אני לדודי ודודי לי

מאמר מבואר

כ-24 דקות קריאה

שבוע פרשת כי תבוא

ד"ה "אני לדודי ודודי לי"

(הרבי מליובאוויטש – ספר המאמרים תשל"ב)

מבואר

א. חזרה ושאלות על מאמר אדמו"ר הזקן "אני לדודי ודודי לי"

אלול – "אני לדודי ודודי לי" או רק "אני לדודי"?

א) אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול, ומבואר בלקו"ת בהמאמר ד"ה זה, שבאלול הוא אתערותא דלתתא, אני לדודי, ובראש השנה ויום הכיפורים היא ההמשכה מלמעלה למטה (אתערותא דלעילא), ודודי לי.

אלול הוא ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי". אדמו"ר הזקן במאמר שלו ד"ה המתחיל "אני לדודי" (הובא לעיל בחוברת) מבאר כי באלול העבודה היא ההתעוררות שלנו לקדוש ברוך הוא (אתערותא דלתתא) – "אני לדודי"; ובראש השנה ויום הכיפורים מתגלה הארה מלמעלה שמאירה עלינו (אתערותא דלעילא) – "ודודי לי".

אמנם, עולה על דברי אדמו"ר הזקן שאלה מתבקשת:

וצריך להבין, דבתחלת המאמר אומר שאלול הוא ר"ת אני לדודי ודודי לי, ומיד לאח"ז מבאר שבאלול הוא (רק) אני לדודי, וודודי לי הוא בראש השנה ויום הכיפורים. מיד לאחר שאדמו"ר הזקן בעצמו מסביר שאלול הוא "אני לדודי ודודי לי", הוא מסביר שהעבודה של אלול היא רק "אני לדודי" – ולא "ודודי לי". איך זה מסתדר? הרי כפי שהוא אמר שניהם כלולים במלה 'אלול', בראשי התיבות?!

אלול – "מלך בשדה" מלא באהבה או "תקיעת שופר" לעורר חרדה?

וממשיך בהמאמר, שבאלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים. ומבאר שהגילוי די"ג מדה"ר באלול הוא לכאו"א,

גם להרחוקים ביותר. וכמו מלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה, ואז רשאים [ויכולים] כל מי שרוצה להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ממשיך אדמו"ר הזקן במאמרו ומסביר שבאלול מתגלות י"ג מדות הרחמים ("א-ל רחום וחנון כו'"); ואופן ההתגלות באלול היא בכך שהן מתגלות לכל אחד – אפילו לרחוקים.

התגלות זו דומה למלך שהוא בדרך לעירו, וממילא בעת שהוא בשדה, בדרכים, אז כולם יכולים ורשאים לקבל את פניו, והוא מקבל את כולם במאור פנים. (בניגוד לזמן שהמלך נמצא בארמונו, אז יכולים רק השרים וכדומה לגשת אל המלך).

וצריך להבין, איך זה מתאים עם מ"ש הטור, שמר"ח אלול ואילך תוקעין בשופר בכל יום כדי להזהיר את העם שיעשו תשובה, שנאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, דלכאורה מכיון שבאלול המלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, הרי עיקר העבודה דאלול היא (לכאורה) אהבה, וגם התשובה דאלול צריכה להיות (לכאורה) תשובה מאהבה, וא"כ למה תוקעין אז בשופר בכדי לעורר יראה וחרדה.

על הסבר זה של אדמו"ר הזקן לימי אלול, עולה שאלה כיצד דבריו מסתדרים עם דברי הטור: הטור מסביר שמראש חדש אלול תוקעים בשופר מידי יום על-מנת לעורר את ישראל לתשובה, שתקיעת השופר מעוררת חרדה בלב האדם המעוררת אותו לתשובה ("אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"). לכאורה, הדבר הפוך ממשמעות דברי אדמו"ר הזקן, שכן אם המלך יוצא לשדה ומראה לכולם פנים שוחקות – זה מראה, לכאורה, שעבודת ימים אלו היא אהבה! כמו כן, כנראה גם עבודת התשובה בימים אלו תהיה "תשובה מאהבה", במאור פנים! אם כך, למה תוקעים בשופר לעורר יראה וחרדה?! הרי זו עבודה הפוכה מעבודת ימי אלול – "המלך בשדה"?!

ב. "מלך בשדה" – קבלת עול מלכותו יתברך

[באות זו של המאמר, הרבי עוסק בתירוץ השאלה השניה, כאשר רק בסוף המאמר – אחרי אריכות הביאור – תתבאר ותתבהר התשובה גם לשאלה הראשונה].

אהבה – גילוי מלמעלה; יראה – עבודת האדם

ב) ויש לומר הביאור בזה, דמהחילוקים בין אהבה ליראה הוא, השאלה השניה התעוררה מכך שהנחנו כי "המלך בשדה" הכוונה לעבודה של אהבה, על כן בכדי להבין את דברי אדמו"ר הזקן צריך להבין חילוק עיקרי בין האהבה ליראה:

דאהבה באה ע"י גילוי אור מלמעלה, והיראה באה (בעיקר) ע"י עבודת האדם. וע"ד יראת מלך בו"ד, דזה שאנשי המדינה יראים מפני המלך הוא מפני שקיבלו אותו להיות מלך עליהם, דקבלת המלכות היא ע"י העם, שום תשים עליך מלך.

אהבה באה בעקבות כך שמתגלה על האדם אור, אהבה, מלמעלה. (לדוגמה פשוטה: כאשר אדם אוהב אותי – "כמים הפנים לפנים", אני מתעורר באהבה אליו); לעומת זאת, היראה – כפי שניתן לראות במלך בשר ודם – שתוקפו והיראה מפניו היא רק משום שהעם – ואני בתוכם – קיבלנו אותו למלך עלינו, שינהיג אותנו וימשול במדינתנו. אם כן, היראה ממלכותו של המלך – מתחילה דוקא מצידנו, ואנו הנותנים לו את תוקף המלוכה.

"מלך בשדה" – קבלת עול מלכות שמים – חרדת השופר

ולכן, כיון שבאלול הוא העבודה דאני לדודי, עבודת האדם, צריך להיות אז יראה. ויש להוסיף, שעיקר העבודה באלול, אני לדודי, הוא קבלת עול מלכות שמים. דזהו מ"ש בלקו"ת שהעבודה דאלול היא היציאה לשדה לקבל פני המלך. לכן, כיון שבאלול העבודה היא "אני לדודי", עבודת האדם להתקרב למלך – העבודה היא ביראה. שכן יראה – כפי שכעת התבאר – היא באה בעיקר על ידי עבודת האדם; וביתר דיוק דוקא היראה מהמלך – "קבלת עול מלכות שמים".

