אנא נפשי כתבית יהבית

מאמר

כ-4 דקות קריאה

אנא נפשי כתבית יהבית

רבי יעקב מאיז'ביצא – ספר־הזמנים, שבועות, יח

אנֹכי נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית" .

הענין בזה שכביכול השם יתברך מסר את עצמו לישראל יחד עם הדִבּרוֹת. כמו שביאר בזה כבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי הגאון הקדוש זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא החילוק שבין אני לאנֹכי שאות "כ" מורה על מקור החיים, שאילו היה נאמר אני היה משמע שגילה אז הקב"ה לישראל את כל אורו בשלימות ולא יכולו אחר-כך להעמיק בדבריו כי כבר גילה הכל – אך הכ"ף מורה שאינו בשלימות, ורק דמות ודִמיון הוא להאור שיגלה הקב"ה לעתיד. וזה מורה אנֹכי שהשם יתברך נתן לישראל את אורו עם מקור החיים שעם הדִבור של דברי תורה ניתן גם מקור החיים שהוא בפנימיות הדִבור ומחדש בכל פעם חדשות, אף שאינו נראה על הלבוש – אבל בתוכו מלא חיים.

כגון פקודה וציווי המלך שיוצא לו אל כל בני המדינה בשווה בלי הבדל, והאנשים שאינם מבינים כוונת המלך בהציווי הוא להם כחוקה בלי טעם, אכן מי שהוא מקורב אל המלך מגלה לו המלך עומק כוונתו בזו הפקודה והציווי – נמצא שלזה האיש נמסר פקודת המלך עם המקור והשורש, דהיינו פנימיות כוונת המלך שמחייבת שיצא צו ופקודה ההיא. וכן בכל פעם שיעמיק בהבנת הפקודה – ימצא בה בכל פעם חדשות, מאחר שמבין ויודע המקור והשורש מעומק כוונת המלך בזה.

וכן הדִבּרוֹת נמסרו אז לישראל שהם חיים וקיימים לעד לעולם, ומדברים תמיד בלב האדם, מחדשים לו בכל פעם חדשות. כי אחר שבא אדם על דברי תורה ונכנסו לגבול תפיסתו עד שנקבעו בו ונעשה מורגל בהם, אזי ירחש לִבו דבר טוב – שזה הדִבור יזריח בו שיתחדשו על ידו עוד דברי תורה גבוהים ורמים מאלה, חדשים לבקרים.

וכגון דִבור "לא יהיה לך" שרומז לאדם שיסיר מעצמו ההסתרה לפי מה שמכיר ומבין בדעתו בעת ההוא, ואחר שיהיה מורגל בזה האזהרה – אז יתחדשו לו בזה הדִבור עצמו יותר עמקות, שיסיר מעצמו הסתרה עמוקה מזה.

וכן דִבור "זכור את יום השבת" , בראשית העיון מורה הדִבור כפשוטו על שביתת השבת, ואחר שנעשה מורגל בזה – מחדש לו הדִבּוּר שבת דלעילא מזה, ובכל פעם מחדש לו דרגא לעילא יותר.

כי השם יתברך להנחיל לאוהביו יש , ויש דרגא לעילא מדרגא עד אין שיעור ואין תכלית. וכן בכל הדִבּרוֹת.

וכמו שכתוב בזוהר הקדוש : "מאי תורה? דאורי וגלי מאי דהוַה סתום ולא אתידע". וזה החדשות שמחדש בישראל, שבכל פעם מתחדש להם כבוד שמים ביותר.

שמתחדש ומתגלה לאדם שאף שהיה במקומות הנמוכים ובהסתר גדול כל-כך עד שנדמה לו שחס-ושלום אפס תקוה ואין לו ישועתה באלקים סלה – בזה עצמו מאירים לו הדברי תורה שבעומק גם שם מלא כבודו. וזה "דאורי וגלֵי במה דהוַה סתום ולא איתדע".

וזה רומז אנֹכי, מקור החיים מהשם יתברך שנשפע תמיד עם הדברי תורה – שהשם יתברך מתאחד עם ישראל תמיד, כי לחדש חדשות אי אפשר בלתי על ידי השם יתברך בעצמו.

וזה דאיתא "בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השַׁרֵת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מה לילוּד אשה בינינו?! אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמדה גנוזה וכו' אתה מבקש ליתנה לבשר ודם וכו'?! 'אשר תנה הודך על השמים'". והיינו כי אם לא היו הדברי תורה רק כפשוטן – על זה לא היו מלאכי השַׁרֵת מתקנאין, כי הם מלאים חיים, שהחיים שלהם נובע ומלא רק דברי תורה. כי חיים הוא רק מדברי תורה, וכמו שאנו אומרים בתפִלת ערבית "כי הם חיינו ואורך וכו'".

אכן קנאתם ורצונם לדברי תורה – היה רק להַשׂיג החדשות שנובע בתמידוּת מהדברי תורה, בכל פעם עוד יותר חדשות נוספות. ולזה אין ביכֹלתם להגיע, כי הם נִקראים עומדים ואין להם קפיצין, כמו שכתוב שזה רומז שאין מִצִדם התחדשות לקפוץ מדרגא לדרגא ועומדים תמיד במדרֵגה אחת. ואף שמצינו גם בהם מדרֵגוֹת, שפעמים אומרים "קדוש קדוש" ולפעמים "קדוש קדוש קדוש", כמו שכתוב – אכן כל עיקר ההתעלות שיתעלו הוא רק באותה מדרֵגה שנברא בה שפעמים הם מתעלים ונשפע להם שפע אור הקדושה בהתרברבות, והם שופעים מן

הקדושה עצמה כפי כֹח תפיסת מדרֵגה שלהם שהם אצל התפיסה שלהם לגמרי. היינו שכֹח תפיסתם נתחזק מאֹד עד שיכולים לקבל החיים ממקום גבוה מאֹד. ולפעמים הם יורדים, היינו שאין זה אצלם רק כמו שאומרים בפיהם, שאין משיגים הדבר רק כמו שהוא על הלבוש. כמו מי שזוכר דבר שהיה מקודם, שאין בו רק ידיעה בעלמא. אבל לצאת חוץ מגבולם ומדרֵגתם להתעלות למדרֵגה חדשה – זאת אין בהם. ולזה רצו מלאכי השרת לקבל התורה – שיכולו גם הם להשיג חדשות בכל פעם יותר.

