העלאת המידות

...אם יראת ענש או יראת בשת או יראת הרוממותֿ שמתעורר האדם על ידם... והן הן גופי הבריות בעולם־הזה השפל החמרי, וכן הוא באדם שהוא עולם קטן... מתעורר ממנה להשי״ת ב״ה אם ליראתו הנזכרת, אם לאהבתו ית׳ או הכל מדה ומדה שהוא מודד לו ית׳...

אחד החדושים הגדולים ומופלאים ביותר של מורנו הבעש"ט הקדוש, ש'לא ירד מהשלחן' כמעט אצל אף אחד ובשום דור מצדיקי החסידות בהמשך ועורר פולמוסים רבים, הוא העלאת המדות (או בניסוח חריף יותר שנמצא במקורות מאוחרים יותר: העלאת המחשבות הזרות). מורנו הבעש"ט לימד שכל רגש אנושי שמתעורר לאדם – אהבה (לאשה, לאוכל, לאיש, וכו'), יראה (פחד מחיה או מאדם גשמי או בושה, יראת הכבוד), תפארת (רחמים או התפארות), וכן לאורך כל המדות חגתנה"י שמבטאות כולן רגשות – מגיע בעצם מהרגש הטהור שיש לכל יהודי לה' יתברך, ובעצם כאשר הרגש מתעורר הוא מתעורר ממקורו, שהוא האהבה, היראה או הרחמים ביחס לה'. אלא מה, שהרגש נפל לעולם הזה הגשמי ו'התלבש', התבטא, בדברים הלא נכונים, באהבה או יראה וכו' לעולם הזה.

לכן, כאשר בשעת התפלה, למשל, אדם מרגיש רגש פגום או שבאה לו מחשבה זרה, במקום לנסות להלחם בה, להסיח את דעתו או סתם להרגיש אשם – עליו, מתוך אמונה בה' ששלח לו את המחשבה או הרגש בהשגחה פרטית, להעלות את הרגש לשרשו. מה זה אומר? הדרך להעלות את המדות היא לשים לב לרגש או למחשבה, ולהתבונן: אם הדבר הגשמי הזה כל כך מושך או מפחיד, ברור שהמקור – ה' – חזק מצד אחד ומפתה מצד שני הרבה יותר. על ידי ההתבוננות הזו, האדם לא נשאר בעצם מרוגש וקשור לקליפה אלא שהוא הצליח כעת להסיח את הדעת מהענין, אלא ממש מנתק את הרגש שלו, המשיכה או היראה, מהפגם אליו אותו רגש הופנה ומשייך אותו בלבו ממש, לא רק מן השפה ולחוץ או כרגע, לה' יתברך.

מענין לציין, כי ככל שהחסידות גדלה והתפתחה והתחלה לענפים היו מי שערערו על היכולת להביא לאנשים כחלק מהעבודה את ענין העלאת המדות. לדוגמא, בספר התניא, כותב אדמו"ר הזקן (פרק כ"ח): וַאֲפִלּוּ אִם נוֹפְלִים לוֹ הִרְהוּרֵי תַּאֲווֹת וּשְׁאָר מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בַּתּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה בְּכַוָּנָה, אַל יָשִׁית לֵב אֲלֵיהֶן, אֶלָּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן כְּרֶגַע. וְגַם אַל יְהִי שׁוֹטֶה לַעֲסֹק בְּהַעֲלָאַת הַמִּדּוֹת שֶׁל הַמַּחֲשָׁבָה זָרָה כַּנּוֹדָע. כִּי לֹא נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים הָהֵם אֶלָּא לַצַּדִּיקִים, שֶׁאֵין נוֹפְלִים לָהֶם מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת שֶׁלָּהֶם, כִּי אִם מִשֶּׁל אֲחֵרִים. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹפֵל לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, מִבְּחִינַת הָרַע שֶׁבְּלִבּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, אֵיךְ יַעֲלֵהוּ לְמַעְלָה, וְהוּא עַצְמוֹ מְקֻשָּׁר לְמַטָּה?. גם על גבי דברי התניא צדיקים רבים, אז והיום, טרחו ליישב את הדברים ולגלות כיצד בכל זאת גם בספר התניא ישנה עבודה של העלאת המדות, והדברים כן שייכים לכל אחד, במדה זו או אחרת (ונמליץ על המאמר בנושא בספר 'שערי תבונה' על התניא פכ"ח, המיישב נפלא את הדברים עם הוראת הבעש"ט). אך בפשטות הענינים, תכל'ס, אדמו"ר הזקן – וכמוהו עוד מתלמידי הרב המגיד ממעזריטש – היו נגד התעסקות בעבודה הזו באופן אקטיבי, והורו שעל האדם להסיח את הדעת מהרע ולא לנסות לתקן אותו באופן ישיר, מחשש שמא הוא עצמו יפול לתוך הרע.

