בעצם היום הזה

מאמר

המאמר המקורי מובא בחוברת בצילום מתוך הספר

מאמר מבואר

כ-10 דקות קריאה

בעצם היום הזה

אדמו"ר הזקן

בין ״צבאות הוי׳״ לשם הקדוש ״הוי׳ צבאות״

"בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים". המושג "צבאות הוי'" קשור לשם הקדוש "הוי' צבאות" – שם שבו התנבאו נביאים רבים, ומשום כך נבין ראשית את מהותו של השם "צבאות".

חז"ל אומרים כי מיום שנברא העולם, הראשונה שגילתה כי אחד משמותיו של הקב"ה הוא "צבאות" הייתה חנה, אם שמואל, שפנתה לקב"ה בתפילה: "ותדר נדר ותאמר הוי' צבאות...". בשכר זאת אמר הקב"ה שתזכה חנה ובנה יהיה נביא, וכך אכן פתח את נבואתו: "כה אמר הוי' צבאות פקדתי וגו'". בנוסף, בקרב ה'נביאים האחרונים', זהו השם המוזכר רבות בפתיחת נבואותיהם ("כה אמר הוי' צבאות" וכדומה) – זהו ה'שם' שבאמצעותו הם התנבאו ודרכו פגשו את ה'. בפרט אצל חגי, זכריה ומלאכי – אחרוני הנביאים – השם "הוי' צבאות" שכיח הרבה יותר מאשר אצל נביאים אחרים. מכך ניתן לזהות בבירור כי קיים קשר בין התקדמות הדורות לבין התגלות שם זה. אמנם (על אף שזהו שם שנתגלה מאוחר), חז"ל אומרים ש"הוי' צבאות" הינו מהשמות שאינם נמחקים – שם קדוש!

מהו 'שם' של הקב"ה בכלל, ומהם תואריו?

כדי להבין את מהות ומשמעות השם 'צבאות' – עלינו להבין ראשית מהו עניין ה'שם' בכלל, ואצל הקב"ה בפרט. כמו כן, עלינו להבין את מעלתו של שם הוי' ב"ה – 'השם המיוחד' – על פני שאר השמות:

עצם האין־סוף הוא 'פשוט בתכלית הפשיטות', והיינו שאינו יכול להיות מוגדר בשום שם, ביטוי וכדומה. לפיכך, לא שייך לומר עליו את התארים שהתורה וחז"ל מתייחסים בהם כלפי הקב"ה – 'רחמן', 'חכם', 'חסיד' וכו' – שהרי זוהי הגדרה מסוימת, שאינה שייכת באין־סוף הפשוט. יתר על כן, הפסוק אומר בפירוש כי ההגדרה והמעלה הכי גבוהה – חכמה – נחשבת כלפי הקב"ה רק כמעשה קטן: "כולם בחכמה עשית". מכאן שלא שייך לתאר אותו בתארים הללו, כשם שלא שייך לתאר ולגלות את המהות הפנימית שלי לאור כלי שיצרתי... אם אף החכמה היא כך לגבי הקב״ה, פשוט ומובן שהמידות – שהן חלק פחות ׳עצמי׳ ומהותי לאדם – אינן מגדירות ומגלות את מהותו אצל הקב"ה, ״דלאו מכל אינון מדות איהו כלל״.

אך על אף כל הסיוג וחוסר הערך בין התארים לקב״ה – בכל זאת הוא נקרא כך, הן בתורה שבכתב והן בחז״ל. כיצד? זאת משום ש״במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענוותנותו״ – במקום שבו אתה יכול לכנות ולזהות את הקב״ה כ׳גדול׳ או בשאר תארים, זהו המקום שבו הקב״ה ׳ענו׳ ומשפיל את עצמו מרוממותו העצמית כדי להופיע ולהיקרא בתואר זה. השפלה זו מתרחשת בכללות בעשר הספירות של עולם האצילות – העולם ש׳נאצל׳ וירד מהקב״ה – שם נמצאות מידותיו האלוקיות: חסד, גבורה, תפארת וכו׳, וכן ה׳מוחין׳: חכמה, בינה ודעת.