אכן, משה רבינו עליו השלום השיב להם: "כלום למצרים יַרדתם!? לפרעה נִשתעבדתם וכו'?! קנאה יש ביניכם?! יצר הרע יש ביניכם?! תורה למה תהא לכם?" . היינו, יען שהיינו במקום ששם ההסתר גדול מאֹד, וכל ימי חיי האדם הוא בעולם-הזה ששם נמצא תמיד מיחושים גדולים – לזה נִצרַך לנו הִתחדשוּת, שהשם יתברך יגלה ויאיר לנו את החושך וההסתר, שזה הוא על ידי התורה "דאורֵי וגלֵי מה דהוַה סתום". אבל אתם המלאכים שמקומכם בבהירות תמיד, שאין שם שוּם חֹשׁך והסתר ולא מיחושים – אם כן למה נִצרך לכם התורה? כי לחזק אותה המדרֵגה בתוך גבולה – לזה אין צורך לחדשות! כי עיקר החדשות נִצרַך רק לִבקוֹע ולצאת חוץ לגבול, וזה הכֹח אין בכם.

וזה דאיתא "מלמֵד שעמדו דשאים על פתח קרקע וכו' עד שבא אדם הראשון ובִקשׁ עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו" . היינו, כי בתוך גבולם היו יכולים להִתפשט עצמם עד שנִתקרבו ועמדו על פתח קרקע – רק לצאת חוץ לגבולם זה לא היה בכֹחם, והיו צריכים בזֵה לחדשות להארת השם הוי' ברוך-הוא. וכאשר בא אדם הראשון והִתפלל עליהם – אז שיתף השם יתברך את השם הוי' ועל-ידי-זה צמחו.

וזה גם כן הכוונה שכתוב בזה החג "וביום הבִּכּוּרים בּהַקריבכֶם מנחה חדשה לה' וגו'"

מאמר מבואר

כ-16 דקות קריאה

אנא נפשי כתבית יהבית

רבי יעקב מאיז'ביצא – ספר־הזמנים, שבועות, יח

השם יתברך מוסר את עצמו לישראל בתורה

"אנֹכי נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית".⁶

בגמרא כתוב שהשם אמר לנו בדיּבר הראשון במתן תורה, ב"אנֹכי ה' אֹלקיך": אני, את עצמי כתבתי ונתתי לכם, בתורה (ובארמית: "אנא, נפשי כתבית יהבית" – ראשי תיבות אנֹכי).

הענין בזה, שכביכול השם יתברך מסר את עצמו לישראל יחד עם הדִבּרוֹת.

רבינו מסביר לנו שהשם יתברך מסר את עצמו לכל יהודה ויהודיה – יחד עם נתינת התורה ועשרת הדיּברֹות, בביאור שני עניינים: 1. שהוא נותן לנו את האור שלו בתוך התורה, שהוא מקור חיים שמחדש חדשות בלי סוף. אפילו שברובד הנגלה והחיצוני לא נראה תמיד החיות הגדולה הזאת, "אבל בתוכו הוא מלא חיים"; 2. שהוא מצמצם את האור הזה שלו ככה שגם לנו, עם התפיסה האנושית המוגבלת שלנו – תהיה אמירה והשגה בעומקים האלה של התורה, ונוכל לחדש בהם. שהאור החדש האין סופי הזה נכנס לכלים שלנו.

בגלל שהשם לא גילה את כל אורו בתורה – ישראל יכולים להעמיק בדבריו

הוא מבאר קודם את הנקודה השניה, שאנחנו זוכים למקור ומעיין מים חיים של חידוש בתורה בזכות הצמצום המיוחד של אור השם בה, שמתגלה בה בדרך שמתאימה לכלים שלנו:

המקור להתחדשות שלנו בתורה – הוא שהשם מצמצם את האור שמתגלה בה. כי אם היה מתגלה כל אור השם בתורה – לא היה מקום לאדם לומר בה את הסברות וחידושים שלו, ובכלל להעמיק את חיבור הלב שלו אליה. לעומת השם יתברך אנחנו מוגבלים מאד, כי הוא כל יכול באמת ו"לגדולתו אין חקר", ואנחנו אנושיים. ולכן אם השם יתברך היה מגלה את כל אורו בשלימות – הרי שהכל היה מתבטל בפני הגילוי האין סופי הסוחף הזה. וכל החוויות של האדם היו משתנות לגמרי מהקצה לקצה מיד, היינו פשוט יוצאים מכלינו, המוח והרגשות שלנו היו מתבטלים לגמרי בתוך האור האלוקי.⁸ וככה היהודי לא היה מתחדש או מתחיה בכלל,⁹ כי הכלים שלו לא היו מסוגלים להכיל את התגלות האור האלוקי הזה, אלא היא היתה מוציאה אותו מכליו ומאיינת ומבטלת את כל תודעתו וחוויתיו.¹⁰ לכן הקב"ה צמצם את האור שלנו כשהוא נתן את התורה, ולא אמר 'אני ה' אֹלקיך' אלא "אנֹכי ה' אֹלקיך" – יש פה כבר כ' הדמיון, הצמצום הזה של אור השם שבתורה גורם לאור לא להתגלות כולו בשלימות הגילוי שלו, אלא רק ברמת גילוי דומה לזה. כלומר גילוי אלוקות כזה שאמנם הוא עדיין לא הגילוי הכולל והשלם כמו גילוי אור השם שיהיה לעתיד בגאולה, בלי שום העלמות והסתרים והגבלות – אבל עדיין גילוי של האור האין סופי של השם ממש. למרות הצמצום הזה – האלוקות עדיין מתגלה בצורה בלתי מוגבלת, היא עדיין אין-סופית, ואין כאן חיסרון מהותי בגילוי.

להיפך, רק יתרון. גילוי האור העליון של השם, מבלי שיאיין וימוסס את כל חווית האדם – אלא גילוי שמאיר התחדשות אור אין סופי מתוך האדם, בכך שהוא מאיר את ליבו בחידושי אמת בתורה ובידיעת השם. ולא בפעם אחת, אלא בכח האין סוף של השם ממש, מעיין שאינו פוסק אלא נובע בתמידות.

בפנימיות דיבורי התורה של השם – יש את אורו שהוא מקור חיים וחדשות, אפילו שבחיצוניות זה לא נראה

עכשיו רבינו מבאר את הנקודה הראשונה והעיקרית – שהשם יתברך מוסר לנו את אורו האין סופי בתוך התורה:

וזה מורה אנֹכי שהשם יתברך נתן לישראל את אורו עם מקור החיים שעם הדִבור של דברי תורה ניתן גם מקור החיים שהוא בפנימיות הדִבור ומחדש בכל פעם חדשות, אף שאינו נראה על הלבוש – אבל בתוכו מלא חיים.

