוב' אחר־כך לעשות את הקב"ה 'אחד'⁶ גם בעולמות התחתונים.

כשם שבברכות קריאת־שמע אנו מתבוננים בגדלותו של ה', כיצד הוא מחיה את העולמות והמלאכים 'נשרפים' עליו ברצוא־ושוב – על דרך זה הם גם 'פסוקי־דזמרה', ולדוגמה:

"הודו לה' קראו בשמו" – אנו מתבוננים ב'שמו' של ה' המחיה את העולמות כנ"ל; "הֹודו על ארץ ושמים" – רק ה'הוד', ההתפשטות שלו מחיה את העולם; "לך הוי' הגדולה והגבורה ...וצבא השמים לך משתחוים" – אנו מתבוננים בכך שכל המדות האלוקיות בטלות לחלוטין לקב"ה, וכן בבטול 'צבא השמים' [- שמש ירח וכוכבים] לקב"ה.

אמנם, ההבדל בין פסוקי־דזמרה לברכות קריאת־שמע, שברכות ק"ש עוסקות בהתבוננות במדרגת המלאכים, החי – 'חיות הקודש'; ופסוקי־דזמרה עוסקות במדרגת העולמות, בצומח ובדומם – שגם בהם יש 'חיות' ותנועה ב'רצוא ושוב' לקב"ה וחזרה לעולם.

מכיוון שכאמור התפילה מלווה בתנועות 'רצוא ושוב', ישנם פסוקים המתארים את התנועה הזו: יש פסוקים המדברים על אהבת ה', ה'רצוא' להתפשט ולהמשך אחרי ה'; יש פסוקים שמדברים על יראת ה', ה'שוב' לחזור ולגלות את מציאותו יתברך בתחתונים; ומאחר שישנם את שתי התנועות של אהבה ויראה, הרי ביחד הן מולידות את מדת הרחמים⁷ – המשלבת וכוללת את שתיהן. אלו הפסוקים כמו "והוא רחום", "ואתה הוי' לא תכלא רחמיך ממני". שלשת מדות אלו הן מדותיהן של האבות הקדושים כידוע: אהבה – אברהם; יראה – יצחק; רחמים – יעקב. על כן גם אמרו חז"ל "תפלות אבות תקנום" שכן אהבה־יראה־רחמים הן הרגשות המלוות את כל התפלה, והתפלה באה לבא ולגלות בנו אותם עד היחוד בקריאת־שמע:

מתוך ההתבוננות והתעוררות ברצוא־ושוב ורחמים גדולים – אנו מגיעים בתפלה לבטול גדול יותר בקריאת־שמע. בהתבוננות בפסוקי־דזמרה וברכות ק"ש כאמור, אנו עולים ונכללים בשרש הנפש הבהמית – חיות המרכבה, החשות כיצד האור המחיה אותם הוא בפער גדול מה' עצמו. בקריאת־שמע, אנו עולים לבטול יותר גדול – נכללים ב'אדם' שנמצא על הכסא־המרכבה, בה' ממש. זהו "שמע ישראל" – שמע והתבונן; ש"הוי'" – ה' עצמו כביכול, ה'אדם' שעל הכסא; "א-להינו" – אנו בטלים עליו ושייכים אליו לגמרי כך שהוא ה'א־להים' שלנו; והוא "אחד"!

"מאמר אחד" – התכללות העולם בקב"ה

"אחד", היינו שה' אחד גם ב-ד' הרבתי – היא דבר ה' הכללי הכולל ומהווה את כל העולם:

"בעשרה מאמרות נברא העולם. והלא במאמר אחד – יכול להבראות(!)" בחסידות נלמד כי העולם נברא בפועל ב'עשרה מאמרות', אך גם ב'מאמר אחד'. ה'מאמר' הזה – שאינו המהווה בפועל את העולם – הוא אותה 'מחשבה אחת' בה הקב"ה ברא את העולם, כמבואר בזהר. זאת על־דרך שנאמר כי הקב"ה "צופה ומביט עד סוף כל הדורות" ו"קורא הדורות מראש" – והיינו שכל המציאות וההוויה כלולים בו יתברך ב'מחשבה אחת'.