לעומת זאת, בחסידויות אחרות (ואצל צדיקים רבים מנכדי ותלמידי הבעש"ט), ובפרט קאמארנא, הענין מודגש מאד (ואף מקצין יותר מאשר אצל הבעש"ט...): מכיון שה' יתברך נמצא בכל מקום והכל בהשגחתו הפרטית, וכמו שכאשר אדם חושב על מישהו אחר זוהי בעצם 'הזמנה' מה' שיתפלל עליו, כך כל מה שעולה במחשבת האדם הכל הוא כדי לעוררו לה' בתשובה, בצורה זו או אחרת, ועל האדם לשים לב למחשבתו ולהעלותה לה' יתברך. [חשוב להדגיש כי בכל מקרה אין מחלוקת על כך שהכל מגיע מה' ויש עבודה כזו, אלא רק על השאלה מיהו המסוגל לעסוק בעבודה זו בצורה מתוקנת ולפעול העלאה אמתית.]

נביא תורה חשובה מהבעל שם טוב שמשקפת את הרעיון הזה מאד חזק:

כתר שם טוב (קה"ת) אות רכז (שימו לב שהתורה מסודרת בסדר נפלא כיצד עורכים העלאת המדות על סדר המדות – מחסד, אהבה, עד יסוד, התקשרות):

יַחְשׁוֹב שֶׁבִּתְפִלָּתוֹ הוֹלֵךְ מֵהֵיכָל לַהֵיכָל, וּכְשֶׁנּוֹפֶלֶת לוֹ מַחְשָׁבָה זָרָה מְגָרְשִׁין אוֹתוֹ מִן הַהֵיכָל, כִּי דָּנִין אוֹתוֹ בְּכָל הֵיכָל אִם רָאוּי לִיכְנוֹס. וְיִרְאֶה וְיַשְׁגִּיחַ עַל הַמַּחֲשָׁבָה-זָרָה הַהִיא, אִם חַס-וְשָׁלוֹם חָשַׁב בְּאַהֲבָה רָעָה כְּגוֹן נִיאוּף יָבִיא אוֹתָהּ אֶל שׁוֹרְשָׁהּ שֶׁהִיא אַהֲבַת הַשֵּׁם, יִתְחָרֵט תֵּיכֶף וְיֹאמַר בְּלִבּוֹ מֶה עָשִׂיתִי שֶׁלָּקַחְתִּי חֵלֶק מֵעוֹלָם הַמַּחֲשָׁבָה וְהוֹלַכְתִּי אֶל מְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת, וּבָזֶה יִכָּנַע וְיָשׁוֹחַ עַד לְעָפָר, וְיָבִיא זֹאת הַמַּחֲשָׁבָה לְמִדַּת אַיִן, וְאַחַר כָּךְ תָּבוֹא אֵל עוֹלָם הָאַהֲבָה... וְכֵן אִם שׁוֹמֵעַ אֶחָד מְדַבֵּר בְּדִבְרֵי שְׂחוֹק, וְעַל-יְדֵי-זֶה נוֹלַד לוֹ אֵיזֶה שִׂמְחָה, יֹאמַר בְּלִבּוֹ הֲלֹא זֶה הַחֵלֶק מֵעוֹלָם הָאַהֲבָה. וְכֵן אִם רוֹאֶה אוֹ אוֹכֵל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּעֲנוּג מִמֶּנּוּ, יַחְשׁוֹב בְּלִבּוֹ הֲלֹא זֶה חֵלֶק מֵעוֹלָם הַתַּעֲנוּג וְיִרְאֶה מְאֹד שֶׁלֹּא יְגַשֵּׁם הַתַּעֲנוּג הַהוּא כִּי אָז מִקְּרֵי אָז תִּתְעַנַּג עַל ה׳, כִּבְיָכוֹל לְמַעְלָה מֵהַשֵּׁם, אֶלָּא יָשִׂים כָּל עַצְמוּתוֹ אֶל הַתַּעֲנוּג הַהוּא לֵאמֹר הֲלֹא הוּא חֵלֶק מֵעוֹלָם הַתַּעֲנוּג וְיָבוֹא גַּם הוּא אֵל עוֹלָם הַתַּעֲנוּג, נִמְצָא הוּא יוֹשֵׁב כָּאן וְאוֹכֵל, וְהוּא בָּעוֹלָם הַתַּעֲנוּג שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכֵן בְּהִתְפָּאֲרוּת, אִם מְפָאֲרִים אוֹתוֹ, וְאִם בָּא לוֹ בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה הִתְפָּאֲרוּת כַּמָּה אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּכַוָּונָה, יַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ בְּהִתְפָּאֲרוּת שֶׁל עוֹלָם הַתִּפְאֶרֶת כַּנַ״ל. וְאִם בָּא לוֹ אֵיזֶה יִרְאָה רָעָה, כְּגוֹן שֶׁמִּתְיָרֵא לִיתֵּן צְדָקָה שֶׁלֹּא יַעֲנִי יַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ בְּיִרְאָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהוּא בּוּשָׁה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ. וְאִם בְּנִיצּוּחַ, יְנַצַּח אֶת הַמִּדָּה הַזֹּאת וִיחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּמִדַּת נֶצַח הָעֶלְיוֹן אוֹ כְּמוֹ שֶׁמֵּבִין יַחֲזִיק בְּעַצְמוֹ נִיצּוּחַ ה׳. וְכֵן בְּהוֹדָיָה. וְכֵן בְּהִתְקַשְּׁרוּת, שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְקוּשָּׁר רַק בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עַצְמוֹ.

מתוך וידבר משה אל ראשי המטות · פרשת מטות-מסעי · תשפ״ו