רבינו מדבר פה על זה שהשם יתברך מוסר את עצמו לכל יהודי ויהודיה בתוך התורה, בזה שיש מקור של חיות והתחדשות אלוקית בתוכה. ואפילו שהאור הזה מסתתר וחומק מפנינו הרבה פעמים, בגלל שבחיצוניות ("על הלבוש" בלשון הבית יעקב) אנחנו לא רואים את החיות האלוקית הגדולה שבכל מצווה או הלכה, כמו בדיני ממונות מי משלם למי כששור נוגח את הפרה וכו' – על פי פנימיות התורה תמיד נמצא סוד מיוחד בכל פרט הלכה ומצווה, החיים רוחשים בתוך כל דבר תורה, התחדשות אלוקית ותוכן עמוק של עבודת השם ותענוג עליון ונדיר באיכותו. "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים".

משל לזה: אצל מלך רק המקורב אליו יודע את שורש כוונתו בפקודותיו, ולכן הוא מבין את ההיגיון של המלך בפרטי הפקודה

הבית יעקב ממשיל לנו משל עם נמשל חזק: אנחנו מחוייבים לגמרי לקיים את רצונותיו ומצוותיו של השם יתברך, גם כשאיננו מבינים אותם בכלל. כי הוא המלך שלנו ואנחנו עמו וצֹאנֹו. אמנם, כשאנחנו בבחינת מקורבים להשם יתברך, כשאנחנו מחוברים לנשמה שלנו ולהשם באמת – אז המלך מגלה לנו את פנימיות הצווים ופקודות שלו, שהן המצוות, את הכוונה העמוקה שבגללה היה חייב להוציא צו כזה. השורש העליון, התענוג והרצון וההתקשרות של השם למצווה הזאת, שלמעלה מהמוחין. כשאנחנו מכירים בשורש של המצווה – מתחדשים לנו עוד ועוד מוחין והרגשים וטעמים חדשים בה.

הדברות חיות תמיד ומדברות ומחדשות בתוך לב האדם. בכל דבר תורה כשאדם מעמיק בפנימיותו – מתחדשים לו בו תורות גבוהות יותר

וכן הדִבּרוֹת נמסרו אז לישראל שהם חיים וקיימים לעד לעולם, ומדברים תמיד בלב האדם, מחדשים לו בכל פעם חדשות. כי אחר שבא אדם על דברי תורה ונכנסו לגבול תפיסתו עד שנקבעו בו ונעשה מורגל בהם, אזי ירחש לִבו דבר טוב – שזה הדִבור יזריח בו שיתחדשו על ידו עוד דברי תורה גבוהים ורמים מאלה, חדשים לבקרים.

הדרך להתחדשות תמידית של דברי תורה מהלב – היא על ידי שמתחברים אליהם באמת. כשהאדם לוקח נושא או קטע שהוא למד והתחבר אליו ומבקש להידבק בו באמת, כשהוא מבקש לתת לו מקום אמתי בעומק הלב שלו, מוכן לשנות את כל התפיסה שלו לאורו – הם נקבעים בתוכו, בתוך הלב שלו. וכשדבר התורה הזה מתאחד עם הלב – הדִבור הזה עצמו מגלה בתוך הלב עוד השגות וחידושים גבוהים יותר, בהתחדשות בלתי נגמרת, שזורחת מחדש כל יום. חידושים בפנימיות התורה, בטעם הכמוס של חוקיה והלכותיה, כאלה שנובעים מעומק הלב ולא רק משכל.

(אמנם רבינו מדבר כאן על הדּברות, אבל כפי שניתן לראות כבר בפסקה הזאת – הוא מדבר על דברי תורה בכלל. ובהמשך עוד פעמים רבות. ואת כל התורה כולה קיבלנו בסיני, אז אין למעט רק את ¹⁰הדיּברֹות לענייננו). בהסרת ההסתרות, שזה הפנימיות של "לא יהיה לך" – כשמסירים הסתרה מתגלה עוד הסתרה עמוקה מזה

¹¹רבינו מאריך יותר בעניין זה במקום אחר (בית יעקב בחוקותי, אות ב): היינו שהדברות שנאמרו לישראל במתן תורה עומדים תמיד בלב ישראל להזכירם ולא נפסקו ח"ו, כי מאמרי השם יתברך קיימים לעולמי עד, ומצדו יתברך אין שום חילוק בין שעת מתן תורה לאחר מתן תורה שהדברות מדברים תמיד. כענין שנאמר (דברים ה, יט) 'קול גדול ולא יסף', ומתרגמינן 'ולא פסק'. וכמו שכתוב בזוהר הקדוש (ויקרא יא, ב)": עשרה מאמרות למעשה בראשית ועשרה למתן תורה". וכמו שהשם יתברך מהווה תמיד את הבריאה בלי הפסק רגע – כן מדבר הדּברֹות תמיד בלי הפסק רגע. אכן, מצד האדם נדמה לו שנפסקו, כמו שאינו מכיר שהשם יתברך מהווה אותו תמיד בלא הפסק – כן אינו שומע הדּברֹות מדברים תמיד בלא הפסק.

אכן, בשעת מתן תורה נעשה זכות גדול שנדממו כל העולמות ומלואם ונסתלקו כל הטרדות. כמ"ש במדרש "א"ר אבהו בשם רבי יוחנן: כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברּו – אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול 'אנֹכי ה' אֹ-להיך'". לזה אז שמעו כולם הדּברֹות מדברים, ואחרי זה חזרו הטרדות למקומם ואין שומעים הדּברֹות מדברים, ונדמה להם מצידם שנפסקו אחר מתן תורה. ובאמ אף מאלו שאין שומעים לא נפסקו לגמרי, כי נשאר מהם מהם קביעות בעומק הלב – כי הדברות הם כלל כל החיים מכל העולמות, ומדברים תמיד להזכיר לאדם, כענין שנאמר "ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאֹל". היינו הרוח העומד תמיד בלב ישראל התעורר בו והזכירו. כי הרוח אף ששוכן בתמידות בלב ישראל – אכן הוא כמו אדם הישן שצריכים להקיצו ולעורר אותו, שיגיע לזה התגלות שהיה בהר סיני, אבל בקל יתעורר. וזה "ורוחי עומדת בתוככם" – שעל ידי עבודה יתעוררו להגיע לאותו התגלות עצמו.

רבינו לא מסתפק בביאור כללי על נביעת התחדשות התורה מהלב, אלא הוא ממחיש לנו את דבריו על 2 מתוך עשרת הדּברֹות:

וכגון דִבור "לא יהיה לך" שרומז לאדם שיסיר מעצמו ההסתרה לפי מה שמכיר ומבין בדעתו בעת ההוא, ואחר שיהיה מורגל בזה האזהרה – אז יתחדשו לו בזה הדִבור עצמו יותר עמקות, שיסיר מעצמו הסתרה עמוקה מזה.