מחשבה זו נקראת 'מאמר אחד' – לשון דיבור – משום שהיא המקור לעולמות, ל"דבר הוי'" המהווה את העולם בפועל. אנו יכולים לשים לב כי יש 'מחשבה' לעצמה – אנו חושבים המון מחשבות שונות ומגוונות שכלל לא באות לידי גילוי בדיבור. לעומת־זאת ישנן מחשבות שאנו חושבים כיצד לדבר ולבטא משהו החוצה, ועל־כן מחשבות אלו הן ממש שייכול לדיבור. כך גם אצל הקב"ה, ישנן מחשבות כמדרגה בפני עצמן "מאד עמקו מחשבותיך",⁸ זוהי מדרגת "מחשבתין סתימין"; והמחשבה שבאה בשביל להוות את העולמות הנגלים, היא נקראת כבר בשם 'דיבור', "במאמר אחד יכול להבראות".

מחשבה זו, היא ה-ד' הגדולה של "אח־ד", שכן היא הדבור הגדול והכללי⁹ – הכולל את כל עשרה מאמרות המהוות את העולם בפועל. כך, שה'מאמר אחד' הוא בעצם האור־אין־סוף (שהרי הוא 'מחשבה' – חלק מתוך הקב"ה, כמו שמחשבה היא חלק ממני ולא מתגלה החוצה) השורה בעשרה־מאמרות (שכן הוא חושב אודות ה'עשרה־מאמרות'), ונותן בהם כח לברוא את כל העולם מאין ליש. על־אף שזהו המקור לבריאת כל העולמות ועשרה־מאמרות – כלומר בהתפרטות וריבוי – משום שהכל שם כלול ביחד, הרי זהו 'מאמר אחד'.

על־ידי שהאדם מתבונן בכך ש"הוי' אלהינו" – אנחנו חלק מה' ומיוחדים בו לגמרי, והוא־הוא "הוי' אח־ד" – המהווה את כל העולמות כך שכלולות בו (במאמר אחד); הרי מיד מתעוררת אצלו אהבה גדולה "'בכל לבבך' – בשני יצריך", אהבה גדולה לה' הכוללת את כל חלקי האישיות שלו – הן הנפש הבהמית וודאי שהאלוקית. כך, ש'כח המתאוה' של הנפש־הבהמית נכלל ועולה חזרה לשרשו, שכל תפקידו 'לשאת' ולהביא את האור־ה'אדם' העליון. בזאת "אתהפכא חשוכא לנהורא" – החשך, 'כח המתאוה' שמושך את האדם לחוש נפרד מהקב"ה ולא תלוי בו – נהפך לאור גדול – תאוה אך ורק לקב"ה, ו'הולכת' האור האלוקי בעולם.¹⁰

כאשר ה-ד' היא ד' רבתי-גדולה – זהו מרמז על עצם המלכות כפי שהיא אצל הקב"ה, ה'מאמר אחד' כמבואר למעלה.

לאור כל המתבאר יבואר על־דרך זאת הפסוק הפותח את פרשתנו: "כי תצא למלחמה" – כאשר אתה יוצא להלחם עם כח־המתאוה שמושך אותך לחוש נפרד מהקב"ה על־ידי תחושת תענוג מתוך דברים (שמרגישים) שאינן הקב"ה, ואתה מבקש 'לקרר' את התאוה לדברים אלו ולהפוך את התאווה והאהבה רק לה'; עליך להיות "על אויביך" – להגיע למקום ה'על'־עליון של האויבים שלך, לשרשם. זאת משום ש"אין רע יורד מלמעלה", ושרש הנטיה הרעה הוא מחיות המרכבה כמבואר, אלא שבהתשלשלות עד שמרי האופנים היא נהייתה נטיה לרע...

כאשר תעלה לשרש הנפש־הבהמית, אזי שם תכריע את המלחמה והנפש הבהמית תתהפך לטוב על־ידי שנכללת בשרשה.

ד. "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" – להביא את הקב"ה בתורה ומצוות

אמנם, לא ניתן להפך את הנפש הבהמית 'רק' על־ידי ההתבוננות בשרשה, שכן "לולי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". על־כן אנו צריכים לסיוע מלמעלה – שימשך עלינו אור ה' עליון. כיצד ניתן 'למשוך' אלינו את אור ה'?¹¹ על־ידי תורה ומצוות. תרי"ג המצוות שנתן לנו הקב"ה, הינן איברי ה'אדם העליון' (המבטא את הקב"ה כפי שבא להאיר בעולמות) שעל הכסא: רמ"ח מצוות עשה הן 'אברין דמלכא' – אברי המלך; ושס"ה מצוות לא־תעשה כנגד הגידים. אם־כן, כאשר אנו מקיימים מצוה פה בעולם־הזה, אנו נעשים 'חלק' מה'איברים' של ה', כך שה' מתגלה ומאיר פה. כמו־כן, כאשר אנו נמנעים מעבירה על איסור – הרי אנו מגלים את ה'גידים' האלוקיים, האחראים להעביר את החיות לאיברים.