וזוהי הכונה ב"המלך בשדה" (שלא כמו שהבנו קודם שעניינו עבודה מאהבה), שבאלול עבודתינו היא לקבל עלינו את המלך למלך, לצאת מהבית לקבל אותו עלינו – להראות שבחרנו בו, עבודה של יראה.

וזה שתוקעין בשופר (באלול) לעורר יראה וחרדה, הוא, כי הענין דשום תשים עליך מלך הוא שתהא אימתו עליך, ובכדי שקבלת המלכות תהי' בשלימות הוא ע"י התעוררות היראה דוקא.

לכן דוקא באלול העבודה היא תקיעת שופר שעניינה הוא חרדה. כיוון שעיקר המשמעות לכך שהעם מקבלים עליהם את המלך (יוצאים לקבל עול מלכותו בשדה), היא דוקא היראה ממנו שגורמת לעם להתחייב אליו ולקבל את עולו.

ג. חזרה בקצרה על מאמר הצמח צדק – שני טעמים להקדמת חודש אלול לראש השנה

ג) וביאור הענין בפרטיות יותר יובן ע"פ מ"ש הצ"צ במאמר שמבאר ענין תקיעת שופר בר"ח אלול,

בכדי להבין יותר טוב את עבודת חדש אלול ובפרט את עניין החרדה והיראה המתבטא בתקיעת השופר, נלמד ממאמרו של אדמו"ר הצמח צדק.

דזה שתוקעין בשופר בחודש אלול הוא הקדמה לתקיעת שופר דר"ה.

הצמח צדק מסביר שתקיעת השופר בחדש אלול היא הקדמה והכנה לתקיעת השופר שבראש השנה משום שני טעמים:

סיבה ראשונה: הקדמת יראה תתאה ליראה עילאה

דהחילוק בין תק"ש דאלול ותק"ש דר"ה הוא, שהיראה (והחרדה) הבאה ע"י תק"ש דאלול היא יראה תתאה, והיראה (והחרדה) הבאה ע"י תקיעת שופר דר"ה היא יראה עילאה. וזהו שתקנו לתקוע בשופר בר"ח אלול ובכל החודש, כי בכדי לבוא ליראה עילאה צ"ל תחלה יראה תתאה.

סיבה ראשונה, שהיראה הבאה בעקבות תקיעת השופר בחודש אלול היא "יראה תתאה" – יראה תחתונה, נמוכה יותר; והיראה הבאה בעקבות תקיעת השופר בראש השנה היא "יראה עילאה" – יראה עליונה, גבוהה יותר. בחסידות מוסבר שבשביל לבא ליראה עילאה (שופר של ראש השנה) – צריך קודם כל יראה תתאה (שופר של אלול). [עניין זה יתבאר עוד באותיות הבאות במאמר].

סיבה שניה: הביטול של חודש אלול ממשיך את המקיף של ראש השנה

ועוד טעם על זה שתוקעין בשופר בחודש אלול קודם ראש השנה הוא, כי בעשי"ת, מתחיל מר"ה, צריך להמשיך מהמקיף בכדי למלאות מה שפגמו במשך כל השנה, והמשכת המקיף הוא ע"י הביטול דוקא.

סיבה שניה, שהחל מראש השנה עד יום הכיפורים, עבודתינו היא להשלים את מה שפגמנו במשך השנה; כדי להשלים מה שהחסרנו, עלינו להמשיך אור יותר עליון – בו אין פגם – מה שנקרא 'מקיף', שהוא נמצא 'מלמעלה' כביכול למציאות שנפגמה; בכדי להמשיך אור שלמעלה מהמציאות יש צורך בביטול – שכן מתבקש כאן אור שלמעלה מהשגתינו, ולכן ה'השקה' שלנו איתו היא דוקא בביטול (חוסר השגה).

דבר המתבאר גם בדברי אדמו"ר הזקן בתורה אור:

וכמבואר בתו"א עה"פ השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית גו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, דשמים וארץ הם תורה ומצוות, דההמשכה שע"י תומ"צ הוא אור פנימי, כסאי והדום רגלי, ובכדי להמשיך המקיפים, אי זה בית גו', דבית הוא מקיף (ובמקיפים עצמם מקיף הרחוק), הוא ע"י הביטול, עני ונכה רוח וחרד על דברי.

הפסוק בישעיה "השמים כסאי והארץ הדום רגלי" לפי ביאור אדמו"ר הזקן אומר כך: "השמים... והארץ..." – הכוונה לתורה והמצוות – שהם עושים את המציאות להיות "כסאי" ו"הדום רגלי" – מקום בו ה' יכול לשכון בפנימיות, 'לשבת' עליו כביכול ו'להניח' עליו את 'הרגליים'. משמעות הדבר היא שתורה ומצוות שייכים דוקא לאור הפנימי, למציאות שלנו (שהרי מקיימים מצות פה בעולם המעשה, במציאות שלנו, ולומדים תורה בשכל הגשמי ומבינים מה ה' אומר!) – ולא אור 'מקיף'.

המשך הפסוקים "אי זה בית אשר תבנו לי ...עני ונכה רוח וחרד על דברי", מלמד: על מנת לעשות לה' 'בית', שהוא מבטא אור מקיף⟨א⟩ (להמחשה: לא יושבים על הבית, ולא משתמשים בו בשימוש פנימי-ישיר, אלא הוא מסכך על יושביו ומקיף עליהם מלמעלה), נצרכת עבודה של "עני ונכה רוח וחרד", עבודה של ביטול – נפש שפלה וחרדה, כמו של עני.

ולכן תוקעין בשופר באלול, כי בכדי שתהי' המשכת המקיף בר"ה צ"ל נכה רוח וחרד, וע"י תקיעת שופר באים לחרדה. זוהי הסיבה השניה המבוארת בדברי אדמו"ר הצמח צדק שעבודת תקיעת השופר של חדש אלול – שעניינה חרדה וביטול כאמור ("נכה רוח וחרד") – היא מכינה ומקדימה לראש השנה ועשרת ימי תשובה – המשכת המקיף.

שאלה על דברי הצמח צדק: מדוע דוקא יראת חודש אלול ממשיכה את המקיף?