ככל שאני יתמקד בעבודה על ווארט מסוים, מתוך חיבור רגשי כנה ופשוט – יתגלו לי בו עומק חדש ונפלא יותר (ובפרט בחסידות, שהיא עבודת ה' בנפש והחיבור הנפשי מאד משמעותי בעיסוק בה).

למשל, על הדיּבר "לא יהיה לך אֹלקים אחרים על פני" – דרוש רבינו שזהה רומז לאדם שיסיר ממנו את הצמצומים וההסתרים שמונעים ממנו להתקרב להשם (שזה נרמז בשם א-להים, שהוא התגלות הנהגת השם בדרך של גבורה דין וצמצום¹²). ומכאן יש לנו המחשה טובה מאד: ככל שאני מתנקה יותר מכל ההסתרות בין הלב שלי להשם, פותח את מעמקי הלב שבהם נמצאת הנשמה ומתחבר אליהם – אני יגלה שאני יכול להיות יותר מחובר להשם, יותר כנה איתו, שיש בי רגשות חזקים אליו שמוסתרים. זה יכול להתחיל מדברים גסים, כמו עבירות, עליהם נאמר "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין השם", מגאווה שאוטמת אותי. ואז יום אחד יכול להיות שאני יראה שכל אלו היו רק סימפטום לדברים עמוקים יותר. אין סוף לעבודה הנפשית של הדיוק הזה ביחסים בינינו ובין השם, ולעומקי החיבור בינינו שאני יכול להגיע אליהם על ידה. כמו בעבודה זוגית, זה לכל החיים.

זו דוגמא חזקה מאד לחידושים האין סופיים כשמתעמקים בפנימיות של תורה אחת, בדרוש החסידי הזה על "לא יהיה לך אֹלקים אחרים על פני".

במנוחה של שבת, ככל שמבינים ומתחברים לתוכן שלה – על ידי זה מתחדש לנו שבת גבוהה יותר

דוגמא נוספת, שמבהירה עוד יותר את הנקודה – היא הדּבר של "זכור את יום השבת":

וכן דִבור "זכור את יום השבת"¹³, בראשית העיון מורה הדִבור כפשוטו על שביתת השבת, ואחר שנעשה מורגל בזה – מחדש לו הדִבּוּר שבת דלעילא מזה, ובכל פעם מחדש לו דרגא לעילא יותר.

זכור את יום השבת לקדשו . שת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. השביעי שבת ל'ה א-להיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כי ש שת ימים עשה'ה את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך יהוה את יום השבת ויקדשהו ."

השם יתברך הוא אין סופי, וממילא גם תורתו אין סופית.¹⁶ ובגלל זה לא רק שבלתי אפשרי לתפוס את כל סודותיו של עניין או מצווה בתורה – אלא שכשנוגעים בחיות האלוקית שבאותו דבר תורה זוכים לחדש בו פירוש ומדרגה עוד יותר גבוהה, עד אין סוף ובלי שום הגבלה.

התורה מגלה את כבוד השם ואורו בתוך כל ההסתרים החושך והייאוש

וכמו שכתוב בזוהר הקדוש¹⁷: "מאי תורה? דאורי וגלי מאי דהוַה סתום ולא אתידע". וזה החדשות שמחדש בישראל, שבכל פעם מתחדש להם כבוד שמים ביותר.

רבינו הקדוש מבאר פה מהו עניינה של התורה לפי הנאמר בזוהר הקדוש: מהי התורה? שמורה ומגלה מה שהיה סתום ולא נגלַה. עניינה של התורה הוא להצביע לנו על נוכחות אור השם יתברך וגילוי כבוד שמו – איפה שהשם לא גלוי ונוכחותו מסתתרת מעינינו.

בתוכנו, בעומק הלב שלנו – מתחדשים תמיד חידושים. בתוך כל אחד ואחת מאיתנו, מעצם היותנו חלק מעם ישראל. והחידושים האלה הם גילויים של השם יתברך, איך אפשר להמליך אותו ולייחדו ולחשוף עוד ועוד גוונים ודרכים להגדיל את כבוד השם בעולם.¹⁸ כל הזמן אנחנו, היהודים, מוסיפים בגילויי אלוקות חדשים, באין ספור דרכים.

אחד הגילויים המיוחדים ביותר של השם, שרק אנחנו יכולים לחשוף, בתור נשמות שחיות בעולם מלא ההסתרות הזה – הוא הגילוי הנפלא הבא:

שמתחדש ומתגלה לאדם שאף שהיה במקומות הנמוכים ובהסתר גדול כל-כך עד שנדמה לו שחס-ושלום אפס תקוה ואין לו ישועתה באלקים סלה – בזה עצמו מאירים לו הדברי תורה שבעומק גם שם מלא כבודו. וזה "דאורי וגלֵי במה דהוַה סתום ולא איתדע".

אפילו אם הגעתי למקומות הכי נמוכים שיש, גם כשחוויתי שכחה של ה' והסתר וחושך נוראים עד כדי כך שהתייאשתי לגמרי מעצמי, וחשבתי שכבר אין לי תקווה, שהשם לא יושיע אותי לעולם – מאיר לי בעומק הלב תורות חדשות. בתוך השבר והכאב הזה עצמו, בתוך חוסר האמונה הזאתי – הלב שלנו זוכה לתורות שמאירות וחושפות לו את אור השם שההסתר והריחוק הנוראי הזה באמת מלא וגדוש בו. חידוש כזה איך לא רק מציאות הניסיונות אלא אפילו הנפילות – כולם באור פני מלך חיים. וכנאמר "מֹלא כל הארץ כבודו",¹⁹ ו"לית אתר פנוי מיניה".²⁰

וזה רומז אנֹכי, מקור החיים מהשם יתברך שנשפע תמיד עם הדברי תורה – שהשם יתברך מתאחד עם ישראל תמיד, כי לחדש חדשות אי אפשר בלתי על ידי השם יתברך בעצמו.

ראינו כבר שאפשר לזכות להתחדשות אין סופית בדברי תורה לא רק בזמנים של אורות וקדושה גדולה, אבל: האם ליבנו יכול לנבוע אור חדש כזה גם סתם ככה בשגרה היום-יומית הרגילה? יהודי יכול תמיד למצוא את החיות וההתחדשות האמתית הזאת – כי השם יתברך נמצא תמיד עם כל יהודי, לא רק מלווה אותנו תמיד, אלא מתאחד אתנו ממש, מתחבר לכל הרבדים של הנפש שלנו (גם אם אנחנו לא מודעים לזה, בעומק הלב שלנו ההתאחדות הזאת תמידית²¹). ולכן אנחנו יכולים כל יום למצוא עוד טעמים ותענוגים פנימיים במצוות, בתורות, ובתפילות.²² כל מה שקורה אתנו – הכל השגחות אישיות ופרטיות של השם, חידושים פלאיים כאלה שרק השם יכול היה לחשוב עליהם. תורות כאלה שאף אחד עדיין לא זכה להוריד אותם לעולם, כי הם הכי גבוהות, והשם יתברך כותב אותם עכשיו, בתוך סיפור החיים שלנו.