בקיום המצוות אנו נותנים כח לאור האלוקי להתגלות, ובכך ניתן תוקף ל'אש' העליונה – חיות המרכבה שמתלהבות ומתאוות לה' – להאיר למטה, ו'לכבוש' את האש התחתונה.

על־ידי התורה והמצוות, הקב"ה בא ומתגלה ('נמשך') בתוך האדם, כך שמאירות בו ה'מדות'¹² של ה' יתברך – ולא רק מדותיו הטבעיות לו (המוגבלות ו'תקועות' ביכולותיהן, כאשר ה'מקסימום' בשרשן הוא התשוקה לה' כנ"ל, ולא חיבור מלא עם ה').

תורה ותפילה – "נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן"

זהו שממשיך הפסוק, שמעבר לכך שאתה תצא למלחמה "על אויביך" – "ונתנו הוי' א־להיך בידך". ה' יבא ויתן את הנפש הבהמית שלך "בידך" – והיינו יהפכה לטוב – על־ידי: "הוי'" המבטא את האור האלוקי שמגיע בעקבות עסק התורה, שכן "אורייתא וקודשא־בריך־הוא (הוי') כולא חד"; ו"א־להיך" מבטא את קיום המצוות, שכן המצוות כמבואר הן ה'אברין דמלכא' שגורמים לה' להיות ממש 'א־להיך', הכח המהנהיג ומתגלה בך.

השרש של ²המשכות אלו – התורה והמצוות – הוא היסוד המתבאר בספר יצירה": נעוץ תחלתן בסופן; וסופן בתחילתן"'. תחלת' האור האלוקי – נעוץ ומתגלה ב'סוף', במציאות התחתונה; ו'סוף' האור (-המציאות) נעוץ ב'תחלה' של האור האלוקי.

זאת יתבאר על־פי החילוק בין תורה למצוות: התורה נקראת 'מלך' – "מתניתא מלכא", כמו מלך שגוזר ואומר את רצונו וחוקיו; לעומת־זאת המצוות עיקרן הן 'עבד', "לשמוע בקולו" – שאנחנו פה בעולם נבא ונקיים רצונו "כי לי בני ישראל עבדים".

לפי החילוק הזה יובן ששרש התורה והמצוות באלוקות הוא היסוד של "נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן":

'מלוכת' התורה, אשר "בה מלכים ימלוכו" (וכן "מאן מלכי רבנן") – והיינו שמי שלומד אותה גם הוא נהיה חלק ממלוכת ה' יתברך – זהו משום ש"כל העוסק בתורה הקב"ה קורא ושונה כנגדו". הקב"ה, המלך, בא ומתייחד עם כל מי שעוסק ברצונו וחכמתו (ואפילו יכול לחדש בה!) עד שהעוסק בתורה ממש חלק ממלוכת הקב"ה פה בעולם, "ואשים דברי בפיך". זהו גם המבואר כי "יעקב חבל נחלתו" – יעקב מסמל את עסק התורה,¹³ כמו 'חבל' שכאשר הלומד מנענע אותו למטה הוא מתנענע לכל ארכו עד ראש החבל. זוהי הסבה ש"תורה נמשלה למים", כמו ש"מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך", כך גם התורה – היא דבר המלך ה', שמתגלה עד למטה, אצל הלומד.

זהו "נעוץ תחלתן" – חכמת ה' ורצונו העליון, "בסופן" – אצל הלומד כאן בעולם־הזה.

אך בקיום המצוות, עיקרן כמבואר הוא דוקא ה'עבד' – הקיום במציאות התחתונה (בניגוד ל'חכמה' שיכולה להיות גם ללא קשר לעשיה, הציווי עיקרו מתייחס דוקא למצּווה). אמנם, כאשר יהודי מקיים מצוה הוא נהיה חלק מה'איברין דמלכא' ומתקשר ברצונו של ה' יתברך החפת בקיום מצוותיו! זהו "וסופן" – הקיום הגשמי של המצוות ב'סוף' ההשתלשלת, 'נעוץ' "בתחלתן" – בשרש העליון של רצון ה'.