אך נשאלת על דברי הצמח צדק שאלה שמצריכה יותר עיון בדבריו:

וצריך להבין, הרי גם ע"י שתוקעין בר"ה באים לחרדה, ואדרבה, החרדה דר"ה היא גדולה יותר מהחרדה דאלול, וכנ"ל בהמאמר שהחרדה הבאה מתק"ש דאלול היא יראה תתאה, והחרדה הבאה מתק"ש דר"ה היא יראה עילאה. ואעפ"כ, המשכת המקיף בר"ה היא ע"י החרדה הבאה מתק"ש דאלול.

אם טעם הקדימה של תקיעת השופר בחדש אלול לשופרו של ראש השנה היא משום שהוא ממשיך חרדה וביטול (שעל ידם נמשכת עבודת ראש השנה, המשכת המקיף) – הרי גם השופר בראש השנה מעורר חרדה?! ועוד יותר – לפי טעמו הראשון של הצמח צדק – שופרו של ראש השנה מעורר חרדה יותר גדולה (יראה עילאה) משופרו של אלול (יראה תתאה)?! אם כן, מדוע החרדה התחתונה יותר של חדש אלול דוקא היא המכינה לשופרו של ראש השנה ולא מספיק השופר של ראש השנה עצמו?

[כעת הרבי יעסוק בלבאר את כוונת מאמר הצמח צדק ולאחר מכן יסביר כיצד על פי דבריו אפשר להבין היטב את מאמרו של אדמו"ר הזקן].

ד. יראה תתאה (אלול) – מהתבוננות האדם; יראה עילאה (ראש השנה) – מגילוי מלמעלה

ד) ויובן זה בהקדים הביאור בזה שהיראה דאלול היא יראה תתאה והיראה דראש השנה היא יראה עילאה.

כדי להבין מדוע דוקא החרדה של שופרו של אלול היא המכינה לראש השנה, יש לבאר את הטעם הראשון שהביא הצמח צדק ששופרו של חדש אלול הוא "יראה תתאה", שקודמת ל"יראה עילאה" – שופר ראש השנה.

ביטול היש – מהתבוננות בהתהוות העולמות; ביטול במציאות – מגילוי אור אין סוף שלמעלה מהעולמת

דהנה החילוק בין יראה תתאה ויראה עילאה הוא, כמבואר בתניא ובכ"מ דיראה תתאה היא מגדולתו ית' בבריאת והתהוות העולמות. דהביטול שביראה זו הוא ביטול היש. ויראה עילאה היא מגדולתו ורוממותו ית' שלמעלה מעולמות, דכולא קמי' כלא חשיב. דהביטול שביראה זו הוא ביטול במציאות.

בחסידות מוסבר ההבדל בין יראה תתאה ליראה עילאה: יראה תתאה, היא יראה מגדלות ה' בבריאת כל העולמות – המציאות. יראה זו, כיוון שהיא נמשכת מגדלות ה' שבמציאות (ה'יש'), היא תלויה בעבודת האדם, בהתבוננותו בעולם ובהכרה ולימוד בכך שכולה מתהווה מאור ה'. הביטול שנוצר מיראה זו הוא "ביטול היש": היש-המציאות קיימת, אך מתבהר כי היא בטלה לה' – היינו תלויה בו.

יראה עילאה לעומת זאת, היא יראה המתעוררת דוקא מאורו של ה' שלמעלה מבריאת כל העולמות, דרגה באחדות ה' עליה נאמר בזהר "דכולא קמיה כלא חשיב" (-הכל לא חשוב לפניו), מדרגה בה העולמות אינם ממשיים. הביטול של יראה זו הוא "ביטול במציאות", שכן כל העולמות – וכן האדם – בטלים במציאות זו של האין-סוף, שהכל אינו חשוב (-ניתן להבחנה) לפניו.

וזהו שבכדי לבוא ליראה עילאה, הוא דוקא ע"י גילוי מלמעלה, כי זה שביכולת האדם להשיג ע"י התבוננות הוא האלקות שבערך העולמות, ובכדי שיורגש אצלו הרוממות

דאוא"ס שלמעלה מעולמות הוא דוקא ע"י גילוי מלמעלה. וזהו מ"ש ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את הוי', שבכדי לבוא ליראה את הוי', יראה עילאה, א"א לבוא לזה ע"י התבוננות ורק ע"י גילוי מלמעלה שנמשך ע"י המצוות.

לכן מוסבר בחסידות שבשביל 'יראה עילאה' – מוכרח גילוי מלמעלה, שכן בעבודת האדם אינו יכול להשיג ולהכיר מה שלמעלה ממנו, מה שלמעלה מהאלוקות השייכת לעולמות (רוממות אור אין סוף שלמעלה מהעולמות), ולכן מוכרח האדם לגילוי מלמעלה על מנת לבא למדרגה זו. וזה מה שהפסוק אומר "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את הוי'", יש יראה שיכולה לבא רק על ידי המצוות – גילויים מלמעלה – והיא יראה עילאה (בניגוד ליראה תתאה שבאה דוקא על ידי התבוננות האדם עצמו).

וזהו שהיראה דאלול היא יראה תתאה והיראה דר"ה היא יראה עילאה, כי באלול, שהמלך הוא בשדה, שבהיותו בשדה לא נרגש הגדלות והרוממות שלו, והיראה אז היא (לא מצד הגילוי מלמעלה, אלא) ע"י עבודת האדם, לכן, היראה אז היא יראה תתאה. ובר"ה, כשהמלך הוא בהיכל מלכותו, שאז נרגש הרוממות שלו, שהוא מרומם ומובדל מהעם, דבנמשל הוא גילוי הרוממות דאוא"ס שלמעלה מעולמות, היראה שבר"ה יראה עילאה.

על פי הסבר זה מובן מדוע חדש אלול הוא 'יראה תתאה' וראש השנה הוא 'יראה עילאה': באלול 'המלך בשדה', ולא ניכרת המעלה שלו מצד עצמו, אלא רק מצד היחס שלו לממלכתו (כמו גדלות ה' שבעולמות-ממלכתו), ולכן היראה היא מצד עבודת האדם כמו שהתבאר – יראה תתאה; בראש השנה – כמו שהתבאר בתחילת המאמר – המלך הוא בארמונו, מרומם מהשגת העם, ואם כן מתגלה המעלה שלו לא מצד הערך לממלכתו – גילוי המעורר 'יראה עילאה', גילוי מלמעלה למטה ("ודודי לי" כפי שהתבאר בתחילת המאמר).