בחסידות אנחנו לומדים שהשם יתברך בורא ומהווה את כל הבריאה כל רגע ורגע מחדש. והרי נאמר על השם "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – אז בעצם כל הבריאה כולה מלאה בדברי תורה, בחיות אלוקית שמחדשת אותה מאין ליש כל הזמן. כל הדברים בעולם זה בעצם תורות שיש בהם חידוש אמתי, התחדשות אלוקית.

גם ביום שנראה לנו כסתמי, גם בהתרחשויות וסיטואציות הכי שיגרתיות ופשוטות עד כדי שעמום – יש שם חיות נצחית, אנרגיה של חיים אמתיים, עומק כזה שמביא לעוד פגישה עם השם, כזאת שעדיין לא התגלתה בעולם מעולם, בחכמה רגשית חדשה.

וזה דאיתא²³ "בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השַׁרֵת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מה לילוּד אשה בינינו?! אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמדה גנוזה וכו' אתה מבקש ליתנה לבשר ודם וכו'?! 'אשר תנה הודך על השמים'". והיינו כי אם לא היו הדברי תורה רק כפשוטן – על זה לא היו מלאכי השַׁרֵת מתקנאין, כי הם מלאים חיים, שהחיים שלהם נובע ומלא רק דברי תורה. כי חיים הוא רק מדברי תורה, וכמו שאנו אומרים בתפִלת ערבית "כי הם חיינו ואורך וכו'".

יסוד חשוב בתורת הבית יעקב (ובחסידות בכלל) הוא שהבריאה כולה יש בה דברי תורה, כל החיות שלה היא מדברי תורה. ופה הוא מסביר את הסיבה לזה בעצם: כל חיות עוצמתית ואמתית – מגיעה רק מדברי תורה, כמו שאנחנו אומרים בערבית "כי הם חיינו ואורך²⁴ ימינו". כשמשה רבינו עלה לשמים להביא משם את התורה המלאכים קינאו בנו ובו שאנחנו הולכים לקבל את התורה. הם אמרו להשם: חמדה גנוזה יש לך בבית גנזך ואתה מבקש לתת אותה לבשר ודם?! – תן אותה לנו, למלאכים, הנבראים הרוחניים שאין בהם גשמיות! "תנה הודך [את התורה] – על השמים"!

למה המלאכים כל כך קינאו בישראל שהם מקבלים את התורה, ולמה הם חמדו את התורה לעצמם? בגלל שהם ביקשו מקור חיים, חיות עוצמתית. כי אפילו למלאכים אין מקור חיים אחר חוץ מהתורה (השאלה היא אם הם יקבלו ממנה חיים בעקיפין או ישירות). ואם היה בדברי התורה רק מה שנראה בהם בחיצוניות, אם כל המהות שלהם הייתה רק כפשוטן של דברים – המלאכים לא היו מקנאים בדבר כזה, אלא שבאמת הדברי תורה הם מלאים חיים. נכון צריך להעמיק, להקשיב לנביעת המים החיים האלה, "מֵי הַשִֹּלחַ הַהֹלְכִים לְאַט" – אבל כשנעמיק את החיבור שלנו לתורה נגלה בה נביעה בלתי פוסקת של חיים, מעומק הלב והנשמה האלוקית שבנו.

מכאן רבינו מדגיש בעיקר את נביעת החידוש שיש בתורה, ואת היכולת שלנו להשיג את החדשות שנובעות ממנה בתמידות. יכולת שלמלאכים אין והם היו רוצים אותה מאד.

המלאכים גם רוחניים וגבוהים מאד ומדרגתם עצומה ונשגבה – אבל הם אף פעם לא מתעלים מעבר למדרגה הזאת, המדרגה אליה השם ברא אותם מתחילת הבריאה ולנצח. למה? כי כמה קדוש שאתה תהיה, אם השם נותן לך להשיג אלוקות עד רמה מסוימת – אתה לא תשיג יותר. השם מהווה את הבריאה כולה כל הזמן ואין שום דבר שנעשה ללא רצונו²⁸. לכן המלאכים נקראים "עומדים", כי הם לא יכולים להתעלות מעל המדרגה שהם נבראו בה, הם לא קופצים מעליה ולא הולכים ממדרגה למדרגה עליונה יותר. וכמו שנאמר²⁹ "הַלְלּוהּו כׇל מַלְאָכָיו... יְהַלְלּו אֶת שֵם ה' כִי הּוא צִּוָה וְנִבְרָאּו, וַיַעֲמִידֵם לָעַד לְעֹולָם."

זה לא אומר שאין אצלם שינויים בעבודה שלהם, אבל כל ההתעלויות שלהם הם בטווח מסוים, כל חלוקי המדרגות שלהם הם בתוך המדרגה הגדולה יותר שהם שייכים אליה מיום בריאתם. היא המקסימום של ההתעלות שלהם³⁰. והדוגמא לשינויים האלה היא מה שכתוב שלפעמים הם אומרים רק פעמיים "קדוש קדוש", ולפעמים מהללים להשם 3 פעמים "קדוש, קדוש, קדוש". יש להם מדרגה ותפיסה מסוימת באור השם, ולפעמים הם מקבלים שפעים אדירים שנובעים מהקדושה ישירות – כי הם נמצאים במדרגה והבחינה שלהם עד הסוף, בהתעלות הכי גבוהה שיש באותה המדרגה. ולפעמים הם יורדים והשגת האלוקות הזאת כמו נשכחת מהם והם אוחזים בה ברמה השטחית שלה, כאילו הם רק אומרים אותה בפה שלהם. המשל לזה בבני אדם זה כמו שמישהו זוכר שפעם הוא הבין איזה עניין עמוק, אז עכשיו כל מה שיש במודעות שלו זה רק השתפקות, איזה צל צלו של העניין, בטח לו את אותם העוצמות כמו שהיה לו אז בשליטה בהשגה ההיא. אבל אין למלאכים אפשרות לצאת מחוץ למגבלות שלהם והמדרגה ולהתעלות למדרגה חדשה.

לכן המלאכים רצו לקבל התורה – כי יש בה מה שחסר להם: להשיג חדשות, בכל פעם יותר. עוד עומק ברצון של השם, עוד עומק בחשיבה שלו, עוד מהאור שלו.