לכן מצינו בחז"ל יחס מועדף הן לתורה והן למצוות. מצד אחד "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – והיינו שהתכלית של הלימוד הוא המעשה, ומצד שני "ותלמוד תורה כנגד כולם" – כנגד כל המצוות החשובות. זאת משום ששתי צורת המבט הללו נכונות: מצד זה שההתחלה 'נעוצה' ומתגלה בסוף – עדיפה התורה; מצד זה שהסוף נעוץ ומקשר אותנו בהתחלה – עדיפות המצוות.

שני תנועות אלו צריכות להיות אצל האדם, והן הפועלות בנפש את ה'רצוא־ושוב' המאפיין את 'דפק החיים' של עבודת ה': בלימוד התורה, האדם זוכר ומתבונן בכך שאלו דברי ה' וחכמתו "אורייתא מחכמה נפקת", ו"הוא וחכמתו אחד" – הא מתבונן ב'תחלת' ומקור הדברים. זאת יחד עם כך ש"הקב"ה יושב ושונה כנגדו" כך שבלימוד התורה וההתבוננות בכך – האדם מבטא ומתעורר בתנועת ה'רצוא' להדבק בקב"ה, דרך התורה.

אך מיד לאחר־מכן, מבואר בספר יצירה (כנ"ל) "אם רץ לבך שוב לאחד" – עליך 'לשוב' למציאות – ל'סוף' – בקיום מצוות מעשיות, שעל־ידן מתקשר מתוך ה'סוף' ב'תחלה' כמבואר לעיל. "למעלה מעלה עד רום המעלות, אור־אין־סוף ב"ה".

על־ידי המשכת האור האלוקי בתורה ומצוות, ניתן כח ב'אש העליונה' – היא המרכבה ש'דלוקה' על הקב"ה – לגעת ולפעול בנפש הבהמית, להפכה לטוב.

הטעם לכך שדוקא גילוי האור האלוקי הוא הנותן כח בשרש הנפש הבהמית (המרכבה) להאיר למטה, כי "החיות נושאות ומנושאות" – ה'רוכב' על החיות הוא 'נושא'־מגביה אותם עליו (כמו שמרכבה ללא רוכב היא חסרת משמעות, רק על־ ידי הרוכב המרכבה מקבלת משמעות ותנועה). כך, כאשר מתגלה ה'אדם' העליון (בתרי"ג מצוות כנ"ל) 'חיות המרכבה' מתרוממות גם הן, ומשפיעות על המשתשל מהן – הנפש הבהמית.

צורך גילוי האור האלוקי בשביל להפך את מדות הנפש־הבהמית, משתקף גם בכך שאדם בגימטריא מה. 'מה' מרמז על תחושה כי "ונחנו מה" כנגד האור האלוקי – בטול. בטול זה מאפיין את ספירת ה'חכמה', אותיות 'כח־מה' – הכח להיות בטל, וכן בטול חזק ('תוקף הבטול' בלשון החסידות). הטעם לכך, שבריאת העולם – התגלות הקב"ה באופן 'מדוד' של עולמות גבוליים – התחילה מהמדות האלוקיות, המתחילות מהחסד "כי אמרתי עולם חסד יבנה".

מטעם זה, המדות האלוקיות כביכול כבר נתגלו והן חלק מהעולם, מהמוגבלות שלו, כך שמתנהלות כביכול 'לפי כללי העולם־הזה'. בשביל להצליח 'להפוך' אותן ולשנות אותן – עלינו לגלות שרש עליון מהן – לגלות בהם את האור האלוקי הפועל בהם את הבטול. זוהי 'המשכת חכמה עילאה', שהיא מקור התורה והמצוות, ונמשכת כאשר אנו מקיימים אותן.

זאת התבאר היטב במאמר (שלמדנו השנה במאמר השבועי לחנוכה) "בכ"ה בכסליו" מתורה־אור.

"ושבית שביו" – העלאת החיות שנבלעה ברוע – פועלת המשכת אור ושפע חדש

לאחר ש"כי תצא למלחמה – על אויביך", תצא לכבוש את הנפש־הבהמית על־ידי התבוננות בשרשה; "ונתנו הוי' אלהיך בידך" – האור האלוקי יתגלה על־ידי קיום תורה ומצוות שלך, כך שהקב"ה יתן בידך את הנפש הבהמית ויהפכה לטוב, כנ"ל.