לאחר השפלה זו אכן שייך לקרוא לקב״ה בכוחותיו האלוקיים, וכפי שאליהו פונה לקב״ה (במאמר הזוהר ׳פתח אליהו׳): ״אנת חכים״ – אתה חכם, על אף שאינך באמת מוגדר ומתואר בחכמה! כך גם לגבי שאר מידותיו האלוקיות של הקב״ה, שבהן שייך לקרוא לו ׳הגדול, הגיבור והנורא׳ וכו׳ – בניגוד למהותו ועצמותו ממש, שאינה מוגדרת ואינה שייכת לשום תיאור.

ההבדל בין שם הוי׳ לשאר שמות הקדש

לאחר שהבנו את עניין תוארי הקב״ה – נבין גם מהו סוד שמותיו יתברך. מבואר בקבלה כי שמותיו של הקב״ה הם הכלים – יכולת הקיבול – של הספירות בעולם האצילות, לקבלת האור־אין־סוף. זוהי התייחדות גמורה של האור עם הכלים, עד שהאין־סוף מתייחד עמם, כפי שאומר אליהו: ״איהו וגרמוהי חד״ – הוא והכלים שלו אחד. לדוגמה: שם ׳א־ל׳ מחיה את כלי החסד; שם ׳א־להים׳ את כלי הגבורה; ושם ׳א־דני׳ את כלי המלכות. אמנם האור שממלא את הכלים הוא שם הוי׳ ב״ה, המבטא את הפנייה של האין־סוף להתייחד ולהתגלות בכלים. לכן שם הוי׳ נקרא גם ׳פנימיות הכלים׳, שכן הוא האור שנכנס לתוך פנים הכלים.¹ לצורך ההמחשה, שם א־להים הוא השם של כלי הגבורה, ואותו ממלא שם הוי׳ – האור האלוקי. זו הסיבה ששם הוי׳ מצטרף ומתלווה לכל השמות: ״ביום עשות הוי׳ א־להים ארץ ושמים״, ״הוי׳ צבאות״² – כי הוא האור המאיר בכל הכלים (שהם השמות). ביתר דיוק, שם הוי׳ הוא המחבר בין האין־סוף המופשט לכלים המוגדרים, זאת משום שהוא ׳ממוצע׳ בין האור־אין־סוף לכלים.

הפסוק אומר: ״זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור״. חז״ל דורשים את הגימטריא: ״שמי״ בתוספת אותיות י-ה עולה שס״ה, רמז לשס״ה מצוות לא תעשה; ו״זכרי״ בתוספת אותיות ו-ה עולה רמ״ח, כנגד רמ״ח מצוות עשה. פירוש הדברים הוא שכל רמ״ח מצוות העשה ושס״ה מצוות לא תעשה נרמזות ב'שם המיוחד' – שם הוי׳ ב״ה.

שם הוי׳ בכללותו מבטא את זעיר־אנפין,³ ובו תלויות כל המצוות. מהחסדים שבו משתלשלת ההוראה לפעול ולעשות טוב – רמ״ח מצוות עשה;