אכן, משה רבינו עליו השלום השיב להם: "כלום למצרים יַרדתם!? לפרעה נִשתעבדתם וכו'?! קנאה יש ביניכם?! יצר הרע יש ביניכם?! תורה למה תהא לכם?"³¹. היינו, יען שהיינו במקום ששם ההסתר גדול מאֹד, וכל ימי חיי האדם הוא בעולם-הזה ששם נמצא תמיד מיחושים גדולים – לזה נִצרַך לנו הִתחדשוּת, שהשם יתברך יגלה ויאיר לנו את החושך וההסתר, שזה הוא על ידי התורה "דאורֵי וגלֵי מה דהוַה סתום". אבל אתם המלאכים שמקומכם בבהירות תמיד, שאין שם שוּם חֹשׁך והסתר ולא מיחושים – אם כן למה נִצרך לכם התורה? כי לחזק אותה המדרֵגה בתוך גבולה – לזה אין צורך לחדשות! כי עיקר החדשות נִצרַך רק לִבקוֹע ולצאת חוץ לגבול, וזה הכֹח אין בכם.

משה רבינו עונה למלאכים: האם אתם ירדתם למצרים!? השתעבדתם לפרעה?! יש לכם קנאה ויצר הרע?! וודאי שאין לכם את כל אלו – אז למה שהתורה תהיה שלכם?. למה משה מתכוון בעצם?

מתן תורה מתרחש קצת אחרי יציאת מצרים, שיעבוד מצרים היה אחד השיאים של שקיעת עם ישראל בבלבולי ותאוות רעות, בהסתרים הרבים על התגלות הקדושה ואור השם שיש פה. לכן זו דוגמא טובה לטענה למה אנחנו זקוקים לתורה. בגלל זה ובגלל שבכל תקופת החיים של האדם הוא נמצא בעולם הזה, עולם שתמיד נמצא בו חלישות וכאבים לנפש, ממש גדולים, שנובעים מחושך והסתר שמשכיחים את השם – לכן אנחנו צריכים את האור הזה של ההתחדשות, אור עוצמתי כזה שמוציא את הבן אדם מהמגבלות הנפשיות שלו להסתכלות גבוהה יותר על המציאות, לראיה של הטוב והאלוקות שטמונים בתוך החושך של העולם הזה.

אנחנו חיים פה בגוף ובעולם הזה, ולכן אנחנו חייבים שהשם יתברך יגלה ויאיר לנו את החושך וההסתרות, שזה על ידי האור החדש שה' מגלה בתורה – שהיא מאירה ומגלה את אור השם איפה שנראה שבלתי אפשר לגלות אותו. מגלה את אור השם בגוון חדש כזה שהיה סתום עד עכשיו ולא ידוע. משה ממשיך לטעון כלפי מלאכי השרת: אבל אתם, המלאכים, בכל המרחב מחיה שלכם אין שום דבר שמסתיר את אור השם, אין שם לא חושך ולא חלישות ולא כאבים ולא תסביכים. אתם חיים בבהירות, הכל מואר לכם – אתם לא יכולים לשכוח את השם, אין לכם כזה פיצ'ר, ותמיד גם ברור לכם מה הרצון שלו ממכם. אז למה שאתם תקבלו את התורה? אתם לא צריכים אותה בכלל! אתם מאד רוצים התחדשות של אור השם, נביעה כזאת של התעלות אין סופית – אבל אתם לא צריכים אותה. כי כדי להתעלות בתוך אותה מדרגה – לזה מספיק עבודה רגילה, כמו התחזקות. לא צריך לזה התחדשות בכלל. למה צריך חדשות? בעיקר כדי לבקוע את המדרגה הנוכחית שלך, לצאת מחוץ לגבולות והמצרים שלך! ולכם אין בכלל יכולת כזאת. אז אין לכם צורך בתורה עם ההתחדשות האין סופית שטמונה בה.

ההתחדשות של שיתוף הנהגת ה' ברחמים ולא רק בגבורות – על ידי תפילת אדם

רבינו ממחיש פה את יכולת ההתעלות המקסימלית שיש בבריאה – בתוך מדרגה אחת:

וזה דאיתא "מלמֵד שעמדו דשאים על פתח קרקע וכו' עד שבא אדם הראשון ובִקשׁ עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו"³². היינו, כי בתוך גבולם היו יכולים להִתפשט עצמם עד שנִתקרבו ועמדו על פתח קרקע – רק לצאת חוץ לגבולם זה לא היה בכֹחם, והיו צריכים בזֵה לחדשות להארת השם הוי' ברוך-הוא. וכאשר בא אדם הראשון והִתפלל עליהם – אז שיתף השם יתברך את השם הוי' ועל-ידי-זה צמחו.

כבר מתחילת הבריאה אנחנו רואים את הפער הזה שבין כל שאר הבריאה ובין האדם עובד ה'. כבר לפני בריאת האדם ברא השם יתברך את הצמחים והדשאים, כמו שנאמר "תדשא הארץ דשא". הדשא מטבעו צומח מתוך האדמה ובוקע אל פני השטח אל חלל העולם. לכאורה יש כאן יכולת התחדשות, בצומח בכלל יש התפתחות ושינוי מהותיים. אבל חז"ל מלמדים אותנו שבששת ימי בראשית שום צמח לא בקע שום מגבלה, לא צמח אל מעל פני הקרקע – עד שבא אדם הראשון עם כח התפילה שלו ופעל שינוי ברצון השם יתברך.³³ הוא ביקש עליהם רחמים – ואכן פעל התעוררות רחמים עליונה עליהם, ורק אז ירד גשם והדשא צמח.

חז"ל אומרים לנו שהם עמדו כבר ממש על פתח קרקע, כי הרי השם ציווה אותם לצמוח – אז את שיא העבודה כפי יכולתם הם עשו. אבל הם לא יכלו לקפוץ ולפרוץ למדרגה חדשה. בשביל דבר כזה הם היו צריכים אור חדש, הארת שם י-ה-ו-ה, שזה בחינת התעוררות הרחמים, כי הם נבראו בשם א-להים, כמו כל עשרה המאמרות בששת ימי הבריאה. וכאשר בא אדם הראשון והתפלל עליהם – רק אז השם שיתף הנהגה של רחמים, של שם הוי', ועל ידי השילוב הזה הם צמחו.

וזה גם כן הכוונה שכתוב בזה החג "וביום הבִּכּוּרים בּהַקריבכֶם מנחה חדשה לה' וגו'"³⁴.