מצוה – המשכת אור שלמעלה מגדרי העולמות

כעת, מתעוררת שאלה קטנה: אם ה'יראה עילאה' נמשכת על ידי גילוי מלכותו של ה' שהוא בארמונו – וזהו הגילוי של יום ראש השנה – מדוע ביאר הצמח צדק שצריך לתקוע בשופר על מנת לעורר את ה'יראה עילאה'? הרי זהו הגילוי של יום ראש השנה עצמו?!

ויש לומר, דזה שצריך לתקוע בשופר בר"ה בכדי לבוא ליראה עילאה, אף שאז הוא זמן התגלות מלכותו ית', היינו שבהזמן דר"ה מצד עצמו מאיר בגילוי הרוממות דאוא"ס שלמעלה מעולמות, הוא, כי זמן הוא מגדרי העולם, ולכן, הרוממות דאוא"ס שמתגלה בר"ה מצד הזמן דר"ה הוא שייך לעולמות, והגילוי דאוא"ס כמו שהוא קדוש ומובדל מעולמות הוא בעיקר ע"י המצוות, אשר קדשנו במצוותיו. וכיון שתקיעת שופר בר"ה היא מצוה, היראה והחרדה מקול השופר דר"ה היא יראה וביטול בתכלית, יראה עילאה. התשובה היא, שעל אף שהגילוי של יום ראש השנה הוא גילוי של ה' למעלה מהעולמות, בכל אופן היא מתגלה דוקא בזמן מסוים, דוקא בראש השנה – מה שאומר שעדיין הארה זו קשורה ושייכת באיזושהי מדה לעולמות (שהרי זמן הוא חלק אינטגרלי ממציאות העולמות); אך הגילוי של אור אין סוף שקדוש- מובדל לגמרי מהעולמות, הוא בעיקר על ידי קיום המצוות (כפי שהובא גם לעיל) – גילוי אלוקי. לכן, על מנת להמשיך את ה'יראה עילאה' בשלימות (ביטול במציאות בתכלית) נצרכת 'מצוה' – מצות תקיעת שופר.

ועפ"ז יש להוסיף עוד ביאור בזה שהיראה הבאה מקול השופר דאלול היא (רק) יראה תתאה, כי זה שקול השופר דר"ה מביא ליראה עצומה כזו, ביטול במציאות (יראה עילאה), הוא מצד המצוה דתק"ש, וכיון שתק"ש באלול אינה מצוה (ואין מברכים על זה אשר קדשנו במצוותיו), לכן, היראה (והביטול) הבאה מקול השופר דאלול היא (רק) ביטול היש, יראה תתאה. אלא שאעפ"כ, יראה זו היא הקדמה והכנה ליראה עילאה דר"ה, כי בכדי לבוא ליראה עילאה צ"ל תחלה יראה תתאה (כנ"ל בהמאמר).

הסבר זה מבאר יותר גם מדוע תקיעת השופר בחודש אלול מעוררת רק 'יראה תתאה', שכן היא אינה מצוה, וממילא אינה מגלה וממשיכה את אור אין סוף שלמעלה מהעולמות. למרות זאת, כמו שהוזכר לעיל, בכדי להביא לידי ה'יראה עילאה' שבתקיעת השופר של ראש השנה, צריכה להיות קודם 'יראה תתאה' – תקיעת השופר של חדש אלול.

ה. יראה-אהבה-אהבה-יראה – סדר העליה במשל 'המלך בשדה'

ה) והנה ידוע שבכדי לבוא מיראה תתאה ליראה עילאה צ"ל תחלה אהבה. דסדר העבודה הוא דחילו רחימו רחימו ודחילו. דחילו (הראשון) הוא יראה תתאה, ולאח"ז ב' דרגות ברחימו, אהבה זוטא ואהבה רבה, ולאח"ז דחילו, יראה עילאה.

כיצד קורה המעבר ממדרגת יראה תתאה ליראה עילאה? (הרי הן לא בערך זה לזה!)

מוסבר בחסידות, שסדר העבודה מלמטה למעלה, העליה ממציאותנו (יראה תתאה – התבוננות בהתהוות העולמות), אל ההכרה באור אין סוף (יראה עילאה) הינו: יראה תתאה, אהבה זוטא (קטנה), אהבה רבה, יראה עילאה⟨ב⟩.

ומזה מובן, דזה שמהיראה תתאה דאלול באים ליראה עילאה בר"ה הוא ע"י הקדמת האהבה. ויש לבאר זה ע"פ מ"ש בלקו"ת דכשהמלך הוא בשדה הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, דפנים יפות ופנים שוחקות הו"ע האהבה, וע"י שהמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות, ובפרט ע"י שמראה פנים שוחקות לכולם, זה מעורר אצלם (כמים הפנים לפנים) אהבה להמלך. ועפ"ז יש לומר, שבפרטי המשל שבלקו"ת מרומזים ד' ענינים הנ"ל. דזה שיוצאים לקראת המלך לקבל פניו, שייך ליראה תתאה. ולאח"ז, המלך מקבלם בסבר פנים יפות ומראה להם ב סדר זה כמבואר בחסידות מקביל לשם הוי' ב"ה הכולל את כל סדר ההשתלשלות – ירידת האור לעולם, ובהסבר בנפש: י – חכמה, הביטול הגמור לה' (יראה עילאה); ה – בינה, השגה והתבוננות המעוררת אהבה רבה; ו – ששת המדות הנכללות בעיקר בספירת התפארת, שהיא הרגשת אהבה טבעית (לא מהתבוננות); ה – מלכות, יראה תתאה ממלכותו יתברך על הנבראים.

כאשר העבודה היא מהאדם לקונו, מלמטה למעלה, הרי שהולכים בסדר הפוך – עלית העולם לאור – כפי המבואר פה במאמר: ה – מלכות, מתחילים מהתבוננות במציאות האדם והעולם (קבלת עול מלך); ו – מתקדמים לתחושת שייכות ואהבה טבעית (כמו אהבת אחים); ה – מתקדמים להבנה והשגה בגדלות ה', להכרה בו, קשר של מוחין שמגדיל מאד את הרצון להתקרב לה' (כמו אהבת איש ואשה מהכרה בגדלותו של השני); י – מגיעה הארה מלמעלה שמבטלת לגמרי, יראה עילאה (כאדם העומד בהיכל המלך).

פנים שוחקות – שתי הדרגות דרחימו (פנים יפות – אהבה זוטא, ופנים שוחקות – אהבה רבה), ולאח"ז בא הענין דבבואו להיכל מלכותו – יראה עילאה.