ומהגבורות שלו משתלשל מה שאסור לעשות, שעלינו להתגבר ולהימנע ממנו – שס״ה מצוות לא תעשה. בזעיר־אנפין נמצאים גם כל פרטי הדינים וההלכות של תרי״ג המצוות. ככלל, התורה היא דבר ה׳ ורצונו המיוחדים לחלוטין בה׳ יתברך, ודבר זה מתאים לכך שכל התורה נרמזת בזעיר־אנפין של עולם האצילות, שכן שם האין־סוף מתייחד עם הכלים. בכך מובן מדוע לא נזכר השם ׳צבאות׳ בתורה, שכן התורה מבטאת את הייחוד המתרחש בעולם האצילות עצמו. זוהי גם הסיבה שמשה זכה שהתורה תינתן על ידו – כי ידע ופעל לגלות את האור האלוקי בכלי עולם האצילות, וממילא יכל לתת ולגלות את התורה ששייכת לשם. אמנם משה לא ידע – וגם לא היה צריך – להמשיך את אור־אין־סוף להתייחד בכלים בעולמות התחתונים יותר, בריאה־יצירה־עשיה (בי״ע). ככלל, מעולם הבריאה האור־אין־סוף כבר לא מתייחד עם הכלים. אמנם הנביאים אחר משה רבינו המשיכו ופעלו שאור־אין־סוף יתגלה גם בתוך הכלים של בי״ע, ודבר זה מתבטא בכך שהחל מחנה התנבאו הנביאים בשם ׳צבאות׳ – שהוא שם המורה על התלבשות האין־סוף בכלים של בי״ע, כפי שיתבאר לקמן.

ביאור שם ״הוי׳ צבאות״; תוכחת הנביאים – להוריד את ה׳ לעולמות שלנו

מדוע היו צריכים הנביאים לגלות את האור־אין־סוף גם בבריאה? כי עם ישראל לא הצליח לקבל ולהכיל את התורה כפי שהיא. בזמן משה רבינו, עם ישראל היה ראוי ונאמן לתורה ולכן הוא יכול היה לקבלה כפי שהיא, באצילות. בזמן הנביאים ישראל היו צריכים חיזוק בענייני תורה ומצוות, כי הם לא הצליחו לקבל את התורה כפי שהיא באצילות. לכן היה צריך להוכיחם ולרדת למקומם, כפי שאכן עשו הנביאים.

ההבדל בין סתם תוכחה לתוכחה של נביא הוא שתוכחת הנביא היא דבר ה׳ (״כה אמר הוי׳ צבאות״ וכדו׳)! ואם כן, תוכחה מנביא היא תוכחה מהקב״ה! תוכחה מהקב״ה משמעותה היא שהאור־אין־סוף שלו בא ומתגלה בה, ואם התוכחות בזמן הנביאים היו על כך שישראל לא עשו רצונו של מקום, משמעות הדבר היא שהאור־אין־סוף פנה להיכנס ולהתייחד גם במקומות הנמוכים יותר מעולם האצילות – עולם הבריאה (המקומות ששייכים אלינו, כשאיננו מסוגלים להכיל את התורה כפי שהיא באצילות).

מובן אפוא מדוע בימי משה הוא לא התנבא בשם ׳צבאות׳, שכן לא היה צורך להוריד את התורה מעבר לאצילות; אך בימי הנביאים כבר הייתה התורה של האצילות גבוהה מדי בשבילנו, והיינו צריכים שהנביאים יורידו את התורה מהאצילות לבריאה, למקומות ששייכים לנו. התוכחה הייתה גילוי דבר ה׳ בתוך הכלים דבריאה, ומשם היא נשמעה בפי הנביא.

[לכאורה, כיצד ניתן לומר כי הנביאים באו ו׳חידשו׳ דבר שלא היה אצל משה רבינו?! הרי אסור לנביא לחדש דבר?!] אכן, פעולת חיבור האין־סוף לבי״ע אינה המצאת ׳תורה חדשה׳, אלא הצלחה להוריד את התורה – כפי שהיא – גם לעולמות הנבראים.