אחר כל זאת, "ושבית שביו" – תזכה להשיב את מה שהתאוה שלך לקחה ממך לשבי. והיינו, מה שהנפש־הבהמית הצליחה למשוך אותך לתחושת תענוג נפרדת מהקב"ה, כך שהבליעה את החיות שלך בדברים לא־טובים – ה"חיל (הקליפה) בלע" – כעת "ויקיאנו", יוציא את ניצוצות החיות שלך שאצלו בשבי ויתכללו חזרה באור ה'!

על־דרך המבואר כאן, יובן מדוע בתפלת שמונה־עשרה – עמידה לנוכח פני ה'! – אנו מדברים על החטאים שלנו?! "סלח לנו אבינו כי חטאנו"! לכאורה הייתי מצפה שלפני שניגשים אל הקודש צריך לבקש סליחה, ובעת המפגש – מה שייך לדבר על החטאים?!

אלא שלאור המבואר, רק אחרי שהתעלינו ממקומנו בכל תהליך התפילה (אתערותא דלתתא) עד שמאיר עלינו האור האלוקי – אנו יכולים להפך את הנפש הבהמית ולהחזיר את הניצוצות הקדושים שהפלנו בחטאנו. עד שלא התעוררנו להתקרב לה' וזה הפירוש של הפסוק "אוילים מדרך פשעם", שהפשעים והעונות שלנו עושים אותנו 'אוילים' ומערבבים לנו את התודעה כך שאנו לא מבחינים במעשינו הרעים.

כעת, שאנו עומדים מול ה' ונפשנו הבהמית מתהפכת – אנו שמים לב שחטאנו, ואנו מבקשים "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך" – תחזיר־תשיב אותנו, את החיות שלנו שהכנסנו במקומות לא טובים, "לפניך" – לשרשם אצלך, באור־אין סוף.

כאשר החיות הנפולה עולה חזרה לשרשה – היא מעוררת שפע ואור חדש שימשך למטה לעולמות התחתונים. אלו הן כל ה'ברכות' אנו מברכים־ממשיכים לפה את הקב"ה: "ברוך אתה הוי'" – אתה 'נמשך'־מתברך לפה, ומתגלה כי אתה "הרוצה בתשובה". מתגלה יותר האור־אין־סוף בכל הברכות – דעת, תשובה, סליחה, גאולה, רפואה וכו'...

זהו שנאמר אודות הקרבנות – שהתפלה באה כנגדן כנ"ל – "ריח ניחוחי", כאשר 'ניחוחי' נדרש כ'נחות דרגא' – ירידה למדרגה נמוכה יותר. כלומר, מכח הקרבת הקרבן "קרבני לחמי לאשי" אזי "ריח ניחוחי" – אני ארד ואתגלה למטה. את משום ש"עולה־ריח – ניחוח": מכח עלית האדם והחיות לקב"ה ('עולה'), נעשה נחת־רוח לקב"ה כמו מי שמריח ריח טוב ('ריח') – נעשה 'ניחוח', נחות דרגא, ירידת האור האלוקי להשפיע למטה רב טוב ושפע. אמנם [כאשר האור האלוקי 'יורד' מכח התפלה והקרבן, אין זה שהוא גם 'יורד' ממדרגתו וכביכול 'מתרחק' מהמקור – מהקב"ה, אלא] כאשר הקב"ה יורד ומתגלה בעולם זהו 'ניחוחי' – הניחוח שלי! הקב"ה אומר כביכול 'אני עצמי נמשך ומתגלה פה למטה'!

מתוך כל המבואר, נבין גם מדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן" (שלא כל־כך מובן תחבירית) במקום "אדם מכם, כי יקריב קרבן וכו'"? זאת כמבואר שה'אדם' העליון, הוא התגלות הקב"ה עם תרי"ג אברים – בתורה ומצוות – על ידי ההתגלות שלו מתברר המודעות העצמית של האדם, של הנפש הבהמית. ואם־כן, "אדם" – התגלות האור האלוקי על־ידי תורה ומצוות, "כי יקריב מכם" – יקרב ממכם ממש, מהמודעות עצמית שלכם "מן הבהמה" – מהנפש הבהמית, "קרבן להוי'" – להתקרב לקב"ה.

זאת המבואר בקבלה כי שם מה (הוא האדם העליון כנ"ל, בגימטריא), הוא המברר שם בן – בגימטריא בהמה. והיינו שהאור האלוקי והבטול אליו מברר ומתקן את הבהמיות והטבעיות להתקשר בקב"ה.