לסיכום: עניינו של חג השבועות הוא לא רק נתינת התורה ברובד החיצוני שלה, בלבושים הגלויים שלה – אלא נתינת האור והחיות הפנימית של השם שגנוזה בתוך התורה, שאיתה אפשר להתחדש בתורה ובחיבור למצוותיה בהתעלות אישית אין סופית.

וזו קרבן המנחה החדשה שאנחנו נותנים להשם בחג מתן תורה – ההתחדשות העמוקה הזאת בתורה.

נקודה למחשבה

כ-6 דקות קריאה

"כמה הייתי רוצה לדעת את הספרים האלה...". "כמה הייתי רוצה להעמיק עוד בנושא הזה בחסידות..." "הלוואי והייתי זוכר יותר טוב את מה שאני לומד..."

יותר מזה: איך אני יזכה להיות מחובר לתורה בכל רבדי החיים שלי, ולמצוא חיבור להשם בכל?

התחושות האלו טובות מאד, גם אם הן לא ראליות ומציאותיות כרגע – עבודת השם היא אין סופית והכיסופים האלה יגדלו אותנו בה. אבל הם יכולים להגיע משני רגשות שונים לחלוטין, שני מקומות אחרים לגמרי בנפש, לפחות אצלי:

זה יכול לשבת על תסכול, על חוסר סיפוק וחיות בעבודת השם, חלילה. לא כזה שמעריך את העיסוק שלי בתורה ובחסידות. לא כזה ששמח במצוות שאני זוכה לעשות ובניסיונות שעמדתי בהם. מכוחו של השם, שנותן לי משיכה לטוב ולקדושה בחסד וברחמים גדולים. לא בגלל משהו שעשיתי – הוא נתן בי נשמה אלוקית שמחוברת אליו, ונקודות טובות מאד. ובאמת כל אחד כשהוא עושה מצווה יש בזה שמחה מופלאה וחידוש גדול, אם יפתחו לנו הלב והמוחין נטעם במצווה תענוג עַרֵב מאד. בגלל שכל מצווה וחידוש אמת בתורה היא נגיעה בנצח, בהשם יתברך, שהוא אין סופי ודבריו חיים וקיימים. הכל עניין של תשומת לב לתוכן והטעם שמסתתר בתוך כל מצווה, בין כל הלבושים וההלכות והדינים, ומציאת החיבור האישי שלנו אליה.

וזה לא שיח של גאווה. להיפך כשאנחנו מקבלים מתנות נפלאות כאלה של קירוב מהשם יתברך, של חיבור גדול אליו ולתורתו, ואנחנו נשארים אדישים לזה ולא שמחים ומודים על הטובות האלו – אין כמעט גאווה ובדידות וריחוק מה' גדול מזה. יריקה בפנים שלו ממש.

הרגשות האלה יכולים לנבוע גם ממקום חיובי, התעוררות מתוך הכרת המצב שלי בידיעת התורה ועבודת ה' לא לעצור כאן – אלא רצון חזק להוסיף עוד מהטוב המשמח והמחיה הזה, להנות עוד בקדושה (כי אינני במדרגה של ביטול האני והסיפוק מכל וכל – ועדיין להתחיות מהתומ"צ ועבודת ה'. וזאת שפלות אמיתית לעומת השפלות של שקר שמכחישה את הטוב שה' נותן לי כנ"ל ואינה מודעת למדרגה שלי).

את ההבחנה החשובה הזאת ראיתי אצל הויטעבסקר. הרב הקדוש רבי מענדיל מויטעבסק ³⁵בעל פרי הארץ, עמוד הביטול ורבו של אדמו"ר הזקן מחב"ד, שהיה בעל ענווה ושפלות מופלאות, היה כותב אגרות הדרכה לאלפי חסידיו במזרח אירופה, לאחר שעלה לארץ הקודש. באחת האגרות הוא כותב (אגרת כה, עמ' קמג במהדורה המבוארת):

"תשובה כללית לידידי נפשי: בעסק העבודה, אשר רבים צועקים על המחשבות זרות. והתהוות הסיבה היא – הגדלות שבהם, שאינם שמחים בעבודתם ולא די להם כי אם בגדולות ונפלאות מהם. כי זהו כלל גדול בתורה "להיות שמח בחלקו" – גם בעסק התורה והעבודה,³⁶ אם מעט ואם הרבה. ויהנה ממנו. מה שאין כן אם אינו נהנה ושמח, והנפש רוצה לֵהנֹות – מתאוָה תאוה.

וכן המחשבות זרות, מפני שאינו שמח בעבודתו ורוצה בגדולות ונפלאות ממנו – דוחין אותו למחשבת חוץ. שכל מחשבה ומחשבה ³⁷היכל ה' המה, ומי שרוצה לכנס במקום שאינו ראוי – דוחין אותו לחוץ. הנה, אהּובַי, אַחַי: הלא ידע אנש בנפשֵּה – למה יחפצו בגדולות?! במה זכה בהם?!

בודאי מהראוי לומר "מתי אגיע למעשי אבותי". ואף על פי כן, יהיה שמח מאד בעסק עבודתו של עכשיו, ובשמחה של מצוה זו – יזכה לגדולה הימנה. ואם יאמרו: הי תורה והי מצוה, שאין לו כלום – ...זה אינו, והלא "פושעי ישראל מלאים מצות כרמון". אבל לא שמח ונהנה מהם.³⁸ מה שאין כן כש"ישמח ה' במעשיו – יהיה כבוד ה' לעולם"!

והנה יש לאלוה מלין בעסק זה, תורה וחכמה עד אין חקר. אבל כללא דמלתא: האמונה – המאמין יחיש מעשהו".

לאור האיגרת החזקה הזאת נגעו בי כמה תובנות שעולות מהתורות של הבית יעקב הקדוש.

השם נותן לי תורות חדשות – למרות כל החסרונות שלי בתורה ועבודה

בתורה הראשונה מהבית יעקב שנמצאת בחוברת הזו (תורה טז), הוא אומר: "באם השם יתברך רואה את מי מישראל שאין כֹח תפיסתו מגעת לקבל את הדברי תורה כי גבוהים ורמים מתפיסתו – אזי לא יתן לו אלו הדברי-תורה".