ככלל, זוהי המשמעות של השם 'צבאות', המבטא צבא, גדודים וריבוי – נבראים. כך הפסוק קורא למלאכים: ״ולגדודיו אין מספר״, וחז״ל דורשים זאת על המלאכים [בניגוד לעולם האצילות, בו הכל אלוקות ממש וקיימת נוכחות רק של ה׳ אחד]. המלאכים הם נבראים שצריכים בכל עת חידוש יש מאין מהאצילות, ואינם אלוקות; זהו תיאורו של עולם הבריאה. אך הנביאים, למרות זאת, הצליחו לפעול שתהיה התלבשות – כניסה וייחוד פנימי – בכלי עולם הבריאה, עד ששם הוי׳ יכול היה להיקרא עליהם: ״הוי׳ צבאות״! לא באופן שהם נבראים המתבטלים אליו בלבד (כמו מישהו שיש לו דעה אך ׳מבטל אותה׳ כלפי האחר), אלא ייחוד ממש – כפי שהנשמה מתלבשת בתוך הגוף, מנהיגה אותו והופכת לחלק ממנו ממש, עד שלגוף אין ׳שם׳ (משמעות) ללא הנשמה. משל נוסף לכך (המובא בזהר אודות עולם האצילות) הוא מהחגב: ״כהדין קמצא (חגב) דלבושיה מיניה וביה״ – שהעור (הכלים) והבשר (האור, התוכן) הם אותו דבר ממש, ולא שני דברים נפרדים. כך פעלו הנביאים שיתייחד האור גם בעולם הבריאה.

הדבר דומה לרכישה וקנייה של דבר חכמה: התיאוריה או החכמה הגדולה שאני לומד – בהתחלה היא חיצונית לחכם; ישנה החכמה וישנו האדם. אך אחרי שהאדם למד את החכמה היטב וקנה אותה (עד שהיא ׳מונחת אצלו׳ כאילו הוא המציא אותה) – הרי הוא נקרא ׳חכם׳ על שם חכמתו. כך גם לגבי עולם הבריאה: שבתחילה הוא כביכול דבר ׳נפרד׳ ו׳שונה׳ מהאלוקות – מלאכים ונבראים (כמו דבר חכמה), [ורק ׳מבטלים דעתם׳ כלפי הקב״ה]; אך אחרי שהקב״ה ׳רוכש׳ ו׳קונה׳ אותו – על ידי הנביאים המייחדים אותו בהאור־אין־סוף – הרי הקב״ה נקרא גם כן על שם עולם הבריאה: ״הוי׳ צבאות״.

מסיבה זו כאמור, שם הוי׳ מצטרף אף לשם צבאות: שם הוי׳ הוא באצילות – היכן שהקב״ה גלוי; והבאת האור־אין־סוף לבריאה נעשית דרך עולם האצילות (׳המשכת התורה בבריאה׳). זוהי משמעות השם: ״הוי׳ (אצילות) צבאות (בריאה)⁴״.

זוהי תוכחת הנביאים: הורדת דבר ה׳ ממש אל ישראל – הורדת תורת ה׳ אל העולמות הנבראים, למציאות התחתונה.

הכוח והיכולת לייחד את האור־אין־סוף בעולמות שלכאורה אינם שייכים לכך, ושחלק מהגדרתם הוא היותם ׳נמוכים׳ ורחוקים מהאין־סוף (שכן בשביל להיות ׳נברא׳ אתה חייב להיות ׳לא הקב״ה׳ – ...) נובע ממדרגה עליונה יותר מכל ההגדרות: ה'עיגול הגדול'.⁵ ה'עיגול' מבטא יחס של הקב״ה למציאות כ׳סובב׳, המקיף את כל המציאות מכל כיוון בשווה. לכן מבחינתו ״כחשיכה כאורה״ – אין הבדל בין מה שנמצא גבוה למה שנמצא נמוך יותר, כפי שאין יחס כזה בצורת העיגול. ליתר דיוק, בעיגול אין בכלל הגדרות של מעלה ומטה, גובה ותחת, חושך ואור (שכן מה שיותר גבוה ב׳סדר ההשתלשלות׳ הוא יותר ׳מואר׳ באור ה׳, ומה שיותר נמוך הוא יותר חשוך), אלא הוא ״שווה ומשווה קטן וגדול״. מסיבה זו, הקב״ה יכול לבוא ולהתגלות גם במקומות שהגדיר אותם כ׳רחוקים׳ ממנו; שכן למרות שבסדר העולמות הרגיל הם נמוכים יותר, תמיד ישנו ׳ממד מקביל׳ שבו הקב״ה נמצא בשווה בכל המדרגות. זוהי גם המדרגה שבה ״כולא קמיה כלא חשיב״ – לשום דבר אין משמעות ייחודית כלפיו, כי הכל שווה ביחס אליו (כשם שאחד ומאה רחוקים מהאין־סוף באותה מידה); ״ומתחת זרועות עולם״ – ה׳ נמצא ושולח את ׳זרועותיו׳ גם ׳מתחת׳ למציאות העולם כביכול.