כל זאת מובן על־פי המבואר כי בשביל להגיע ל"על־אויביך" – להפך את הנפש־הבהמית, חייב "ונתנו הוי' א־להיך בידך" – אור אלוקי על־ידי תורה ומצות, "אלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו".

מטעם זה גם הקרבת הקרבנות היא דוקא במשכן או במקדש (לאחר שנבנה, שנאסרו הבמות) – מקום השראת השכינה וגילוי כבוד ה'. משום שבשביל לברר את הבהמה (שם בן), צריך את אור ה' (שם מה) שיאיר ויברר את הבהמיות שנמצא במשכן.

נקודה למחשבה

כ-2 דקות קריאה

ברור שאנו לא מסתדרים לבד. המשיכה לחומריות העולם חזקה ועוצמתית, ולפעמים דווקא הגדלת התחושה הנפרדת שלי, בכיף וסיפוק אישי – מרגישה מלאה ב'צבע' וממשות שאין בקדושה חלילה. אבל, כיצד יכולים לדרוש ממנו להתמודד בעולם – כשזה לא תלוי בנו אלא בסיעתא דשמיא, בכך שהקב"ה יעזרנו?!

אכן, פשט מאמר חז"ל רוצה להגיד לנו שאחרי שהצלחנו בהתמודדות – ללמוד תורה, להתפלל, להזדהות עם צער הזולת – נתבונן ונראה כמה הקב"ה עזר לנו וכמה אנו תלויים בו.

אך בכל־זאת – גם לפני המעשים, אנו צריכים את הסיוע מהקב"ה. "ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו".

אדמו"ר הזקן אומר לנו במאמר¹⁴ שבאמת הקב"ה נותן לנו את עצמו, ונותן לנו את האפשרות 'למשוך' אלינו את האור והסיוע האלוקי (זהו חידוש מבהיל לכל המתבונן).

איך? בקיום תורה ומצוות.

תורה היא חכמת ה' המיוחדת בו לחלוטין שהוא נתן אותה לנו, את אורו, שאנו עוסקים בו בשכלנו הדל. המצוות הן 'אברין דמלכא' כך שאנו יכולים 'למשוך' את הקב"ה בידיים, ברגליים ובזקן כביכול, ולזכות להתייחד עמו ולהתחבר באורו הגדול. ואזי, "הקב"ה עוזרו – ויכול לו".

כח התאוה כל־כך חזק, אינו נובע מ'שכל' וכדומה – אלא כח פשוט ועוצמתי. עד, שבדרך־כלל כאשר אנו מגדירים את 'מלחמת היצר' שלנו, אנו רוצים להשמידו, או על כל פנים להשתיק אותו ולהתגבר עליו בכל יום ובכל עת.

אבל, לא יתכן שכח כה חזק ועוצמתי, שלרוב הוא חווית החיים הבסיסית שלנו – כנפרדים מהבורא – יהיה פה רק בשביל להיעלם, להושמד, או לפחות 'לא להפריע'.

הוא צריך לעשות מהפכה – להתאוות רק לאור ה' – ועל כך אנחנו נלחמים. אך כל בר־דעת שואל, איך כח כה שפל יכול לעשות מהפכה?! כח שלעתים כמעט ואינו נשלט?!

אלא, שאם נסתכל על הכח הזה ככח שמבקש רק 'להפריד' אותנו מהקב"ה, ושם הוא מסתכם – אנו בבעיה.

במאמר אדמו"ר הזקן מלמד אותנו, שהכח העוצמתי הזה, האש הגדולה הזו לא מתחילה כאן, אלא במקום עליון מאד, אצל 'חיות הקודש'. כח כה חזק מגיע דווקא אצל אלו ש'נושאות את המרכבה' – הן כבר לא מרגישות חלק מהאלוקות, אך הן הכי קרובות לאלוקות. מהמצב הזה, של הקרבה הגדולה, אך עם הפער – נוצרת אש להבה יוקדת שמתאוה בעוצמות אדירות אך ורק לקב"ה.

משם, נולדה גם האש הבלתי־מוסברת שלנו לכל מיני תענוגי העולם החומריים.

ובשביל להפוך אותה, לנצח את המלחמה ולגייס את הכח העוצמתי הזה לקרבת ה' כאש בוערה – עלינו לעלות לשרשה "על־אויביך", ללמוד את המאמר, לשים לב למה שאנו מתפללים, להתמיד בתורה ומצוות, וכך "ונתנו הוי' א־להיך בידך", ואפילו "ושבית שביו"!