הרי היראה באלול היא 'יראה תתאה' כמו שהתבאר, והיראה בראש השנה היא 'יראה עילאה' – אם כן, בכדי להגיע ליראה עילאה בראש השנה, יש צורך גם בשתי מדרגות האהבה בחדש אלול. אהבה זו מתגלה כאשר המלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות – מגלה להם את אהבתו, הרי זה מעורר אצל העם והאדם הפרטי "כמים הפנים לפנים" את האהבה למלך. כך נמצא שכל המדרגות מיראה תתאה ליראה עילאה מתבארות במשלו של אדמו"ר הזקן:

המלך בשדה – העם מתעורר ביראה תתאה ברצונו לקבל עליו את עול המלך; המלך מקבלם בסבר פנים יפות – מעורר אצל העם אהבה זוטא (שכן קבלה במאור פנים היא אמנם אהבה ורצון בעם, אך עדיין לא ממש שחוק ושמחה); המלך מראה להם פנים שוחקות – מעורר אצל העם אהבה רבה, אהבה גדולה מאד למלך (שכן רואים שהם ממש משמחים את המלך)⟨ג⟩; המלך מגיע להיכל מלכותו – הרי זוהי היראה עילאה של ראש השנה, בו מתגלה לעם ישראל מלכותו של ה' שלא בערך לנבראים (כמלך בהיכל מלכותו).

ו. מעלת יראה תתאה על יראה עילאה – חידוש ואמיתות הביטול

ו) והנה אף שבהדרגות דיראה, היראה דאלול היא למטה מהיראה דראש השנה, דהיראה דאלול היא יראה תתאה והיראה דר"ה היא יראה עילאה, מ"מ יש מעלה בהיראה דאלול על היראה דר"ה.

אכן, על פי מדרגות היראה, יראה תתאה – כשמה כן היא – נמוכה; ויראה עילאה – עליונה.

אבל, כעת יבואר כי יש מעלה דוקא ביראה של חודש אלול על גבי היראה של ראש השנה (ולכן היראה של אלול מוכרחת להקדים את היראה של ראש השנה, כדלקמן).

קבלת עול מלכות שמים – זה חידוש!

כי היראה והביטול שבר"ה, כיון שאז הוא זמן התגלות מלכותו ית', היראה והביטול אז אינם חידוש. דכיון שכולא קמי' כלא חשיב וכל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא, הרי זה שישראל הם בביטול דיראה עילאה בהזמן דר"ה כשהם נמצאים בהיכל מלכותו, אין בזה חידוש. [ובדוגמת הביטול שבאצילות, שאין בזה חידוש, מכיון שבאצילות מאיר גילוי אוא"ס. ועד"ז באצילות גופא, שהביטול שבספירת החכמה, שבה הוא עיקר הביטול, אינו חידוש, לפי שבחכמה הוא הגילוי דהוא לבדו ואין זולתו. ומכ"ש הביטול דכתר, דאע"ג שהוא אור צח וכו' אוכם הוא קדם עילת העילות, דפירוש אוכם הוא שהכתר הוא בביטול (כמו מראה השחור שאינו גבוה נגד מראה הלבן) לגבי אוא"ס שלמעלה מהכתר (עילת העילות), שאין זה חידוש, מכיון שהכתר משיג שהוא באין ערוך לגבי אוא"ס]

כאמור, בראש השנה היראה מתעוררת מכך שה' מגלה את מלכותו העצמית. אם כך, מה החידוש בכך שזה מעורר יראה וביטול?! הרי פשוט שמי שנמצא לפני המלך בהיכלו, הרי הוא ביראה וביטול, הוא בטל במציאות המלך ואין לו אפשרות אחרת! הוא רואה כיצד "כולא קמיה כלא חשיב", ממילא אין לו שום יכולת לחשוב שהוא מציאות ולא להיות בטל למלך! ביטול זה דומה לביטול הקיים במדרגות באלוקות שמאיר בהם אור אין סוף עצמו והם מרגישים את מהות האלוקות – ביטול זה הוא תמידי ואינו חידוש, אין במדרגות אלו אפשרות לא להיות בטלים. (פרטות המדרגות המובאות כאן מבוארות בהערה⟨ד⟩).

ד עולם האצילות הוא עולם בו נאמר "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד" (-הוא והאורות שלו אחד, הוא והכלים שלו אחד), ה' מתייחד לגמרי עם הספירות בעולם האצילות כך שכל התודעה בעולם האצילות היא אלוקות (כמו כחות הנפש שבאדם, שהם פשוט חלק מהנפש [אך לא עצמות הנפש]), ואם כן הביטול הוא לא חידוש; בפרטות יותר בעולם האצילות ספירת החכמה – שפנימיותה היא ביטול כדלעיל (בהערה) – הביטול שלה הוא לא חידוש, שכן בה מאיר שה' הוא לבדו ואין זולתו, אין לה אופציה לתפוס אחרת, האמת מאירה אצלה; אם הביטול בספירת החכמה דאצילות הוא אינו חידוש כלל – ודאי שגם הביטול של ספירת הכתר הגבוהה יותר אינו חידוש. זאת למרות שעל הכתר נאמר "אוכם איהו קדם עילת העילות" (-שחור הוא לפני עילת העילות), הוא מציאות בטלה לעומת אור אין סוף (כמו ששחור הוא יותר נמוך ו'גס' מלבן) – והוא לא ממש אור אין סוף, בכל זאת מכיוון שמציאות הכתר היא שהוא משיג שהוא לאין-ערוך לגבי עילת העילות – אם כן, הביטול שלו הוא לא חידוש. (כמו תלמיד שמתחיל ללמוד אצל מומחה ענק, הוא בטל למומחה מעצם התחושה בכך שהוא לאין-ערוך ממנו).

והיראה והביטול באלול, כשהמלך הוא בשדה (שאז אין נרגש הגדלות והרוממות שלו) ואעפ"כ ישנו הביטול דישראל, שמקבלים עליהם מלכותו ית', ולא עוד אלא שגם תוקעין בשופר לעורר יראה וחרדה (בכדי שקבלת המלכות תהי' בשלימות), לעומת זאת, הביטול בחודש אלול, בו המלך בשדה ולא מורגשת מעלתו העצמית – שכן יורד הוא ומתאים את עצמו למדרגת העם, הרי זהו חידוש גדול שהעם מקבל עליו את מלכותו ויוצאים לקבל פניו! שעם ישראל מקבל את עול מלכות ה' כשאור ה' אינו מאיר בגילוי – זה חידוש! ולא עוד שגם משתדלים לעורר את עצמם ולהוסיף בקבלת עול מלכות שמים בכך שהוסיפו מעצמם מנהג לתקוע בשופר (המעורר יראה וחרדה)!