[זה גם מסביר מדוע נאמר שחנה התפללה ״על הוי׳״; למה לא ״אל הוי׳״?! אלא שאכן – על מנת לגלות את ייחוד ה׳ ב׳צבאות׳ – היא פנתה למדרגה שלמעלה משם הוי׳, והיינו למעלה מסדר התהוות העולם הרגיל!] זוהי מדרגת ׳הוי׳ צבאות׳ – שה׳ מתייחד בעולם הבריאה עד שזהו ׳שמו׳ יתברך. בשונה מכך נאמר על בני ישראל, שהם ״צבאות הוי׳״:

״צבאות הוי׳״ – לא סתם ירדנו לגלות ח״ו, העלינו איתנו ניצוצות

ביציאת מצרים נאמר כי ״יצאו כל צבאות הוי'". כאן, ה׳ לא קורא לעצמו בשם ׳צבאות׳ (כמו בשם הקדוש ״הוי׳ צבאות״), אלא הצבאות נקראים על שם הקב״ה – ״צבאות הוי׳״. משמעות הדבר היא שכל המציאות שלהם אך ורק שייכת ובטלה לשם הוי׳ (ולא שהקב״ה מגיע ונוכח בתוכם ומציאותם נהיית קדושה – כבשם הקדוש – אלא שהם ׳נעלמים׳ במציאות של הקב״ה ושייכים רק אליו). מהם אותם ׳צבאות׳? הניצוצות הקדושים. נקודות של קדושה שהתפזרו ונפלו לארץ מצרים, ועם ישראל היה צריך לעבור שם בשביל ׳לקחת׳ איתם את ניצוצות הקדושה חזרה לקב״ה (בדומה לאדם שעובר משבר כדי שיתחדשו לו תובנות, רגשות וכו׳ בקשר עם ה׳; הניצוצות היו שם בפנים, בתוך ה׳גלות׳ האישית שלו, וכשהוא יוצא – הוא ׳לוקח׳ אותם איתו). ביציאת מצרים הניצוצות הקדושים חזרו ונדבקו בשם הוי׳, ולכן הם נקראים כאן ״צבאות הוי׳״ – הם שייכים אליו.

ביתר פירוט, בספרי הקבלה מבואר שיש בעולמנו רפ״ח (288) ניצוצות קדושים שנפלו ב׳שבירת הכלים׳ של עולם התהו, קודם בריאת העולם.⁶ מתוכם ביררו ישראל בגלות מצרים ר״ב (202) ניצוצות(!). הדבר נרמז בפסוק ״וגם ערב רב עלה עמם״ – ר״ב ניצוצות קדושים עלו גם הם יחד עם נשמות ישראל מגלות מצרים. הדבר נרמז גם בדברי הקב״ה למשה: ״רב לך״! – כלומר, יש לך ר״ב ניצוצות שהעלית ממצרים.

התהליך מתחיל מ״עקודים״ – הספירות עקודות יחד בכלי אחד ואינן מפורטות ליחידות עצמאיות. בשלב זה לא יכול היה להיברא עולם מגוון, שכן לכל ספירה אין 'אישיות' עצמאית. לאחר מכן הספירות נפרדות להיות ״נקודים״ (עולם התהו) – כל ספירה משמשת כנקודה בפני עצמה ללא 'תקשורת' והתכללות עם חברותיה.