כולנו לפעמים נתקלים בתורות שהם למעלה מהתפיסה או המדרֵגה שלנו, לפחות כרגע. זה יכול להיות קטע שלא הבנו בגמרא או באחת מדעות הראשונים בסוגיא, וגם עניין שמופלא וקשה לנו במאמר חסידות. זה יכול להיות בעצה מצדיק שאנחנו לא מגיעים למימוש שלה, או סיפור על הנהגה שלו שאין לנו בה השגה. יכול להיות שיעור או אמירת תורה מהצדיק, או מכל יהודי עובד השם – שלא הצלחנו לתפוס אותו באמת, מכל סיבה שהיא (אם כי לא הבנו את כל המושגים, או שהצלחנו להבין הרבה מהדברים והרבה לא, אם כי זה היה גאוני לנו מידי או שיש לנו הפרעת קשב). זה יכולה להיות גם תפילה או שירת ניגונים של אהבה להשם ושמחת השם יחד עם עוד יהודים טובים. בכל אלו, עלינו להתמקד בנקודות שכן נגעו בנו, בתכנים שהבנו ובהתעוררות הרגשית המיוחדת של שמחה בעבודת ה' או געגוע אליו שכן היו פה – כי בזה נתחבר להשם יתברך, לא בהשגות גבוהות כדוגמתן של צדיקים, ולא בגאונות ובקיאות מרשימות. אלא כשיש בנו חידושים של אמת, אפילו בדבר תורה אחד – זה גילוי שהשם שוכן בליבנו, התגלות של ניצוץ האלוקות שבנו, של הנשמה שלנו, בתוך הנפש הפשוטה שלנו, הטבעית, הבהמית. ככה אנחנו מביאים לביטוי את ההתאחדות התמידית של השם איתנו, את החוויה הפנימית והעמוקה הזאת – על ידי חידוש אמיתי של תורות, תורות כאלה שמגלות את השם בתוך החיים על כל חוויתיהם הפשוטות. וכמו שנאמר בתורה הזאת: "שהשם יתברך מתאחד עם ישראל תמיד, כי לחדש חדשות אי אפשר בלתי על ידי השם יתברך בעצמו".

לפי זה, יהודי חסיד צריך לרצות ולכסוף מאד לידיעות נרחבות והשגות נעלות בתורה – אבל הוא שמח כבר עכשיו בחיבור והייחוד עם השם שהוא זוכה לו כבר כרגע. הייחוד הגדול הזה עם השם נוצר מזה שהבן אדם שוקע אפילו בדבר תורה אחד של השם, שהוא מעניק את כל תשומת ליבו להבין מה הסוד והטעם הפנימי שהקב"ה רוצה פה, בעניין או הווארט או המצווה הזאת. אין בזה גאונות או מדרגות להתפאר בהם, רק משיכת הלב להשם, להבין אותו יותר. את רצונותיו הכמוסים שבתוך ציוויו הפיזיים, "נפשי חמדה לדעת כל רז סודך". מה השם באמת מבקש ממני עכשיו, מה נרמז בכריכת התפילין על הזרוע? מה הכוח העוצמתי הזה הטמון במשפחה, עליה השם מצווה "מבשרך לא תתעלם"?

אמנם לא זכיתי פה לכל החלומות הקדושים שלי – אבל זו התורה שהשם נותן לי. כי מתן תורה לא היה רק פעם, הדיּברֹות והתורה כולה ממשיכות להיאמר בחללו של עולם, והשם נותן לי התחדשות בתורה כל יום מחדש. אני רק צריך להביא את עצמי לפה, לנכוח בתורה, לעסוק בה בעיון. ו"בתחילה נקראת תורת השם ובסוף תורה דיליה", בתוך הדבקות ובקשת התורה כפי ערכי – אני מגלה את החלק שלי בתורה, את חידושי התורה שלי, והכי חשוב: איך השם נותן לי את התורה, אני נפגש בזה איתו ועם כוח החידוש האלוקי המופלא שלו. אי אפשר להמעיט בערך של זה ולא יספיקו כל ההודיות שבעולם על זה.

השם מדבר איתי תורות חדשות – בתוך כל החסרונות שלי

התורה היא מסודרת, מעשית, עמוקה, חכמה, רחבה מיני ים ובעיקר קדושה מאד. הא מושלמת בכל המידות האלה, "חמדה גנוזה" של השם יתברך. מובן שאני לא מושלם בכל המידות האלה – אז מהו באמת הקשר והשייכות שלה אליי?!

על זה אומר הרבי הבית יעקב זי"ע: השם נתן לך את התורה, לכל יהודי ויהודיה. לא רק בגילוי אור נעלה שמבטל אותך, אלא בשותפות של ממש איתך. שותפות כזו שמתחשבת במה שלמעלה מהיכולות שלך. חיבור כזה עם השם שונתן לך מהאין סוף שלו – חידושים של ממש בתורה, מביא לך את התורה לפי היכולות שלך, הייחודיות והמוגבלות כאחד.

"שמתחדש ומתגלה לאדם שאף שהיה במקומות הנמוכים ובהסתר גדול כל-כך עד שנדמה לו שחס-ושלום אפס תקוה ואין לו ישועתה באלקים סלה – בזה עצמו מאירים לו הדברי תורה שבעומק גם שם מלא כבודו. וזה "דאורי וגלֵי במה דהוַה סתום ולא איתדע".

הדיבור הזה של הבית יעקב עוד יותר מאיר, כי הוא אומר בעצם: לא רק שהשם מתחשב בכלים של בניו אהוביו היהודים, בזה שהוא נותן לנו את התורה ומשאיר לנו גם הארה אלוקית של חידושי אמת בה, חוץ מזה שחוסר היותנו צדיקים הכי יסודיי עולם וגואנים בידיעת התורה זה לא מפריע להתגלות החיבור ביננו לבין השם ולהתחדשות אמיתית ובלתי פוסקת של חידושי תורה – אלא שזה עצמו התגלות של השם. אנחנו יכולים לקדש את שמו יתברך ולגלות את נוכחותו – אפילו בתוך הריחוק ממנו, בתוך ההסתרות, וגם בתוך הפשטות והטבעיות שלנו.

כל החסרונות שלנו הם עצמם תורות חדשות פלאיות, כאלה שמגלות את השם בדרכים הכי בלתי צפויות. בתוך כל הבלבולים והדיגוגים של העולם הזה. היכולת הזאת לבקוע את חומות האדישות להשם והסתר הפנים הנורא שלו בתוך משעולי ונפילות החיים – היא המתנה והעבודה הכי גדולה שאפשר לתת לו בעולמות, כי יש בה יציאה מהכלים, פריצת הגדרות, הגילוי הכי לא צפוי של השם, מה שאפילו המלאכים לא יכולים לגלות. וזה שעשוע ותענוג גדול מאד. ובפרט בירידת הדורות, וכל הקטנות וקוצר הדעת שיש בימינו – נראה שבהשגחה זה מה שהשם הכי רוצה שנחדש, דרכים ותורות חדשות של מפגש עם השם, במקומות הכי לא צפויים... שעם קצת מודעות עצמית נראה שאנחנו לגמרי נמצאים בהם (:

מהלכים ועומדים [של המלאכים]

צבאות אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמר וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמר את חצרי ונתתי לך מהלכים