הנה ביטול זה, אף שהוא ביטול היש, הוא יקר מאד בעיני הוי'. ויש לומר, דע"י התענוג של המלך מזה שיוצאין לקראתו לקבל פניו (קבלת מלכותו ית') בהיותו בשדה מיתוסף עוד יותר בזה שהוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.

אז נכון שמצד מדרגות היראה והביטול, קבלת עול מלכותו יתברך (ביטול היש, יראה תתאה) היא נמוכה יותר מהביטול המלא במציאות ה', אך מצד החידוש הגדול שבה היא יקרה מאד בעיני ה'. דבר זה מוסיף עוד ביתר שאת את מדורת האהבה בין המלך לעם ("פנים יפות" ו"פנים שוחקות") [וכן את אהבת העם למלך "כמים הפנים לפנים"].

קבלת עול מלכות שמים – ביטול יותר אמיתי, למעלה מכל שייכות עם ההכרה

ויש להוסיף, דהמעלה שבהיראה והביטול דאלול לגבי היראה והביטול דר"ה היא לא רק מצד החידוש שבזה, אלא גם בענין הביטול. דהביטול שע"י גילוי, כיון שהביטול הוא מפני שמכיר ומרגיש העילוי דהגילוי (שהוא באין ערוך לגבי'), הרי הביטול קשור עם מציאות האדם (ההכרה שלו). ואמיתית ענין הביטול הוא בהעבודה דקבלת עול, שהוא כמו עבד, שמצד עול האדון שמוטל עליו הוא מוכרח לקיים רצון האדון.

כעת התבארה מעלת ה'יראה תתאה' על גבי ה'יראה עילאה' רק מצד החידוש שבה – ולא מצד אמיתות המדרגות. אך באמת, ישנה גם מעלה ב'יראה תתאה' ובביטול היש עצמם בחודש אלול על גבי היראה עילאה: הביטול הבא מצד הגילוי מלמעלה, יראה עילאה, קורה משום שאני מכיר בכך שה' – אור אין סוף – אינו בערך אלי. אם כן, הביטול מבוסס וקשור – ברמה מסוימת – על ההכרה שלי (כך שכאשר יתבטל הגילוי – גם הביטול והיראה יעלמו); לעומת זאת, יראה תתאה, קבלת עול מלכותו יתברך, אינה מבוססת או קשורה בהכרה כלשהי, אלא על כך שה' הוא המלך ואני עבדו. אני מחויב אליו כי הוא אמר. ביטול זה הוא יותר עצמי ואמיתי. (כמו שכאשר אדם עושה משהו 'ככה' – סימן שזה הכי עצמי לו).

ז. ביאור דברי הצמח צדק מדוע עבודת אלול היא המכינה להמשכת המקיף בראש השנה

יותר שפלות – מקיף יותר גדול

ז) ועפ"ז יש לבאר מ"ש בהמאמר שהמשכת המקיף דר"ה היא (בעיקר) ע"י היראה והחרדה הבאה ע"י תק"ש דאלול, כי זה שע"י החרדה (וחרד על דברי) הוא המשכת המקיף (בית), הוא (בעיקר) כשהחרדה היא באופן דביטול ושפלות, עני ונכה רוח. וכמבואר בהמאמר דכל שהאדם משפיל את עצמו יותר, המקיף שנמשך הוא מקיף עליון יותר. ולכן עיקר המשכת המקיף הוא ע"י היראה והחרדה דאלול, כי היראה והחרדה דר"ה הוא ע"י שמרגיש הגילוי דלמעלה, והביטול שע"י הרגש הגילוי אינו באופן דשפלות, ועיקר הענין דעני ונכה רוח, ביטול באופן דשפלות, הוא בהיראה והחרדה דאלול.

על פי הסבר זה מובן מדוע הסביר אדמו"ר הצמח צדק כי המקיף שנמשך בראש השנה הוא דוקא על ידי היראה של חודש אלול: במאמר הובא שאת ה'בית' – המקיף ("אי זה בית") ממשיכים דוקא על ידי תחושת עניות ושפלות, "עני ונכה רוח", ואדרבה, ככל שהאדם יותר בשפלות ומרגיש כעני – בטל ללא שום גילוי (ממון) – הרי הוא ממשיך מקיף יותר עליון. תחושה זו מתאימה לביטול של חודש אלול, שכן בחודש אלול אין גילוי, אנחנו העם שבשדות, בעיר, עניים – ללא גילוי. עושים כי 'ככה'; לעומת זאת הביטול בהיכל המלך הוא אינו ביטול של עניות ושפלות, אלא – כפי שהתבאר גם במשל – ביטול של השרים, של רוממות, ביטול של גילוי. אם כן, כעת התבאר בטוב טעם מדוע אמר הצמח צדק שדוקא העבודה והיראה של חדש אלול היא המכינה להמשכת המקיף בראש השנה ועשרת ימי תשובה.

עבודת אלול – שרש נשמות ישראל – המשכה מהעצמות

ויש להוסיף עוד ביאור בהמעלה שבהיראה דאלול על היראה דראש השנה, דכיון שהיראה והביטול דאלול באה ע"י עבודתם של ישראל, אני לדודי, שהשרש דישראל הוא בהעצמות, לכן, ההמשכה שע"י יראה וביטול זה היא המשכת העצמות.

מעלה נוספת במעלת היראה של אלול על היראה של ראש השנה היא – כמו שנתבאר – שיראה תתאה, עבודת ימי אלול היא "אני לדודי", עבודה שמתחילה דוקא מהאדם המתעורר לקבל עליו את המלך – דוקא מצד ישראל ולא מצד התורה.

בחסידות מוסבר, שהשרש של ישראל הוא בעצמות (המאור), "חלק אלוק ממעל ממש" למעלה ממעלת התורה ששרשה ב(עצמות ה)אור – הגילוי. (לצורך ההמחשה, יהודי הוא יהודי כי הוא נולד ככה – בעצם; לעומת זאת התורה היא גילויים-ציווים, אור הוא דבר המתפשט אל האחר, כמו שה' בתורה אומר לנו מה הוא רוצה שנעשה, נפעל, לכן התורה היא גילוי-אור). אם כן, העבודה בחודש אלול המתחילה דוקא מצד ישראל – ששרשם בעצמות, הרי בעבודתם הם ממשיכים את העצמות! לעומת ראש השנה בו הביטול הוא "רק" מהתגלות, אור – מצווה.