בשלב זה, כל ספירה חשה שדווקא דרכה צריך האור האלוקי להתממש, ולכן היא מופיעה בכל עוצמתה – ׳אור מרובה׳. מתוך תוקפה הגדול היא אינה מצליחה להתיישב ולהתבטא במציאות המוגבלת – ׳כלי מועט׳.

בנוסף, כיוון שכל ספירה מלאה בעוצמתה הבלעדית, מבואר בקבלה שיש להן ׳יראה מהשגת גבול׳ – כל אחת חוששת שספירה אחרת תשיג את גבולה.

מסיבות אלו עולם התהו נשבר: הספירות לא היו מוכנות 'לאבד' מעוצמתן או לתקשר זו עם זו, מה שגרם להתרסקות.

משבירה זו ׳נפלו׳ ניצוצות קדושים המחיים את ׳שברי הכלים׳, ונכלאו בתוך ה׳קליפה׳ (תחושת הנפרדות מהקב"ה). לכן, בעולמנו הניצוצות הללו נמצאים בתוך גשמיות העולם, ומכאן נובעות העוצמות הגדולות וה׳סחף׳ שיש בגשמיות – ששורשם בעולם התהו העוצמתי. עבודתנו היא להעלות את הניצוצות הללו על ידי שימוש נכון המקרב אותם לה׳, בקיום המצוות ובתודעה נכונה.

כאשר מתואר: ״בעצם היום הזה יצאו צבאות הוי׳״ – הפסוק מתאר את צורת עליית הניצוצות:

הניצוצות הקדושים נפלו מעולמות עליונים מאוד, ונוצרו סוגים שונים של ניצוצות – בהתאם למקור שממנו הם נפלו. החלוקה הכללית של ׳סוגי׳ הניצוצות היא על פי אפשרויות ה׳מילוי׳ של שם הוי׳, הנקראות שמות ע״ב-ס״ג-מ״ה-ב״ן (ראה בהערה⁷). הנוגע לענייננו הוא שכאשר הניצוצות נמצאים למטה, כל אחד מהם מוגדר ב׳שם׳ מסוים (אחד מאופני המילויים) לפי שורש הניצוץ. אך כאשר הניצוצות הללו עולים ממקומם הנפול חזרה לקב״ה – הם נדבקים בשורשם העליון, הוא שם הוי׳ ברוך הוא עצמו (ולא מילויו)! לכן הם נקראים כאן ״צבאות הוי׳״, ולא כל אחד כהגדרתו הספציפית; שכן כאשר הם מתחברים ונכללים בה׳ יתברך – בטלה כל מציאותם והגדרתם האישית, ונשאר רק ה׳ יתברך לבדו. תהליך זה דומה לאדם שמתבונן, לומד ומעמיק בגדולת הקב״ה – הוא מרגיש את ה׳ בתוך לבו. אך כאשר האדם נמצא בדבקות אמיתית ופנימית ופוגש את ה׳ יתברך ממש (ולא רק את הפרטים שהוא לומד עליהם) – הוא אינו מרגיש עוד את ההשגה שלו, את הביטול שלו, ובכלל את מציאותו שלו (אף זו הקדושה). המציאות של ה׳ ׳סוחפת׳ אותו, והוא כלל אינו שם לב לקיומו או להתרגשותו.⁸ כך קורה גם לניצוצות הקדושים: כאשר הניצוצות נמצאים בעולמנו, הם מוגדרים ב׳שם׳, כנ״ל. ה׳שם׳ מורה על הגדרה חיצונית יחסית, העוסקת בניצוצות רק כפי שהם פונים ומשתייכים לעולם (כפי ש׳שם׳ של אדם נועד כדי שהזולת יוכל לתקשר איתו). אך כאשר הניצוצות נדבקים בקב״ה, כל מציאותם האישית מתבטלת לחלוטין! לכן נאמר כאן, כפי שביארנו: ״צבאות הוי׳״ – שכן ה׳צבאות׳ (הניצוצות) בטלים ונכללים לחלוטין בשם הוי׳ ברוך הוא, עד שאין להם הגדרה משל עצמם.

