אורות דתהו בכלים דתיקון

על עולמות התהו והתקון כבר דברנו לא מעט, ונחזור בקצרה: בקבלה מציירים שהעולם נברא בתחלה בצורה של "תהו" בלתי מרוסן, בעוצמה מאד חזקה. עולם התהו כלל שבעה מלכים, שכל אחד מהם עלה ומת בזה אחר זה, כנגד שבע המידות התחתונות (חג"ת נהי"ם), המיוצגים ע"י מלכי אדום הנמנים בסוף פרשת וישלח), התרחשה 'שבירה' בה העוצמה, הכח והתהו נפלו לקליפות, עולם התהו נשבר ונחרב, ולאחר מכן ה' יתברך בטובו וחסדו נתן צ'אנס וברא עולם חדש, בצורה מיושבת יותר ועצמתית פחות, שנקרא "עולם התקון". בקבלה פשוט שהתהו אינו שייך אלינו – הוא עצמתי, סוער, אי אפשר להשתמש בו בצורה חיובית לגמרי בעולם (אמנם, יש דבורים על זה ששם ס"ג, שם התהו, גונז בתוכו דווקא את הכחות הגדולים ביותר וכו'). החסידות הנועזת, שבכללות החזיקה מאד מתהו, והרבה צדיקים נהגו בתהו, ואולי אפשר לומר שהחסידות ממש באה לשחרר את הרסן שהושלך על התהו-הנשמתי-לאלקות שבלב כל יהודי, חידשה את המושג "אורות דתהו בכלים דתקון". חתנו של הרבי הריי"צ, הרבי מליובאוויטש, בשיחתו המפורסמת מכ"ח ניסן תשנ"א, "עשו כל אשר ביכלתכם... ענינים שהם באופן של אורות דתהו אבל בכלים דתקון", הדגיש את החשיבות של השמירה על התהו והניצול הנכון שלו מבלי לוותר על עוצמותיו. הענין הזה הוא פרקטי מאד לעבודת הנפש היום-יומית, הוא נותן יכולת לחבר בין הלהט הפנימי לבין היכולת לעשיה בפועל. הרבי הדגיש את הרעיון שהשלמות אינה בחירה באחד מהצדדים – לא בהתפרצות רגשית וסוערת שסופה נפילה ושחיקה, וגם לא בשגרה יבשה וקרה הכלואה בתוך מסגרות קשוחות – אלא דווקא בשילוב הפלאי שביניהם, ה"נשיאת הפכים" היהודית. יהודי נדרש להביא עמו "אורות דתהו", שהם התלהבות בלתי מוגבלת, חיוניות, תשוקה לפרוץ גבולות ומסירות נפש לשנות את המציאות, ולצקת את כל האנרגיה הזו דווקא לתוך "כלים דתקון" – סדר יום קבוע, עקביות, מעשים קונקרטיים, הקפדה על הפרטים הקטנים ועבודה שקולה ומחושבת. כך, הלהט והתשוקה אינם נשארים בגדר חלום או התרגשות רגעית שמתפוגגת, אלא הופכים למנוע עוצמתי הפועל בתוך המציאות הממשית ומביא לתקון ולגאולה פרטית וכללית. במאמר שלנו רואים את זה עוד די בעדינות (וראה תו״א שמות: "לפי שבינה יתירה כו' וכך נאמר למשה אנכי אהיה עם פיך שגם אורות שמבחי' תהו יתלבשו בכלים דתקון כנ"ל"). יאללה לעבודה!

מתוך בראשית ברא · פרשת בראשית · תשפ״ז