ויש לומר, שזהו הטעם הפנימי על זה שמהיראה תתאה דאלול באים אח"כ בר"ה ליראה עילאה, כי ע"י היראה דאלול הוא המשכת העצמות, ועי"ז נמשכים (אח"כ) גם הגילויים.

מעלה זו נותנת עוד הסבר וטעם לכך שדוקא על ידי היראה תתאה של חודש אלול (המשכת העצמות) מגיעים ליראה עילאה של ראש השנה (המשכת הגילויים). שכן רק אחרי שיש המשכת העצם – נמשכים הגילויים. (לדוגמה: עיקר הקשר-הגילוי-ההארה בין בני הזוג קורה דוקא אחרי שהתגלה הקשר שלהם בעצם – קשר הנשמות – בחופה. קודם כל אנחנו פה אחד עם השני בברית עצמית, אחר כך אנחנו גם מתקשרים-מתגלים. [כמו גם שלא יתכן קשר עם בינה מלאכותית שכן אין לה עצם אלא רק גילויים]).

ח. מעלת תשובת ימי אלול – התקשרות ב'בעל הרצון'

ח) והנה עד"ז הוא גם בענין התשובה דאלול, דזה שבאלול תוקעין בשופר הוא (כמובא לעיל מהטור) כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שיש בזה יתרון על התשובה דר"ה.

כשם שהיראה והחרדה של חודש אלול יש לה יתרון על היראה והחרדה של ראש השנה – על אף שבאופן פשוט היא יותר נמוכה "תתאה" – כך התשובה הבאה מיראה זו, יש לה יתרון על גבי התשובה של ראש השנה.

דהגם שהתשובה דאלול היא על ענינים בלתי רצויים, כמובן ממ"ש בכתבי האריז"ל דאלול הוא ר"ת א.נה ל.ידו ו.שמתי ל.ך, דערי מקלט הוא תיקון על ענינים בלתי רצויים [ויש לומר, דזה שהתשובה דאלול נרמזת בא.נה ל.ידו ו.שמתי ל.ך שהכפרה דערי מקלט היא על מכה נפש בשגגה, הוא כי ע"י התשובה דר"ח אלול נעשו זדונות כשגגות והתשובה דאלול היא לתקן השגגות], והתשובה דר"ה שבאה לאחרי שנתקנו כבר הענינים הבלתי רצויים (גם השגגות) ע"י התשובה דאלול היא (בעיקר) תשובה עילאה, מ"מ, יש יתרון בהתשובה דאלול על התשובה דר"ה. באופן הפשוט התשובה של ימי אלול היא יותר נמוכה, כפי שנרמז בדברי האר"י הקדוש שאלול הוא ראשי-תיבות של הפסוק "אנה לידו ושמתי לך" – המדבר על רוצח נפש בשגגה – מה שמלמד אותנו כי התשובה בחודש אלול היא על העבירות שחלילה עברנו במשך השנה⟨ה⟩; לעומת זאת, התשובה בראש השנה – שבאה אחר תיקון כל הפגמים בתשובה של חודש אלול – היא בעיקר תשובה מאד עליונה, "תשובה עילאה", של שיבת הנשמה למקורה באהבה רבה, ולאו דוקא על חטא.

אך אף על פי כן – יש יתרון דוקא בתשובה ה'נמוכה' של אלול:

מעלת תשובת אלול – למעלה מתורה ומצוות – בעל הרצון

כי התשובה דר"ה, הוא רמז בהמצוה דתק"ש, כמ"ש הרמב"ם אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם כו' וחזרו בתשובה. והגם שענין התשובה המרומז בשופר הוא למעלה מהמצוה דתק"ש, וכידוע בענין הרמז, שהענין המרומז הוא למעלה מהדבר שמרמז עליו ועד שאינו מתלבש בהדבר והוא רק רמז בלבד, מ"מ זה שהענין מרומז עכ"פ בהדבר, הוא מפני שיש ביניהם דמיון. וכיון שתק"ש בר"ה היא מצוה, לכן, גם התשובה הנרמזת בה יש לה שייכות להעבודה דתומ"צ. התשובה בראש השנה אינה כתובה במפורש בתורה, אלא רק נרמזת בעקבות מצוות תקיעת השופר – כפי שאומר הרמב"ם – "עורו ישנים משנתכם (-על ידי השופר) ...ושובו בתשובה".

אמנם, באופן כללי, אם דבר נרמז במשהו – סימן שהוא יותר גבוה ממה שמרמז עליו (לדוגמה: אם יש סימן שמרמז על פעולה או תוכן יותר נרחב – פשוט שהפעולה היא המשמעותית פה, והסימן הוא האמצעי) עד שהם יכולים להיות לאין-ערוך, שהדבר המרמז כלל אינו קשור ומלביש את התוכן הנרמז בו (לדוגמה: סימן באצבע שמסמן תוכן נפשי/שכלי); מכל מקום, סוף כל סוף הדבר המרמז – רומז על הנרמז. מה שמכריח שיהיה ביניהם איזשהו דמיון (כמו שתנועה שרומזת על כעס – מבטאת דוקא כעס בנפש). אם כך, גם מצות התשובה של ראש השנה שרק נרמזת בתקיעת השופר – על אף שלכאורה היא יותר גבוהה ממצות תקיעת שופר לאין-ערוך – עדיין יש ביניהם דמיון. ואם כן, התשובה של ראש השנה יש לה שייכות עם מצות שופר, עבודה של תורה ומצוות.

כעת יתבאר מדוע שייכות התשובה של ראש השנה עם המצוות, היא דוקא חסרון מסוים במעלת התשובה:

ועיקר המעלה דתשובה, שהיא מגיעה בבעל הרצון (למעלה מהרצון דמצוות), היא התשובה דאלול. כי זה שתשובה מגיעה למעלה מהרצון דמצוות הוא מפני שישראל קדמו לתורה, ולכן, המעלה דתשובה היא בעיקר כשהתשובה באה מהאדם (ישראל) עצמו, תשובה דאלול, אני לדודי.

כשאדם חוטא חלילה, הוא עובר על מצוותיו-רצונותיו של ה'. ואם כך, כיצד יוכל לשוב ולתקן?! הרי הוא לא עומד ברצונותיו של ה', הוא פגם בהם! אלא שמוסבר בחסידות שעיקר התשובה היא אל 'בעל הרצון'. צריך להגיע למי שרוצה, למעלה מהרצונות שלו (כמו שאם הכאבתי למישהו חלילה, לא נשוב להיות באחווה כמקודם אם רק אביא לו פלסטר ...אני צריך 'לגעת' בו, לשוב אליו).