בכך נבין גם מדוע נאמר שביציאת מצרים יצאו בני ישראל ״על צבאתם״ – כלומר, במדרגה שהיא מעל ה׳צבאות׳ (הניצוצות שהעלו ממצרים). שכן שורש נשמות ישראל הוא בקב״ה ממש! במדרגה הגבוהה בהרבה מהניצוצות הקדושים שנפלו לעולם התחתון (אף לאחר שהניצוצות הללו כבר התעלו ושבו לשורשם)! שנזכה לצאת מהגלות, להעלות איתנו את כל הניצוצות הקדושים, ולייחד את ה׳ יתברך גם בעולמות הנבראים!

נקודה למחשבה

כדקה של קריאה

לפעמים הדברים רחוקים לנו. מדי.

קשה ללמוד כמו בדורות הקודמים, ללא שימת לב לאוכל ולשאר הצרכים שלנו. קשה להיות במיקוד מלא בעבודת ה׳. קשה להתפלל כמו תלמידי המגיד, שלא לדבר על המרחק מאיתנו של מדרגות התנאים והאמוראים, ובכלל – ממסירות הנפש והדבקות של הדורות הקודמים. אם רק היו לנו אותן עוצמות כאן, בארץ ישראל – המצב היה נראה אחרת...

הפער לפעמים כל כך גדול, קשה מנשוא, עד שקורה חלילה שפורקים עול מעלינו. לא מתאים, לא מסתדר, לא מתיישב עם מציאות העולם שלנו. מה עושים??

כך קרה גם בימי הנביאים.

משה רבינו הוריד תורה עצומה, דבר ה׳ ממש, ל׳דור דעה׳ – לאנשים צדיקים, לדורות הקודמים. אבל כעבור כמה דורות, כבר לא הצליחו בניהם להחזיק בה. היא הייתה רחוקה מדי, והם נפלו. עמוק עמוק. אמנם, מצד אחד איננו רוצים לשנות את תורתו של ה׳ יתברך! את יופי שלמותו, ציפיותיו הנשגבות, טהרת מידותיו – כל אלו נתן לנו בתורתו הקדושה, וחלילה לנו מלהוריד את הדברים ממקומם. ״זאת התורה לא תהיה מוחלפת״. מאידך, אי אפשר להמשיך במצב הנוכחי. התורה באה להורות לנו את הדרך בתוך עולמנו שלנו, שהרי ״לא בשמים היא״.

אכן, ה׳ יתברך לא זנחנו ריקם, ובפלא מוחלט הנביאים מצליחים להוריד את התורה – כפי שהיא ביופייה ובטהרתה – אלינו, למקום שלנו. הם ממשיכים את ה׳ יתברך כך שיהיה חלק מהעולם שלנו, בבחינת ״הוי׳ צבאות״. כך, תוכחות הנביאים הן דבר ה׳ ממש! זהו דבר ה׳ המגיע עד אלינו. הקדוש ברוך הוא מזהה את הקושי שלנו ומתגלה על ידי שלוחיו הנאמנים – יורד אלינו, למציאות התחתונה ביותר.

כאז, גם היום. ״אם אין נביאים הם, בני נביאים הם״ (פסחים סו, א). יכולת הנבואה – שהיא גילוי אור ה׳ גם בתוך המציאות התחתונה – שייכת לנו מעצם מהותנו. יש לנו הן את היכולת והן את האחריות להוריד ולגלות את דבר ה׳ שבתורתו הקדושה, בנאמנות אמיתית, לתוך העולם שלנו; לתוך המציאות העכשווית על כל מעלותיה, חסרונותיה ושלל גווניה.

אל לנו לשקוע בצער ובכאב על הפער. עלינו לקבל זאת כשליחות וכתפקיד – לגלות את הקב״ה ממש כאן; לגלות לעם ישראל ולעצמנו ש״קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשתו״, ושדבריו הקדושים של ה׳ יתברך ״נחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונפת צופים״.