הכח להגיע ל'בעל הרצון' במצות התשובה היא מכך שישראל בשרשם הם למעלה מכל הרצונות, "ישראל קדמו לתורה" (-להוראות, לרצונות). אם כן, דוקא התשובה שאינה בגדרי הרצונות והמצוות, תשובת ימי אלול – שכפי שהתבאר למעלה היא מתחילה מישראל – קבלת עול מלכותו יתברך, יציאה לקבל פני המלך, "אני לדודי" – הרי היא המגיעה עד בעל הרצון ומבטאת יותר את מעלת התשובה. [כאשר התשובה של ראש השנה (הנרמזת-קשורה במצות שופר) – אינה מבטאת את עיקר מעלת התשובה, שכן קשורה היא בעניין המצוות והגילויים].

ט. "אני לדודי ודודי לי" – עבודת אלול ("אני לדודי") כוללת את המשכות ראש השנה ("ודודי לי")

כעת הרבי יבאר את השאלה הראשונה שנשאלה על דברי אדמו"ר הזקן: מדוע הוא מסביר שעבודת אלול היא רק "אני לדודי" (ובראש השנה ויום הכיפורים היא עבודת "ודודי לי") כאשר הוא בעצמו הסביר שבראשי התיבות 'אלול' מרומז כל סדר העבודה שבפסוק "אני לדודי ודודי לי"?

ט) וזהו אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול, דזה שודודי לי נכלל בר"ת אלול, הוא, כי זה שע"י העבודה דאני לדודי (באלול) נעשה ההמשכה דודודי לי בר"ה וביוהכ"פ הוא כי העבודה דאני לדודי מגיעה בהעצמות שמשם נמשכים כל הגילויים (כנ"ל סוס"ז), ונמצא שבאני לדודי דאלול כלולה גם ההמשכה דודודי לי.

לאור מה שנתבאר במאמר (באות ז) – לאחר עיון בדברי הצמח צדק שחודש אלול הוא דוקא המכין להמשכת המקיף של ראש השנה – שהסיבה היא משום שעבודת אלול היא ממשיכה את העצמות ומעצמות ה' נמשכים כל הגילויים ובפרט המשכת המקיף – נמצא שההמשכה של "ודודי לי" שבראש השנה היא מכח עבודת אלול, ואם כן – נמצא שהיא כלולה בתוך עבודת "אני לדודי". לפי זה מובנים דברי אדמו"ר הזקן: באמת עבודת אלול היא "אני לדודי" – אתערותא דלתתא דוקא (שהיא ממשיכה את העצמות כדלעיל), אך מכיוון שהמשכת "ודודי לי" שקוראת בראש השנה נפעלת דוקא על ידי עבודת אלול – הרי היא נכללת בראשי התיבות "אני לדודי ודודי לי".

ויש לומר, דזהו מה שהתקיעות דחודש אלול (ע"פ מנהג חב"ד) הם תשר"ת תש"ת תר"ת, כל הקולות שתוקעים בר"ה, כי בהתקיעות דאלול ישנם כל הענינים שבהתקיעות דראש השנה. וזה שבאלול תוקעין עשר קולות ולא מאה קולות, אולי יש לומר, שזהו לפי שהתקיעות דאלול (כיון שהם השרש של הענינים שנמשכים בר"ה) הם למעלה מהתחלקות.

על פי הביאור כאן שההמשכה של ראש השנה כלולה כבר באלול אך טרם מתגלה – מובן הטעם מדוע נוהגים (לפי מנהגי חב"ד) לתקוע בחודש אלול את כל 'סוגי' התקיעות הקיימות בראש השנה – תשר"ת תש"ת תר"ת – כיוון שתקיעות אלו הן שרש ההמשכות של תקיעת השופר בראש השנה. אמנם, תוקעים רק עשרה קולות ולא מאה, משום שהמשכת ראש השנה רק 'כלולה', בהעלם, בשרש בתקיעות אלו (למעלה מהתחלקותו).

י. יהי רצון לגאולה האמיתית והשלימה – על ידי עבודת אלול!

י) ויהי רצון שעל ידי מעשינו ועבודתינו, ובפרט על ידי העבודה דאלול, יקרבו ויזרזו עוד יותר את הגאולה, וכמרומז בזה שאלול הוא ר"ת להוי' ויאמרו לאמר אשירה, כי אז יצאו כל ניצוצין מהגלות.

[אחד מרמזי אלול הוא ראשי תיבות "...להוי' ויאמרו לאמר אשירה" – פסוק משירת הים, שירת עם ישראל על יציאתו ממצרים, מהגלות, מה שמרמז על כך שבחודש אלול ישנה גם כן יציאה מהגלות – של ניצוצות הקדושה].

וכיון שבאלול מקבל המלך את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, הרי בודאי שהמלך ממלא הבקשה של כאו"א מישראל, שתהי' לו כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, הן בענינים הרוחניים בלימוד התורה וקיום המצוות, והן בענינים הגשמיים בבני חיי ומזוני רויחי, ועאכו"כ בנוגע לבקשה העיקרית – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

• אלול הוא הכנה לראש השנה, ולעבודת התשובה של ראש השנה, דווקא בגלל שאלול הוא זמן שבו אנחנו חשים את המציאות של עצמנו.

דווקא מתוך תחושת המציאות העצמית, והיכולת לכוון אותה ("ביטול") לכוונה האלוקית, זה המקום שבו התשובה של ראש השנה נעשית יותר מדוייקת ואמיתית.

• כשאנחנו עושים תשובה, אנחנו מתחרטים על העבר ומקוים לא לחזור לחטא לעולם. קשה לנו להיות בטוחים שלא נחזור, אנחנו כבר מכירים טוב את עצמנו וכבר יכולים לשער מה יקרה... אמנם במאמר שלנו הרבי מסביר שבאלול כולנו יוצאים לשדה להמליך את ה' בלי סיבה הגיונית, ככה! אנחנו קשורים לה' בעצמו ולכן אין אפשרות אחרת. אנחנו לא שבים אל ה' כדי להיות טובים יותר אלא כי אי אפשר אחרת.

אז איך אנחנו יכולים להאמין שאנחנו באמת קשורים לה' בעצמו? הקשר העצמי שלנו לה' מתגלה בנאמנות שלנו כי נאמנות זה לא דבר שנובע מהגיון, רק מקשר עצמי. אז אולי אלול זה הזמן לגלות את הנאמנות שלנו לה' ולצאת ל'שדה' בכל מחיר?